כְּאִילָא בְּיַבְנֶה, שֶׁהִתִּירוּ לוֹ (בְּיַבְנֶה) חֲכָמִים לִהְיוֹת נוֹטֵל אַרְבַּע אִיסָּרוֹת לִבְהֵמָה דַּקָּה, וְשִׁשָּׁה לְגַסָּה, בֵּין תָּם וּבֵין בַּעַל מוּם.

כאילא שהיה ביבנה, שהתירו לו ביבנה חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבדיקת בהמה דקה, וששה איסרות לבדיקת גסה, על תנאי שיטלם בין אם נמצא הבכור תם ובין שהוא בעל מום.

גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? הַאי נְפִישׁ טִירְחֵיהּ, וְהַאי לָא נְפִישׁ טִירְחֵיהּ.

א גמרא שנינו שאילא היה נוטל ארבע איסרות על בדיקת בהמה דקה, וששה איסרות על הגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] שהוא מחלק במחיר בין דקה לגסה? ומשיבים: האי נפיש טירחיה [זה, בכור בהמה גסה, טרחתו מרובה] לבודקו, שצריך להשליכו לארץ ולכופתו, והאי לא נפיש טירחיה [וזה, בכור בהמה דקה, אין טרחתו מרובה].

בֵּין תָּם וּבֵין בַּעַל מוּם. בִּשְׁלָמָא בַּעַל מוּם — מִשּׁוּם דְּקָא שָׁרֵי לֵיהּ, אֶלָּא תָּם אַמַּאי? דְּאִם כֵּן, אָתֵי לְמִיחְשְׁדֵיהּ, וְאָמְרִי: הַאי בַּעַל מוּם תָּם הוּא, וְהַאי דְּקָא שָׁרֵי לֵיהּ — מִשּׁוּם אַגְרָא.

שנינו שהיה אילא נוטל שכרו, בין אם נמצא הבכור תם, ובין אם נמצא שהוא בעל מום. ושואלים: בשלמא [נניח] בעל מום מובן מדוע נוטל שכר — משום דקא שרי ליה [שהוא מתיר לו] את הבכור בשחיטה, אלא אם נמצא הבכור תם אמאי [מדוע] היה נוטל שכר? ומשיבים: שאם כן, שרק על בעלי מום היה נוטל שכר, אתי למיחשדיה [יבואו לחשוד אותו], ואמרי [ויאמרו]: האי [זה] הבכור שאמר שהוא בעל מום, באמת תם הוא, והאי דקא שרי ליה [וזה שהוא מתיר אותו] — משום אגרא [השכר] התירו.

אִי הָכִי, תָּם נָמֵי אָמְרִי: בַּעַל מוּם הוּא, וְהַאי דְּלָא קָשָׁרֵי לֵיהּ סָבַר כִּי הֵיכִי דְּלִשְׁקוֹל אַגְרֵיהּ זִימְנָא אַחֲרִיתִי! חַד זִימְנָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן, תְּרֵי זִימְנֵי לָא תַּקִּינוּ לֵיה רַבָּנַן.

ושואלים: אי הכי [אם כך], שחוששים לחשדם של אנשים, הרי אם יאמר עליו שהוא תם נמי אמרי [גם כן יאמרו]: בעל מום הוא, והאי דלא קשרי ליה [וזה שאינו מתיר אותו] הרי זה משום שהוא סבר [סבור] כי מוטב לו שלא להתירו עכשיו, כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתי [כדי שיטול שכרו פעם אחרת, נוספת] כשיביאו אותו שוב לראות אם יש בו מום! ומשיבים: חד זימנא תקינו ליה רבנן [פעם אחת תיקנו לו חכמים] ליטול שכר על כל בכור, תרי זימני לא תקינו ליה רבנן [שתי פעמים לא תיקנו לו חכמים] שיטול שכר, ולכן אין מקום לחשד כזה.

מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל שְׂכָרוֹ לָדוּן — דִּינָיו בְּטֵילִים, לְהָעִיד — עֵדוֹתָיו בְּטֵילִין, לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ — מֵימָיו מֵי מְעָרָה, אֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה.

ב משנה דיין הנוטל שכרו לדון — דיניו בטילים, וכן הנוטל שכר להעיד — עדותיו בטילין. הנוטל שכר להזות ממי פרה אדומה על טמא מת, או על מנת לקדש מתחילה את המים הללו באפר הפרה — מימיו שהיזה על הטמא, נחשבים למי מערה, כלומר, סתם מים, ואפרו שקידש בו את המים, נחשב כאפר מקלה, סתם אפר של שריפה, שלא הועיל כלום.

אִם הָיָה כֹּהֵן, מְטַמְּאֵהוּ מִתְּרוּמָתוֹ — מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ וְסָכוֹ, וְאִם הָיָה זָקֵן — מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְנוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ כְּפוֹעֵל.

ומוסיפים: אף שאסור לדיין וכו' ליטול שכר, מכל מקום אם היה כהן, ומי שהוצרך לו היה מטמאהו מתרומתו, שהוצרך הכהן ליטמא לשם כך, ולכן אינו יכול לאכול ולהשתמש בתרומה — זה שהוצרך לו מאכילו ומשקו וסכו, נותן לו מאכל ומשקה ושמן לסוך את גופו מן החולין, עד שיטהר. וכן אם היה הדיין, או העד, זקן — זה הנצרך לו מרכיבו על החמור. וכן, למרות שאינו רשאי ליטול שכר, מכל מקום הנצרך לו נותן לו שכרו כפועל, שהרי הוצרך ליבטל ממלאכתו לשם כך.

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם וְגוֹ׳״, מָה אֲנִי בְּחִנָּם — אַף אַתֶּם בְּחִנָּם.

ג גמרא שנינו כי הנוטל שכרו לדון — דיניו בטלים. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו] שאסור לדיין לדון ולהורות בשכר? אמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאמר הכתוב] בדברי משה לעם: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, לעשות כן" וכו' (דברים ד, ה), מה אני למדתי בחנם מפי הקדוש ברוך הוא — אף אתם למדתם ממני בחנם, וכן תעשו לדורות. ומעירים, תניא

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱלֹהָי״ — מָה אֲנִי בְּחִנָּם, אַף אַתֶּם בְּחִנָּם. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא בְּחִנָּם שֶׁיְּלַמֵּד בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה״. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יֹאמַר: כְּשֵׁם שֶׁלְּמַדְתִּיהָ בְּשָׂכָר כָּךְ אֲלַמְּדֶנָּה בְּשָׂכָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכֹּר״.

נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] על פסוק זה עצמו: "כאשר צוני ה' אלהי", מה אני למדתי מפי ה' בחנם — אף אתם למדתם ממני בחנם. ומנין שאם לא מצא רב ללמוד ממנו בחנם, שילמד אפילו בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה" (משלי כג, כג). ומנין שלא יאמר: כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה לאחרים בשכר? תלמוד לומר: "אמת קנה ואל תמכר" (משלי כג, כג).

לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ — מֵימָיו מֵי מְעָרָה, אֶפְרוֹ אֵפֶר מִקְלֶה. וּרְמִינְהוּ: הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת בְּאֵפֶר חַטָּאת — הֲרֵי זוֹ מְקוּדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יִשְׂרָאֵל!

ד שנינו במשנה כי הנוטל שכר כדי להזות ולקדש — מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה, הרי שאינו רשאי ליהנות מהם. ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו במשנה: המקדש אשה במי חטאת או באפר חטאת — הרי זו מקודשת, אף על פי שהוא המקדש ישראל. הרי שרשאי ליהנות בהם!

אָמַר אַבָּיֵי: לָא קַשְׁיָא — כָּאן בִּשְׂכַר הֲבָאָה וּמִלּוּי, כָּאן בִּשְׂכַר הַזָּאָה וְקִידּוּשׁ.

