כִּמְלֹא נֶקֶב שֶׁל עוֹל! אִישְׁתִּיק, וְאָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: שֶׁמָּא מַקְדֵּחַ וְחִיסּוּמוֹ שָׁנִינוּ.

כמלא נקב של עול של בהמה. הרי ששיעור "כמלא מקדח" שאמרו בית שמאי לענין גולגולת שנפחתה, שווה בגודלו לסלע, שהוא השיעור לדעת בית הלל (לפי הפירוש שהביא רב תחליפא)! אישתיק [שתק] רב תחליפא, ואמר ליה [לו] רב חסדא: שמא לא כמלא מקדח לבדו אמרו בית שמאי, אלא כמלא מקדח וחיסומו שנינו, כלומר, נקב המאפשר הכנסה והוצאה של המקדח, והוא גדול יותר מסלע שאמרו בית הלל?

וַאֲמַר לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא: לָא תֵּימָא שֶׁמָּא, אֶלָּא וַדַּאי מַקְדֵּחַ וְחִיסּוּמוֹ, צָרִיךְ לְהִתָּלוֹת עָלֶיהָ כְּחִזְקִיָּה אֲבִי עִקֵּשׁ.

ואמר ליה [לו] רב תחליפא: לא תימא [אל תאמר] בלשון שמא, אלא אמור: ודאי הכוונה היא למקדח וחיסומו. וצריך אתה להתלות עליה, על הסבר זה כעל עדותו של חזקיה אבי עקש, שאין בה פקפוק. ומכאן יש ללמוד לדין משנתנו, כי כשם ש"מלא מקדח" משמעו נקב שמקדח יכול להיכנס ולצאת בו, כך "מלא כרשינה" שבמשנתנו משמעו — כרשינה נכנסת ויוצאת.

דִּתְנַן: זוֹ עֵדוּת הֵעִיד חִזְקִיָּה אֲבִי עִקֵּשׁ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיַבְנֶה, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס — אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם לַחֲלִיקָה. נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא גַּבּוֹ, נִטְמָא גַּבּוֹ — נִטְמָא תּוֹכוֹ.

א ומה היא אותה עדות של חזקיה אבי עקש? דתנן [ששנינו], זו עדות העיד חזקיה אבי עקש לפני רבן גמליאל ביבנה, שאמר משום (בשם) רבן גמליאל הזקן בענייני טומאת כלים: כל כלי שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס — אין לו אחורים לחליקה, אין חילוק, הבחנה, בין צדדיו השונים. שאין דינו כדין כלי חרס האמור בתורה, שמיטמא רק מתוכו, ולא מגבו. אלא אם נטמא תוכו, כלומר, הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, וכן אם נטמא גבו — נטמא תוכו.

כְּלִי חֶרֶס, בְּתוֹכוֹ תְּלָה רַחֲמָנָא — אִית לֵיהּ תּוֹךְ — אִיטַּמִּי לֵיהּ, לֵית לֵיהּ תּוֹךְ — לָא אִיטַּמִּי לֵיהּ!

ותוהים על הלכה זו: הרי כלי חרס, בטומאה שנכנסה בתוכו תלה רחמנא [תלתה התורה] את הטומאה, שנאמר: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), ומשום כך רק אם אית ליה [יש לו] תוך (בית קיבול) — איטמי ליה [נטמא לו] הכלי, אבל אם לית ליה [אין לו] תוך — לא איטמי ליה [אינו נטמא] כלל!

אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין: הָכִי קָאָמַר, כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי חֶרֶס — כְּנֶגְדּוֹ בִּכְלִי שֶׁטֶף אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם לַחֲלִיקָה, נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא גַּבּוֹ, נִטְמָא גַּבּוֹ — נִטְמָא תּוֹכוֹ.

אמר רב יצחק בר אבין: אין מדובר כאן על כלי חרס, אלא על כלי שטף, כגון כלי עץ, שהם מקבלים טומאה גם אם אין להם בית קיבול. ולפי זה הכי קאמר [כך הוא אומר], כך יש להשלים את הדברים: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי חרס, שאינו נטמא כלל — כנגדו (במקביל לו) בכלי שטף, אם אין לו בית קיבול — אין לו אחורים לחליקה, אין חלוקה בין צדדיו השונים, אלא אם נטמא תוכו הצד שמשתמשים בו — נטמא גם גבו, נטמא גבו — נטמא תוכו.

