לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי, שְׁלֹשָׁה מְפִירִין אֶת הַנֶּדֶר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּתַנְיָא: הֲפָרַת נְדָרִים בִּשְׁלֹשָׁה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶם חָכָם.

בא לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יוסי במשנתנו, שאמר שאין מתירים כלל בהדיוטות. ומה שאמר ששלשה מפירין את הנדר במקום שאין חכם שיכול להתיר לבדו — לאפוקי [להוציא] מדברי ר' יהודה, דתניא [ששנויה ברייתא]: הפרת נדרים בשלשה, ר' יהודה אומר: רק אם אחד מהם חכם. אבל במקום שאין חכם — שלושה אינם מתירים את הנדר.

בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. כְּגוֹן מַאן? אָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן אֲנָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֶחָד מֵהֶן חָכָם, מִכְּלָל דְּהָנָךְ כֹּל דְּהוּ? אָמַר רָבִינָא: דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְסָבַר.

ועל מה שנאמר ששלושה מתירים את הנדר במקום שאין חכם, ומשמע שחכם מתירו לבדו, שואלים: כגון מאן [מי]? מיהו החכם שיכול להתיר נדר לבדו? אמר רב נחמן: כגון אנא [אני]. וביחס למה ששנינו, ר' יהודה אומר: אחד מהן חכם, שואלים: מכלל זה יש להבין דהנך כל דהו [שאלה, האחרים, הם אנשים כל שהם] ואפילו הדיוטות גמורים? אמר רבינא: כל אחד מהם צריך להיות אדם דמסתברי ליה וסבר [שמסבירים לו את ההלכה והוא מבין].

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה כּוּ׳. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַהוּ דְּתֵימָא נִמּוּקוֹ עִמּוֹ? קָא מַשְׁמַע לַן.

א שנינו במשנה, ר' יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה, אין הבכור נשחט אלא על פי מומחה. אמר רב חננאל אמר רב: אין הלכה כר' יוסי. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! הלא כל מקום שנחלקו יחיד ורבים — הלכה כרבים! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שר' יוסי יש לו מעמד מיוחד, משום שנמוקו עמו, ואולי הלכה כמותו במקרה זה גם נגד הרבים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

תִּפְשׁוֹט מֵהָא, דְּהָךְ קַמַּיְיתָא מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אִיתְּמַר, דְּאִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב — תַּרְתֵּי לְמָה לִי?

ואומרים: תפשוט מהא [תפתור משמועה זו] שנאמרה בשם רב, דהך קמייתא [שאותה שמועה ראשונה] שנאמרה לעיל (לו,ב) ספק בשם רב ספק בשם שמואל, ששלושה מתירים את הבכור במקום שאין מומחה, ובניגוד לדעת ר' יוסי — משמיה [משמו] של שמואל איתמר [נאמרה], דאי משמיה [שאם משמו] של רב נאמרה, תרתי [שתי פעמים] לפסוק הלכה למה לי?

חֲדָא (מכלל) [מִכְּלָלָא] דַּחֲבִירְתַּהּ אִיתְּמַר.

משיבים: אין מכאן הוכחה, ואפשר לומר ששתיהן נאמרו בשמו של רב, אלא חדא מכלל דחבירתה איתמר [אחת מכלל חבירתה נאמרה], שמכלל ההלכה שפסק רב ששלושה מתירים במקום שאין מומחה, למדו שהוא פוסק שאין הלכה כר' יוסי, וכך אמרו כאן בשמו.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר, וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ — מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם הַדָּמִים, וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ — הַבָּשָׂר יִקָּבֵר, וְיַחְזִיר אֶת הַדָּמִים.

ב משנה השוחט את הבכור, ומכר את בשרו, ונודע שלא הראהו מתחילה לחכם שיתירנו, ומכר להם איפוא דבר האסור בהנאה, שטעון קבורה (ראה לעיל כח,א), ומיקח טעות הוא — מה שאכלו הקונים מבשרו — אכלו, וקנסו את המוכר שיחזיר להם את כל הדמים ששילמו. ומה שלא אכלו — הבשר יקבר, ויחזיר את כל הדמים לקונים.

וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ, וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה — מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ, וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ — הֵם יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר, וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. מְכָרוּהוּ לְגוֹיִם, אוֹ הִטִּילוּהוּ לִכְלָבִים — יְשַׁלְּמוּ דְּמֵי טְרֵפָה.

וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה, ואסורה באכילה — מה שאכלו אכלו, והוא יחזיר להם את הדמים. ומה שלא אכלו — הם יחזירו לו את הבשר, ואם ירצה ימכרנו לגוי או יתננו לכלב, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו הקונים את בשר הטריפה לגוים, או הטילוהו לכלבים — ישלמו לזה שמכר להם דמי טרפה, שמחירה זול, והוא יחזיר להם את שאר הכסף שקיבל מהם.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא בְּשַׂר בְּכוֹר, פֵּירוֹת וְנִמְצָא טְבָלִים, יַיִן וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ — מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ, וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: המוכר בשר לחבירו ונמצא שהוא בשר בכור שלא התיר חכם לשוחטו, או שמכר לו פירות ונמצא שהיו טבלים, פירות שאינם מעושרים, או שמכר לו יין ונמצא יין נסך — מה שאכלו הקונים אכלו, ויחזיר להם את כל הדמים.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: דְּבָרִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן — יַחֲזִיר לָהֶן אֶת הַדָּמִים, וְשֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶם — יְנַכֶּה לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן: נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת, שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים. וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן: בְּכוֹרוֹת, טְבָלִים וְיֵין נֶסֶךְ.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם מכר להם דברים שהנפש קצה (מואסת) בהן — יחזיר להן את כל הדמים, שאין להם הנאה במה שאכלו. ואם מכר להם דברים שאין הנפש קצה בהם — לא יחזיר להם את כל הדמים ששילמו, אלא ינכה להם את הדמים של מה שאכלו, שהרי נהנו. ואלו הן דברים שהנפש קצה בהן: נבילות וטריפות שקצים ורמשים. ואלו הן דברים שאין הנפש קצה בהן: בכורות שלא הותרו, טבלים ויין נסך.

בְּכוֹר — וְלֵימָא לֵיהּ: מַאי אַפְסֵדְתָּךְ?

ושואלים: לשיטת ר' שמעון בן אלעזר, בכור מדוע מנכה לקונה את הדמים על מה שאכל? ולימא ליה [ושיאמר לו] הקונה: מאי אפסדתך [מה הפסדתי לך]? הלא אף אתה לא היית רשאי ליהנות ממנו!

לָא צְרִיכָא, כְּגוֹן דְּזַבֵּין לֵיהּ מִמְּקוֹם מוּמָא, דַּאֲמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּאָכְלַתְּ הֲוָה מַחְזֵינָא לֵיהּ וְשָׁרֵי נִיהֲלֵיהּ, כְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו, אלא כגון דזבין ליה ממקום מומא [שמכר לו חתיכה ממקום שהיה בו המום], שהרי היה בבכור זה מום, אלא שלא הראהו לחכם. דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: אי לאו דאכלת הוה מחזינא ליה [אם לא שאכלת כבר את הבשר הייתי מראה אותו] לחכם, והיה רואה שיש בו מום, ושרי ניהליה [ומתיר לי] לאוכלו. ומעירים: והוא כדעת ר' יהודה (לעיל כח,א), שאפשר להתיר את בכור בעל מום גם לאחר שנשחט.

טְבָלִים — הֲוָה מַתְקֵינְנָא לְהוּ וְאָכֵלְנָא לְהוּ, יֵין נֶסֶךְ — עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת, וּכְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

וכן לגבי טבלים, יכול המוכר לטעון: אם לא היית אוכל אותם, הוה מתקיננא להו ואכלנא להו [הייתי מתקן אותם, מפריש מהם תרומות ומעשרות, ואוכל אותם]. וכיוצא בזה לגבי יין נסך — אין מדובר שמכר לו יין נסך לבדו, אלא שמכר לו יין שנאסר על ידי תערובת יין נסך. ואם לא היה שותה אותו הקונה, היתה לו תקנה ליהנות ממנו, כדברי רבן שמעון בן גמליאל,

דִּתְנַן: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר — כּוּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יִמָּכֵר כּוּלּוֹ לְגוֹיִם, חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ.

