דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִישּׁוֹם מֵחַיִּים — לָא גְּזוּר רַבָּנַן, וּבְיַתְמֵי אוֹקְמוּהָ רַבָּנַן אַדְּאוֹרָיְיתָא.

דבר שאינו נישום מחיים, כגון העור והגידים, שאין מוכרים בהמה בחייה בשביל גידיה ועצמותיה — לא גזור רבנן [לא גזרו חכמים] שלא למוכרם לאחר שחיטה, ולכן כשרוצה למכור בשר יכול להבליעו בעור וגידים, כפי ששנינו בסוף הברייתא. וביתמי אוקמוה רבנן אדאורייתא [וביתומים העמידו אותה חכמים על דין תורה], שלאחר שחיטה מותר למכור את בשר המעשר, גם בלא הבלעה.

וְאַף רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק סָבַר לַהּ לְהָא דְּרָבָא, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מִנַּיִן לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁמּוֹכְרִים אוֹתוֹ כְּדַרְכּוֹ?

ומעירים: ואף רב שמואל בר רב יצחק סבר לה להא [סבור כשמועה זו] שאמר רבא, שמן התורה מותר למכור מעשר בעל מום שנשחט, ולכן התירו חכמים לעשות כן במעשר של יתומים בלא הבלעה. שאמר רב שמואל בר רב יצחק: מנין למעשר בהמה של יתומים שנפל בו מום ונשחט, שמוכרים אותו כדרכו?

שֶׁנֶּאֱמַר: ״רַק בְּכׇל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר״, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ בְּרָכָה מֵחַיִּים אֶלָּא לְאַחַר שְׁחִיטָה? הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה מַעְשַׂר בְּהֵמָה.

שנאמר לגבי בהמות קדשים שנפל בהן מום: "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך" (דברים יב, טו), איזהו דבר שאין בו ברכה מחיים, שאסור ליהנות ממנו כלל בעודו חי, אלא לאחר שחיטה ("תזבח... כברכת ה' ")? הוי אומר זה מעשר בהמה, שנאמר בו "לא יגאל", ואסור למוכרו בחייו, אלא רק לאחר שחיטה. שנינו בברייתא לעיל כי חכמים התירו להבליע מחיר בשר מעשר במכירת העור והחלב, הגידים והקרנים שלו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לְהַבְלִיעוֹ בַּעֲצָמוֹת? רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, חַד אָמַר: מַבְלִיעוֹ, וְחַד אָמַר: אֵין מַבְלִיעוֹ.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו להבליעו את מחיר בשר המעשר בתוך מחיר העצמות של המעשר? ר' חייא ור' שמעון ברבי נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: מבליעו, וחד [ואחד מהם] אמר: אין מבליעו.

וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּדַקָּה, הָא בְּגַסָּה.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים], הא [זה] שאמר שאין מבליעים — בבהמה דקה, שאין העצמות ראויות לעשות בהן דבר, ואין מוכרים אותן, וממילא לא ניתן להבליע בשר בדמיהן. הא [זו] בגסה שמעצמותיה אפשר לעשות כלים שונים, והן עומדות למכירה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּגַסָּה, וְלָא פְּלִיגִי — מָר כִּי אַתְרֵיהּ, וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אידי ואידי [זה וזה] מדברים בגסה, ולא פליגי [ואינם חלוקים], מר כי אתריה, ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו, וחכם זה כמקומו], שיש מקומות שעושים כלים מעצמות ומוכרים אותן, ויש מקומות שאין עושים כלים מעצמות, ואין מוכרים אותן.

גּוּפָא: בִּבְכוֹר הוּא אוֹמֵר: ״לֹא יִפְדֶּה״, וְנִמְכָּר; בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר: ״לֹא יִגָּאֵל״, וְאֵינוֹ נִמְכָּר, לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, וְלֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

א גופא [ושבים לדון בגופה] של הברייתא ששנינו לעיל: בבכור הוא אומר: "לא יפדה" ("אך בכור שור... לא תפדה" במדבר יח, יז), ואין רשאים לפדותו ולהוציאו לחולין, אבל הוא נמכר, שרשאי הכהן שקיבלו למוכרו. ואילו במעשר נאמר "לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ולפיכך, לא רק שאינו נפדה, אלא גם אינו נמכר, לא חי ולא שחוט, ולא תם ולא בעל מום. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שמה שנאמר במעשר "לא יגאל" מלמד על איסור מכירה?

