אֶלָּא שֶׁלֹּא יִתֵּן בּוֹ מוּם, מִנַּיִן שֶׁלֹּא יָבִיא דְּבֵילָה וּבָצֵק וְיַנִּיחֶנָּה עַל הָאוֹזֶן כְּדֵי שֶׁיָּבֹא כֶּלֶב וְיֹאכְלֶנָּה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כׇּל מוּם״ — אֶחָד מוּם וְאֶחָד כׇּל מוּם.

אלא שלא יתן בו מום בידיים. ומנין שלא יביא דבילה או בצק ויניחנה על גבי האוזן של הבכור, כדי שיבא כלב ויאכלנה, ובתוך כך יפגום את האוזן? תלמוד לומר: "כל מום לא יהיה בו" (ויקרא כב, כא) — אחד מום שעושה בידים, ואחד כל מום, לרבות גרמא. הרי שלענין הקזת דם הבכור יש לפרש שנחלקו בדרשת הכתובים.

הָכָא בִּקְרָאֵי פְּלִיגִי, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, וְכֵן אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: ״וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי״.

וכן הכא [כאן], לענין תרומה שנולד בה ספק טומאה, יש לומר כי בקראי פליגי [במקראות הם חלוקים], שאמר רב יהודה אמר שמואל, וכן אמר ריש לקיש, וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: נאמר לאהרן ולבניו "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יז, ח), שצריך אתה לשמור על טהרתן,

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: בִּשְׁתֵּי תְּרוּמוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת תְּרוּמָה טְהוֹרָה וְאַחַת תְּרוּמָה תְּלוּיָה, וְאָמַר רַחֲמָנָא: עֲבֵיד לַהּ שִׁימּוּר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: ״תְּרוּמָתִי״ כְּתִיב.

ר' אליעזר, האומר שצריך להצניע את חבית התרומה, סבר [סבור]: בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה (ספק טמאה), ואמר רחמנא [ואמרה התורה]: עביד [עשה] לה שימור, שגם התלויה צריכה שמירה שלא תיטמא. ור' יהושע, האומר שמותר לגרום לה ליטמא, סבור — "תרומתי" כתיב [כתוב], בלשון יחיד, ורק בתרומה טהורה מדובר.

לְמֵימְרָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא? וּרְמִינְהִי: ״בְּבִגְדוֹ בָּהּ״ — כֵּיוָן שֶׁפֵּירַשׂ טַלִּיתוֹ עָלֶיהָ, שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

ומקשים על הסבר זה: למימרא [האם לומר] שר' אליעזר סבר [סבור] כי יש אם למקרא, שסומכים על דרך הקריאה של המלים בתורה, ולא על דרך הכתיבה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: נאמר באמה העבריה שחזרה לבית אביה: "לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה" (שמות כא, ח), לומר: כיון שפירש האדון טליתו ("בגדו") עליה ויעדה כאשה לעצמו, אם נתגרשה או נתאלמנה, שוב האב אינו רשאי למוכרה, אלו דברי ר' עקיבא.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁבָּגַד בָּהּ, שׁוּב אֵינוֹ רַשַּׁאי לְמוֹכְרָהּ!

ר' אליעזר אומר: כיון שבגד בה האב, במה שמכרה לאמה, אם השתחררה מן האדון, שוב האב אינו רשאי למוכרה. משמע שאינו למד מן הקרי, ש"בגדו" עניינו לשון בגד, אלא מן הכתיב, שמשמעו לשון בגידה!

אֶלָּא, הָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: הָרְאוּיָה לָךְ שְׁמוֹר, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לָךְ לָא תִּשְׁמוֹר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הָא נָמֵי רְאוּיָה הִיא, שֶׁמָּא יָבוֹא אֵלִיָּהוּ וִיטַהֲרֶנָּה.