דתנן [ששנינו במשנה]: יין נסך שנפל לבור — היין שבבור כולו אסור בהנאה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכר היין שבבור כולו לגוים, חוץ מדמי יין נסך שבו.

הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין.

מַתְנִי׳ עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר: נִפְגְּמָה אׇזְנוֹ מִן הַחַסְחוּס, אֲבָל לֹא הָעוֹר, נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה, נִיקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה, אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה. אֵיזֶהוּ יְבֵשָׁה? כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת.

א משנה על אלו מומין שוחטין את הבכור (בכור הבהמה הטהורה) מחוץ למקדש? ותחילה מביאים את רשימת המומים שבאוזן: נפגמה (חסרה מעט) אזנו מן החסחוס, מן החלק הקשה יותר של האוזן, אבל לא אם נפגמה מן העור בלבד. וכן נסדקה האוזן, אף על פי שלא חסרה. וכן אם ניקבה האוזן, וגודל הנקב הוא לפחות מלא כרשינה (מין קיטנית), או שיבשה האוזן. איזהו יבשה, שאמרו חכמים שהוא מום? כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם. ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה היא זו שתהא נפרכת (מתפוררת) כשממשמשים בה.

גְּמָ׳ אַמַּאי? פִּסֵּחַ וְעִוֵּר כְּתִיב!

ב גמרא על רשימת המומים שבמשנה זו ובמשניות שלאחריה, שואלים: אמאי [מדוע] מותר לשחוט בגללם את הבכור ולאוכלו? הלא רק פסח ועור כתיב [נאמר] בענין זה — "וכי יהיה בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לה' אלהיך. בשעריך תאכלנו" וכו' (דברים טו, כא—כב)!

כְּתִיב נָמֵי ״כִּי יִהְיֶה בוֹ מוּם״, וְאֵימָא: ״כִּי יִהְיֶה בּוֹ מוּם״ — כָּלַל, ״פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר״ — פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט; פִּסֵּחַ וְעִוֵּר — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא!

ומשיבים: כתיב נמי [נאמר גם כן] מתחילה "כי יהיה בו מום" (דברים טו, כא—כב), ומשמע — גם מומים אחרים. ומקשים: ואימא [ואמור] ונדרוש כך את הכתוב: "כי יהיה בו מום" — הרי זה כלל, "פסח או עור" — פרט, והרי לפי כללי מדרש ההלכה, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט; פסח ועור — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!

״כֹּל מוּם רָע״ — חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל — אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט; מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ — מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין, אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין.

ומשיבים: מה שנאמר בהמשך "כל מום רע" הרי בזה חזר וכלל, ונמצא שיש שם כלל ופרט וכלל (מום, פיסח ועיוור, מום), ולפי כללי מדרש ההלכה — אי אתה דן מן הכללים אלא לדבר שהוא כעין הפרט; מה הפרט מפורש פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ואינן חוזרין, אינם מתרפאים, אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי ואינן חוזרין.

וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ — מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי, וּבוֹטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף כֹּל — מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי, וּבוֹטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר. אַלְּמָה תְּנַן: נִפְגְּמָה אׇזְנוֹ מִן הַחַסְחוּס וְלֹא מִן הָעוֹר?

ומקשים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש, פיסח ועיוור — הם מומין שבגלוי, ובעל חיים בוטל ממלאכתו בגללם, ומום זה אינו חוזר (מתרפא), אף כל שאר המומים — מומין שבגלוי, ובוטל ממלאכתו, ואינו חוזר. אבל מום שאין בו הגדרות אלו — אין שוחטים בגללו את הבכור! אלמה תנן [ומפני מה שנינו] במשנה: נפגמה אזנו מן החסחוס ולא מן העור? והרי אין זה מבטל אותו מעבודה!