אָמַר רַב חִינָּנָא אָמַר רַב, וְכֵן אָמַר רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״ בְּמַעֲשֵׂר, וְנֶאֱמַר ״וְלֹא יִגָּאֵל״ בַּחֲרָמִים, מָה לְהַלָּן מְכִירָה עִמּוֹ, אַף כָּאן מְכִירָה עִמּוֹ.

אמר רב חיננא אמר רב, וכן אמר רב דימי אמר ר' יוחנן: נאמר "לא יגאל" במעשר (ויקרא כז,לג), ונאמר "ולא יגאל" בחרמים, כלומר, בנכסים שאדם מקדיש בלשון חרם, והם עוברים לרשות הכהנים. שכך נאמר בהם: "אך כל חרם... לא ימכר ולא יגאל" (ויקרא כז, כח), ולמדים איפוא בגזירה שווה: מה להלן, בחרמים, איסור מכירה עמו (עם איסור הגאולה), אף כאן, במעשר בהמה — איסור מכירה עמו.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: מַפְנֵי, דְּאִי לָא מַפְנֵי, אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לַחֲרָמִים, שֶׁכֵּן חָלִים עַל הַכֹּל!

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חייבים לומר שהכתוב "לא יגאל" מפני [מופנה] לגזירה שווה זו, ואינו נצרך כדי ללמוד ממנו דבר אחר (ובאופן זה לא ניתן להקשות על לימוד זה מן הסברה, משום שכאילו נאמר הדבר בתורה במפורש). דאי לא מפני [שאם אינו מופנה], איכא למפרך [יש לפרוך] השוואה זו, ולומר: מה לחרמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן חלים על הכל, על כל דבר שאדם מחרים מנכסיו. מה שאין כן במעשר בהמה, שאינו שייך אלא בבהמות כשרות.

לָאיֵי אַפְנוֹיֵי מַפְנֵי, לֹא יֵאָמֵר ״וְלֹא יִגָּאֵל״ בַּחֲרָמִים, וְיִגְמַר מִמַּעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ נִגְאָל, אַף חֲרָמִים קְדוֹשִׁים וְאֵינָם נִגְאָלִין. ״וְלֹא יִגָּאֵל״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְאַפְנוֹיֵי.

ומעירים: לאיי אפנויי מפני [ובאמת מופנה הוא הכתוב], שכן אפשר היה שלא יאמר "ולא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] הלכה זו ממעשר: מה מעשר קדוש ואינו נגאל, שאינו נפדה — אף חרמים קדושים ואינם נגאלין. אם כן, "ולא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? הרי זה לאפנויי [להפנות אותו לדרשה] זו.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְמַעֲשֵׂר, שֶׁכֵּן קָדוֹשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו!

ודוחים: עדיין יש לומר כי "לא יגאל" שנאמר בחרמים הוצרך לגופו ואינו מופנה, שכן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה למעשר, ולומר: מה למעשר, שהוא חמור יותר, שכן קדוש לפניו ולאחריו, שאם טעה במנין הבהמות, וקרא בטעות "עשירי" לתשיעי, וגם לאחד עשר, הרי אלו מוקדשים. מה שאין כן בחרמים, שהקדש בטעות אינו חל כלל. ולכך הוצרך להיאמר גם בו "לא יגאל" ללמד שאינו נפדה!

אֶלָּא, לֹא יֵאָמֵר ״לֹא יִגָּאֵל״ בַּחֲרָמִים, וְיִגְמַר מִבְּכוֹר: מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ נִגְאָל, אַף חֲרָמִים קְדוֹשִׁין וְאֵינָן נִגְאָלִין. ״לֹא יִגָּאֵל״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְאַפְנוֹיֵי.

אלא כך צריך לומר: לא יאמר "לא יגאל" בחרמים, ויגמר [וילמד] מבכור: מה בכור קדוש ואינו נגאל, שהרי נאמר בו "לא תפדה" — אף חרמים קדושין ואינן נגאלין. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בחרמים למה לי? לאפנויי [להפנות] אותו, כדי ללמד על מעשר בגזירה שווה שאינו נמכר.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִבְכוֹר, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם!