אלא, יש לדחות הסבר זה ולומר: הכא בהא קמיפלגי [כאן, לעניין תרומה תלויה, בזה הם חלוקים], במה שנאמר באותו כתוב "לך" ("ואני נתתי לך את משמרת תרומתי"); ר' יהושע סבר [סבור]: את התרומה הראויה לך לאכילה — שמור, ושאינה ראויה לך (משום שיש בה ספק טומאה) — לא תשמור. ור' אליעזר אומר: הא נמי [זו גם כן] ראויה היא, ומדוע? שמא יבוא אליהו ויטהרנה, שיאמר שלא נטמאה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן? אִילֵימָא רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּמַתְנִיתִין, עַד הַשְׁתָּא לָא אַשְׁמְעִינַן שְׁמוּאֵל דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר?

א ושבים לעיקר ההלכה, בענין הקזת דם לבכור שאחזו דם. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' שמעון. מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן בר יצחק: הי [לאיזה] מדברי ר' שמעון מתכוונים? אילימא [אם תאמר] ר' שמעון דמתניתין [של משנתנו], שמתיר להקיז את דמו אף על פי שהוא עושה בו מום, משום שאינו מתכוון לכך אלא לרפאותו — על כך יש לתמוה: וכי עד השתא לא אשמעינן [עד עכשיו לא השמיע לנו] שמואל הלכה זו, שדבר, מעשה אסור, שאין מתכוין לעשותו, מותר?

וְהָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְרַב חָנִין בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין מַתְנֵי בְּלָא גַּבְרֵי — רַב אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן!

והא [והרי] ר' חייא בר אשי אמר בשם רב: הלכה כר' יהודה, הסבור שדבר שאין מתכוון אסור, ורב חנין בר אשי אמר בשם שמואל: הלכה כר' שמעון, הסבור שדבר שאין מתכוין מותר. וכן רב חייא בר אבין מתני [היה משנה] לתלמידיו את ההלכה הזו שאמרנו בלא גברי [אנשים] שמסרו אותה, אלא במישרין — רב אמר: הלכה כר' יהודה, ושמואל אמר: הלכה כר' שמעון! אלא הכוונה היא לדברי

אֶלָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּבָרַיְיתָא, וְרַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּבָרַיְיתָא.

ר' שמעון שנאמרו בברייתא, שלא זו בלבד שאין איסור בעצם המעשה, אלא שמותר לשחוט את הבכור בגלל המום שגרמה ההקזה. ומעירים: ורב שישא בריה [בנו] של רב אידי מתני לה בהדיא [היה שונה אותה במפורש כך], אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כדברי ר' שמעון שבברייתא.

מַתְנִי׳ הַצּוֹרֵם אוֹזֶן בַּבְּכוֹר — הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁחוֹט עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נוֹלַד בּוֹ מוּם אַחֵר — יִשְׁחוֹט עָלָיו.

ב משנה הצורם (עושה פגם) באוזן בבכור — הרי זה לא ישחוט את הבכור הזה עולמית, אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים: אם נולד בו מום אחר לאחר מכן — ישחוט עליו.

גְּמָ׳ וּמִי קָנֵיס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְעוֹלָם? וּרְמִינְהִי: מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּהֶרֶת

ג גמרא ושואלים: ומי קניס [והאם קונס] ר' אליעזר על מי שעבר עבירה, שיהיה אסור לעולם? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו במשנה: מי שהיתה לו בהרת, נגע צרעת,

וְנִקְצְצָה — טָהוֹר, קְצָצָה מִתְכַּוֵּין — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לִכְשֶׁיִּוָּלֵד לוֹ נֶגַע אַחֵר יִטְהַר הֵימֶנּוּ.

ונקצצה הבהרת בלא מתכוון — הריהו טהור מטומאת צרעת, שהרי אין בו עוד בהרת. אם קצצה במתכוין לטהר עצמו על ידי כך, גזרו חכמים שיהא טמא, כאילו לא נקצצה. ונחלקו חכמים במשנה מתי יטהר. ר' אליעזר אומר: לכשיולד לו נגע אחר, ושוב אינו נהנה ממה שעשה — יטהר הימנו, מן הנגע שקצץ, ודנים בו לפי נגעו החדש.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁתִּפְרַח בְּכוּלּוֹ, אוֹ עַד שֶׁתִּמְעַט בַּהַרְתּוֹ מִכִּגְרִיס!