כֹּל מוּם רָע רִיבּוּיָא הוּא, אִי הָכִי, מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר נָמֵי? אַלְּמָה תְּנַן: חוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ, וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ —

ומשיבים: מה שנאמר בפסוק זה "כל מום רע", לשון ריבויא [ריבוי] הוא, לרבות כל מום, גם כשאינו כעין הפרט המפורש. ומקשים: אי הכי [אם כך], שיש פה ריבוי כולל, מומין שבסתר, שאינם גלויים, נמי [גם כן] ייחשבו כמומים לענין זה! אלמה תנן [מפני מה שנינו] ברשימת המומים ששוחטים עליהם: חוטין (חניכיים) החיצונות שנפגמו ונחסרו, ושנגממו (שיש בהן חתכים), והחניכיים הפנימיות שנעקרו לגמרי;

נֶעְקְרוּ אִין, נִפְגְּמוּ וְנִגְמְמוּ לָא? בָּעֵינָא ״מוּם רָע״, וְלֵיכָּא! אִי הָכִי, מוּם עוֹבֵר נָמֵי! אַלְּמָה תְּנַן: וְלֹא מִן הָעוֹר?

ונדייק: נעקרו הפנימיות — אין [כן] שוחטים את הבכור, אבל אם נפגמו ונגממו — לא, מפני שהוא מום שבסתר! ומשיבים: אין מרבים מ"כל מום רע" מומים שבסתר, משום שבעינא [צריכים אנו] שיהיה "מום רע", שנראה בגלוי, ויש בכך גנאי, וכשהוא בסתר ליכא [ואין כאן] מום רע. ומקשים: אי הכי [אם כך], שכל המומים נתרבו מ"כל מום רע", חוץ ממומים שבסתר — מום עובר נמי [גם כן] יהיה מותר לשחוט בגללו את הבכור! אלמה תנן [מדוע שנינו במשנה]: נפגמה אזנו מן החסחוס, שוחטים על כך את הבכור, ולא אם נפגמה מן העור, מפני שהוא מום עובר?

מוּם עוֹבֵר סְבָרָא הוּא, הַשְׁתָּא מִיפְרָק לָא פָּרְקִינַן עִלָּוֵיהּ, מִשְׁחָט שָׁחֲטִינַן עִלָּוֵיהּ? דְּתַנְיָא: ״וְאִם כׇּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳״ — בְּבַעֲלֵי מוּמִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ומשיבים: מום עובר אין למדים מריבוי הכתוב, משום שסברא הוא: השתא [עכשיו, הרי] על מום עובר אפילו מיפרק לא פרקינן עלויה [לפדות אין אנו פודים עליו] את הקרבן, משחט שחטינן עלויה [וכי שוחטים אותו עליו] מחוץ למקדש בלא פדיון? ומניין שאין פודים בהמה בגלל מום עובר — דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בפרשת פדיון בהמה מיד ההקדש: "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא) — בקרבנות טהורים בעלי מומין הכתוב מדבר.

אַתָּה אוֹמֵר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְמֵאָה מַמָּשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְאִם בִּבְהֵמָה הַטְּמֵאָה״, הֲרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה״? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה בַּעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ.

ודנים: אתה אומר בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר? או אינו מדבר אלא בבהמה טמאה ממש, כמו חמור וסוס, שהקדישם. אבל בהמה טהורה, גם אם נפל בה מום, שמא לא ניתן להוציאה מיד ההקדש בפדיון! ומשיבים: כשהוא אומר בהמשך: "ואם בבהמה הטמאה" (ויקרא כז, כז) — הרי בהמה טמאה אמור, הא מה אני מקיים "אשר לא יקריבו ממנה" — הוי אומר: זה בעלי מומין שנפדו. ומכאן למדנו שהם נפדים.

יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קׇרְבָּן לַה׳״ — מִי שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה כׇּל עִיקָּר, יָצְתָה זוֹ שֶׁאֵינָהּ קְרֵיבָה הַיּוֹם אֶלָּא לְמָחָר.

יכול יפדו קרבנות על מום עובר שנפל בהם? תלמוד לומר: "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "(ויקרא כז, יא) — מי שאינה קריבה כל עיקר היא הנפדית, יצתה זו, בעלת מום עובר, שאינה קריבה היום אלא למחר.

אִיבָּעֵית אֵימָא: אִם כֵּן פִּסֵּחַ וְעִוֵּר לְמָה לִי?

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר, מדוע מום עובר אינו בכלל ריבוי הכתוב "כל מום רע" ששוחטים בגללו את הבכור: אם כן, שגם על מום עובר שוחטים, פסח ועור שהזכיר הכתוב למה לי? די היה שיאמר הכתוב "כל מום רע"! אלא בא למעט מום עובר, שאינו כשני מומים אלה, שהם קבועים.

נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: הַסֶּדֶק — כׇּל שֶׁהוּא, הַפְּגִימָה — בֵּין בִּידֵי אָדָם בֵּין בִּידֵי שָׁמַיִם. מִכְּלָל דְּסֶדֶק בִּידֵי שָׁמַיִם לָא?

א שנינו במשנה: אוזן הבכור שנסדקה אף על פי שלא חסרה שוחטים עליה את הבכור מחוץ למקדש. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: גודל הסדק ששוחטים עליו — כל שהוא, הפגימה — בין שנעשתה בידי אדם, בין בידי שמים. ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שסדק בידי שמים לא נחשב למום? והרי גם זה מום הנראה לעין!

אֶלָּא, סֶדֶק וּפְגִימָה — בֵּין בִּידֵי שָׁמַיִם בֵּין בִּידֵי אָדָם. וְכַמָּה שִׁיעוּר פְּגִימָה? כְּדֵי שֶׁתַּחְגּוֹר בָּהּ צִיפּוֹרֶן.

אלא כך צריך לומר: הסדק כל שהוא, סדק ופגימה — בין בידי שמים בין בידי אדם. ועוד שנו חכמים באותה ברייתא: וכמה שיעור פגימה? כדי שתחגור (תתעכב) בה ציפורן, שכשאדם מעביר ציפורנו על האוזן הריהי נכנסת שם.

נִקְּבָה מְלֹא וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: כַּמָּה נְקִיבַת הָאוֹזֶן? מְלֹא כַרְשִׁינָה. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּכַעֲדָשָׁה. וְאֵיזוֹ הִיא יְבֵשָׁה? שֶׁאִם תִּינָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר: יְבֵשָׁה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת.

ב שנינו במשנה כי אוזן הבכור שנקבה מלא כרשינה — שוחטים על כך את הבכור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כמה נקיבת האוזן? מלא כרשינה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: בכעדשה, שהיא קטנה מעט ממנה. ואיזו היא יבשה? שאם תינקב אינה מוציאה טיפת דם. ר' יוסי בן המשולם אומר: יבשה כדי שתהא נפרכת (מתפוררת).

תָּנָא: קְרוֹבִין דִּבְרֵיהֶן לִהְיוֹת שָׁוִין. דִּבְרֵיהֶן דְּמַאן? אִילֵימָא דְּתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם — טוּבָא אִיכָּא! אֶלָּא דְּתַנָּא קַמָּא וְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה.

תנא [שנה החכם]: קרובין דבריהן להיות שוין למעשה. ושואלים: דבריהן דמאן [של מי] קרובים להיות שווים? אילימא [אם תאמר] דבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור' יוסי בן המשולם בענין אוזן שיבשה, האם כשאינה מוציאה דם, או כשהיא נפרכת — טובא איכא [הרבה יש ביניהם]! אלא, הכוונה היא לדבריהם של תנא קמא [התנא הראשון] ור' יוסי בר' יהודה, שכן כרשינה ועדשה כמעט שוות בגודלן.

כַּעֲדָשָׁה — אִין, בְּצִיר מִכַּעֲדָשָׁה — לָא? וּרְמִינְהִי: ״מַרְצֵעַ״ — אֵין לִי אֶלָּא מַרְצֵעַ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת הַסּוֹל, וְהַסִּירָה, וְהַמַּחַט, וְהַמַּקְדֵּחַ, וְהַמַּכְתֵּב?

ועל דבריו של ר' יוסי בר' יהודה שואלים: ניקבה כעדשה — אין [כן], הרי זה מום, בציר [פחות] מכעדשה — לא? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא בענין עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחפשי, ורוצעים את אזנו, כלומר, עושים בה נקב במרצע. נאמר: "ולקחת את המרצע ונתתה באזנו ובדלת" (דברים טו, יז) — אין לי אלא במרצע בלבד, מנין לרבות שאר דברים שיש להם חוד, הסול (עץ מחודד), והסירה (מין קוץ), והמחט, והמקדח, והמכתב (חרט, שכותבים בו)?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלָקַחְתָּ״ — כׇּל דָּבָר שֶׁנִּלְקָח בַּיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי אוֹמֵר: ״מַרְצֵעַ״ — מָה מַרְצֵעַ מְיוּחָד שֶׁל מַתֶּכֶת, אַף כֹּל שֶׁל מַתֶּכֶת.

