תַּרְבָּא דְּאַטְמָא בְּמַר דְּכַנְתָּא, קַנְסֵיהּ רָבָא לְזַבּוֹנֵי אֲפִילּוּ אַמְגּוֹזֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוּדָה? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, אֲפִילּוּ מַיִם וָמֶלַח נָמֵי!

תרבא דאטמא [חלב של ירך], שהוא אסור באכילה, במר דכנתא [במקום שומן של מעיים], שמותר באכילה, קנסיה [קנס אותו] רבא לזבוני [שלא למכור] אפילו אמגוזי [אגוזים]. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר? כדעת ר' יהודה במשנתנו, שהרי ר' שמעון אוסר לקנות ממנו רק מה שיש בו שייכות לדבר שהוא חשוד עליו. אבל אי [אם] אתה הולך כדעת ר' יהודה — אפילו מים ומלח נמי [גם כן] לא ימכור!

לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן, וּבְאִיסּוּרָא דְּגוּפֵיהּ קָנְסִינַן לֵיהּ. סְתָם דַּרְדְּקֵי גְּרוּ בְּאַמְגּוֹזֵי, וְאָזֵיל וּמְשַׁבֵּשׁ לִבְנֵי טַבָּחֵי, וְגָרֵי לְהוּ בְּאַמְגּוֹזֵי, וּמַיְיתוּ לֵיהּ תַּרְבָּא דְּאַטְמָא, וּמְזַבֵּין לֵיהּ בְּמַר דְּכַנְתָּא.

השיב לו רבא: לעולם פוסק אני כר' שמעון, וגם כאן באיסורא דגופיה קנסינן ליה [באיסור עצמו, שהוא חשוד עליו, קונסים אנו אותו], שכן סתם דרדקי גרו באמגוזי [סתם ילדים להוטים אחרי אגוזים], ואותו אדם אזיל ומשבש לבני טבחי [הולך ומטעה את בני הקצבים], וגרי להו באמגוזי [ומפתה אותם באגוזים], ומייתו ליה תרבא דאטמא [ומביאים לו מאבותיהם חלב של ירך], ומזבין ליה במר דכנתא [ומוכר אותו במקום חלב של מעיים].

מַתְנִי׳ הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית — אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת, הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעַשְׂרוֹת — אֵינוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה — חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת, וְיֵשׁ שֶׁהוּא חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת — וְאֵינוֹ חָשׁוּד לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. זֶה הַכְּלָל: הֶחָשׁוּד עַל דָּבָר — לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ.

א משנה החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשרות, ומצד שני, החשוד על המעשרות — אינו חשוד על השביעית. אבל החשוד על זה ועל זה, כלומר, או על שביעית או על המעשרות — חשוד גם על הטהרות, למכור אוכלים טמאים כאילו היו טהורים. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה, לא על השביעית ולא על המעשרות. ועוד מוסיפים: זה הכלל בעניינים אלו: כל אדם החשוד על דבר מסויים לעבור בו עבירה — לא דנו, הריהו פסול לדון בענין זה, ולא מעידו, אינו מעיד עליו.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? שְׁבִיעִית לָא בָּעֲיָא חוֹמָה, מַעֲשֵׂר — כֵּיוָן דְּבָעֵי חוֹמָה, חֲמִיר לֵיהּ.

ב גמרא שנינו במשנה שהחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן שביעית לא בעיא [אינה צריכה] חומה, אין צריכים לאכול אותה לפנים מחומת ירושלים. אבל מעשר שני, כיון דבעי [שצריך] חומה — יש לומר כי חמיר ליה [חמור לו יותר], שיש בו קדושה יתירה, ואינו חשוד על כך.

הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעֲשֵׂר. מַאי טַעְמָא? מַעֲשֵׂר אִית לֵיהּ פִּדְיוֹן, שְׁבִיעִית — כֵּיוָן דְּקָא מִיתַּסְרָא לֵיהּ וְלֵית לֵיהּ פִּדְיוֹן — חֲמִירָא לֵיהּ.

ועוד שנינו: החשוד על המעשר אינו חשוד על השביעית. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעשר שני אית ליה [יש לו] פדיון, ניתן לפדותו, ואז הוא מותר לגמרי במכירה. ואילו שביעית, כיון דקא מיתסרא ליה [שהיא נאסרת לו] בסחורה לעולם, ולית ליה [ואין לה] פדיון — חמירא ליה [חמורה לו יותר].