וחכמים אומרים: אין לו תקנה כשייוולד לו נגע אחר, עד שתפרח הצרעת בכולו, שהוא סימן טהרה למצורע (ויקרא יג, יב), או עד שתמעט בהרתו מגודל כגריס, שאז אינה עוד סימן טומאה. משמע איפוא, שר' אליעזר אינו קונס אותו לעולם, אלא רק שלא ייהנה ממה שעשה. ואף במשנתנו, מדוע קונס ר' אליעזר את הצורם אוזן הבכור, שלא ישחט את הבכור גם כשיפול בו מום אחר?

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: כִּי קָנֵיס רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּמָמוֹנוֹ, בְּגוּפוֹ לָא קָנֵיס.

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] תירוץ לסתירה זו: כי קניס [כאשר קונס] ר' אליעזר במשנתנו — הרי זה בממונו, אבל בגופו — לא קניס [אינו קונס].

מָמוֹנוֹ — אִיכָּא לְמֵימַר דְּאָתֵי לְמֶיעְבַּד, גּוּפוֹ — מִי אִיכָּא לְמֵימַר דְּאָתֵי לְמֶיעְבַּד?

וטעם ההבדל: ממונו — אם לא ייאסר עליו הבכור לעולם, איכא למימר דאתי למיעבד [יש מקום לומר שיבוא לעשות] בו מום, כיון שאינו מפסיד בכך, שהרי ממילא הוא אסור בבכור עד שיפול בו מום. אבל גופו, גם אם אינו טמא אלא עד שיוולד לו נגע אחר — מי איכא למימר דאתי למיעבד [האם יש לומר שיבוא לעשות] איסור זה? הרי לא הרויח דבר, ולעולם יחשוש שמא לא יפול בו נגע אחר.

אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא?

ולעיקר קושיית הגמרא אמר רבא: וכי מדברי ר' אליעזר על דברי ר' אליעזר קשיא [קשה], דרבנן אדרבנן לא קשיא [ומדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה]? הרי גם בדבריהם יש סתירה, שאת המטיל מום בבכור אינם קונסים עולמית, ואת הקוצץ בהרת הם קונסים לעולם!

אֶלָּא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנִּינַן. רַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָכָא בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ, הָכָא בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ.

אלא צריך לומר כך: מדברי ר' אליעזר על דברי ר' אליעזר לא קשיא [אינו קשה] — כדשנינן [כמו שתירצנו]. רבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], והם הולכים בשיטה אחת כאן וכאן: הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו], הכא במאי דעבד קנסוה [כאן במה שעשה קנסו אותו].

בְּמַאי אִיכַּוֵּין לְמִישְׁרְיֵיהּ בְּהַאי מוּמָא? בְּהַאי מוּמָא קַנְסוּהּ רַבָּנַן, דִּבְהַאי מוּמָא לָא לִישְׁתְּרֵי לֵיהּ. וְהָכָא, בְּמַאי דַּעֲבַד קַנְסוּהּ — אִיכַּוֵּין לְטַהוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ בְּהַאי קְצִיצָה, בְּהַאי קְצִיצָה קַנְסוּהּ רַבָּנַן.