תלמוד לומר: "ולקחת" (דברים טו, יז) — כל דבר שנלקח ביד, אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. רבי אומר, כך יש לדרוש את המלה "מרצע": מה מרצע מיוחד של מתכת — אף כל דבר שרוצעים בו יהא של מתכת, אבל לא סול וסירה.

וְקָתָנֵי סֵיפָא: אָמַר רַבִּי, יוּדָן בְּרִבִּי הָיָה דּוֹרֵשׁ: כְּשֶׁהֵן רוֹצְעִין, אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בַּמִּילָת.

וקתני סיפא [והוא שונה בסוף] אותה ברייתא: אמר רבי, יודן ברבי (הגדול) היה דורש כך: כשהן רוצעין את אזנו של העבד — אין רוצעין אלא במילת, בחלק הרך, התחתון של האוזן.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין עֶבֶד עִבְרִי כֹּהֵן נִרְצָע, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה בַּעַל מוּם. וְאִם תֹּאמַר: בַּמִּילָת הָיוּ רוֹצְעִין, הֵיאַךְ עֶבֶד כֹּהֵן נַעֲשֶׂה בַּעַל מוּם? הָא אֵין רוֹצְעִין אֶלָּא בְּגוֹבַהּ שֶׁל אוֹזֶן.

וחכמים אומרים: אין לומר כן, שהרי מקובל בידינו שאין עבד עברי כהן נרצע, מפני שהוא נעשה בכך בעל מום, ונפסל לעבודת המקדש. ואם תאמר במילת היו רוצעין, היאך עבד כהן נעשה בעל מום ברציעה? והרי נקב בחלק זה של האוזן חוזר ונרפא! הא [הרי] למדת מכאן שאין רוצעין אלא בגובה של אוזן, כלומר, בסחוס, שהוא גבוה מן המילת. על כל פנים, למדנו מדברי ר' יוסי בר' יהודה כי נקב שנעשה על ידי מחט, נחשב למום, למרות שהוא בוודאי פחות מכעדשה!

אָמַר רַב חָנָא בַּר קַטִּינָא: לָא קַשְׁיָא — כָּאן לִשְׁחוֹט, כָּאן לִפְסוֹל.

אמר רב חנא בר קטינא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמר ר' יוסי בר' יהודה בכעדשה — הרי זה שיעור כדי לשחוט על ידו את הבהמה מחוץ למקדש, כאן, שנקב כל שהוא נחשב למום — הרי זה כדי לפסול את הבהמה להקרבה, כפי שהוא פוסל את הכהן לעבודה.

מַאי כַּרְשִׁינָה? אָמַר רַב שֵׁרֵבְיָא: הִינְדָּא.

ג על שיעור הנקב באוזן הבכור, שלדעת חכמים הוא ככרשינה, שואלים: מאי [מה היא] כרשינה? אמר רב שרביא: היא הקרויה בארמית "הינדא".

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא מֵרַב הוּנָא רַבָּה: כַּרְשִׁינָה הַנִּכְנֶסֶת וְיוֹצְאָה, אוֹ כַרְשִׁינָה הָעוֹמֶדֶת? אָמַר לוֹ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי.

ובפרטי הלכה זו בעא מיניה [שאל אותו] רב הושעיא מרב הונא רבה [הגדול]: האם הכוונה היא לכרשינה הנכנסת ויוצאה בנקב, והוא איפוא גדול מעט מן הכרשינה, או לכרשינה העומדת בתוך החור, שהנקב הוא בדיוק ככרשינה? אמר לו: זו, הלכה מפורשת בענין זה לא שמעתי, אבל כיוצא בה שמעתי, שלשון "מלא (כרשינה)" משמעה, שתהא נכנסת ויוצאת.

דִּתְנַן: הַשִּׁדְרָה וְהַגּוּלְגּוֹלֶת שֶׁחָסְרוּ, כַּמָּה חֶסְרוֹן בַּשִּׁדְרָה וְלֹא יְהֵא מְטַמֵּא בְּאֹהֶל? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי חוּלְיוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חוּלְיָא אַחַת. וּבַגּוּלְגּוֹלֶת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי וְיָמוּת.