הֶחָשׁוּד עַל זֶה וְעַל זֶה. כֵּיוָן דַּחֲשִׁיד אַדְּאוֹרָיְיתָא, כׇּל שֶׁכֵּן אַדְּרַבָּנַן.

ועוד שנינו: החשוד או על זה או על זה, על השביעית או על המעשר — חשוד על הטהרות. ומסבירים: כיון דחשיד אדאורייתא [שהוא חשוד לעבור על דברי תורה], ששביעית ומעשר שני הריהם מן התורה — כל שכן שהוא חשוד לעבור אדרבנן [על דברי סופרים], והרי אכילת חולין בטהרה אינה מצוה מן התורה, אלא תקנת חכמים.

וְיֵשׁ חָשׁוּד עַל הַטְּהָרוֹת. מַאי טַעְמָא? נְהִי אַדְּרַבָּנַן חֲשִׁיד, אַדְּאוֹרָיְיתָא לָא חֲשִׁיד. וּרְמִינְהִי: נֶאֱמָן עַל הַטְּהָרוֹת — נֶאֱמָן עַל שְׁבִיעִית, הָא חֲשִׁיד — חֲשִׁיד!

ועוד שנינו: ויש חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על השביעית ולא על המעשר. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? נהי אדרבנן חשיד [אם אמנם על דברי חכמים הוא חשוד] — אדאורייתא לא חשיד [על דברי תורה אינו חשוד]. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: מי שנאמן על הטהרות — נאמן על שביעית. ונדייק מכאן: הא [אבל] חשיד [מי שחשוד] על הטהרות — חשיד [חשוד] גם על השביעית!

אָמַר רַבִּי אִילְעַי: מַתְנִיתִין כְּשֶׁרְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִינְעָא בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ.

אמר ר' אילעי: מתניתין [משנתנו] האומרת שאינו חשוד — כשראינוהו שנוהג ומחמיר בענין שביעית בצינעא בתוך ביתו, ומשום כך אין מקום לחשד.

רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר: כְּגוֹן דַּהֲוָה חֲשִׁיד לְתַרְוַיְיהוּ, וַאֲתָא קַמֵּי רַבָּנַן וְקַבֵּיל אַתַּרְוַיְיהוּ, וַהֲדַר אִיחֲשַׁד אַחַד מִינַּיְיהוּ, דְּאָמְרִינַן: מִיגּוֹ דַּחֲשִׁיד אַהָא — חֲשִׁיד נָמֵי אַאִידַּךְ.

ר' ינאי בר' ישמעאל אמר: בברייתא מדובר כגון דהוה חשיד לתרוייהו [שהיה חשוד קודם לכן על שניהם], על טהרות ועל שביעית, ואתא קמי רבנן וקביל אתרוייהו [ובא לפני חכמים וקיבל על עצמו לשמור על שניהם], והדר איחשד אחד מינייהו [וחזר ונחשד על אחד מהם], דאמרינן [שאומרים אנו]: מיגו דחשיד אהא — חשיד נמי אאידך [מתוך שהוא חשוד על זה — חשוד גם כן על האחר], אפילו היה זה איסור חמור יותר, שהרי רואים שאינו עומד בדיבורו.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית — חָשׁוּד עַל הַמַּעֲשֵׂר.

ג ושבים לתחילת משנתנו, ששנינו: החשוד על השביעית — אינו חשוד על המעשר. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, היא דברי ר' עקיבא סתימתאה (שדבריו נאמרים פעמים רבות במשנה בסתם, בלא להזכיר את שמו), אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על השביעית — חשוד גם על המעשר.

מַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה, דִּבְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה שְׁבִיעִית חֲמִירָא לְהוּ, דְּהָהוּא דַּהֲוָה קָרֵי לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ ״דַּיָּירָא בַּר דַּיָּירְתָּא״, אֲמַר לֵיהּ: תֵּיתֵי לִי דְּלָא אֲכַלִי פֵּירוֹת שְׁבִיעִית כְּוָותָךְ.