אמר אביי: לא קשיא [אינו קשה], כאן כשהוא נוטל שכר — בשכר הבאה של המים, ומלוי המים בכלי, שזוהי טירחה סתם, ועליה יכול לקבל שכר. כאן שאינו רשאי ליטול שכר — בשכר הזאה על הטמא, וקידוש המים על ידי האפר.

דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי הָכָא ״לְהַזּוֹת וּלְקַדֵּשׁ״, וְהָתָם קָתָנֵי ״הַמְקַדֵּשׁ בְּמֵי חַטָּאת וּבְאֵפֶר חַטָּאת״, שְׁמַע מִינַּהּ.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק הדבר גם כן], דקתני הכא [שהוא שונה כאן] במשנתנו: הנוטל שכרו להזות ולקדש, והתם קתני [ואילו שם הוא שונה] בלשון כללית: המקדש במי חטאת ובאפר חטאת, ואינו מזכיר הזאה וקידוש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אִם הָיָה כֹּהֵן מְטַמְּאֵהוּ מִתְּרוּמָתוֹ כּוּ׳. אִיהוּ גּוּפֵיהּ הֵיכִי אָזֵיל?

ה שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד וכו' כהן, וזה המוליכו כדי לדון היה מטמאהו מתרומתו כו'. ושואלים: איהו גופיה היכי אזיל [הוא עצמו, הכהן, כיצד הוא הולך לשם, למקום הטומאה]? והרי נאסר על הכהן להיטמא!

לְבֵית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מְנַפֵּחַ אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ.

ומשיבים: מדובר שהוא הולך לבית הפרס, שדה שנחרש בה קבר, שטומאתו היא רק דרבנן [מדברי חכמים], ולא נאסר על הכהן ללכת שם. וכפי שאמר רב יהודה אמר רב בענין ההולך לעשות פסחו, שצריך לעשותו בטהרה: מנפח אדם בית הפרס, כלומר, נופח בפיו כדי לפזר את העפר, כדי שיראה שאין שום עצם שייטמא בה מן התורה, והולך במקום שבדק. ומכל מקום, נטמא הכהן ואסור לאכול תרומה.

וְרַב יְהוּדָה בַּר אַמֵּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ טָהוֹר.

ורב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שהלכו בו אנשים ודשוהו ברגליהם — טהור למי שצריך לעשות את הפסח, שאין חוששים שנותרה שם עצם בשיעור שעורה, שמטמאת. אבל אין הכהן שעבר שם רשאי לאכול תרומה.

אִי נָמֵי: בִּשְׁאָר טוּמְאוֹת, דְּלָא מַזְהַר עֲלַיְיהוּ.

אי נמי [או גם כן], מדובר במשנתנו כשהכהן הוצרך להיטמא בשאר טומאות ולא בטומאת מת, כגון טומאת שרץ ונבילה, דלא מזהר עלייהו [שאינו מוזהר עליהם], שהרי אין הכהנים מוזהרים שלא ליטמא אלא בטומאת מת. ומכל מקום, גם אם נטמא בטומאה אחרת — הרי אינו יכול לאכול בתרומה.

אִם הָיָה זָקֵן — מַרְכִּיבוֹ עַל הַחֲמוֹר. תְּנָא: כְּפוֹעֵל בָּטֵל. אָמַר אַבָּיֵי: כְּפוֹעֵל בָּטֵל שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה.

א שנינו במשנה: אם היה הדיין או העד זקן, הרי מי שנצרך לו מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל. בפירוש דבר זה תנא [שנה החכם]: כפועל בטל, כלומר, כפי השכר שמוכן פועל ליטול כדי שיתבטל ממלאכתו. אמר אביי: כוונת הדברים היא — כפועל בטל של אותה מלאכה שממנה הוא בטל. שצריך להביא בחשבון את גודל הטירחה ואת גובה השכר שיש לו במלאכתו הרגילה.