לְמָה לִי לְמִיתְלְיֵיהּ בִּכְלִי חֶרֶס? נֵימָא: כֹּל שֶׁאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי שֶׁטֶף — אֵין לוֹ אֲחוֹרַיִם לַחֲלִיקָה!

ושואלים: למה לי למיתלייה [למה לו לתלות את ההלכה הזו] בכלי חרס, אם דין זה אינו שייך בהם כלל? נימא [שיאמר] כך בפשטות: כל שאין לו תוך (בית קיבול) בכלי שטף — אין לו אחורים לחליקה!

הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּיֵשׁ לוֹ תּוֹךְ — הֲרֵי הוּא כִּכְלִי חֶרֶס; מָה כְּלִי חֶרֶס, נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא גַּבּוֹ, לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ — לֹא נִטְמָא גַּבּוֹ; אַף כְּלִי שֶׁטֶף, נִטְמָא תּוֹכוֹ — נִטְמָא גַּבּוֹ, לֹא נִטְמָא תּוֹכוֹ — לֹא נִטְמָא גַּבּוֹ.

ומשיבים, הא קא משמע לן [דין זה משמיע לנו] בהשוואה זו: שכלי שטף שיש לו תוך (בית קיבול) — הרי הוא ככלי חרס; מה כלי חרס, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו. אף כלי שטף, אם נטמא תוכו — נטמא גבו, אבל אם לא נטמא תוכו — לא נטמא גבו.

בִּשְׁלָמָא כְּלִי חֶרֶס, גַּלִּי בֵּיהּ רַחֲמָנָא ״תּוֹכוֹ״, אֶלָּא כְּלִי שֶׁטֶף, מִי גַּלִּי בֵּיהּ רַחֲמָנָא תּוֹכוֹ?

ותמהים: בשלמא [נניח] כלי חרס, גלי ביה רחמנא [גילתה בו התורה] "תוכו", שהוא נטמא כשנפלה טומאה דווקא לתוכו, אלא כלי שטף, מי גלי ביה רחמנא [האם גילתה בו התורה] תוכו? ואם כן, גם אם נגעה בו הטומאה מגבו הריהו נטמא כולו!

אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא — הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאַת מַשְׁקִין דְּרַבָּנַן, דִּתְנַן: כְּלִי שֶׁנִּטְמָא אֲחוֹרָיו בְּמַשְׁקִין — אֲחוֹרָיו טְמֵאִין, תּוֹכוֹ אׇגְנוֹ אׇזְנוֹ וְיָדָיו טְהוֹרִין, נִטְמָא תּוֹכוֹ — כּוּלּוֹ טָמֵא.

ומסבירים: אכן, אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה] — הכי נמי [כך גם כן הדין], שכלי שטף נטמא גם מגבו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאת משקין, שמשקים שנגעו בטומאה ונטמאו, נגעו בכלי שטף וטימאוהו, וטומאה זו אינה אלא דרבנן [מדברי סופרים]. והוא מה דתנן [ששנינו במשנה]: כלי שנטמא אחוריו במשקין — רק אחוריו טמאין, ואילו תוכו, אגנו (הקפל שבשפתו), אזנו (ידית שלו שבצורת אוזן) וידיו (ידית ישרה שלו) — טהורין. אבל אם נטמא תוכו — כולו טמא.

מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֵין אוֹכֶל מְטַמֵּא כְּלִי, וְאֵין מַשְׁקֶה מְטַמֵּא כְּלִי, וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר מִשּׁוּם מַשְׁקֵה זָב וְזָבָה.

ומסבירים את טעם הדבר: לפי דמדאורייתא [שמן התורה] אין אוכל מטמא כלי, ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שמשקה שנטמא יטמא כלים, משום חשש שמא יבואו אנשים להקל בדין משקה זב וזבה (כגון מי רגליהם ורוקם), שהם אב הטומאה, ומטמאים גם כלים.

הִלְכָּךְ, שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן כְּטוּמְאָה דִּכְלִי חֶרֶס, וְלָא שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן כְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא דְּנַפְשֵׁיהּ.

הלכך [על כן], שויוה רבנן [עשו אותה חכמים], את טומאת כלי שטף שנטמא מאחוריו במשקים, כטומאה של כלי חרס, שאם נטמא מגבו — לא נטמא תוכו, ולא שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] כטומאה דאורייתא [מן התורה] דנפשיה [של עצמו, של כלי שטף], שאם נטמא מגבו, שכולו טמא.

