תָּנוּ רַבָּנַן: וְכוּלָּן שֶׁחָזְרוּ בָּהֶן אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן עוֹלָמִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָזְרוּ בְּמַטְמוֹנִיּוֹת — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן, בְּפַרְהֶסְיָא — מְקַבְּלִין אוֹתָן.

א ובענין עמי הארץ שקיבלו על עצמם דברי חבירות, תנו רבנן [שנו חכמים]: וכולן שחזרו בהן ממה שקיבלו על עצמם — אין מקבלין אותן עוד עולמית, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם חזרו בהם במטמוניות (בסתר), אבל בפרהסיא המשיכו לנהוג כחברים — אין מקבלין אותן, שהם חשודים בגניבת דעת. אבל אם חזרו בהם מחבירותם בפרהסיא — מקבלין אותן, שאין לחשוד שהם מרמים.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִם עָשׂוּ דִּבְרֵיהֶן בְּמַטְמוֹנִיּוֹת — מְקַבְּלִין אוֹתָן, בְּפַרְהֶסְיָא — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָן.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: אם כשקיבלו עליהם מתחילה דברי חבירות, עשו דבריהן (דברי חבירות) גם במטמוניות, הרי למרות שחזרו בהם וקלקלו — מקבלין אותן עכשיו, אבל אם מתחילה עשו דברי חבירות רק בפרהסיא, הרי אם חזרו וקלקלו — אין חוזרים ומקבלין אותן.

רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתָן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים״. אָמַר רַבִּי יִצְחָק אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

ר' שמעון ור' יהושע בן קרחה אומרים: בין כך ובין כך מקבלין אותן, משום שנאמר: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, יד), שאפילו כאשר הם שובבים (חוטאים) יכולים הם לשוב. אמר ר' יצחק איש כפר עכו אמר ר' יוחנן: הלכה כאותו הזוג, שלעולם מקבלים אותם.

תָּנוּ רַבָּנַן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: חָבֵר וְנַעֲשָׂה גַּבַּאי — דּוֹחִין אוֹתוֹ מֵחֲבֵירָתוֹ, פֵּירַשׁ — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. חָזְרוּ לוֹמַר: פֵּירַשׁ — הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו אומרים, מי שהיה חבר ונעשה גבאי (גובה מסים) של מלך, שהוא חשוד על הגזל — דוחין אותו מחבירתו, וגם אם פירש מהגבאות — אין מקבלין אותו שוב. חזרו לומר לאחר מכן: אם פירש — הרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ שַׁעְתָּא, הֲוָה עָיֵיל גַּבֵּיהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף וְאַרְבַּע מְאָה זוּגֵא דְּרַבָּנַן. שְׁמַע דְּאָתוּ, קְטַיר לְהוּ אַרְבַּע מְאָה תַּכְתָּקֵי. לְסוֹף שְׁמַעוּ דְּנַעֲשָׂה גַּבַּאי, שְׁלַחוּ לֵיהּ: זִיל לַחֲשִׁיבוּתֵיהּ, זִיל לְקַדְמוּתֵיהּ. שְׁלַח לְהוּ: הֲדַרִי בִּי. רַב יוֹסֵף לָא אֲזַל, רַבָּה אֲזַל.

ובענין זה מסופר, רב הונא בר חייא איצטריכא ליה שעתא [הוצרכה לו השעה], שהיו חכמים צריכים אותו, הוה עייל גביה [היו נכנסים אצלו] רבה ורב יוסף וארבע מאה זוגא דרבנן [וארבע מאות זוגות של חכמים, תלמידים, איתם]. שמע דאתו [כאשר היה שומע שהם באים] היה עושה להם כבוד גדול, קטיר להו ארבע מאה תכתקי [היה קושר, מתקין, להם ארבע מאות כסאות] לכבודם. לסוף שמעו חכמים שנעשה גבאי של המלכות. שלחו ליה [לו] החכמים: זיל לחשיבותיה זיל לקדמותיה [לך לחשיבותך, שבחרת להתמנות לגבאי, וגם לך לקדמותך], למה שהיית בתחילה, ששוב איננו נצרכים לך. שלח להו [להם]: הדרי בי [חוזר אני בי] מן הגבאות. רב יוסף לא אזל [הלך אליו], רבה אזל [הלך]. וכך הסבירו את נימוקיהם,

רַב יוֹסֵף אָמַר: תְּנֵינָא, פֵּירַשׁ — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ; רַבָּה אָמַר: תְּנֵינָא, חָזְרוּ לוֹמַר: פֵּירַשׁ — הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם.

רב יוסף אמר: הרי תנינא [שנינו], חבר ונעשה גבאי, גם אם פירש מגבאותו — אין מקבלין אותו; רבה אמר: הרי תנינא [שנינו], חזרו לומר: פירש — הרי הוא ככל אדם, ומקבלים אותו.

תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִשֶּׁל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה אֶת קֳדָשָׁיו, וְאֶת מַעְשְׂרוֹתָיו, וְנִשְׁאָל עַל טׇהֳרוֹתָיו.

ג ועוד בענין נאמנות, תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הבכורות אדם רואה אם יש בהם מום ומתירם לשחיטה, חוץ מבכורות של עצמו, מפני שהוא נוגע בדבר. ואולם רואה אדם את קדשיו, שאם הקדיש בהמות — יכול הוא בעצמו לראות אם נפל בהן מום, ולפדותם. וכן רואה אדם את מעשרותיו (מעשר בהמה שלו), ויכול להחליט שהם פסולים, ואינו צריך לעלות ולהקריבם במקדש. וכן נשאל אדם על טהרותיו של עצמו, שאם היתה בהם שאלה של טומאה, יכול הוא לפסוק שטהורים הם, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור. ודנים בפרטי ברייתא זו.

אָמַר מָר: כׇּל הַבְּכוֹרוֹת אָדָם רוֹאֶה חוּץ מִשֶּׁל עַצְמוֹ. בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא בְּחַד — מִי מְהֵימַן? אֶלָּא בִּתְלָתָא, וּמִי חֲשִׁידִי? וְהָתְנַן: מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו — יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין!

אמר מר [החכם]: כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו. ושואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? באיזה מקרה מדובר? אילימא בחד [אם תאמר באדם אחד] שרואה את המום — וכי יחיד מי מהימן [האם הוא נאמן] להתיר בכורות? והלוא שנינו (להלן לו,ב) שאין מתירים בכור אלא על פי שלושה אנשים! אלא ודאי מדובר פה בתלתא [בשלושה] שרואים את הבכור, ואחד מן השלושה הוא בעליו. ואולם על כך יש לתמוה: שלושה שדנו יחד מי חשידי [האם הם חשודים] כשאחד מהם נוגע בדבר? והתנן [והרי שנינו במשנה]: חכם שאשה מיאנה בבעלה בפניו, או שחלצה ליבם בפניו — ישאנה, ואין חוששים שהתיר לה למאן או לחלוץ מפני שהוא נוגע בדבר, ורוצה לשאת אותה לאשה. מפני שהוא חבר בית דין, שהרי יש שם עוד שני דיינים!

לְעוֹלָם בְּחַד, וְכִדְאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּיָחִיד מוּמְחֶה, הָכָא נָמֵי בְּיָחִיד מוּמְחֶה.

ומשיבים: לעולם מדובר כאן בחד [בדיין אחד], וכדאמר [וכמו שאמר] רב חסדא שכך אמר ר' יוחנן בענין אחר, שמדובר ביחיד מומחה שרשאי לדון לבדו, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר ביחיד מומחה, שהוא רשאי להתיר בכור לבדו. ומכל מקום אינו נאמן לראות בכורות שלו, משום שהוא נוגע בדבר. וממשיכים לברר את פרטי הדינים בברייתא זו.

וְרוֹאֶה אֶת קֳדָשָׁיו, דְּאִי בָּעֵי מִיתְּשִׁיל עֲלַיְיהוּ.

נאמר לגבי חכם: ורואה את קדשיו, ומחליט שיש בהם מום. ומסבירים: מדוע אין חושדים בו? משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להוציאם לחולין — יכול היה לעשות זאת בהיתר, שהיה מיתשיל עלייהו [נשאל עליהם], הולך לחכם ומבקש שיתיר את נדרו, שנדר בהמות אלו להקדש.

וּמַעְשְׂרוֹתָיו, דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ.

ומה שאמרו שאדם רואה את מעשרותיו, מעשר בהמה שלו, אם יש בהם מום, ואין חושדים בו, הרי זה משום דאי בעי [שאם היה רוצה] להיפטר מלהקריבם, יכול היה לעשות זאת בהיתר, שדי ביה מומא בכוליה עדריה [שהיה מטיל מום בכל עדרו], מתחילה, כשיש בכולו רק בהמות חולין, ואחר כך מעשרו.

וְנִשְׁאָל עַל טׇהֳרוֹתָיו, דְּהָא חֲזוּ לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ.

ומה שאמרו בברייתא שנשאל אדם על טהרותיו, ואינו חשוד לומר על טמא שהוא טהור, טעמו — מפני שאינו מפסיד אם נטמאו, דהא חזא ליה [שהרי הדבר הטמא ראוי לו] לאכילה בימי טומאתו.

הֲדַרַן עֲלָךְ עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין.

מַתְנִי׳ כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ, נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא,

א משנה כל פסולי המוקדשין, קדשים שנפל בהם מום ונפסלו מהקרבה, והם נפדים — הנאתן, הרווח ממכירתם, הריהו להקדש. ומשום כך, כדי שההקדש לא יפסיד, הריהם נמכרין באיטליז במקום השוק, שם מרובים הקונים, ומחירם גבוה. ואין אומרים שיש בזה זלזול בקדשים. וכן נשחטין, פסולי המוקדשים שנפדו, באיטליז, בבית המטבחיים שבשוק, וכן כשמוכרים את בשרם הריהם נשקלין בליטרא, במשקל, כדרך ששוקלים בשר רגיל.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר, שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים. פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין — הֲנָיָיתָן לַהֶקְדֵּשׁ.

חוץ מן הבכור והמעשר (מעשר בהמה), שכשנפל בהם מום והותרו לשחיטה, אינם נמכרים ואינם נשחטים אלא בתוך ביתו, ואינם נשקלים בליטרא אלא באומד, כיון שהנייתן אינה אלא לבעלים (הבכור — לכהן, והמעשר — לבעליו), ולא להקדש, שהרי אין להם פדייה. והואיל ואין להקדש רווח בכך — אין נוהגים בקדשים מנהג חולין. אבל פסולי המוקדשין — הנייתן להקדש.

וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר.

ומוסיפים: למרות שבשר בכור אינו נשקל בליטרא, מכל מקום שוקלין מנה כנגד מנה בבכור, שאם יש לו בשר חולין במשקל ידוע — מותר לשקול כנגדו חתיכה מן הבכור ולמוכרה כך, לפי שאין זו דרך שקילה של בשר חולין.

גְּמָ׳ כָּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ. אֵימַת? אִילֵּימָא לְאַחַר פִּדְיוֹנוֹ — הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ? הֲנָאָתָן דִּבְעָלִים הוּא!

א גמרא שנינו במשנה: כל פסולי המוקדשין הנאתן, הרווח ממכירתם, להקדש, ולכן הם נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא. ושואלים: אימת [מתי] מדובר שמוכרים ושוחטים אותם? אילימא [אם תאמר] לאחר פדיונו, אחרי שפדו אותם הבעלים מיד ההקדש — האם אז הנאתן להקדש? הלא לאחר שנפדו רכוש הבעלים הם, ולפיכך הנאתן של הבעלים הוא!

אֶלָּא לִפְנֵי פִּדְיוֹנוֹ. נִשְׁחָטִין? הָא בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה!

אלא תאמר שמדובר כאן לפני פדיונו, ודמי מכירתם (פדיונם) ניתנים להקדש. ואולם בשלב זה האם הם נשחטין? הא בעי [הרי צריכים הם] העמדה לפני הכהן והערכה של מחירם כדי לפדותם, ובהמה שחוטה אינה יכולה לעמוד לפני הכהן!

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומוסיפים: הניחא למאן דאמר [זה, אמנם, נוח לדעת האומר] שקדשי מזבח שנפל בהם מום לא היו בכלל דין העמדה והערכה, אלא דווקא קדשי בדק הבית, וניתן איפוא לשוחטם קודם פדיון. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאף הם היו בכלל העמדה והערכה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֶלָּא לְעוֹלָם לְאַחַר פִּדְיוֹן, וּמַאי הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ? אַדְּמֵעִיקָּרָא.

אלא לעולם יש לומר שמדובר שנמכרים ונשחטים באטליז לאחר פדיון, ומאי [ומה] שנאמר הנאתן להקדש — לא על ההנאה מדמי המכירה מדובר, אלא אדמעיקרא [על פדיונם מתחילה].

דְּכֵיוָן דְּשָׁרֵי לְהוּ מָר, נִמְכָּרִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁחָטִין בָּאִיטְלִיז וְנִשְׁקָלִין בְּלִיטְרָא, טָפֵי וּפָרֵיק מֵעִיקָּרָא.

דכיון דשרי להו מר [שכיון שמתיר אותם החכם במשנתנו] שיהיו נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא לאחר הפדיון — טפי ופריק מעיקרא [מוסיף ופודה אותם מתחילה] מיד ההקדש במחיר גבוה יותר, שהרי יכול למוכרו לאחר הפדיון ביוקר.

חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהֲנָיָיתָן לַבְּעָלִים. בִּשְׁלָמָא בְּכוֹר — בָּאִיטְלִיז הוּא דְּלָא מִיזְדַּבַּן, הָא בְּבֵיתֵיהּ מִיזְדַּבַּן, אֶלָּא מַעֲשֵׂר — בְּבֵיתֵיהּ מִי מִיזְדַּבַּן?

ב שנינו במשנה: חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים, ולכן גם כאשר נפל בהם מום, ומותר לשוחטם — אינם נמכרים באיטליז. ושואלים: בשלמא [נניח] בכור — באיטליז הוא דלא מיזדבן [שלא נמכר], הא בביתיה מיזדבן [אבל בביתו, שלא בפרהסיא, נמכר]. אלא מעשר, אפילו בביתיה [בביתו] מי מיזדבן [האם נמכר]?

וְהָתַנְיָא: בִּבְכוֹר נֶאֱמַר ״לֹא תִפְדֶּה״ וְנִמְכָּר חַי, בְּמַעֲשֵׂר נֶאֱמַר ״לֹא יִגָּאֵל״ וְאֵינוֹ נִמְכָּר, לֹא חַי וְלֹא שָׁחוּט, לֹא תָּם וְלֹא בַּעַל מוּם.

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בבכור נאמר רק: "לא תפדה" (במדבר יח, יז), שלא ניתן לפדותו ולהוציאו לחולין, ואולם משעה שהגיע ליד הכהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור — הריהו נמכר כשהוא חי. ואילו במעשר בהמה נאמר: "לא יגאל" (ויקרא כז, לג), ולכן, לא רק שאין פודים אותו, אלא גם אינו נמכר לא חי ולא שחוט, לא תם ולא בעל מום!

הָא מִילְּתָא אִיקַּשְׁיָא לֵיהּ לְרַב שֵׁשֶׁת בְּאוּרְתָּא, וְשַׁנְּיַיהּ בְּקַדְמוּתָא מִבָּרַיְיתָא, בְּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם הֲשָׁבַת אֲבֵידָה נָגְעוּ בָּהּ.

ומספרים: הא מילתא איקשיא ליה [דבר זה היה קשה לו] לרב ששת באורתא [בלילה], ושנייה בקדמותא [ותירץ אותה בבוקר] מברייתא, שבמעשר בהמה של יתומים קטנים עסקינן [עוסקים אנו], שנפל בו מום ונשחט, שהתירו חכמים למוכרו. ומשום השבת אבידה נגעו בה, שאין היתומים יכולים לאכול את כל בשרו, וכדי שלא יפסידו התירו חכמים למכור אותו לאחרים.

רַבִּי אִידִי סַרְסְיֵהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הֲוָה שַׁמְעַהּ מִינֵּיהּ, אֲזַל אַמְרַהּ בֵּי מִדְרְשָׁא וְלָא אַמְרַהּ מִשְּׁמֵיהּ, שְׁמַע רַב שֵׁשֶׁת אִיקְּפַד, אֲמַר: מַאן דְּעָקֵיץ לִיעְקְצֵיהּ עַקְרַבָּא, וְרַב שֵׁשֶׁת מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינַּהּ? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב ״אָגוּרָה בְּאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים״? וְכִי אִיפְשָׁר לְאָדָם לָגוּר בִּשְׁנֵי עוֹלָמִים?

מסופר, ר' אידי סרסיה [שמשו] של רב ששת הוה שמעה מיניה [היה שומע אותה, שמועה זו, ממנו] מפי רב ששת, אזל אמרה בי מדרשא ולא אמרה משמיה [הלך ואמר אותה בבית המדרש ולא אמרה משמו] של רב ששת, שמע רב ששת איקפד [הקפיד עליו] על שלא אמרה משמו, אמר: מאן דעקיץ — ליעקציה עקרבא [מי שעוקץ אותי, פוגע בי — שיעקוץ אותו עקרב]! ושואלים: ורב ששת מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם אומרים בשמו או אין אומרים בשמו, שהקפיד כל כך? ומשיבים: כפי שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מהו שנאמר] שביקש דוד "אגורה באהלך עולמים" (תהלים סא, ה)? וכי איפשר לאדם לגור באותה שעה בשני עולמים, בעולם הזה ובעולם הבא?

אֶלָּא אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֹאמְרוּ דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּי בְּעוֹלָם הַזֶּה. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בְּעוֹלָם הַזֶּה — שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר.

אלא כך אמר דוד: רבונו של עולם, עשה שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, גם לאחר שאמות, ובכך אזכה לחיות באותה שעה גם בעולם הזה. שכך אמר ר' יוחנן משום (משמו) של ר' שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה — שפתותיו דובבות (רוחשות ולוחשות) באותה שעה בקבר.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעֵירִי: מַאי קְרָאָה — ״וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים״, כְּכוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים, מָה כּוֹמֶר שֶׁל עֲנָבִים כֵּיוָן דְּאָדָם נוֹגֵעַ בּוֹ – דּוֹבֵב, אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כֵּיוָן שֶׁאָדָם אוֹמֵר דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו – דּוֹבְבוֹת שְׂפָתָיו בַּקֶּבֶר.

ואמר ר' יצחק בר זעירי: מאי קראה [מהו הפסוק המלמד על כך] — "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), שדברי התורה (שבחיכה של כנסת ישראל) הרי הם ככומר (ערימה) של ענבים, שמניחים אותם יחד כדי שיתחממו ויתססו, מה כומר של ענבים כיון שאדם נוגע בו — דובב, נע, ומשמיע קול לחישה — אף תלמידי חכמים, כיון שאדם אומר דבר שמועה מפיו של תלמיד חכם — דובבות שפתיו בקבר.

מַאי בָּרַיְיתָא? דְּתַנְיָא: מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים — מוֹכְרִין אוֹתוֹ, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁשְּׁחָטוֹ — מַבְלִיעוֹ בְּעוֹרוֹ, בְּחֶלְבּוֹ, וּבְגִידוֹ, וּבְקַרְנָיו.

ושבים לגופו של הענין, מאי [מהי] אותה ברייתא שעליה סמך רב ששת? דתניא [ששנויה ברייתא]: מעשר בהמה של יתומים — מוכרין אותו. ומעשר בהמה ששחטו, ואסור למכור את בשרו — מבליעו, את מחיר הבשר, במחיר עורו, בחלבו ובגידו ובקרניו של המעשר, שהם מותרים במכירה. שמוכרם ביוקר, ונותן לו את הבשר במתנה.

מַאי קָאָמַר? אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר — מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּהַבְלָעָה.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] התנא? שהרי מתחילה משמע שמעשר בהמה של יתומים נמכר כדרכו, ואחר כך נאמר שאין מוכרים בשר מעשר אלא בהבלעה! אמר אביי, אין בברייתא אלא דין אחד, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים מוכרין אותו, וכיצד מוכרים אותו — בהבלעה.

מִכְּלָל דְּגָדוֹל בְּהַבְלָעָה לָא? מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ לוּלָב מֵחֲבֵירוֹ בִּשְׁבִיעִית — נוֹתֵן לוֹ אֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְלוֹקְחוֹ בַּשְּׁבִיעִית.

ואומרים: מכלל הדברים אתה למד שמעשר של גדול, שאינו יתום, אפילו בהבלעה לא ימכרנו. ושואלים: מאי שנא מהא דתניא [מה שונה דין זה מזו ששנויה]: הלוקח (הקונה) לולב מחבירו בשביעית (בשנת השמיטה) — נותן לו המוכר גם אתרוג במתנה, לפי שאינו רשאי ללוקחו (לקנותו) את האתרוג בשביעית, שאסור לסחור בפירות שביעית.

וְהָוֵינַן בָּהּ: לֹא רָצָה לִיתֵּן לוֹ בְּמַתָּנָה מַאי? וְאָמַר רַב הוּנָא: מַבְלִיעַ לוֹ דְּמֵי אֶתְרוֹג בַּלּוּלָב!

והוינן בה [והיינו עוסקים בכך]: אם לא רצה המוכר ליתן לו במתנה מאי [מה יעשה]? ואמר רב הונא: מבליע לו את דמי האתרוג בלולב, שמוסיף במחירו של הלולב עד שנכללים בו גם דמי האתרוג!

הָתָם לָא מוֹכְחָא מִילְּתָא, הָכָא מוֹכְחָא מִילְּתָא.

ומשיבים: התם לא מוכחא מילתא [שם לא מוכח הדבר], שאין מחיר האתרוג יקר כל כך, ואין התוספת במחיר הלולב ניכרת כל כך. אבל הכא מוכחא מילתא [כאן מוכח הדבר], שמשלם לו עבור הבשר, שכן מחירו גבוה בהרבה ממחיר העור והגידים.

אָמַר רָבָא: אִם כֵּן, ״מַעְשַׂר בְּהֵמָה״ תְּרֵי זִמְנֵי לְמָה לִי? אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, מַעְשַׂר בְּהֵמָה שֶׁל יְתוֹמִים מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּדַרְכּוֹ, וּמַעְשַׂר בְּהֵמָה דְּגָדוֹל שֶׁשְּׁחָטוֹ מַבְלִיעוֹ בְּעוֹרוֹ בְּחֶלְבּוֹ בְּגִידוֹ וּבְקַרְנָיו.

אמר רבא לאביי: אם כן אתה מפרש, שכל הברייתא אינה עוסקת אלא בדין אחד, במעשר של יתומים, מה שנאמר בברייתא "מעשר בהמה" תרי זמני [שתי פעמים] למה לי? אלא אמר רבא: שתי הלכות יש בברייתא, והתנא הכי קאמר [כך הוא אומר]: מעשר בהמה של יתומים ששחטוהו — מוכרין אותו כדרכו. ומעשר בהמה של גדול ששחטו — מבליעו את בשרו במכירת עורו בחלבו בגידו ובקרניו.

אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ לֹא יִגָּאֵל״.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו, שניתן למכור בשר מעשר בהבלעה? דכתיב [שנאמר] לגבי מעשר: "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל" (ויקרא כז, לג), שאם אמר על בהמת חולין שתהא תמורת המעשר — שניהם קדושים, ואינם נמכרים.

אֵימָתַי עוֹשֶׂה תְּמוּרָה — מֵחַיִּים, אֵימָתַי אֵינוֹ נִגְאָל — מֵחַיִּים, הָא לְאַחַר שְׁחִיטָה — נִגְאָל, וְרַבָּנַן (ההוא) [הוּא] דִּגְזַרוּ לְאַחַר שְׁחִיטָה, אַטּוּ לִפְנֵי שְׁחִיטָה.

ויש ללמוד מדין התמורה על איסור המכירה ("לא יגאל"): אימתי מעשר עושה תמורה — מחיים, שהרי בהמת קדשים שחוטה אינה עושה תמורה. ואם כן יש לומר גם כי מעשר, אימתי אינו נגאל (נמכר) — מחיים, הא [אבל] לאחר שחיטה — נגאל. ומדין תורה מותר, איפוא, למכור את המעשר לאחר שחיטה, ורבנן [וחכמים] ההוא שגזרו ואסרו למכור את בשרו לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה.

דָּבָר הַנִּישּׁוֹם מֵחַיִּים — גְּזוּר רַבָּנַן לְאַחַר שְׁחִיטָה אַטּוּ לִפְנֵי שְׁחִיטָה,

ואולם דוקא לגבי דבר הנישום מחיים, בשר הבהמה, שלפי משקלו אומדים את ערכה של הבהמה כשמוכרים אותה בחייה — גזור רבנן [גזרו חכמים] שלא למכור לאחר שחיטה, אטו [משום] חשש שיבואו למוכרו לפני שחיטה,