ומפרטים: לענין מטיל מום בבכור, במאי איכוין [במה שהוא התכוון לעשות], למישרייה בהאי מומא [להתירו את הבכור במום הזה] — בהאי מומא קנסוה רבנן [במום זה קנסוהו חכמים], דבהאי מומא לא לישתרי ליה [שבמום זה לא יותר לו] הבכור לעולם, ודינו כבכור תם, שהוא אסור עד שיפול בו מום אחר. וכן הכא [כאן, בקציצת הבהרת], גם כן, במאי דעבד קנסוה [במה שעשה קנסו אותו], הוא איכוין לטהורי נפשיה בהאי קציצה [הוא התכוון לטהר את עצמו בקציצה זו] — בהאי קציצה קנסוה רבנן [בקציצה זו קנסוהו חכמים], שלא יוכל ליטהר על ידה מנגעו. ודנים בדברי ר' אליעזר שאמר: לכשיולד לו נגע אחר יטהר הימנו.

בָּעֵי רַב פָּפָּא: ״יִטְהַר״ תְּנַן, אוֹ ״וְיִטְהָר״ תְּנַן?

בעי [שאל] רב פפא: האם "יטהר" תנן [שנינו במשנה], שמיד כשייוולד בו נגע אחר הריהו נטהר מטומאת הנגע הראשון שקצצו, או "ויטהר" תנן [שנינו], שאינו טהור אף מן הראשון עד שיטהר מן הנגע החדש?

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְחָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע.

ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם נפרש כך או כך? לענין חתן שנראה בו נגע חדש, בתוך שבעת ימי המשתה, לאחר שהיה בו נגע וקצצו,

דִּתְנַן: חָתָן שֶׁנִּרְאָה בּוֹ נֶגַע — נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעָה יָמִים, לוֹ וּלְאִצְטְלִיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ, וְכֵן בָּרֶגֶל — נוֹתְנִין לוֹ כׇּל יְמֵי הָרֶגֶל.

דתנן [ששנינו במשנה]: חתן בתוך ימי חופתו שנראה בו נגע צרעת — נותנין לו שבעה ימים, ימי המשתה, קודם שיראהו הכהן ויטמאהו, בין לו לנגע שבגופו, ובין שהיה זה נגע צרעת לאצטליתו (בגדו העליון) ולשאר כסותו. וכן אם נראה לאדם סתם נגע ברגל — נותנין לו כל ימי הרגל, קודם שיראהו הכהן.

אִי אָמְרַתְּ ״יִטְהַר״ תְּנַן — מִקַּמַּיְיתָא טְהַר לֵיהּ, לְבָתְרָיְיתָא נָטְרִין לֵיהּ שִׁבְעָה יְמֵי מִשְׁתֶּה.

ומעתה, אי אמרת [אם אתה אומר] "לכשיוולד לו נגע אחר יטהר" תנן [שנינו] — גם במקרה זה הוא טהור במשך שבעת ימי המשתה, שהרי מקמייתא טהר ליה [מהבהרת הראשונה, שקצצה, נטהר לו], לבתרייתא נטרין ליה [לאחרונה, שנולדה עכשיו, ממתינים לו] שבעה ימי משתה.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ: ״וְיִטְהַר״ תְּנַן — סוֹף סוֹף, כִּי לָא מְטַמֵּית לְבָתְרָיְיתָא, הָא מִיטַּמֵּא וְקָאֵי מִקַּמַּיְיתָא. מַאי? תֵּיקוּ.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: "לכשיוולד לו נגע אחר ויטהר הימנו" תנן [שנינו] — אין טעם בדבר, שהרי סוף סוף כי לא מטמיא לבתרייתא [גם כאשר אינו מיטמא לבהרת האחרונה], מכל מקום הא מיטמא וקאי מקמייתא [הרי הוא מיטמא ועומד מהראשונה]. ושואלים: אם כן מאי [מה] הפתרון? לשאלה זו לא נמצא פתרון, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

בָּעֵי מִינֵּיהּ רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי זֵירָא: צוֹרֵם אוֹזֶן בַּבְּכוֹר וָמֵת, מַהוּ לִקְנוֹס בְּנוֹ אַחֲרָיו?

