וּבֵית הִלֵּל: הָנֵי מִילֵּי תָּם, אֲבָל בַּעַל מוּם כְּתִיב ״הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּיו יֹאכְלֶנּוּ״, וּמָה טָמֵא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אוֹכֵל בִּבְכוֹר, זָר שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁיֹּאכַל בִּבְכוֹר.

ובית הלל טוענים כנגד זה: הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בבכור תם, שקרב במקדש, אבל בבכור בעל מום — הרי כתיב [נאמר]: "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו יאכלנו" (דברים טו, כב). וקל וחומר הוא: מה אם כהן טמא שאינו אוכל בבשר קדשים קלים — אוכל בבשר בכור בעל מום, זר שאוכל בקדשים קלים, כגון שלמים, הנאכלים לכל אדם — אינו דין שיאכל בבכור?

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְטָמֵא, שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בַּעֲבוֹדַת צִבּוּר!

ומקשים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את הקל וחומר, ולומר: מה לכהן טמא שהותר לאכול בכור בעל מום — שכן איסור הטמא בקדשים הותר מכללו בעבודת צבור, שהרי אם אין כהנים טהורים — מקריבים את קרבנות הציבור בכהנים טמאים. אבל זר — אסור לעולם להקריב!

וּבֵית הִלֵּל, אַטּוּ בַּעֲבוֹדָה קָאָמַר? בַּאֲכִילָה קָאָמְרִינַן, אֲכִילַת זָר עֲדִיף.

ובית הלל משיבים על כך: אטו [וכי] בעבודה של הקרבנות קאמר [הוא אומר] קל וחומר? באכילה קאמרינן [אנו אומרים], ולענין אכילת קדשים, אכילת זר עדיף על אכילה של טמא, שטמא אינו אוכל קדשים קלים ואילו זר אוכל, ולכן לענין אכילת בכור בעל מום נלמד הזר בקל וחומר מן הטמא.

וְרַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר, וַאֲפִילּוּ גּוֹי. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? ״כַּצְּבִי וְכָאַיָּל״ — מָה צְבִי וְאַיָּל מוּתָּר לְגוֹי, אַף פְּסוּלִין מוּתָּר לְגוֹי.

ועוד שנינו בברייתא: ור' עקיבא מתיר לכל להימנות על בשר בכור בעל מום, ואפילו גוי. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' עקיבא? נאמר "כצבי וכאיל" (דברים טו, כב), מה צבי ואיל מותר באכילה לגוי, אף פסולין, בכור שנפל בו מום ונפסל, מותר לגוי.

וְאִידַּךְ? תְּלָתָא ״צְבִי וְאַיָּל״ כְּתִיבִי, חַד לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, וְחַד לְכִדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְחַד לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר] בשם בית הלל, שאינו מתיר להאכיל לגוי מן הבכור, מדוע אינו למד כן? ומשיבים: תלתא [שלוש] פעמים "צבי ואיל" כתיבי [נאמרו] בפסולי המוקדשים, זה שבבכור (דברים טו, כב), ועוד שנים (דברים יב, טו. דברים טו, כב), חד [אחד] נצרך לכ מו שאמר ר' יצחק, וחד [ואחד] לכ מו שאמר ר' אושעיא, וחד [ואחד] בא ללמד לכ מו שאמר ר' אלעזר הקפר.

וְאִידַּךְ? מָה צְבִי וְאַיָּל פְּטוּרִים מִן הַבְּכוֹרָה, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה.

ואידך [והכתוב האחר] ללמד: מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המוקדשין, למרות שאינם קרבים על המזבח, מכל מקום פטורין מן הבכורה.

תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוֹר אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת. מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב: ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ״, מָה הָתָם נִדּוֹת לָא, אַף הָכָא נִדּוֹת לָא.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: בכור בעל מום, אין מאכילין אותו לנדות, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: מאכילין אותו לנדות. ואומרים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק התרומה" (במדבר יח, יח), הניתנים לכהן מכל זבח שלמים, מה התם [שם] נדות לא אוכלות מן הבשר, שהרי קדשים הם ואסור לטמא לאוכלם — אף הכא [כאן], בבכור בעל מום, נדות לא.

וּבֵית הִלֵּל: הָנֵי מִילֵּי תָּם, אֲבָל בַּעַל מוּם — ״הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ״.

ובית הלל אומרים: הני מילי [דברים אלה אמורים] בבשר בכור תם, שהוקש לחזה ושוק אבל בכור בעל מום — הלא נאמר בו במפורש שהטמא והטהור אכלה (דברים טו, כב).

וּבֵית שַׁמַּאי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, אֲבָל הֵיכָא דְּטוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ — לָא.

ובית שמאי טוענים: הני מילי [דברים אלה] שהטמא יכול לאכול אותו, אמורים היכא [במקום] שאין טומאה יוצאה עליו מגופו, כגון שנטמא במת או בשרץ. אבל היכא [במקום] שטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון זב או נידה — לא. ומניין לחלק בין זה לזה?

דְּאַשְׁכְּחַן דְּפַלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְבֵין שֶׁאֵין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, דִּתְנַן: הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה — לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וּמְצוֹרָעִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת.

דאשכחן דפליג רחמנא [שהרי אנו מוצאים שחילקה התורה] לענין אכילת קדשים בין טומאה יוצאה עליו מגופו, לבין שאין טומאה יוצאה עליו מגופו. דתנן [ששנינו במשנה]: קרבן הפסח שבא בטומאה, שהיה רוב הציבור טמא בטומאת מת, ובמקרה זה הריהו נאכל על ידי הטמאים, בכל זאת לא יאכלו ממנו זבים ומצורעין וזבות ונדות ויולדות, שטומאה יוצאת עליהם מגופם.

וּבֵית הִלֵּל: הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא ״טְמֵא נֶפֶשׁ״, אֲבָל הָכָא ״טָמֵא״ סְתָמָא כְּתִיב, לָא שְׁנָא.

ובית הלל משיבים: התם הוא דגלי רחמנא [שם, בפסח, הוא שגילתה התורה] ואמרה: "טמא לנפש" (במדבר ט, י), כלומר, טמא מת, ולא טמא בטומאה אחרת. אבל הכא [כאן], כשהתירה התורה לאכול בכור בעל מום — "טמא" סתמא כתיב [סתם כתוב], "הטמא והטהור יחדיו יאכלוהו" (במדבר יח, יח), לא שנא [אין הבדל] אם הוא טמא לנפש או טמא אחר.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אֵין מַרְגִּילִין בַּבְּכוֹר, וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: אף ששוחטים בהמה ביום טוב ומפשיטים את עורה — אין מרגילין ביום טוב, כלומר, אין מפשיטים את עור הבהמה דרך הרגליים, כדי שיישאר שלם, על מנת להשתמש בו כחמת. כיוצא בו אין מרגילין כלל (גם ביום חול) בבכור, אפילו בעל מום, ולא בפסולי המוקדשין שנפדו ונשחטו, מפני שיש בכך בזיון לבהמת קדשים.

בִּשְׁלָמָא יוֹם טוֹב — דְּקָא טָרַח טִירְחָא דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ. אֶלָּא בְּכוֹר — מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמַר אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת.

ושואלים: בשלמא [נניח] ביום טוב אין מרגילין, משום דקא טרח טירחא דלא חזי ליה [שהוא טורח טירחה שאינה ראויה לו], שאינה לצורך יום טוב. אלא בכור, שאין מרגילים בו, מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: שיטת בית שמאי היא, שאמר: אין מאכילין אותו, את הבכור בעל המום, לנדות. שלדעתם דין בכור בעל מום כדין בכור תם, שקרב על המזבח, ואסור לטמאים. ולכן גם אין מרגילים בו, כדין בכור תם, שאין נוהגים כן בקדשים.

וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּתְנַן: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם — תְּמִימָה תִּקְרַב, בַּעֲלַת מוּם תִּיפָּדֶה.

ועל מה ששנינו עוד: ולא מרגילים בפסולי המוקדשין, שואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: ר' אלעזר בר' שמעון היא, דתנן [ששנינו בברייתא]: היו לפניו שתי חטאות שהקדיש לשם כפרת חטאו, שאם תמות או תאבד אחת יתכפר בשניה, אחת מהן תמימה, ואחת בעלת מום (שלאחר שהקדישה נפל בה מום), הרי תמימה — תקרב, ואילו בעלת מום — תיפדה.

נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם, אִם עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — מוּתֶּרֶת, אִם מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — אֲסוּרָה.

נשחטה בעלת מום לאחר פדיונה, אם נשחטה עד שלא נזרק דמה של התמימה על המזבח לכפרה — הרי היא מותרת. אבל אם נשחטה רק משנזרק דמה של תמימה על המזבח, ונמצא שהיתה בחיים כשנתכפרו הבעלים — הריהי אסורה בהנאה, כדין חטאת שנתכפרו בעליה באחרת, שדינה למיתה.

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּשָׂר בִּקְדֵירָה, וְנִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — אֲסוּרָה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אפילו נשחטה בעלת המום, והבשר מונח כבר בקדירה, ונזרק דמה של תמימה — אסורה בעלת המום, מפני שעדיין שם חטאת עליה. הרי שהוא סבור שפסולי המוקדשים, נשארה בהם קדושה ראשונה, אפילו לאחר שחיטה, ומשום כך הוא אוסר גם להרגיל בהם.

וְרַב חִסְדָּא, לוֹקְמַהּ כּוּלַּהּ כְּבֵית שַׁמַּאי! דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, אֲבָל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין דְּאֵין קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם — לָא.

ושואלים: ורב חסדא, לוקמה [שיעמיד] ברייתא זו כולה כבית שמאי, וכדין בכור בעל מום שנשחט — כך דין שאר פסולי המוקדשים! ומשיבים: דלמא [שמא] יש לחלק ולומר כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי [אומרים] בית שמאי כך אלא בבכור, משום שקדושתו מרחם, משעה שנולד, ולכן אין הקדושה פוקעת ממנו, ואסור לנהוג בו כבחולין, אבל פסולי המוקדשין האחרים, שאין קדושתו מרחם — לא, אלא משעה שהותרו בשחיטה — שוב אין בהם קדושה, ויעשה בהם כרצונו.

וְלוֹקְמַהּ כּוּלַּהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן! דִּילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם אֶלָּא פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, דְּאַלִּימִי לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנוֹ, אֲבָל בְּכוֹר דְּלָא אַלִּים לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנוֹ — לָא.

ושואלים: ולוקמה [ויעמיד] רב חסדא את הברייתא כולה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, שאין מרגילים בפסולי המוקדשים, ואף בכור בעל מום בכלל זה! ומשיבים: דילמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אלעזר בר' שמעון התם [שם] שבעל מום עומד בקדושתו, ואסור להרגיל בו, אלא בשאר פסולי המוקדשין, דאלימי למיתפס פדיונו [שהם תקיפים בקדושתם עד כדי לתפוס את פדיונם] בקדושה. אבל בכור בעל מום, שלא ניתן לפדותו, דלא אלים למיתפס [שאינו תקיף עד כדי לתפוס] את פדיונו בקדושה — שמא לא [אינו] עומד בקדושתו, ומותר להרגיל בו.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ כׇּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא? אַלְמָא דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא רַוְוחָא לְהֶקְדֵּשׁ שָׁרֵי לֵהּ!

ושואלים: וכי ר' אלעזר בר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את ההלכה ששנינו במשנה בלא חולק, שכל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז ונשקלין בליטרא? אלמא [הרי] שכיון דאיכא רווחא [שיש רווח] להקדש — שרי לה [מותר לו] לנהוג מנהג חולין בפסולי המוקדשים. ומדוע לא יתיר להרגיל בהם לאחר פדיונם? והרי על ידי כך ירויח ההקדש, שיפדו אנשים את הפסולים במחיר גבוה יותר!

אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: מַה שֶּׁמַּשְׁבִּיחַ בָּעוֹר — פּוֹגֵם בַּבָּשָׂר. בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא אָמְרִי: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּעוֹבֵד עֲבוֹדָה בְּקָדָשִׁים.

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: מה שמשביח בעור על ידי שמפשיט אותו בשלימות — פגם בבשר, שמקצת הבשר הולך לאיבוד בדרך הפשטה זו. וההיתר להרגיל אינו מעלה את ערך הבהמה. במערבא [במערב, בארץ ישראל] משמיה [משמו] של רבינא אמרי [אומרים] טעם אחר לאיסור להרגיל בפסולי המוקדשים — מפני שנראה כעובד עבודה בקדשים, והרי אסור לעבוד בפסולי המוקדשים.

רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אוֹמֵר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יְגַדֵּל מֵהֶן עֲדָרִים עֲדָרִים.

ר' יוסי בר אבין אומר: גזירה שמא ימתין לשוחטם עד שימצא מי שיצטרך לעור כזה, ובתוך כך יגדל מהן עדרים עדרים, וייכשל באיסור גיזה ועבודה.

מַתְנִי׳ בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, אֲפִילּוּ מֵת — אֵין מַקִּיזִין לוֹ דָּם, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה בּוֹ מוּם, וְאִם עָשָׂה בּוֹ מוּם — הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחַט עָלָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יַקִּיז, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בּוֹ מוּם.

א משנה בכור שאחזו דם, שחלה מחמת ריבוי דם, וצריכים להקיז את דמו לרפואה, אפילו מת הבכור אם לא יקיזו את דמו — אין מקיזין לו דם, שמא מתוך כך יטיל בו מום, ואסור להטיל מום בקדשים, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: יקיז לו דם, ובלבד שלא יעשה בו תוך כדי כך מום. ואם עשה בו מום בתוך ההקזה — הרי זה לא ישחט עליו, בגלל מום זה, אלא ימתין לו עד שיפול בו מום אחר. ר' שמעון אומר: יקיז בכל מקרה, אף על פי שהוא עושה בו מום, מפני שאינו מתכוון להטיל בו מום אלא לרפאותו.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם — מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂים בּוֹ מוּם, וְאֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ב גמרא בענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: בכור שאחזו דם, מקיזין לו את הדם במקום שאין עושים בו מום, ואין מקיזין לו את הדם במקום שעושין בו מום, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה בּוֹ מוּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁחַט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף נִשְׁחָט עַל אוֹתוֹ הַמּוּם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מֵת — אֵין מַקִּיזִין לוֹ אֶת הַדָּם.

וחכמים אומרים: מקיזים אף במקום שעושה בו מום, ובלבד שלא ישחט הבכור על אותו המום. ר' שמעון אומר: אף נשחט על אותו המום. ר' יהודה אומר: אפילו מת מהמחלה — אין מקיזין לו את הדם.

מַתְנֵי לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לִבְרֵיהּ, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי חִיָּיא לִבְרֵיהּ: כַּמַּחְלוֹקֶת כָּאן, כָּךְ מַחְלוֹקֶת בְּחָבִית שֶׁל תְּרוּמָה, דִּתְנַן: חָבִית שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ סְפֵק טוּמְאָה — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיְתָה בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה — יַנִּיחֶנָּה בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע, אִם הָיְתָה מְגוּלָּה — יְכַסֶּנָּה.

מסופר, מתני ליה [היה משנה לו, מלמד אותו] ר' אלעזר לבריה [לבנו], ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה מלמד זאת ר' חייא לבריה [לבנו]: כמחלוקת כאן בברייתא זו — כך מחלוקת בחבית של תרומה. דתנן [ששנינו במשנה]: חבית של שמן של תרומה שנולד בה ספק טומאה, ואסור לאוכלה — שמא טמאה היא, ודינה בשריפה, ומצד אחר אסור להשתמש בה לצרכים אחרים, כגון להדליק בה את הנר — שמא טהורה היא, ואינה מותרת אלא באכילה. מה ייעשה בה? ר' אליעזר אומר: אם היתה החבית מונחת במקום התורפה (במקום גלוי) שאינה נשמרת בו, ועלולה להיטמא — יניחנה במקום המוצנע, וכן אם היתה חבית זו מגולה — יכסנה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מוּנַּחַת בְּמָקוֹם הַמּוּצְנָע — יַנִּיחֶנָּה בִּמְקוֹם הַתּוּרְפָּה, אִם הָיְתָה מְכוּסָּה — יְגַלֶּנָּה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לֹא יְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר.

ר' יהושע אומר להיפך: אם היתה מונחת במקום המוצנע — יניחנה במקום התורפה, אם היתה מכוסה — יגלנה, כדי שתיטמא, ויוכל להשתמש בה. רבן גמליאל אומר: לא יחדש בה דבר, כלומר, יניחנה כמות שהיא.

רַבִּי מֵאִיר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבָּנַן כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְרַבִּי יְהוּדָה כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.

ויש לומר כי ר' מאיר, האומר שאין מקיזים דם לבכור במקום שההקזה עושה בו מום, סבור כר' אליעזר, האוסר להניח את התרומה במקום שהיא עלולה ליטמא בו. ורבנן [וחכמים], האומרים שמקיזים דם לבכור אף במקום שעושה בו מום, כדי שלא ימות וניתן יהיה ליהנות ממנו (לכשיפול בו מום אחר), סבורים כדעת ר' יהושע, האומר שגורמים טומאה לתרומה, כדי שניתן יהיה להשתמש בה. ור' יהודה, האומר שאין מקיזים כלל דם לבכור, סבור כדעת רבן גמליאל, האומר שאין נוגעים כלל בחבית התרומה כשנפל בה ספק.

מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הָתָם, דְּקָא עָבֵיד בְּיָדַיִם, אֲבָל הָכָא דִּגְרָמָא — כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סְבִירָא לֵיהּ!

את ההשוואה הזו דוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? הרי יש מקום לחלק בין המקרים. דלמא [שמא] עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם, בבכור] שאין מקיזים במקום שעושה בו מום, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל הכא דגרמא [כאן, בחבית, שהוא רק גורם] טומאה לחבית, ואינו עושה מעשה בגופה — כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שיניחנה במקום התורפה!

וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם, אֶלָּא שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה, אֲבָל הָכָא, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ מָיֵית — כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ!

וכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' אליעזר התם [שם, בחבית] שנפל בה ספק, שצריך לשומרה שלא תבוא לידי טומאה, אלא משום שמא יבא אליהו הנביא ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה. אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו כמו שהוא ימות] — כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שיקיז במקום שאינו עושה מום, גם אם יש חשש בדבר!

וְעַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָכָא, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ מָיֵית, אֲבָל הָתָם — שֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סְבִירָא לְהוּ! וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא, דְּקָא עָבֵיד בְּיָדַיִם, אֲבָל הָתָם דִּגְרָמָא — כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סְבִירָא לֵיהּ!

ועוד אפשר לחלק בין הדברים: ועד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן הכא [אומרים חכמים כאן, בבכור] שמותר להקיז דמו, למרות שהוא עושה בו מום, אלא משום דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], אבל התם [שם, בחבית], שיש מקום לומר שמא יבא אליהו ויטהרנה — כר' אליעזר סבירא להו [סבורים הם], שיש להצניעה, שלא תבוא לידי טומאה! ועוד אפשר לומר, ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] ר' יהודה הכא [כאן, בבכור], שאין מקיזים לו דם, אלא משום דקא עביד [שהוא עושה מום] בידים, אבל התם דגרמא [שם, בחבית, שהוא רק גורם לדבר], שמא כר' יהושע סבירא ליה [סבור הוא], שמניח אותה על מנת שתיטמא מאליה!

וְעַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָתָם, דְּשֶׁמָּא יָבֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה, אֲבָל הָכָא, דְּאִי שָׁבֵיק לֵיהּ מָיֵית, כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ!

ועד כאן לא שמענו כי קאמר [אומר] רבן גמליאל התם [שם, בחבית] שלא יחדש בה דבר, אלא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה, אבל הכא [כאן, בבכור], דאי שביק ליה מיית [שאם יניח אותו בוודאי ימות], כרבנן סבירא ליה [כדעת חכמים הוא סבור], שמקיזים אף במקום שעושים מום!

וְעוֹד, הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי וְהָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בִּמְחַמֵּץ אַחַר מְחַמֵּץ שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב ״לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ״ וְ״לֹא תֵעָשֶׂה״.

ועוד: אין מקום להשוות את המחלוקות שבשני הדינים, בהטלת מום שבבכור ובטומאת התרומה, שכן הכא בקראי פליגי [כאן בדרשת המקראות הם חלוקים], והכא בקראי פליגי [וכאן בדרשת המקראות הם חלוקים]. ומה היא המחלוקת בדרשת המקראות לגבי הטלת מום בבכור? שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכל, כל התנאים שנחלקו בברייתא האם מותר להקיז דם לבכור שאחזו דם, מודים במחמץ מנחה שבמקדש אחר מחמץ (אחר שכבר חימצו אותה) — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר] במנחה: "לא תאפה חמץ" (ויקרא ו, י) למרות שכבר נאמר "לא תעשה חמץ" (שם ב, יא).

בִּמְסָרֵס אַחֵר מְסָרֵס שֶׁהוּא חַיָּיב, דִּכְתִיב: ״וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת״, אִם עַל כּוֹרֵת חַיָּיב, עַל נוֹתֵק לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? אֶלָּא לְהָבִיא נוֹתֵק אַחַר כּוֹרֵת, שֶׁהוּא חַיָּיב.

וכן הכל מודים במסרס אחר מסרס, במי שעושה מעשה של סירוס בבעל חיים שכבר סירסוהו — שהוא חייב, דכתיב [שנאמר]: "ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה' ובארצכם לא תעשו" (ויקרא כב, כד). ויש לשאול: מדוע הוצרך הכתוב להזכיר נתוק? אם על כורת, שחותך את האשכים מחיבורם, חייב, על נותק, שעוקר לגמרי את האשכים ממקומם, לא כל שכן? אלא להביא נותק אחר כורת שגם הוא חייב.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמֵטִיל מוּם בְּבַעַל מוּם, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״, וְרַבָּנַן סָבְרִי: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״.

ולא נחלקו החכמים בברייתא אלא במטיל מום בבעל מום, שבכור שאחזו דם, והוא עומד למות מכך — אין לך מום גדול מזה, שר' מאיר האוסר להקיז לו דם במקום שעושה בו מום, סבר [סבור]: נאמר לגבי קרבנות "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא), והוא מפרשו שלא יעשה (כאילו היה מנוקד: יהיה) בו כל מום, גם אם היה בו כבר מום קודם לכן. ורבנן [וחכמים] המתירים להקיז לו דם אף במקום שעושה בו מום, סברי [סבורים]: הואיל ונאמר תחילה "תמים יהיה לרצון" (ויקרא כב, כא), הרי זה מלמד שדווקא בתמים יש איסור להטיל מום, ולא בבעל מום.

וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְמַעוֹטֵי בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ.

ושואלים: ור' מאיר, האי [זה הכתוב] "תמים יהיה לרצון" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה למעוטי [צריך אותו כדי למעט] מי שהיה בעל מום מעיקרו [מתחילתו], לפני הקדשתו, שאינו בכלל איסור זה.

בַּעַל מוּם מֵעִיקָּרוֹ — פְּשִׁיטָא, דִּיקְלָא בְּעָלְמָא הוּא!

ומקשים: בעל מום מעיקרו פשיטא [פשוט] שמותר לעשות בו מום אף אחר שהקדישוהו, הלוא דיקלא בעלמא [דקל, עץ, בלבד] הוא, כלומר, לא נתפסה בו קדושת קרבן כלל!

אֶלָּא לְמַעוֹטֵי פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וַאֲסִירִי בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה — בְּמוּמִין נָמֵי לִיתַּסְרוּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

אלא למעוטי [למעט] פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום לאחר שהוקדשו, ונפסלו, לומר שאין איסור להטיל בהם מום לאחר פדיונן. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואסירי [והם אסורים] בגיזה ועבודה כמו לפני פדיונם — בעשיית מומין נמי ליתסרו [גם כן ייאסרו], קא משמע לן [משמיע לנו] שאין איסור על הטלת מום בהם.

וְרַבָּנַן נָמֵי, הָכְתִיב ״כׇּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״! לִגְרָמָא הוּא דְּאָתֵי, דְּתַנְיָא: ״מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ״ — אֵין לִי

ומצד שני שואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], מדוע הם סבורים שאין איסור להטיל מום בקרבן שכבר נפל בו מום? הכתיב [הרי נאמר] "כל מום לא יהיה בו"! ומשיבים: כתוב זה לגרמא הוא דאתי [לגרימת מום בבהמה תמימה הוא בא], שלא זו בלבד שאסור להטיל מום בבהמת קדשים, אלא גם אסור לגרום שיפול בה מום. דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר "מום לא יהיה בו" — אין לי