ומעירים: מאן [מי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, דבאתריה [שבמקומו] של ר' יהודה שביעית חמירא להו [היתה חמורה להם במיוחד], דההוא דהוה קרי ליה לחבריה [שאחד קרא לו לחבירו] בכינוי גנאי: "דיירא בר דיירתא" [גר בן גיורת], אמר ליה [לו] הלה: תיתי לי [יפה לי], דלא אכלי [שאיני אוכל] פירות שביעית כוותך [כמותך]. משמע שבאותו מקום היה זה עלבון חמור, ומי שאינו מקפיד שם על השביעית ודאי שאינו מקפיד על המעשר.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא סְתִימְתָּאָה, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: חָשׁוּד עַל הַמַּעֲשֵׂר חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית. וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: חָשׁוּד לְדָבָר אֶחָד הָוֵי חָשׁוּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את השמועה בלשון אחרת, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: זו, משנתנו, דברי ר' עקיבא סתימתאה. אבל חכמים אומרים: מי שחשוד על המעשר — חשוד על השביעית. ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' מאיר היא, שאמר: החשוד לעבור על דבר אחד הוי [הריהו] חשוד לעבור על כל התורה כולה, וגם על דבר חמור יותר.

רַבִּי יוֹנָה וְרַבִּי יִרְמְיָה תַּלְמִידֵי רַבִּי זְעֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹנָה וְרַבִּי זְעֵירָא תַּלְמִידֵי רַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית

ומעירים: ר' יונה ור' ירמיה תלמידי ר' זעירא, ואמרי לה [ויש אומרים]: ר' יונה ור' זעירא, תלמידי ר' יוחנן, נחלקו באותו ענין, חד [אחד מהם] אמר: אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית —

חָשׁוּד עַל הַמַּעֲשֵׂר, וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי יְהוּדָה, וְחַד אָמַר: הֶחָשׁוּד עַל הַמַּעֲשֵׂר חָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית, וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי מֵאִיר.

חשוד גם על המעשר, ומאן [ומי הם] חכמים אלה? ר' יהודה, ששביעית במקומו חמורה יותר, והחשוד על החמור — חשוד על הקל. וחד [ואחד מהם] אמר: החשוד על המעשר — חשוד על השביעית, ומאן [ומי הם] חכמים אלו? ר' מאיר, הסבור שחשוד לדבר אחד — חשוד לכל התורה כולה. והיכן נאמרו דברי ר' מאיר?

דְּתַנְיָא: עַם הָאָרֶץ שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי חֲבֵירוּת, וְנֶחְשַׁד לְדָבָר אֶחָד — נֶחְשַׁד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ נֶחְשָׁד אֶלָּא לְאוֹתוֹ דָּבָר בִּלְבַד.

דתניא [ששנויה ברייתא]: עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות, כלומר, קיבל על עצמו לנהוג בזהירות בכל הדברים שהחברים, המקפידים בענייני טומאה וטהרה, ובהפרשת תרומות ומעשרות, נזהרים בהם, וקיבלוהו חכמים להיות נאמן על כך, ואולם לאחר מכן נחשד לדבר אחד, שראו שהוא עובר עליו — נחשד מאז לכל התורה כולה, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד, ולא על דברים אחרים.

הַגֵּר שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, אֲפִילּוּ נֶחְשַׁד לְדָבָר אֶחָד — הָוֵי חָשׁוּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וַהֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. נָפְקָא מִינַּהּ, דְּאִי קַדֵּישׁ — קִידּוּשָׁיו קִידּוּשִׁין.

ועוד שנינו בברייתא: הגר שקיבל עליו דברי תורה בזמן שנתגייר, אפילו נחשד לאחר מכן לדבר אחד מדברי תורה — הוי [הריהו] חשוד לכל התורה כולה, והרי הוא כישראל משומד (שהמיר דתו, שעובר באופן קבוע על דברי תורה). ומסבירים: מה שאמרנו שהריהו כישראל משומד, הרי נפקא מינה [יוצא מזה] להלכה, דאי קדיש [שאם אותו גר מקדש אשה] מישראל — קידושיו קידושין, כלומר, קידושיו תופסים, ואשת איש היא. ואין אנו אומרים כי מכיון שהוא חשוד לכל התורה כולה — כאילו לא נתגייר, ואין הקידושין חלים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. גּוֹי שֶׁבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי תוֹרָה, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דִּקְדּוּק אֶחָד מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

א ועוד בעניינים אלו, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לפני חכמים לקבל על עצמו דברי חבירות, חוץ מדבר אחד שאינו רוצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו, ואין סומכים עליו גם על שאר דברים. וכן גוי שבא להתגייר על מנת לקבל עליו כל דברי תורה, חוץ מדבר אחד — אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו לא רצה לקבל עליו דקדוק אחד מדברי סופרים, גם אז אין מקבלים אותו.

וְכֵן בֶּן לֵוִי שֶׁבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי לְוִיָּה, וְכֹהֵן שֶׁבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי כְהוּנָּה, חוּץ מִדָּבָר אֶחָד — אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַמַּקְרִיב אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים וְגוֹ׳״, הָעֲבוֹדָה הַמְּסוּרָה לִבְנֵי אַהֲרֹן, כׇּל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ — אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה.

וכן בן לוי שבא ומוכן לקבל דברי לויה, כלומר, לעבוד את עבודת הלויים שבמקדש חוץ מדבר אחד, וכהן שבא ומוכן לקבל דברי כהונה, חוץ מדבר אחד, שלא רצה לקבל על עצמו — אין מקבלין אותו כלל. ואף אין אותו כהן נוטל חלקו במתנות הכהונה, שנאמר: "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן, לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג). כלומר, העבודה המסורה לבני אהרן, להקריב את הדם ואת החלב וכו', כל כהן שאינו מודה בה ומקבל אותה על עצמו — אין לו חלק בכהונה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת, אִם רְאִינוּהוּ שֶׁנּוֹהֵג בְּצִינְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְלַמְּדִין אוֹתוֹ. וְאִם לָאו — מְלַמְּדִין אוֹתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְקַבְּלִין אוֹתוֹ, וְהוּא לָמֵד כְּדַרְכּוֹ וְהוֹלֵךְ.

ב ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: עם הארץ הבא לקבל דברי חבירות, ולהיחשב כחבר, אם ראינוהו קודם לכן שנוהג זהירות בטהרה ובהפרשת תרומות ומעשרות, בצינעה בתוך ביתו, ולא רק למראית עין — מקבלין אותו כחבר, ואחר כך מלמדין אותו כיצד לנהוג בדיוק. ואם לאו [לא], שלא ראינוהו נוהג כן מתחילה — קודם מלמדין אותו מה יעשה, ואחר כך מקבלין אותו. ר' שמעון בן יוחי אומר: בין כך ובין כך, גם אם לא ראינוהו נוהג כן מתחילה — מקבלין אותו, והוא למד כדרכו והולך, כלומר, בתוך שהוא עושה את הדברים, הוא לומד מאחרים כיצד לנהוג.

תָּנוּ רַבָּנַן: מְקַבְּלִין לִכְנָפַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין לִטְהָרוֹת, וְאִם אָמַר: ״אֵינִי מְקַבֵּל אֶלָּא לִכְנָפַיִם״ — מְקַבְּלִין אוֹתוֹ. קִיבֵּל לַטְּהָרוֹת וְלֹא קִיבֵּל לַכְּנָפַיִם — אַף לַטְּהָרוֹת לֹא קִיבֵּל.

ג ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: מקבלין עם הארץ תחילה כנאמן לכנפים, כלומר, לטהרת הידיים, לסמוך על כך שהוא נוטל ידיו, ואם נגע בטהרות — אין חוששים שנפסלו, ואחר כך מקבלין אותו כנאמן לענייני טהרות בכלל. ואם אמר: איני מקבל אלא לכנפים — מקבלין אותו לענין זה בלבד. אבל אם קיבל על עצמו להקפיד בטהרות ולא קיבל לכנפים, שלא קיבל על עצמו ליטול ידיו, שדבר קל הוא — אף לטהרות לא קיבל, ואין סומכים עליו.

תָּנוּ רַבָּנַן: עַד כַּמָּה מְקַבְּלִין אוֹתוֹ? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לְמַשְׁקִין — שְׁלֹשִׁים יוֹם, לִכְסוּת — שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — לִשְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: עד כמה מקבלין אותו? כמה זמן יעבור עד שיתקבל כחבר גמור, ונסמוך עליו בענייני טהרה? בית שמאי אומרים: לענין טהרת משקין — שלשים יום, לטהרת כסות (הבגד), שהיו החברים מקפידים על טהרת כסותם — שנים עשר חודש. ובית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה — לשנים עשר חודש.