דתנן [ששנינו במשנה]: השדרה והגולגולת של מת שחסרו, אינן מטמאות טומאת אוהל. ושאלו במשנה: כמה חסרון בשדרה ולא יהא מטמא באהל? בית שמאי אומרים: אם היתה חסרה שתי חוליות, ובית הלל אומרים: חוליא אחת. ובגולגולת, כמה תהא חסירה ולא תטמא? בית שמאי אומרים: אם חסרה כמלא מקדח, ובית הלל אומרים: אם הוא גדול עד כדי שאם ינטל חלק בגודל זה מן החי וימות.

וְיָתֵיב רַב חִסְדָּא וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: ״כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל מִן הַחַי״ — וְכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבוּדִימִי: הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל — כְּסֶלַע.

ומסופר, ויתיב [ויושב היה] רב חסדא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] שאלה זו: כדי שינטל מן החי — וכמה? מהו השיעור? אמר ליה [לו] רב תחליפא בר אבודימי, הכי [כך] אמר שמואל: כגודל מטבע הקרויה סלע.

וְאִיתְּמַר: רַב סָפְרָא אָמַר: שְׁמַעְתְּתָא אֲמַר לֵיהּ, וְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה אָמַר: מַתְנִיתָא אֲמַר לֵיהּ, וְסִימָנָיךְ: תָּנֵי רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה.

ומעירים: ואיתמר [ונאמר] שנחלקו אמוראים בשם מי אמר רב תחליפא דבר זה לרב חסדא, רב ספרא אמר: שמעתתא אמר ליה [שמועה של אמוראים אמר לו], כפי שנאמר כאן, בשם שמואל. ורב שמואל בר יהודה אמר: מתניתא אמר ליה [ברייתא אמר לו], שנאמר שם ששיעור זה הוא כסלע. וסימניך, שתזכור מה אמר כל אחד — הלשון המצויה בתלמוד "תני רב שמואל בר יהודה", ויש בכך רמז שלדברי רב שמואל בר יהודה השיב רב תחליפא לרב חסדא מתוך ברייתא, ולדעת רב ספרא — מתוך שמועה של שמואל.

וַאֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, עָשִׂיתָה דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי וְדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל אֶחָד! דִּתְנַן: מָאוֹר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם, שִׁיעוּרוֹ מְלֹא אֶגְרוֹף גָּדוֹל, וְזֶהוּ אֶגְרוֹפוֹ שֶׁל בֶּן אֲבַטִּיחַ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְיֶשְׁנוֹ כְּרֹאשׁ גָּדוֹל שֶׁל אָדָם.

ואמר ליה [לו] רב חסדא לרב תחליפא: אם כן, ששיעור החסרון לדעת בית הלל הוא כסלע, עשיתה דברי בית שמאי ודברי בית הלל אחד, שהרי שיעור מקדח וסלע — שיעור אחד הם, וכפי דתנן [ששנינו במשנה]: מאור (חלון) שלא נעשה בידי אדם, אלא כגון שנפלה אבן מעצמה, שיעורו כדי להביא את טומאת המת מחדר לחדר, הוא מלא אגרוף גדול, וזהו אגרופו של בן אבטיח, שהיה ידוע כאיש גדול במיוחד. אמר ר' יוסי: וישנו שיעור האגרוף הזה, כראש גדול של אדם.

נַעֲשָׂה בִּידֵי אָדָם, שִׁיעֲרוּהוּ כִּמְלֹא מַקְדֵּחַ גָּדוֹל שֶׁל לִשְׁכָּה, שֶׁהוּא כְּפוּנְדְּיוֹן (שֶׁל) הָאִיטַלְקִי, וּכְסֶלַע נִירוֹנִית, וְיֶשְׁנוֹ

אבל אם נעשה החלון בידי אדם, שיערוהו כמה יהא גדול ויביא את הטומאה — כמלא מקדח גדול של לשכה, שהיה מונח בלשכה שבמקדש, שהוא כגודל המטבע פונדיון של האיטלקי, והוא כשיעור סלע נירונית (של הקיסר נירון). וישנו, ושיעורו —