עֲבַדוּ רַבָּנַן הֶיכֵּירָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִישְׂרוֹף עֲלֵיהּ תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים. אִי הָכִי, אֵין לוֹ תּוֹךְ נָמֵי, לֶיעְבֵּיד נָמֵי הֶיכֵּירָא!

וטעם הדבר, כי עבדו רבנן היכירא [עשו חכמים היכר] בטומאה שמדבריהם, כי היכי דלא לישרוף עליה [כדי שלא ישרפו עליה] תרומה וקדשים שנגעו בכלי זה, שהרי מדין תורה טהורים הם ואסור לשורפם. ושואלים: אי הכי [אם כך], שבמקרה זה מדובר, כלי שטף שאין לו תוך נמי [גם כן], מדוע העיד חזקיה אבי עקש, שאם נטמא גבו נטמא תוכו (הצד שמשתמשים בו)? ליעביד נמי היכירא [שיעשו גם כן היכר], ולא ייטמא תוכו, כדי שלא ישרפו על כך תרומה וקדשים!

כֵּיוָן דַּעֲבַדוּ הֶיכֵּירָא בְּיֵשׁ לוֹ תּוֹךְ, יְדִיעַ דְּאֵין לוֹ תּוֹךְ דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: כיון דעבדו היכירא [שעשו חכמים היכר] בטומאת משקים של כלי שטף שיש לו תוך, ידיע [ידוע] ממילא כי גם טומאת משקים בכלי שאין לו תוך — דרבנן [מדברי סופרים] היא, ולא יבואו לשרוף בגללה תרומה וקדשים.

וְאֵין לוֹ תּוֹךְ בִּכְלִי שֶׁטֶף, דְּאוֹרָיְיתָא בַּר קַבּוֹלֵי טוּמְאָה הוּא? דּוּמְיָא דְּשַׂק בָּעֵינַן, מָה שַׂק מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן, אַף כֹּל מִיטַּלְטֵל מָלֵא וְרֵיקָן.

ושואלים: וכלי שאין לו תוך בכלי שטף, האם דאורייתא בר קבולי [מן התורה ראוי לקבלת] טומאה הוא, עד שהוצרכו חכמים לגזור שייטמא מאחוריו במשקים טמאים? הלוא כדי שיהיה הכלי ראוי לקבלת טומאה, דומיא דשק בעינן [בדומה לשק צריכים אנו] שיהיה, מה שק שנזכר בענין זה (ויקרא יא, לב) הריהו מיטלטל כשהוא מלא וריקן — אף כל כלי צריך שיהא מיטלטל מלא וריקן כדי שיהיה ראוי לקבל טומאה, וכלי שאין לו תוך הרי אינו יכול להיות מלא!

בְּהָנָךְ דַּחֲזוּ לְמִדְרָסוֹת. אִי הָכִי, חֶרֶס נָמֵי! אֵין מִדְרָס בִּכְלִי חֶרֶס.

ומשיבים: מדובר כאן בהנך דחזו [באותם כלים שראויים] למדרסות, שמשמשים לישיבה, והם נטמאים בטומאת זב וזבה, גם אם אין להם בית קיבול. ומקשים: אי הכי [אם כך], כלי חרס שאין לו תוך נמי [גם כן] — נגזור עליו שייטמא ממשקים טמאים, אם הוא ראוי למדרס! ומשיבים: אין כלל דין טומאת מדרס בכלי חרס.

רַב פָּפָּא אָמַר: מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שָׁנִינוּ.

ב ושבים לקושיית רב חסדא בענין גולגולת שנפחתה, שלדעת בית שמאי אינה מטמאת באוהל אם נחסרה בשיעור מקדח. ואם נפרש כשמואל, שלדעת בית הלל, שיעורו של חסרון זה הוא כסלע, נמצא שאין מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, שהרי שנינו, בענין מאור (חלון) המביא את הטומאה, שמקדח שווה בגודלו לסלע. רב פפא אמר: מקדח גדול שנינו בענין מאור המביא את הטומאה, ודווקא הוא שווה בשיעורו לסלע.

מִכְּלָל דְּמַקְדֵּחַ סְתָם זוּטַרא נָמֵי מִכְּסֶלַע. הָנִיחָא לְרַבִּי מֵאִיר, אֶלָּא לְרַבָּנַן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומכלל הדברים אתה למד שמקדח סתם שהוזכר בדברי בית שמאי, לענין גולגולת שנפחתה — זוטרא נמי [קטן] מכסלע ששנו בית הלל. ומקשים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' מאיר בפירוש דעת בית שמאי, אלא לרבנן [לדעת חכמים] מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דִּתְנַן: בְּאֵיזֶה מַקְדֵּחַ אָמְרוּ? בְּקָטָן שֶׁל רוֹפְאִים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּגָדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה.

דתנן [ששנינו במשנה]: באיזה מקדח אמרו בית שמאי דעתם בענין גולגולת שנפחתה — במקדח קטן של רופאים, שמשתמשים בו לקדיחה של עצמות, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מדובר במקדח גדול, כגון של לשכה שבמקדש. והרי לפי המשנה בענין מאור המביא את הטומאה, מקדח זה שיעורו כסלע!

וּלְרַבִּי מֵאִיר, מִי נִיחָא? הָוֵה לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל. וַאֲנַן דִּתְנַן — תְּנַן, דְּלָא תְּנַן — לָא תְּנַן!

ועוד שואלים: ולשיטת ר' מאיר, מי ניחא [האם נוח] הדבר? והרי אם מקדח סתם, ששנו בית שמאי, קטן מסלע — הוה ליה [הרי זה] מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שאם נפחתה גולגולת בשיעור מקדח בלבד, בית שמאי מקילים ומטהרים מטומאת אוהל, ובית הלל מחמירים ומטמאים. ואנן [ואנו] כלל בידינו בענין זה: דתנן תנן [מה ששנינו במסכת עדיות שהוא מקולי בית שמאי, שנינו], דלא תנן לא תנן [ומה שלא שנינו שם לא שנינו], אלא בכל מקום בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילים!

אָמַר רַב נַחְמָן: סֶלַע נִירוֹנִית שָׁנִינוּ, כְּמַקְדֵּחַ גָּדוֹל, סֶלַע סְתָם זוּטַרא מִמַּקְדֵּחַ סְתָם.

אמר רב נחמן: דוקא לגבי סלע נירונית שנינו במשנה בענין מאור, שהוא כשיעור מקדח גדול. ואילו סלע סתם, שהוא השיעור לדעת בית הלל, זוטרא [קטן] אפילו מנקב של מקדח סתם. ונמצא שבית שמאי מחמירים יותר, אפילו לשיטת ר' מאיר.

מַתְנִי׳ הָרִיס שֶׁל עַיִן שֶׁנִּיקַּב, שֶׁנִּפְגַּם, שֶׁנִּסְדַּק, הֲרֵי בְּעֵינוֹ דַּק, תְּבַלּוּל, חִלָּזוֹן, נָחָשׁ, עָצָב. אֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל? לָבָן הַפּוֹסֵק בַּסִּירָא וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר. שָׁחוֹר נִכְנַס בַּלָּבָן — אֵינוֹ מוּם.

ג משנה על אלו מומים שבעין שוחטים את הבכור מחוץ למקדש: הריס (העפעף) של עין שניקב או שנפגם או שנסדק, וכן הרי שהיה בתוך עינו דק, מעין כתם, וכן תבלול, חלזון, נחש, עצב. איזהו תבלול — מעין חוט לבן הפוסק בסירא, בעגול המקיף את השחור שבעין, ונכנס בתוך השחור שבעין. אבל אם היה חוט שחור פוסק בסירא ונכנס בלבן — אינו מום, שמום בלבן שבעין אינו נחשב למום.

גְּמָ׳ מַאי הָרִיס? אָמַר רַב פָּפָּא: תּוֹרָא בָּרָא דְּעֵינָא. דַּק תְּבַלּוּל, תָּנוּ רַבָּנַן: דַּק מְשׁוּקָּע — הֲרֵי זֶה מוּם, צָף — אֵינוֹ מוּם.

א גמרא שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: הריס של עין שניקב שנפגם שנסדק. ושואלים: מאי [מה פירוש] הריס? אמר רב פפא: תורא ברא דעינא [השורה, המחיצה החיצונה של העין], כלומר, העפעף. ועוד שנינו במשנה: דק תבלול. ובענין דק, תנו רבנן [שנו חכמים]: דק, אם הוא משוקע בגוף העין — הרי זה מום, ואם צף מלמעלה — אינו מום.

וְהָתַנְיָא אִיפְּכָא! לָא קַשְׁיָא, הָא בַּשָּׁחוֹר הָא בַּלָּבָן. וְהָא: אֵין מוּמִין בַּלָּבָן! אֶלָּא, הָא בְּדוּק לָבָן, הָא בְּדוּק שָׁחוֹר.

ושואלים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא להיפך], שמשוקע אינו מום וצף הריהו מום? ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] בשחור, הא [זה] כשהיה בלבן. ועל כך תמהים, והא [והרי] שנינו: אין מומין בלבן! אלא גם כאן וגם כאן מדובר בשחור שבעין, הא [זה] עוסק בדוק לבן, הא [זה] עוסק בדוק שחור.

דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סָח לִי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא: דַּק שָׁחוֹר מְשׁוּקָּע — הֲרֵי זֶה מוּם, צָף — אֵינוֹ מוּם. דַּק לָבָן מְשׁוּקָּע — אֵינוֹ מוּם, צָף — הֲרֵי זֶה מוּם, וְסִימָנָיךְ: בַּרְקָא.

והוא כפי שאמר שאמר רבה בר בר חנה, סח (אמר) לי ר' יאשיה שמן העיר אושא: אם היה דק שחור משוקע — הרי זה מום, אם היה צף — אינו מום. דק לבן משוקע — אינו מום, צף — הרי זה מום. וסימניך [והסימן] לדבר: ברקא, שהיא מחלה שבעין, שנראים בה כתמים לבנים צפים על גבי העין, והיא מום.

חִלָּזוֹן נָחָשׁ וְעָצָב. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חִלָּזוֹן הוּא נָחָשׁ, אוֹ דִלְמָא חִלָּזוֹן אוֹ נָחָשׁ?

ב שנינו במשנה ברשימת המומים שבעין: חלזון נחש ועצב. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם חלזון הוא נחש, או דלמא [שמא] שני מומים הם, וכוונת המשנה לומר: חלזון או נחש?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: סָח לִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן אֶלְעָזָר, זָקֵן אֶחָד הָיָה בִּשְׁכוּנָתֵינוּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי לָקוֹנְיָא שְׁמוֹ, וּמִיָּמַי לֹא עָבַרְתִּי לְפָנָיו. פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לְפָנָיו, אָמַר לִי: שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. חִלָּזוֹן זֶה מוּם קָבוּעַ לִשְׁחוֹט עָלָיו, וְזֶהוּ נָחָשׁ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים.

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר' יוחנן בן אלעזר, זקן אחד היה בשכונתינו ור' שמעון בן יוסי לקוניא שמו, ומימי לא עברתי לפניו. פעם אחת עברתי לפניו, אמר לי, שב בני, שבואלמדך דבר! חלזון זה שאתה רואה בעין הבכור — מום קבוע הוא לשחוט עליו, וזהו נחש שאמרו חכמים שהוא מום.

וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רוֹאֶה מוּמִין לְעַצְמוֹ, אֲבָל מוֹרֶה הֲלָכָה לַתַּלְמִידִים, וְתַלְמִידִים מוֹרִין לוֹ.

ואף על פי שאמרו חכמים: אין אדם רואה מומין לעצמו, ולכן איני יכול להתיר בכור זה לעצמי, אבל הרב מורה הלכה לתלמידים, ותלמידים מורין לו על פי מה שלימדם, ומתירים לו. ולכן, לאחר שלימדתי אותך הלכה זו תוכל אתה להתיר את הבכור שבידי, שיש בו מום זה.

וְהָאָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמּוֹרֶה הֲלָכָה וּבָא, אִם קוֹדֶם מַעֲשֶׂה אֲמָרָהּ — שׁוֹמְעִין לוֹ, וְאִם לָאו — אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ! אִיהוּ נָמֵי מוֹרֶה וּבָא הֲוָה מֵעִיקָּרָא.

ומקשים: וכיצד יכול היה ר' יוחנן בן אלעזר להתיר על פי דבריו? והאמר [והרי אמר] ר' אבא שכך אמר רב הונא: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה, קודם שהוצרכה לו הלכה זו, אמרה — שומעין לו, ואם לאו [לא], אלא אמרה בשעת מעשה — אין שומעין לו! ומשיבים: איהו נמי מורה ובא הוה מעיקרא [הוא גם כן, ר' יוסי בן לקוניא, מורה ובא היה מתחילה] הלכה זו, עוד קודם שבא לידי מעשה זה.

אֵיזֶהוּ תְּבַלּוּל? לָבָן הַפּוֹסֵק אֶת הַסִּירָא. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר, שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן — הֲרֵי זֶה מוּם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לָבָן וְנִכְנָס בַּשָּׁחוֹר — הֲרֵי זֶה מוּם, שָׁחוֹר וְנִכְנָס בַּלָּבָן — אֵינוֹ מוּם, שֶׁאֵין מוּמִין בַּלָּבָן.

ג שנינו במשנה: איזהו תבלול? חוט לבן הפוסק את הסירא (המפרידה בין הלבן והשחור שבעין) ונכנס בשחור. ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יוסי היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: חוט לבן היוצא מן הלבן שבעין ונכנס בשחור, וכן חוט שחור היוצא מן השחור שבעין ונכנס בלבן — הרי זה מום, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: לבן ונכנס בשחור — הרי זה מום, שחור ונכנס בלבן — אינו מום, שאין מומין בלבן.

אָמַר רַב: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי? דִּכְתִיב: ״יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵימוֹ״, תַּרְבָּא דְּעֵינָא — אִיקְּרִי, ״עֵינֵימוֹ״ סְתָמָא — לָא אִיקְּרִי. וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמֵיהּ? מָה לְשׁוֹן ״תְּבַלּוּל״? דָּבָר הַמְבַלְבֵּל אֶת הָעֵינַיִם.

אמר רב: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי? איזה מקור בכתוב יש לדבריו? דכתיב [שנאמר]: "יצא מחלב עינימו" (תהלים עג, ז), כלומר, יצא הרשע לתרבות רעה מרוב חלב (שומן) שבעינו, והוא בלבן שבעין. הרי שהלבן תרבא דעינא [חלב העין] — איקרי [נקרא], אבל "עינימו" (עינו) סתמא [סתם] — לא איקרי [אינו נקרא], ואין תבלול נחשב מום אלא בעין עצמה, שנאמר: "תבלול בעינו" (ויקרא כא, כ). ושואלים: ור' מאיר מאי טעמיה [מה טעמו]? ומשיבים: לדעתו, מה הוא לשון תבלול? דבר המבלבל את העינים, העובר בין הלבן והשחור שבעין, בכל דרך.

מַתְנִי׳ חֲוַרְוָור וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִין. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָור הַקָּבוּעַ? כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אֹמֵר: בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם.

ד משנה המשנה ממשיכה ברשימת המומים שבעין, ששוחטים עליהם את הבכור: חורוור (שנראות בעין כעין טיפות לבנות) שהוא קבוע, והמים שיורדים בעיניו הקבועין. איזהו חורוור הקבוע? כיצד יודעים שהוא קבוע? כל ששהה שמונים יום ולא נרפא. ר' חנניא בן אנטיגנוס אמר: בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ורק אם נמצא החורוור בכל אותן פעמים — הרי זה קבוע. ואלו הן מים הקבועין, כלומר, כיצד יודעים אם הם קבועים או עוברים?

וְאֵלּוּ הֵן מַיִם הַקְּבוּעִין: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים, אוֹ אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ הַלַּח — אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַלַּח וְאַחַר כָּךְ הַיָּבֵשׁ.

אם אכל, האכילוהו לרפואה, מספוא לח ומספוא יבש של שדה המושקה בגשמים בלבד, או שאכל לח ויבש של שלחים (שדה הצריכה השקייה), או אפילו לא אכל לח ויבש ביחד, אלא אכל היבש ואחר כך הלח, ולא נרפא — כל זה אינו מום קבוע בוודאות, עד שיאכל הלח ואחר כך יאכל היבש, שהיא הדרך הבדוקה לרפואת המים שבעין, ואם בכל זאת ישארו בו המים — הרי אלו מים קבועים.

גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: חֲוַרְוָור קָבוּעַ — אַרְבָּעִים יוֹם, וּמַיִם הַקְּבוּעִים — שְׁמוֹנִים יוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲוַרְוָור — שְׁמוֹנִים יוֹם.

ה גמרא ומבררים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], חורוור קבוע — ארבעים יום, ומים הקבועים — שמונים יום, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה אומר: חורוור — שמונים יום.

וְאֵלּוּ הֵן מַיִם הַקְּבוּעִים: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל בֵּית הַשְּׁלָחִין, אוֹ שֶׁאָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח — אֵין מוּם עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח, וְיֶשְׁנוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

ואלו הן מים הקבועים לשיטת ר' יהודה: אם אכל לח ויבש של בית השלחין, או שאכל יבש ואחר כך אכל הלח ולא נרפא — אין זה מום קבוע בוודאות, עד שיאכל יבש אחר הלח. וזמן ההאכלה של הלח והיבש ישנו (נמשך) שלשה חדשים. ושואלים: וכיצד אתה אומר שמשנתנו כשיטת ר' יהודה?

וְהָא תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל בֵּית הַשְּׁלָחִין!

והא תרוייהו תננהי [והרי שניהם שנינו במשנתנו]: אכל לח ויבש של גשמים, לח ויבש של בית השלחין, ולא נרפא — אין זה מום. ואילו ר' יהודה הזכיר רק לח ויבש של שלחים, ומדבריו משמע כי אם אכל לח ויבש של גשמים, ולא נרפא — הרי זה מום!

חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים — הֲרֵי זֶה מוּם, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אֵינוֹ מוּם, וְהַגְּשָׁמִים נָמֵי, אָכַל יָבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל לַח — אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל יָבֵשׁ אַחַר הַלַּח.

ומשיבים: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך צריך לשנותה], לפי דברי ר' יהודה שבברייתא: אכל לח ויבש של גשמים ולא נרפא — הרי זה מום, לח ויבש של בית השלחין — אינו מום. ושל הגשמים נמי [גם כן], אם אכל יבש ואחר כך אכל לח — אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.

וְיֶשְׁנוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אִינִי? וְהָתַנְיָא — וְהָא רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אֲדָר וְנִיסָן — לַח, אֱלוּל וְתִשְׁרִי — יָבֵשׁ! אֵימָא: אֲדָר וַחֲצִי נִיסָן — לַח, אֱלוּל וַחֲצִי תִשְׁרֵי — יָבֵשׁ.

ועל מה ששנינו בברייתא: וישנו תהליך זה של האכלה שלשה חדשים, מקשים: איני [כן הוא]? והתניא [והרי שנויה ברייתא], והא [והרי] רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — הרי זה לח ששנינו במשנתנו, כשהצמחיה עדיין לחה, אלול ותשרי — יבש, שהוא בסוף הקיץ. הרי כאן ארבעה חדשים! ומשיבים: אימא [אמור] כך: אדר וחצי ניסן — לח, אלול וחצי תשרי — הרי זה יבש, וביחד שלושה חדשים.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַח בִּזְמַן לַח, וְיָבֵשׁ בִּזְמַן הַיָּבֵשׁ, אוֹ דִלְמָא: לַח וְיָבֵשׁ בִּזְמַן הַלַּח?

ו ועוד על מה ששנינו שצריך להאכיל לח ואחר כך יבש, איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: האם צריך להאכיל אותו לח בזמן לח, בסוף עונת הגשמים, ויבש בזמן היבש, בסוף הקיץ, או דלמא [שמא]: שמאכילים לח ואחר כך יבש (שנותר מן הקיץ הקודם) בזמן הלח?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָאן: אֲדָר וְנִיסָן — לַח, אֱלוּל וְתִשְׁרִי — יָבֵשׁ. דִּלְמָא פֵּירֵי דֶּאֱלוּל וְתִשְׁרִי מַאֲכִילִנַן לֵיהּ בַּאֲדָר וְנִיסָן!

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן: אדר וניסן — לח, אלול ותשרי — יבש. וכאן משמע שמאכילים אותו בכל זמן לפי העשב המצוי אז. ודוחים: מכאן אין ראיה לזמן בו מאכילים אותו, דלמא פירי [שמא פירות] של אלול ותשרי מאכילנא ליה [מאכילים אותו] באדר וניסן.

וְכַמָּה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי פִּנְחָס בֶּן עָרוֹבָא: כִּגְרוֹגֶרֶת. אָמַר רָבָא: (בָּעֵי) [בָּעַן] בְּמַעְרְבָא: כִּגְרוֹגְרוֹת בִּסְעוּדָה רִאשׁוֹנָה,

ז ועוד שואלים: וכמה מאכילין אותו את הבכור, מאותו עשב? אמר ר' יוחנן משום ר' פנחס בן ערובא: מאכילים אותו כשיעור גרוגרת (פרי התמר). אמר רבא, בעי במערבא [שאלו בארץ ישראל]: האם הכוונה היא שמאכילים אותו כגרוגרות בסעודה ראשונה בכל יום,