א שנינו במשנה כי הצורם אוזן בבכור — קנסוהו שלא ישחט את הבכור בגלל המום שהטיל בו. בעי מיניה [שאל אותו] ר' ירמיה מר' זירא: צורם אוזן בבכור, ומת האיש שעשה עבירה זו, מהו לקנוס בנו אחריו, שגם הוא לא ישחט את הבכור בגלל מום זה? ומשווים ספק זה לשני מקרים אחרים שיש בהם ספק דומה.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: מוֹכֵר עַבְדּוֹ לַגּוֹיִם וָמֵת — קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו, דְּכֹל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת.

אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מוכר עבדו הכנעני לגוים, ומת המוכר, שקנסו בנו אחריו, לפדותו מיד הגוי, כפי שהוא היה צריך לעשות, אפשר לומר כי שם יש טעם מיוחד לדבר — משום דכל יומא ויומא מפקע ליה [שבכל יום ויום מפקיע אותו אדוניו הגוי] ממצו‍ת, שהרי העבד הכנעני מחויב במקצת מצוות, וכאשר הוא אצל הגויים אינו יכול לקיימן, וצריך איפוא לפדותו. אבל טעם זה אינו שייך בענין המטיל מום בבכור.

אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: כִּוֵּון מְלַאכְתּוֹ בַּמּוֹעֵד וָמֵת — לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו, מִשּׁוּם דְּלָא עַבְדֵהּ לְאִיסּוּרָא.

ומצד אחר, אם תימצי [תרצה] לומר לגבי מי שכוון מלאכתו לעשות אותה במועד (בחול המועד), שהביא עצמו למצב בו יפסיד אם לא יעשה אותה, וכך יתאפשר לו הדבר. ואסרו עליו חכמים לעשות מלאכה זאת במועד, ומה שעשה מאבדים ממנו, ומכל מקום אם מת קודם המועד לא קנסו בנו אחריו, והוא מותר לעשות עבודה זו בחול המועד — יש לומר כי דוקא שם יש לומר כן, משום שהאב עדיין לא עבדא לאיסורא [לא עשה את האיסור], שלא עשה מלאכה במועד.

הָכָא מַאי? לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, וְהָא לֵיתֵיהּ, אוֹ דִלְמָא לְמָמוֹנֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, וְהָא אִיתֵיהּ?

אבל הכא מאי [כאן, בצורם אוזן בבכור, מה הדין]? האם נאמר כי לדידיה קנסו רבנן [לו עצמו, שעשה איסור, קנסו חכמים], והא ליתיה [והרי אינו קיים עוד]. או דלמא לממוניה קנסו רבנן [או שמא את ממונו קנסו חכמים], והא איתיה [והרי הממון ישנו]?

אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, שָׂדֶה שֶׁנִּתְקַוְּוצָה בִּשְׁבִיעִית — תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, נִיטַּיְּיבָה נִידַּיְּירָה — לֹא תִּזָּרַע לְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאָמַר רַב אַסִּי בְּרַבִּי חֲנִינָא: נָקְטִינַן, הֱטִיבָהּ וָמֵת — בְּנוֹ זוֹרְעָהּ. אַלְמָא לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן.

אמר ליה [לו] ר' זירא, תניתוה [שניתם אותה], כלומר, יש פתרון לדבר ממה ששנינו: שדה שנתקווצה (שהוציאו ממנה את הקוצים) בשנת השביעית, שאסורה בה כל עבודת אדמה — תזרע למוצאי שביעית, שאין זו עבודת אדמה ממש. אבל אם ניטייבה (זיבלו אותה), או נידיירה עשו אותה דיר לצאן, כדי שתתמלא בזבל הצאן, שעבודה חשובה היא, שמשביח את הקרקע — לא תזרע למוצאי שביעית, שקנסו חכמים שלא ייהנה ממה שעשה באיסור. ועל כך אמר רב אסי בר חנינא: נקטינן [מוחזקים אנו], שאם הטיבה ומת — בנו זורעה במוצאי שביעית. אלמא [מכאן] שלדידיה קנסו רבנן [לו עצמו קנסו חכמים], לבריה לא קנסו רבנן [לבנו לא קנסו חכמים].

אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו],