אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי מֵאִיר לַחֲשָׁשָׁא, לְאַחְזוֹקִינְהוּ מִי אָמַר?

השיב לו אביי: אימר דאמר [אמור שאומר] ר' מאיר שהכהנים חשודים על הטלת מום בבכור, לענין חששא [חשש], שלא לסמוך עליהם בענין זה. אבל לאחזוקינהו [להחזיק אותם] בוודאות כעוברי עבירה מי אמר [האם הוא אומר]?

אִיבַּעְיָא לְהוּ: עֵד מִפִּי עֵד, מַהוּ לְעֵדוּת בְּכוֹר? רַב אַסִּי אָסַר, וְרַב אָשֵׁי שָׁרֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִּי לְרַב אָשֵׁי: וְהָא תָּנָא דְבֵי מְנַשֶּׁה: אֵין עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר אֶלָּא לְעֵדוּת הָאִשָּׁה!

א איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: עד מפי עד, מהו להיות כשר לעדות בכור, להעיד בשמו של אדם אחר שמום שבבכור זה לא הוטל בו בכוונה? רב אסי אסר, ורב אשי שרי [התיר]. אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי, והא תנא דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של החכם מנשה בברייתא: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה, להעיד שבעלה מת. אבל לא לכל עדות אחרת!

תְּנִי: אֶלָּא לְעֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ בִּלְבָד.

אמר לו: תני [שנה] ותקן: אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד, והרי אשה כשרה להעיד על מומי הבכור.

רַב יֵימַר אַכְשַׁר עֵד מִפִּי עֵד בִּבְכוֹר, קָרֵי עֲלֵיהּ מָרִימָר: ״יֵימַר שָׁרֵי בּוּכְרָא״. וְהִלְכְתָא: עֵד מִפִּי עֵד כָּשֵׁר לְעֵדוּת בְּכוֹר.

מסופר, רב יימר אכשר [הכשיר] עד מפי עד בבכור, קרי עליה [קרא עליו] מרימר בלשון גנאי: "יימר שרי בוכרא" [מתיר בכורות]. ומסכמים: והלכתא [והלכה], עד מפי עד כשר לעדות בכור.

אָמַר רַבִּי אִילְעָא: לֹא הָיוּ מוּחְזָקִין בּוֹ שֶׁהוּא בְּכוֹר, וּבָא אֶחָד וְאָמַר שֶׁהוּא בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ — נֶאֱמָן.

ב ועוד בענייני עדות בכור, אמר ר' אילעא: לא היו מוחזקין בו בבעל חיים שהוא בכור, ובא כהן אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו, שלא הוטל בו בכוונה — נאמן, ויכול החכם להתיר לשוחטו.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר? תְּנֵינָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה ״אֵשֶׁת אִישׁ הָיִיתִי וּגְרוּשָׁה אֲנִי״ נֶאֱמֶנֶת, שֶׁהַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא הַפֶּה שֶׁהִתִּיר!

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו ר' אילעא בכך], שאומרים אנו: הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וסומכים עליו? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במשנה: האשה שאמרה "אשת איש הייתי וגרושה אני" — נאמנת, שהפה שאסר, שאמרה שהיא אשת איש — הוא הפה שהתיר, שאמרה שאיננה נשואה כעת!

מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִי בָּעֲיָא לָא אָמְרָה. אֲבָל הָכָא, דְּלָא סַגִּיא דְּלָא אָמְרָה, דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל,

ודוחים, מהו דתימא [שתאמר]: התם [שם] הוא שסומכים על דבריה, משום דאי בעיא לא אמרה [שאם היתה רוצה להינשא בחיי בעלה לא היתה אומרת] שהיא אשת איש, ויכולה היתה להינשא. אבל הכא [כאן, לענין בכור] דלא סגיא דלא אמרה [שאם רצונו לשחוט את הבכור אינו יכול שלא לומר] לחכם שבכור הוא, לפי שקדשים בחוץ לא אכיל [אין אדם אוכל] בלי שיאמר לו החכם שבעל מום הוא,

אֵימָא: לָא הַפֶּה שֶׁאָסַר הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאִי מִשּׁוּם הָכִי — הֲוָה שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא דְּנִיכָּר וְאָכֵיל לֵיהּ.