אִם כֵּן, הָוֵה לֵיהּ מִקּוּלֵּי בֵּית שַׁמַּאי וּמֵחוּמְרֵי בֵּית הִלֵּל, אֶלָּא בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לִשְׁלשִׁים.

על נוסח הברייתא שואלים: אם כן, הוה ליה [הרי זה] אחד מהדברים שהם מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, שבית שמאי מקילים בהם ובית הלל מחמירים, והרי לא שנינו כן ברשימה שבמסכת עדיות! אלא, כך צריך לשנות: בית הלל אומרים: אחד זה ואחד זה לשלשים יום.

(סִימָן: חָבֵר, תַּלְמִיד, תְּכֵלֶת, מֶכֶס, חָזַר, גַּבַּאי, בְּעַצְמוֹ).

ה (סימן להלכות הבאות: חבר, תלמיד, תכלת, מכס, חצר, גבאי, בעצמו).

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת — צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים, וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ אֵינָן צְרִיכִין לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף בָּנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ צְרִיכִין לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה חָבֵר שֶׁקִּיבֵּל לְבֶן חָבֵר שֶׁקִּיבֵּל.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבא לקבל על עצמו דברי חבירות צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים. ובניו ובני ביתו אינן צריכין לקבל על עצמם חבירות בנפרד בפני שלשה חבירים, אלא די במה שהוא עצמו קיבל בפניהם, ובני ביתו נגררים אחריו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בניו ובני ביתו צריכין לקבל בפני שלשה חבירים, לפי שאינו דומה חבר שקיבל על עצמו במפורש ומרצונו, לבן חבר שקיבל מחמת אביו, ואין לסמוך על כך.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּא לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת — צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים, וַאֲפִילּוּ תַּלְמִיד חָכָם צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים. זָקֵן וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה — אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים, שֶׁכְּבָר קִיבֵּל עָלָיו מִשָּׁעָה שֶׁיָּשַׁב. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: אַף תַּלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַבֵּל בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵירִים, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲחֵרִים מְקַבְּלִין לְפָנָיו.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] עוד: הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל אותם בפני שלשה חבירים, ואפילו תלמיד חכם הבא לקבל דברי חבירות — צריך לקבל בפני שלשה חבירים. זקן, שנסמך כחכם, ויושב בישיבה ודן עם החכמים — אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים, שאנו אומרים: כבר קיבל עליו דברי חבירות משעה שישב בישיבה. אבא שאול אומר: אף תלמיד חכם אינו צריך לקבל בפני שלשה חבירים. ולא עוד אלא שאחרים מקבלין דברי חבירות לפניו, אף על פי שהוא לא קיבלם על עצמו בפני שלושה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּימֵי בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס נִשְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי אִיסְתַּפַּק לְהוּ מִילְּתָא בִּטְהָרוֹת, שַׁדַּרוּ רַבָּנַן לְגַבֵּי בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס, אֵזִילוּ אֱמַרוּ לֵיהּ: לְעַיֵּין בַּהּ. אַשְׁכְּחוּהּ דְּקָא טָעֵין טְהָרוֹת, אוֹתֵיב רַבָּנַן מִדִּידֵיהּ לְגַבַּיְיהוּ, וְקָאֵי אִיהוּ לְעַיּוֹנֵי בַּהּ.

אמר ר' יוחנן: בימי בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס נשנית משנה זו, שתלמיד חכם צריך לקבל בפני שלושה חברים, כדי שיסמכו עליו כחבר. שכן מסופר, ר' יהודה ור' יוסי איסתפק להו מילתא [נסתפק להם דבר] בהלכות טהרות, שדרו רבנן לגבי [שלחו חכמים, מתלמידיהם, אצל] בנו של ר' חנינא בן אנטיגנוס, וכך אמרו להם: אזילו אמרו ליה [לכו ואמרו לו]: לעיין [שיעיין] בה אדוני, בבעיה זו. אשכחוה דקא טעין [מצאו אותו, אותם חכמים, שהוא טוען, נושא] טהרות. ומתוך שחשש שיטמאום אותיב רבנן מדידיה לגבייהו [הושיב חכמים משלו, מתלמידיו, לידם] ליד התלמידים שבאו לשאול, כדי להשגיח עליהם שלא יגעו בטהרות, וקאי איהו לעיוני בה [ועמד הוא לעיין בה] בבעיה זו.