מַתְנִי׳ הֶחָשׁוּד עַל הַבְּכוֹרוֹת, אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ בְּשַׂר צְבָאִים, וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה, וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלוּבָּן וְצוֹאִי, אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טְוִי וּבְגָדִים.

ב משנה החשוד על הבכורות, לשוחטם באיסור ולמכור את בשרם — אין לוקחין (קונים) ממנו בשר, שמא בשר בכור הוא. ואפילו הוא טוען שהוא בשר צבאים. ולא קונים ממנו עורות שאינן עבודים (מעובדים). ר' אליעזר אומר: לוקחין ממנו עורות של נקבה, שבודאי אין זה עור של בכור, שאין בכור אלא זכר. ואין לוקחין ממנו צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך), אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) וכל שכן בגדים.

גְּמָ׳ בְּשַׂר צְבָאִים. דְּמִיחַלַּף בִּדְעֶגְלָה.

ג גמרא שנינו במשנה שאין קונים מן החשוד על הבכורות בשר צבאים. ומסבירים: דווקא בשר צבאים, משום דמיחלף [שמתחלף] בבשר של עגלה [עגל], שבשרם דומה.

וְלֹא עוֹרוֹת שֶׁאֵינָן עֲבוּדִים. הָא עֲבוּדִים זָבְנִינַן. אִם אִיתָא דִּבְכוֹר הֲוָה — לָא הֲוָה טָרַח בֵּיהּ, סָבַר: אִי שָׁמְעוּ בֵּיהּ רַבָּנַן מַפְסְדוּ לֵיהּ מִינַּאי.

ועוד שנינו: ולא לוקחים ממנו עורות שאינן עבודים. ויש לדייק מכאן: הא [אבל] עורות עבודים זבנינן [קונים אנו] מן החשוד. והטעם הוא: שכן אם איתא [אמנם] עור של בכור הוה [היה זה] — לא הוה טרח ביה [היה טורח בו לעבד אותו], סבר [שהיה סבור]: אי שמעו ביה רבנן מפסדו לי מינאי [אם ישמעו בו חכמים שבכור הוא יפסידו לי אותו ממני].

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ עוֹרוֹת שֶׁל נְקֵבָה. מַאי טַעְמָא? מִידָּע יְדִיעַ.

ועוד שנינו: ר' אליעזר אומר לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, עורות של נקבה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מידע ידיע [הדבר ידוע] שהוא עור של נקבה, שחסר בו העור של אבר הזכרות, ואם כן אין מה לחשוש.

וְתַנָּא קַמָּא, אִם כֵּן, זָכָר נָמֵי חָיֵיק לְזַכְרוּתֵיהּ וְאָמַר ״עַכְבָּרִים אַכְלוּהּ״, וְאִידַּךְ — בֵּי עַכְבָּרִים מִידָּע יְדִיעַ.

ושואלים: ותנא קמא [והתנא הראשון] שאינו מחלק בין עור לעור, מה הוא סבור? ומשיבים: אם כן, שקונים ממנו עורות של נקבה — עורות של זכר נמי [גם כן] יכול למכור, כשהוא חייק לזכרותיה [חותך את עור הזכרות שלו], ואמר [אומר] שחלק זה עכברים אכלוה [אכלו אותו]! ואומרים: ואידך [והאחר, ר' אליעזר], מה הוא משיב לכך? בי עכברים מידע ידיע [מקום שאכלוהו עכברים ידוע וניכר], ואינו יכול לרמות.

וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ צֶמֶר מְלוּבָּן וְצוֹאִי, הַשְׁתָּא צֶמֶר מְלוּבָּן לָא זָבְנִינַן, צוֹאִי מִיבַּעְיָא? אֶלָּא, חֲדָא קָתָנֵי: צֶמֶר מְלוּבָּן מִצּוֹאָתוֹ.

ועוד שנינו במשנה: ואין לוקחין ממנו, מן החשוד על הבכורות, צמר מלובן (מכובס) וצואי (מלוכלך). ותמהים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שצמר מלובן לא זבנינן [אין אנו קונים] ממנו, למרות שיש בו טורח, ויש להניח שאם היה של בכור לא היה טורח בו — צואי מיבעיא [נצרכה לומר] שאין קונים ממנו? אלא, יש להבין כי חדא קתני [דבר אחד שונה], והכוונה היא לצמר מלובן מצואתו, שאפילו צמר מלובן אין קונים ממנו.

אֲבָל לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ טְוִי וּבְגָדִים. הַשְׁתָּא טְוִי זָבְנִינַן, בְּגָדִים מִיבַּעְיָא? מַאי בְּגָדִים? נַמְטֵי.

ועוד שנינו: אבל לוקחין ממנו טוי (חוטים טוויים) ובגדים. וגם כאן שואלים: השתא [עכשיו, הרי] טוי זבנינן [אנו קונים] ממנו, משום שאם צמר של בכור הוא לא היה משקיע בטווייתו — בגדים, שיש בעשייתם טורח מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שקונים? ומשיבים: מאי [מהם] בגדים שהוזכרו כאן? נמטי [לבדים], שאינם טוויים, לומר שלמרות שיש בהם פחות טורח — קונים ממנו.

מַתְנִי׳ הֶחָשׁוּד עַל הַשְּׁבִיעִית — אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ פִּשְׁתָּן, וַאֲפִילּוּ סְרָק, אֲבָל לוֹקְחִין מֵהֶם טְוִי וְאָרִיג.

ד משנה החשוד על השביעית לזרוע או לסחור בפירות שמיטה — אין לוקחין ממנו פשתן, ואפילו סרק (פשתן סרוק) שהושקעה בו מלאכה וטורח. אבל לוקחין מהם, מהחשודים על השביעית, טוי (חוטי פשתן טוויים) ואריג העשוי מפשתן, שיש בעשייתם השקעה יתירה, שאין אדם טורח בדבר אסור שמא יפסידוהו.

גְּמָ׳ הַשְׁתָּא טְוִי זָבְנִינַן, אָרִיג מִיבַּעְיָא? מַאי ״אָרִיג״? תִּיכֵּי.

ה גמרא על מה ששנינו שאין לוקחים מהם טוי ואריג שואלים: השתא [עכשיו, הרי] אמרת שטוי זבנינן [קונים אנו] ממנו, ואין אנו חוששים שהוא טורח בדבר איסור, מפני שהוא חושש שהוא עלול להפסידו, אריג שיש בו טירחה מרובה יותר, מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לקנות ממנו? ומשיבים: מאי [מה פירוש] אריג? לא אריג ממש, אלא תיכי [גדילים] שקולעים מפשתן שאינו טווי.

מַתְנִי׳ הֶחָשׁוּד לִהְיוֹת מוֹכֵר תְּרוּמָה לְשׁוּם חוּלִּין — אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ מַיִם וָמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִיקַּת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת אֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ.

ו משנה החשוד להיות מוכר תרומה לשום חולין — אין לוקחין ממנו אפילו מים ומלח, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: כל דבר שיש בו זיקת שייכות לתרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו, אבל דבר שאין בו שום שייכות לתרומה ומעשרות — אפשר לקנות.

גְּמָ׳ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי קִרְבֵי דָגִים, דִּמְעָרְבִי בְּהוּ שֶׁמֶן זַיִת.

ז גמרא ושואלים: מה שאמר ר' שמעון "כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות", לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? איזה דבר הוא בא להוסיף? ומשיבים: לאתויי [להביא] קרבי דגים, שהם בעצמם ודאי אינם חייבים בתרומה, אלא דמערבי בהו [שמערבים בהם] שמן זית.

הָהוּא טַבָּחָא דַּהֲוָה חָשׁוּד לְזַבּוֹנֵי

מסופר, ההוא טבחא דהוה חשוד לזבוני [טבח, קצב אחד שהיה חשוד למכור]