אימא [אמור] שלא הפה שאסר הוא, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אילעא, שאף במקרה זה הוא נאמן, ומדוע? דאי משום הכי [שאם משום כך], משום אכילת קדשים תמימים בחוץ אתה אומר שהוא בא לפני חכם — הרי יכול היה שלא להיזקק לחכם שיתיר לו, הוה שדי ביה מומא דניכר ואכיל ליה [שהיה מטיל בו מום הניכר ואוכל אותו], בלא להראותו כלל לחכם.

מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מֵהָהוּא גַּבְרָא דְּאוֹגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, וַאֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא. אֲזַל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד וּמִית חֲמָרָא, וַאֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אָזְלִי, וּמִיהוּ מַיָּא לָא הֲווֹ.

מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי: מאי שנא מההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה [מה שונה הדבר מאדם אחד שהשכיר לו חמור לחבירו], ואמר ליה [לו]: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד, דאיכא מיא [שיש שם מים] והחמור עלול להחליק וליפול, זיל באורחא [לך בדרך] של נרש, דליכא מיא [שאין שם מים]. והשוכר אזל באורחא [הלך בדרך] של נהר פקוד, שלא כדעת המשכיר, ומית חמרא [ומת החמור], ואתא ואמר ליה [ובא ואמר לו] למשכיר: באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], ומיהו מיא לא הוו [ומכל מקום מים לא היו], ולא משום כך מת החמור.

וַאֲמַר רָבָא: מָה לוֹ לְשַׁקֵּר, אִי בָּעֵי אָמַר: בְּאוֹרְחָא דְּנַרֶשׁ אֲזַלִי. וַאֲמַר אַבָּיֵי: ״מָה לוֹ לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן.

ואמר רבא: במקרה זה אפשר להאמין לו, שהרי מה לו לשקר, כי אי בעי אמר [אם היה רוצה לשקר היה יכול לומר]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר אביי: אין להאמינו על כך, מפני שאת הנימוק של "מה לו לשקר" במקום שיש עדים המכחישים את דבריו לא אמרינן [אין אנו אומרים]. והרי הכל יודעים שיש מים בנהר פקוד, וכאילו העידו עדים בפנינו על כך. ואף לענין הבכור, כאשר הכהן טוען שמום שבו נפל מאליו — אין לסמוך על ההנחה שאינו צריך לשקר, שהרי ידוע שהכהנים מטילים מומים בבכור!

הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם וַדַּאי אִיכָּא מַיָּא, הָכָא וַדַּאי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא — חֲשָׁשָׁא הוּא, וּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא אָמְרִינַן ״מָה לוֹ לְשַׁקֵּר״. יָתֵיב רָבִינָא וְקָאָמַר לְהַאי שְׁמַעְתָּא בְּלָא גַּבְרָא, אֲמַר לֵיהּ רָבָא זוּטֵי לְרָבִינָא: אֲנַן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אִילְעָא מַתְנִינַן לַהּ.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם ודאי איכא מיא [שם ודאי יש מים] בדרך נהר פקוד, וכנגד זה לא תועיל הסברה של "מה לו לשקר". ואילו כאן, האפשרות דאישדי ביה מומא [שהטיל בו מום] — חששא [חשש] בלבד הוא, ובמקום חששא [חשש] בלבד אמרינן [אומרים אנו] "מה לו לשקר". מסופר, יתיב [יושב היה] רבינא וקאמר להאי שמעתא בלא גברא [ואומר את ההלכה הזו שאמר ר' אילעא לגבי הבכור בלא שם איש], אלא בסתם, אמר ליה [לו] רבא זוטי [הקטן] (להבדילו מרבא המפורסם) לרבינא: אנן משמיה [אנו משמו] של ר' אילעא מתנינן לה [שונים אנו אותה].

רַבִּי צָדוֹק הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא, רְמָא לֵיהּ שְׂעָרֵי בְּסַלֵּי, בַּהֲדֵי דְּקָאָכֵיל אִיבְּזַע שִׂיפְתֵּיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אָמַר לוֹ: כְּלוּם חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: הֵן.