אֲתוֹ אָמְרִי לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לְהוּ רַבִּי יְהוּדָה: אָבִיו שֶׁל זֶה בִּיזָּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, אַף הוּא מְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים!

אתו אמרי ליה [באו התלמידים ואמרו לו] לר' יהודה ור' יוסי שכך נהג בהם, כבעמי הארץ. אמר להו [להם] ר' יהודה: אביו של זה כלומר, ר' חנינא בן אנטיגנוס עצמו, ביזה תלמידי חכמים, שכך היה נוהג שלא לסמוך עליהם בעניינים אלה, אף הוא מבזה תלמידי חכמים!

אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: כְּבוֹד זָקֵן יְהֵא מוּנָּח בִּמְקוֹמוֹ, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נָהֲגוּ כֹּהֲנִים סִילְסוּל בְּעַצְמָן, שֶׁאֵין מוֹסְרִין אֶת הַטְּהָרוֹת לְכׇל אָדָם.

אמר לו ר' יוסי: כבוד זקן יהא מונח במקומו, חכם הוא וראוי לכבוד. ואין זה משום שהוא מבזה תלמידי חכמים, אלא מיום שחרב בית המקדש נהגו כהנים סילסול (מעלה) בעצמן, שאין מוסרין את הטהרות לכל אדם, ולכן יפה עשה, שהוא כהן.

תָּנוּ רַבָּנַן: חָבֵר שֶׁמֵּת — אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקָתָן, עַד שֶׁיֵּחָשֵׁדוּ. וְכֵן חָצֵר שֶׁמּוֹכְרִין בָּהּ תְּכֵלֶת — הֲרֵי הִיא בְּחֶזְקָתָהּ, עַד שֶׁתִּיפָּסֵל.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: חבר שמת — אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן, והם נאמנים בדברי חבירות, עד שיחשדו, שיתברר שאינם נאמנים. וכן חצר שמוכרין בה תכלת לציצית — הרי היא בחזקתה, שמוכרים בה תכלת ולא תחליף תכלת, שהוא זול יותר, עד שתיפסל.

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל עַם הָאָרֶץ שֶׁנִּמְכַּר לְחָבֵר — כּוּלָּן צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת בַּתְּחִלָּה. אֲבָל אֵשֶׁת חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן בִּתּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ, וְכֵן עַבְדּוֹ שֶׁל חָבֵר שֶׁנִּמְכַּר לְעַם הָאָרֶץ — אֵין צְרִיכִין לְקַבֵּל דִּבְרֵי חֲבֵירוּת בַּתְּחִלָּה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר — כולן צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, קודם שיהיו נאמנים, ואין סומכים על מה שנכנסו לרשותו. אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, הואיל והיו מורגלים בדברי חבירות — אין הם צריכין לקבל דברי חבירות בתחלה, שבחזקת נאמנים הם.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הֵן צְרִיכִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶן דִּבְרֵי חֲבֵירוּת לְכַתְּחִלָּה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁנִּשֵּׂאת לְחָבֵר וְהָיְתָה קוֹמַעַת לוֹ תְּפִילִּין עַל יָדוֹ, נִשֵּׂאת לְעַם הָאָרֶץ וְהָיְתָה קוֹשֶׁרֶת לוֹ קִשְׁרֵי מוֹכֵס עַל יָדוֹ.

ר' מאיר אומר: לא כן, אלא אף הן צריכין לקבל עליהן דברי חבירות לכתחלה, משום שמשבאו לרשות עם הארץ פעמים שהם משנים את מנהגם. וכן ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (משמו של) ר' מאיר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קומעת (קושרת) לו תפילין על ידו, לאחר זמן נשאת לעם הארץ והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו, כלומר, היתה מסייעת לו בעניני המכס, שיש בהם ענייני גזלנות. משמע שאישה לפעמים הולכת אחר בעלה, ואין לסמוך על מה שנהגה מתחילה.