ודוחים: אף כאן איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה של חרמים לבכור, ולומר: מה לבכור שכן קדושתו מרחם, מה שאין כן חרמים, שצריכים להקדישם, ולכך הוצרך לומר בהם "לא יגאל"!

אֶלָּא לֹא יֵאָמֵר ״לֹא יִגָּאֵל״ בְּמַעֲשֵׂר, וְיִגְמַר הַעֲבָרָה הַעֲבָרָה מִבְּכוֹר, מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ נִגְאָל, אַף מַעֲשֵׂר קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ נִגְאָל. ״לֹא יִגָּאֵל״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמַעֲשֵׂר לְמָה לִי? לְאַפְנוֹיֵי.

אלא כך יש לומר: לא יאמר "לא יגאל" במעשר, ויגמר [וילמד] בגזירה שווה העברה העברה מבכור, שבמעשר נאמר: "אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב), ובבכור נאמר: "והעברת כל פטר רחם לה' " (שמות יג, יב), מה בכור קדוש ואינו נגאל, אף מעשר קדוש ואינו נגאל. אם כן, "לא יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במעשר למה לי? לאפנויי [להפנות אותו], כדי ללמוד בגזירה שווה מחרמים, שגם במעשר יש איסור מכירה.

וְאַכַּתִּי, בְּמַעֲשֵׂר נָמֵי לָא, מַפְנֵי דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ כִּדְפָרְכִינַן!

ומקשים: ואכתי [ועדיין], מה שנאמר "לא יגאל" במעשר נמי [גם כן] לא מפני [אינו מופנה], והוא נצרך ללמד שמעשר עצמו אינו נפדה. דאיכא למיפרך כדפרכינן [שהרי יש מקום לפרוך את ההשוואה של מעשר לבכור, כמו שכבר פרכנו] את ההשוואה של חרמים לבכור, מכך שבכור קדוש מרחם!

״וְהַעֲבַרְתָּ״ קְרָא יַתִּירָא הוּא.

ומשיבים: "והעברת" האמור בבכור קרא יתירא [כתוב מיותר] הוא, ומופנה לדרשה זו, כאילו היא מפורשת בכתוב, ולא ניתן לפורכה.

בְּכוֹר נָמֵי נֵילַף ״גְּאוּלָּה״ ״גְּאוּלָּה״ מֵחֲרָמִים! דְּמַעֲשֵׂר מַפְנֵי, דִּבְכוֹר לָא מַפְנֵי.

ושואלים: בכור נמי [גם כן], נילף [נלמד] בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים, שאסור למוכרו, כפי שלמדנו מחרמים למעשר! ומשיבים: גאולה הכתובה במעשר — מפני [מופנה], ללמוד דין זה בגזירה שווה מחרמים. אבל מה שנאמר בבכור — לא מפני [אינו מופנה], אלא לגופו, שאין פודים את הבכור.

וּמַאי חָזֵית דְּלֹא תִפְדֶּה דִּבְכוֹר — לְגוּפֵיהּ, וּדְמַעֲשֵׂר — לְאַפְנוֹיֵי? וְאֵימָא: דְּמַעֲשֵׂר — לְגוּפֵיהּ, דִּבְכוֹר — לְאַפְנוֹיֵי!

ושואלים: ומאי חזית [ומה ראית לומר] ש"לא תפדה" שכתוב בבכור — לגופיה [לגופו] הוא שנאמר, וזה שנאמר במעשר — לאפנויי [להפנותו] לדרשה? ואימא [ואמור כך]: של מעשר — לגופיה [לגופו] הוא נצרך, ללמד שאינו נפדה, ואילו של בכור — לאפנויי [להפנות אותו] לדרשה, ללמוד מחרמים בגזירה שווה שאינו נמכר!

דָּנִין גְּאוּלָּה מִגְּאוּלָּה, וְאֵין דָּנִין פְּדִיָּיה מִגְּאוּלָּה.

ומשיבים: דנין לשון גאולה שבמעשר מלשון גאולה שבחרמים, ואין דנין לשון פדייה שבבכור מלשון גאולה שבחרמים.

מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ — זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה!

ודוחים: מאי נפקא מינה? הא תנא דבי [הרי בכגון זה שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט), ונאמר "ובא הכהן" (ויקרא א, מד), ואומרים אנו: זו היא שיבה זו היא ביאה, כלומר, בשני המקרים המשמעות היא שבא הכהן אל הבית, ולפיכך למדים בגזירה שווה זה מזה, למרות שהמילים אינן זהות, אלא רק תוכנן!

הָנֵי מִילֵּי, הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ, אֲבָל אִיכָּא דְּדָמֵי לֵיהּ — מִדְּדָמֵי לֵיהּ יָלְפִינַן.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאפשר ללמוד גזירה שווה ממילים שאינן זהות, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו] בדיוק, שיכול להילמד בגזירה שווה, אבל איכא דדמי ליה [במקום שיש דומה לו] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים].

וְלֵילַף בְּכוֹר ״הַעֲבָרָה״ ״הַעֲבָרָה״ מִמַּעֲשֵׂר, דְּהָא מַעֲשֵׂר נָמֵי גָּמַר ״גְּאוּלָּה״ ״גְּאוּלָּה״ מֵחֲרָמִים!

ומקשים עוד: ולילף [ושילמד] בכור בגזירה שווה העברה העברה ממעשר, שאסור למוכרו, דהא [שהרי] לגבי מעשר נמי [גם כן] כבר גמר [למד] דין זה בגזירה שווה גאולה גאולה מחרמים!

מִיעֵט רַחֲמָנָא גַּבֵּי חֲרָמִים, ״הוּא״ — ״הוּא״ וְלֹא בְּכוֹר. וְאֵימָא ״הוּא״ וְלֹא מַעֲשֵׂר! מַעֲשֵׂר גְּאוּלָּה כְּמוֹתוֹ.

ומשיבים: מיעט רחמנא [מיעטה התורה] בכור מאיסור זה גבי [אצל] חרמים, שאמרה "הוא" ("קדש קדשים הוא לה' ". ויקרא כז, כח) — להדגיש: הוא ולא בכור. ומקשים: ואימא [ואמור] כי "הוא" בא להדגיש: ולא מעשר! ומשיבים: מעשר דומה לחרמים, שיש בו לשון גאולה כמותו.

רָבָא אָמַר, ״לֹא יִגָּאֵל״ דַּחֲרָמִים לָא צְרִיךְ, דְּאִיתַנְהוּ הֵיכָא? אִי בֵּי בְעָלִים — הֶקְדֵּשׁ נִינְהוּ, אִי בֵּי כֹהֵן — חוּלִּין נִינְהוּ.

רבא אמר, איסור מכירה של מעשר נלמד באופן זה: "לא יגאל" של חרמים המלמד שאין פודים אותו, לא צריך כלל לאומרו, דאיתנהו היכא [שהרי היכן נמצאים החרמים הללו] המיועדים לכהנים? אי בי [אם בבית] הבעלים — הקדש נינהו [הם] ואין בכוחו לפדותם, אי בי [אם בבית] הכהן הם נמצאים כבר — חולין נינהו [הם], והכהן יכול למוכרו לכל מי שירצה.

דְּתַנְיָא: חֲרָמִים, כׇּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית בְּעָלִים — הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״. נְתָנָן לְכֹהֵן — הֲרֵי הֵן כְּחוּלִּין לְכׇל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה״. ״לֹא

דתניא [ששנויה ברייתא]: חרמים, כל זמן שהן בבית בעלים — הרי הן כהקדש לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם קדש קדשים הוא לה' "(ויקרא כז, כח), ואם נתנן לכהן — משעה שהגיעו לידו הרי הן כחולין לכל דבריהם, שנאמר: "כל חרם בישראל לך יהיה" (במדבר יח, יד). ואם כן, "לא

יִגָּאֵל״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲרָמִים — תְּנֵהוּ עִנְיָן לְמַעֲשֵׂר. אֵימָא תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְכוֹר? מַעֲשֵׂר גְּאוּלָּה כְּמוֹתוֹ.

יגאל" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? ולכן צריך לומר: אם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר, שאסור למוכרו, בנוסף למה שנאמר בו "לא יגאל", שאסור לפדותו. ומקשים: אימא [אמור]: תנהו ענין לבכור שאסור למוכרו! ומשיבים: מעשר — נאמרה בו לשון גאולה כמותו (כמו בחרם).

רַב אָשֵׁי אָמַר: ״לֹא יִגָּאֵל״ דְּמַעֲשֵׂר — לֹא יִמָּכֵר הוּא. אָמַר רַב אָשֵׁי: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל״.

רב אשי אמר: אין צורך ללמוד איסור מכירה של מעשר ממה שנאמר בחרמים, אלא "לא יגאל" האמור במעשר — לא ימכר הוא. אמר רב אשי: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה]? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ויש ללמוד מדין התמורה על דין הגאולה:

אֵימָתַי עוֹשֶׂה תְּמוּרָה — מֵחַיִּים, אֵימָתַי אֵינוֹ נִגְאָל — מֵחַיִּים, הָא לְאַחַר שְׁחִיטָה — נִגְאָל, הָא בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה!

אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שאם המיר בהמת קדשים מתה בבהמת חולין — אינה מתקדשת בכך. ולפיכך צריך לומר גם כן: אימתי אינו נגאל, אין בעליו רשאי לפדותו — מחיים, ומכאן יש לדייק: הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ואולם, כיצד אפשר לפדות מעשר לאחר שנשחט? הא בעי [הרי צריך] העמדה והערכה לפני הכהן, כדי שיוכל לפדותו, כדין שאר קדשי מזבח, ומשנשחט שוב אי אפשר להעמידו!

אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ, ״לֹא יִגָּאֵל״ — לֹא יִמָּכֵר הוּא.

אלא שמע מינה [למד מכאן] שמה שנאמר "לא יגאל" — לא ימכר הוא, וקודם שנשחט המעשר אינו יכול למוכרו לאדם אחר, אבל לאחר שנשחט — מותר הדבר.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שקדשי מזבח אף הם היו בכלל העמדה והערכה. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה, אלא רק קדשי בדק הבית, ואם כן ניתן לפדות מעשר לאחר שחיטה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע לא נפרש כפשוטו, ש"לא יגאל" משמעו — לא ייפדה?

אֲנַן הָכִי קָאָמְרִינַן: מִי אִיכָּא דְּמֵחַיִּים לָא מִיפְּרִיק, וּלְאַחַר שְׁחִיטָה מִיפְּרִיק? אַלְּמָה לָא מֵחַיִּים דְּאַלִּימָא קְדוּשְׁתֵּיהּ — לָא מִיפְּרִיק, לְאַחַר שְׁחִיטָה דְּאַקֵּיל לֵיהּ קְדוּשְׁתֵּיהּ — מִיפְּרִיק!

ומשיבים: אנן הכי קאמרינן [אנו, כך אנו אומרים]: הואיל ו"לא יגאל" האמור אינו אלא מחיים, כדין תמורה, אבל לאחר שחיטה מותר הדבר — לא ניתן לפרש זאת כאיסור פדייה, שכן מי איכא [האם יש, ייתכן, דבר] שמחיים לא מיפריק [אינו נפדה], ולאחר שחיטה מיפריק [נפדה]? אלא מכאן שאין מדובר באיסור פדייה, אלא באיסור מכירה. ודוחים: אלמה [מדוע] לא נאמר שניתן לפדותו רק לאחר שחיטה? והרי יש טעם לחלוקה כזו: מחיים דאלימא קדושתיה [שתקיפה, חזקה, קדושתו] — לא מיפריק [אינו נפדה], ודווקא לאחר שחיטה דאקיל ליה קדושתיה [שהוקלה לו קדושתו] — מיפריק [נפדה]!

וְלָא כֹּל דְּכֵן הוּא? וּמָה מֵחַיִּים דְּאַלִּים לְמִיתְפַּס פִּדְיוֹנוֹ — לָא מִיפְּרִיק, לְאַחַר שְׁחִיטָה דְּלָא אַלִּים לְמִיתְפָּס פִּדְיוֹנוֹ — מִיפְּרִיק? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: ״לֹא יִגָּאֵל״ — לֹא יִמָּכֵר הוּא.

ודוחים: ולא כל שכן הוא, שנאמר היפך דבר זה: ומה מחיים, דאלים למיתפס [שהמעשר תקיף, חזק, כדי לתפוס] את פדיונו בקדושתו, שהרי הוא עושה תמורה — לא מיפריק [אינו נפדה], לאחר שחיטה, דלא אלים למיתפס [שאינו חזק לתפוס] פדיונו, שהרי השחוטה אינה עושה תמורה — האם מיפריק [נפדה]? אלא שמע מינה [למד מכאן]: "לא יגאל" — לא ימכר הוא.

וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא יִמָּכֵר״! אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יִמָּכֵר״, הֲוָה אָמֵינָא: אִיזְדַּבּוֹנֵי הוּא דְּלָא מִזְדַּבַּן, דְּקָא עָבֵיד עוֹבָדִין דְּחוֹל, אֲבָל אִיפְּרוֹקֵי — מִיפְּרִיק, דְּהָא עָיְילִי דָּמָיו לְהֶקְדֵּשׁ. לְהָכִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״לֹא יִגָּאֵל״, דְּלָא אִיזְדַּבּוֹנֵי מִיזְדַּבַּן וְלָא אִיפְּרוֹקֵי מִיפְּרִיק.

ואומרים: אם כן, ולכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] במפורש "לא ימכר"! ומשיבים: אי כתב רחמנא [אילו כתבה התורה] "לא ימכר", הוה אמינא [הייתי אומר]: איזדבוני הוא דלא מזדבן [להימכר הוא שאינו נמכר], מפני דקא עביד עובדין דחול [שהוא עושה בו מעשים של חול], שהוא נוהג בו כבהמת חולין רגילה, ודמיו נעשים חולין, אבל איפרוקי — מיפריק [להיפדות — הוא נפדה], דהא עיילי [שהרי נכנסים] דמיו להקדש, להכי כתב רחמנא [לכך כתבה התורה]: "לא יגאל", שאסור לפדותו, ומכאן אתה למד דלא איזדבוני מיזדבן [שאינו נמכר] ולא איפרוקי מיפריק [ואינו נפדה]. א משנה בית

מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמָּנֶה יִשְׂרָאֵל עִם הַכֹּהֵן לַבְּכוֹר, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, וַאֲפִילּוּ גּוֹי.

שמאי אומרים: לא ימנה ישראל עם הכהן לאכילת בכור בעל מום. ובית הלל מתירין שישראל יאכל מן הבכור הזה, ואפילו מתירים לגוי לאכול ממנו.

גְּמָ׳ מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, דְּתַנְיָא: בְּכוֹר אֵין נִמְנִין עָלָיו אֶלָּא חֲבוּרָה שֶׁכּוּלָּהּ כֹּהֲנִים, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ זָרִים. רַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר אֲפִילּוּ גּוֹי.

ב גמרא שנינו במשנתנו, כי לדעת בית הלל מותר אפילו לגוי לאכול מן הבכור. ואומרים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי עקיבא היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בעל מום, אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים, אלו דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: אפילו זרים. ר' עקיבא מתיר להאכילו אפילו לגוי. ומה שמתירים בית הלל במשנתנו להאכיל לגוי, הריהו איפוא כפי שפוסק ר' עקיבא לפי שיטתם.

מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ וְגוֹ׳״, מָה הָתָם כֹּהֲנִים — אִין, יִשְׂרָאֵל — לָא, אַף הָכָא כֹּהֲנִים — אִין, יִשְׂרָאֵל — לָא.

ומסבירים את הנימוקים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי? דכתיב [שנאמר] לאהרן ובניו לגבי הבכורות: "אך בכור שה או בכור כשב... ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח), כלומר, דינם כדין חזה ושוק שמקבלים הכהנים מכל זבח שלמים: מה התם [שם], בחזה ושוק, כהנים — אין [כן] אוכלים בו, ישראל — לא, שהרי נאמר לגביהם: "תאכלו במקום טהור אתה ובניך ובנותיך אתך" (ויקרא י, יד), אף הכא [כאן], באכילת בכור, כהנים — אין [כן] אוכלים ממנו, ישראל — לא.