ג ועוד בענין שנחשדו הכהנים על מומי הבכור, מסופר, ר' צדוק, שהיה כהן, הוה ליה בוכרא [היה לו בכור], רמא ליה שערי בסלי [הטיל לו שעורים בסלים] קלועים מנצרים, בהדי דקאכיל [בתוך שהיה אוכל] הבכור מהסל איבזע שיפתיה [נקרעה שפתו] מן הנצרים, שהיו חדים, ונעשה בעל מום. אתא לקמיה [בא ר' צדוק לפני] ר' יהושע לשאול האם מאמינים לו שמום זה נפל שלא במתכוון, וכך אמר ליה [לו] לר' יהושע: כלום חילקנו בין כהן חבר (תלמיד חכם) כמוני לכהן עם הארץ לגבי נאמנות על מומי הבכור? אמר לו ר' יהושע: הן [כן], וכיון שתלמיד חכם אתה — הרי אתה נאמן.

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אָמַר לוֹ: חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: לָא. אָמַר לוֹ: (והא) [וַהֲלֹא] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לִי הֵן! אָמַר לוֹ: הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעֲלוּ בַּעֲלֵי תְרִיסִין לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אתא לקמיה [בא ר' צדוק לפני] רבן גמליאל הנשיא, שהיה ראש הישיבה ביבנה באותה שעה, אמר ליה [לו]: האם חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה [לו] רבן גמליאל: לא. אמר ליה [לו] ר' צדוק: והא [והרי] ר' יהושע אמר לי הן! אמר לו: המתן עד שיעלו בעלי תריסין (בעלי המגינים, הלוחמים), שהוא כינוי של כבוד לתלמידי החכמים החשובים, לבית המדרש.

כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, עָמַד הַשּׁוֹאֵל וְשָׁאַל: כְּלוּם חִילַּקְנוּ בֵּין חָבֵר לְעַם הָאָרֶץ? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו. אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ לִי הֵן!

כיון שנכנסו לבית המדרש, עמד השואל ר' צדוק ושאל בפומבי את ר' יהושע: כלום חילקנו בין חבר לעם הארץ? אמר ליה [לו] ר' יהושע: לאו. אמר ליה [לו] רבן גמליאל: והלא משמך אמרו לי הן!

יְהוֹשֻׁעַ, עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ, וְיָעִידוּ בְּךָ. עָמַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עַל רַגְלָיו וְאָמַר: הֵיאַךְ אֶעֱשֶׂה? אִילְמָלֵי אֲנִי חַי וְהוּא מֵת — יָכוֹל הַחַי לְהַכְחִישׁ אֶת הַמֵּת, עַכְשָׁיו שֶׁאֲנִי חַי וְהוּא חַי — הֵיאַךְ חַי יָכוֹל לְהַכְחִישׁ אֶת הַחַי?

יהושע, עמוד על רגליך, ויעידו בך, יעיד ר' צדוק שכך אמרת! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: היאך (איך, מה) אעשה בענין זה? אילמלי (אם) אני הייתי חי והוא מת — יכול החי להכחיש את המת, והייתי יכול לומר שלא כך אמרתי, עכשיו שאני חי והוא חי, היאך חי יכול להכחיש את החי? אכן כך אמרתי.

וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עוֹמֵד וְדוֹרֵשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עוֹמֵד עַל רַגְלָיו, עַד שֶׁרִינְּנוּ כׇּל הָעָם וְאָמְרוּ לְחוּצְפִּית הַמְתוּרְגְּמָן: עֲמוֹד! וְעָמַד.

והיה רבן גמליאל עומד ודורש בבית המדרש, ור' יהושע עודו עומד על רגליו, שהרי רבן גמליאל לא נתן לו רשות לשבת, עד שריננו (התלחשו והתלוננו) כל העם ואמרו לחוצפית המתורגמן, שהיה מתרגם את דברי רבן גמליאל לעם: עמוד, כלומר, הפסק את התרגום. ועמד, הפסיק.

מַתְנִי׳ נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר: הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא.

ד משנה אף שאין הכהן נאמן להעיד על הבכור שמום שבו נפל מאליו, מכל מקום נאמן הכהן לומר: הראיתי בכור זה לחכם, ואמר לי שבעל מום הוא, והוא מותר בשחיטה.

גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר ״בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ״. מַאי טַעְמָא? כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, נֶאֱמָן הַכֹּהֵן לוֹמַר ״הֶרְאֵיתִי בְּכוֹר זֶה וּבַעַל מוּם הוּא״. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִינַן כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי?

ה גמרא אמר רב יהודה אמר רב: נאמן הכהן לומר "בכור זה נתן לי ישראל במומו", כלומר, כשכבר היה בו מום. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל מילתא דעבידא לאיגלויי — לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות — אין אנשים משקרים בו], והרי ניתן לשאול את הישראל האם כך היה מעשה. אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנתנו דין זה: נאמן הכהן לומר "הראיתי בכור זה ובעל מום הוא". מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהוא נאמן? לאו משום דאמרינן [האם לא משום שאנו אומרים]: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות אין אנשים משקרים בו]?

הָתָם הוּא דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דַּחֲשִׁידִי — חֲשִׁידִי.

ודוחים: יש לומר כי דווקא התם [שם] הוא שמאמינים לו שהראהו לחכם, אבל לא משום שהדבר עשוי להתגלות, אלא משום שקדשים תמימים בחוץ לא אכיל [אינו אוכל] הכהן, ואם לא היה החכם מתיר לו — לא היה אוכל. אבל הכא [כאן], שהכהן אומר שניתן לו מתחילה בכור בעל מום, כיון דחשידי [שהכהנים חשודים] להטיל מום בבכור — הריהם חשידי [חשודים] לשקר בענין זה.

מֵתִיב רַב שֵׁיזְבִי: הָאוֹמֵר לְמִי שֶׁאֵין נֶאֱמָן עַל הַמַּעֲשֵׂר ״קַח לִי מִמִּי שֶׁהוּא נֶאֱמָן״ אוֹ ״מִמִּי שֶׁהוּא מְעַשֵּׂר״ — אֵינוֹ נֶאֱמָן. אַמַּאי? נֵימָא: כֹּל מִילְּתָא דַּעֲבִידָא לְאִיגַּלּוֹיֵי לָא מְשַׁקְּרִי בַּהּ אִינָשֵׁי!

ועוד מתיב [מקשה] רב שיזבי על דברי רב, ממה ששנינו: האומר למי שאין נאמן על המעשר "קח לי (קנה עבורי) תבואה ממי שהוא נאמן", שאינו קונה פירות מעמי הארץ, החשודים שאינם מעשרים, או: "קנה לי ממי שהוא מעשר" — שליח זה אינו נאמן. ולדברי רב, אמאי [מדוע] אינו נאמן? נימא [נאמר]: כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי [כל דבר שעשוי להתגלות אין אנשים משקרים בו]!

שָׁאנֵי הָתָם,

ומשיבים: שאני התם [שונה שם],

דְּאִית לֵיהּ לְאִשְׁתְּמוֹטֵי.

שאינו חושש לשקר, מפני דאית ליה לאשתמוטי [שיש לו דרך להשתמט] ולומר שקנה מאדם שלדעתו הוא נאמן.

סֵיפָא וַדַּאי מְסַיְּיעָא לֵיהּ: מֵאִישׁ פְּלוֹנִי — הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן.

ומעירים: סיפא [הסוף של אותה משנה] על כל פנים ודאי מסייעא ליה [מסייע לו] לרב יהודה, שאמר שהכהן נאמן לומר שקיבל מישראל בכור במומו, משום שאין אדם משקר בדבר העשוי להתגלות. שכך שנינו: אם אמר לשליח שיקנה פירות דוקא מאיש פלוני, שהוא מעשר — הרי זה השליח נאמן לומר שקנה ממנו.

הָתָם, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ תּוֹבֵעַ, מִירְתַת.

ודוחים: משם אין ראיה, כי התם [שם] כיון דאית ליה [שיש לו] לשליח תובע, המשלח שאמר לו ללכת דווקא לאיש פלוני, והוא עשוי לבדוק את הדבר — מירתת [מפחד לשקר]. אבל הכהן שאמר שקיבל מישראל בכור במומו, אינו חושש שילך החכם ויברר דבר זה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְנָא לֵיהּ לִיהוּדָה הָא? אֲנָא בְּגִידּוּל קְבַעְתָּיהּ, וְגִידּוּל קְבַע בְּדִידֵיהּ. וְהָכִי אָמְרִי לֵיהּ: נֶאֱמָן יִשְׂרָאֵל לוֹמַר ״בְּכוֹר זֶה נָתַתִּי לְכֹהֵן בְּמוּמוֹ״.

אמר ר' ירמיה בר אבא, כששמע את דברי רב יהודה: מנא ליה [מנין לו] ליהודה הא [הלכה זו] שהכהן נאמן לומר כן? הרי אנא [אני] בגידול קבעתיה [קבעתי, לימדתי אותה] כלומר, שניתי לגידול הלכה זו בשם רב, וגידול קבע בדידיה [בשלו], שנה אותה לרב יהודה, אבל הוא שיבש את הדברים. והכי אמרי ליה [וכך אמרתי לו] לגידול: נאמן ישראל לומר "בכור זה נתתי לכהן במומו", ומתירים לכהן לשחוט את הבכור על פיו.

יִשְׂרָאֵל? פְּשִׁיטָא! לָא צְרִיכָא בְּקָטָן וְהִגְדִּיל, מַהוּ דְּתֵימָא: לָא קִים לֵיהּ? קָא מַשְׁמַע לַן.

ותוהים: ישראל — פשיטא [פשוט] שהוא נאמן, שהרי אין לו ענין בדבר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא בטלה שהיה קטן בשעה שנתנו לכהן, והגדיל, ואז העיד עליו. מהו דתימא [שתאמר]: לא קים ליה [ברור לו הדבר] שזה הוא הטלה שנתן לו, ושמא הוא טלה אחר, שהטיל בו הכהן מום, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאפשר לסמוך עליו.

בְּסוּרָא מַתְנוּ כְּלִשָּׁנָא בָתְרָא, בְּפוּמְבְּדִיתָא כְּלִשָּׁנָא קַמָּא, וְהִלְכְתָא אֲפִילּוּ כְּלִשָּׁנָא קַמָּא.

ומעירים: בסורא מתנו כלשנא בתרא [היו שונים כלשון אחרונה], כפי שאמר ר' ירמיה בר אבא, שישראל נאמן להעיד שנתן לכהן בכור במומו, ואילו בפומבדיתא היו שונים כלשנא קמא [כלשון הראשונה], כפי שאמר רב יהודה בשם רב, שאפילו הכהן נאמן לומר שנתן לו ישראל בכור במומו, משום שהוא דבר העשוי להתגלות. ומסכמים: והלכתא [והלכה] אפילו כלשנא קמא [כלשון ראשונה], ואפשר לסמוך על הכהן.

רַפְרָם בְּפוּמְבְּדִיתָא הֲוָה לֵיהּ בּוּכְרָא, וְיַהֲבֵיהּ לֵיהּ לְכֹהֵן בְּלָא מוּמָא. אֲזַל שְׁדָא בֵּיהּ מוּמָא. יוֹמָא חַד חֲלַשׁ בְּעֵינֵיהּ, אַיְיתְיֵהּ לְקַמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּכוֹר זֶה נָתַן לִי יִשְׂרָאֵל בְּמוּמוֹ. אַרְפְּסִינֵיהּ לְעֵינֵיהּ, חַזְיֵיהּ בְּשִׁקְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: לָאו אֲנָא דִּיהֵיבְתֵּיהּ לָךְ?

בענין זה מסופר, רפרם שהיה בפומבדיתא הוה ליה בוכרא ויהביה ליה לכהן בלא מומא [היה לו בכור, ונתן אותו לכהן כשהוא בלא מום], אזל שדא ביה מומא [הלך הכהן הטיל בו מום]. יומא חד חלש בעיניה [יום אחד חלה רפרם בעיניו], והיה מתקשה לפתוח את עיניו, אייתיה לקמיה [והביא לו] אותו כהן את הבכור כדי שיתיר אותו בשחיטה, וכך אמר ליה [לו]: בכור זה נתן לי ישראל במומו. ארפסיניה לעיניה, חזייה בשקריה [פקח רפרם את עיניו בכח, ראה אותו והכירו] שהוא הבכור שנתן לו בלא מום. אמר ליה [לו] לאותו כהן: לאו אנא דיהיבתיה לך [האם לא אני הוא שנתתי אותו לך]?

וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא חַשׁ לַהּ לְמִילְּתָא, הַאי הוּא דַּחֲצִיף, כּוּלֵּי עָלְמָא לָא חֲצִיפִי.

ומעירים: ואפילו הכי לא חש לה למילתא [ואפילו כך לא חשש לדבר] לומר שלא יהיו כהנים נאמנים בענין זה, מפני שסבור היה: האי הוא דחציף [כהן זה הוא שחצוף], שהרי העיז פניו לשקר לאותו אדם שממנו קיבל את הבכור. אבל כולי עלמא לא חציפי [הכל, סתם כהנים אינם חצופים], ואפשר לסמוך שלא ישקרו בכגון זה, כאשר עשוי הדבר להתגלות.

הָהוּא שָׂרוּעַ דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב אָשֵׁי, אָמַר: לְמַאי נֵיחוּשׁ לֵיהּ? אִי כֹּהֵן הוּא, אִי יִשְׂרָאֵל הוּא — הֲרֵי בְּכוֹר וּמוּמוֹ עִמּוֹ.

א מסופר, ההוא שרוע דאתא לקמיה [בכור שהיה שרוע, שעינו אחת גדולה ואחת קטנה, שבא לפני] רב אשי, כדי שיתיר אותו בשחיטה, כדין בעל מום. אמר: למאי ניחוש ליה [למה נחשוש לו]? בין אי [אם] כהן הוא המביא את הבכור, בין אי [אם] ישראל הוא — אין לחשוש להטלת מום במכוון, שהרי זה בכור ומומו עמו, שנולד כשהוא בעל מום.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא יִשְׂרָאֵל הוּא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: אֵין רוֹאִין בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם כֵּן כֹּהֵן עִמּוֹ!

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא [ושמא] ישראל הוא, ואמר רב יהודה: אין רואין בכור של ישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה. אלא אם כן יש כהן עמו, שיקבל בכור זה. שמא ישחטנו הישראל לעצמו!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הַשְׁתָּא?! הָתָם, נְהִי דְּקָדָשִׁים בְּחוּץ לָא אָכֵיל, אַמָּמוֹנֵיהּ דְּכֹהֵן חֲשִׁיד.

אמר ליה [לו] רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם], שאמרו שצריך שיהא כהן עמו, יש מקום לחשש, כי נהי [אם אמנם] שקדשים תמימים בחוץ לא אכיל [אין אדם אוכל], ולכן הביאו לחכם כדי שיאמר שיש בו מום, מכל מקום אממוניה דכהן חשיד [על גזל ממונו של הכהן הוא חשוד], ליטול את הבכור לעצמו.

הָכָא, מִכְּדֵי יָדַע דְּהַאי מוּם מוּבְהָק הוּא, מַאי טַעְמָא אַתְיוּהּ קַמֵּיהּ רַבָּנַן? מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם; עַל כְּבוֹדוֹ דְּחָכָם לָא עָבֵיד, אִיסּוּרָא עָבֵד?!

ואולם הכא [כאן], במקרה שלפנינו, מכדי ידע דהאי [הואיל וישראל זה יודע שזה] השרוע מום מובהק הוא, והוא עומד לשחיטה, מאי טעמא אתיוה קמיה רבנן [מה טעם הביא אותו לפני חכמים] כדי שיתירוהו — משום כבודו של חכם; וכי אדם זה אשר על (בגלל) כבודו של חכם לא עביד [אינו עושה] מעשה, איסורא עבד [איסור עושה] לגזול את הכהן? ולכן אין מקום לחשוד בו.

מַתְנִי׳ הַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל מוּמֵי מַעֲשֵׂר.

ב משנה הכל נאמנין על מומי מעשר בהמה, להעיד שנפל בו מום מאליו. ואפילו הבעלים, שמותרים על ידי כך לשוחטו.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא מֵעִיקָּרָא! מִי יָדַע הֵי נָפֵיק?

ג גמרא ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר] שהבעלים נאמן על מומי מעשר בהמה? מפני דאי בעי שדי ביה מומא מעיקרא [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל בו מום מתחילה] בהיתר, קודם שעישר את בהמותיו. ותמהים: כשהוא מוציא את בהמותיו דרך פתח הדיר כדי לעשרם, מי ידע הי נפיק [האם הוא יודע מתחילה איזה מהם יצא] עשירי כדי שיטיל בו מום?

וְכִי תֵּימָא מַפֵּיק לֵיהּ בְּרֵישׁ עַשְׂרָה, ״לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא (בכולי) [בְּכוּלֵּיהּ] עֶדְרֵיהּ.

וכי תימא מפיק ליה בריש עשרה [ואם תאמר שמוציא אותו בכוונה בראש עשרה], כלומר, בעשירי — הלא "לא יבקר בין טוב לרע" (ויקרא כז, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי מעשר, לומר שאסור לעשות כך! אלא כך צריך לומר: דאי בעי שדי ביה מומא בכולי עדריה [שאם היה רוצה שיהיה בו מום היה מטיל מום בכל עדרו], בהיתר, ואחר כך מעשרם.

מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, וְשֶׁנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ — הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא עַל פִּי מוּמְחֶה.

ד משנה בכור שנסמית (נתעוורה) עינו או שנקטעה ידו או שנשברה רגלו, ואין ספק שהוא בעל מום קבוע — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, שלושה יהודים רגילים, הבאים לבית הכנסת, ואינו צריך התרת חכם. ר' יוסי אומר: אפילו יש שם עשרים ושלשה (כמנין סנהדרין קטנה, סנהדרין ב,א) אינו נשחט אלא על פי מומחה לראיית מומי הבכור.

גְּמָ׳ רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה תַּרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרִי, וְאָמְרִי לַהּ: רַבִּי שִׂמְלַאי וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי תַּרְוַיְיהוּ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה אָמְרִי: הַתָּרַת בְּכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת. אָמַר רָבָא: וּבְמוּמִין מוּבְהָקִין.

ה גמרא מסופר, ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה [הנשיא] תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר' יהושע בן לוי אמרי [אומרים], ואמרי לה [ויש אומרים] שר' שמלאי ור' יהושע בן לוי תרוייהו משום [שניהם משמו] של ר' יהודה נשיאה אמרי [אומרים]: התרת בכור בחוצה לארץ (ובכור בחוצה לארץ אינו עומד להקרבה אפילו בזמן המקדש) — על פי שלשה בני הכנסת. אמר רבא: ודווקא במומין מובהקין, ברורים, שאין בהם כל ספק.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: בְּכוֹר שֶׁנִּסְמֵית עֵינוֹ, וְשֶׁנִּקְטְעָה יָדוֹ, וְשֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה רַגְלוֹ — הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו בזו]? הלא כבר תנינא [שנינו] דבר זה במשנתנו: בכור שנסמית עינו או שנקטעה ידו או שנשתברה רגלו — הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת, משמע — דוקא במומים ברורים כאלה. ומשנתנו עוסקת בזמן הזה, כשהבכור אינו עומד להקרבה אף בארץ ישראל!

אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא: בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֲפִילּוּ מוּמִין שֶׁאֵין מוּבְהָקִין, וְהַאי דְּקָתָנֵי מוּבְהָקִין — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: מה שמתירים שלשה בני הכנסת בזמן הזה, וכיוצא בזה בחוצה לארץ (אפילו בזמן המקדש), הרי זה אפילו במומין שאין מובהקין, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] מומים מובהקין, הרי זה כדי להודיעך כחו של ר' יוסי, עד כמה הוא מחמיר, שלדעתו אפילו במומים כאלו אין מתיר אלא מומחה. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] רבא שמדובר דווקא במומים מובהקים.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, סָפֵק מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הֲרֵי זֶה יִשָּׁחֵט עַל פִּי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הַכְּנֶסֶת!

ו אמר רב יהודה שכך אמר ר' ירמיה בר אבא, ספק אמר את הדבר משמיה [משמו] של רב, ספק משמיה [משמו] של שמואל: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו בכך]? הלוא תנינא [שנינו] במשנתנו: בכור שנסמית עינו וכו' הרי זה ישחט על פי שלשה בני הכנסת!

אִי מִמַּתְנִיתִין הֲוָה אָמֵינָא: בִּמְקוֹם מוּמְחֶה, קָא מַשְׁמַע לַן: בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה — אִין, בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ מוּמְחֶה — לָא.

ומשיבים: אי ממתניתין הוה אמינא [אם ממשנתנו הייתי אומר]: אפילו במקום שיש מומחה יכולים שלושה בני הכנסת להתיר, קא משמע לן [משמיע לנו]: במקום שאין מומחה — אין [כן] מתירים שלשה בני הכנסת, אבל במקום שיש מומחה — לא.

אָמַר רַב חִיָּיא בַּר עַמְרָם: שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה, שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַנֶּדֶר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם. שְׁלֹשָׁה מַתִּירִין אֶת הַבְּכוֹר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין מוּמְחֶה

אמר רב חייא בר עמרם: שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה, שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם. ומבארים: מה שאמר שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה —