וְאִידַּךְ, אִי מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר חָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל תּוֹדָה.

ושואלים: ואידך [והאחר, החכם מבית מדרשו של רב], מה הוא אומר? מדוע אינו למד מחזה ושוק? ומשיבים: אי מהתם [אם משם], איכא למימר [יש לומר] שהכתוב משווה אותו לחזה ושוק של קרבן תודה, הניתנים אף הם לכהן, והם נאכלים רק ליום אחד ולילה.

וְאִידַּךְ, אָמַר קְרָא: ״לְךָ יִהְיֶה״ — הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב הֲוָיָה אַחֶרֶת בִּבְכוֹר.

ושואלים: ואידך [והאחר, רב יהודה בשם רב], מה הוא משיב על כך? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] בבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" (במדבר יח, יח) — הוסיף לך הכתוב הויה אחרת בבכור, שתהיה בו לכהן זכות נוספת, יום נוסף באכילה, יתר על חזה ושוק של תודה.

וְאִידַּךְ, הָא מֵהָתָם אִיכָּא לְמֵימַר: הַאי ״יִהְיֶה לָּךְ״ — לִימֵּד עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנּוֹתְנוֹ לְכֹהֵן, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו דורש באופן זה? ומשיבים: הא מהתם איכא למימר [הרי משם יש לומר] באופן אחר: האי [זה] "יהיה לך" — לימד על בכור בעל מום שנותנו לכהן. והוזקק לכתוב זה, שהרי לא מצינו לו בכל התורה כולה, שיינתן קרבן בעל מום לכהן.

וְאִידַּךְ, אָמַר ״וּבְשָׂרָם״ — אֶחָד תָּם וְאֶחָד בַּעַל מוּם, וְאִידַּךְ — ״וּבְשָׂרָם״ דְּהָנֵי בְּכוֹרוֹת דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל קָאָמַר.

ושואלים: ואידך [והאחר], מהיכן הוא למד דין זה? ומשיבים: אמר שם הכתוב "ובשרם יהיה לך" בלשון רבים, כלומר, אחד בכור תם ואחד בכור בעל מום. ושואלים: ואידך [והאחר], מדוע אינו למד מ"ובשרם"? ומשיבים: לשיטתו, "ובשרם" דהני בכורות דכולהו ישראל קאמר [של אותם הבכורות של כל ישראל הוא אומר], שיהיו לאהרן ולבניו, ולכן הוא בלשון רבים.

נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? נוֹלַד לוֹ בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּלְאַחַר שְׁנָתוֹ נָמֵי שְׁלֹשִׁים? אוֹ דִלְמָא: הֵיכָא דְּנוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְתוּ לָא, וְהֵיכָא דְּנוֹלַד לוֹ אַחַר שְׁנָתוֹ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים?

א שנינו במשנה: נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלושים יום. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה ללומדים: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? מה כוונת התנא? האם כוונתו: נולד לו בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, עד שתשלם שנתו, וכן לאחר שנתו נמי [גם כן] נותנים לו עוד שלשים יום. או דלמא [שמא] מדובר בשני מקרים: היכא [במקום] שנולד בו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, ותו לא [ולא עוד]. והיכא [ובמקום] שנולד לו המום אחר שנתו — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: בְּכוֹר בִּזְמַן הַזֶּה, עַד שֶׁלֹּא נִרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמִשֶּׁנִּרְאָה לְהַרְאוֹתוֹ לֶחָכָם, נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: בכור בזמן הזה, שלא ניתן להקריבו, עד שלא נראה בו מום להראותו לחכם — רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. ומשנראה להראותו לחכם, אם נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.

אַחַר שְׁנָתוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֲפִילּוּ יוֹם אֶחָד, וַאֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. אֲבָל מִפְּנֵי הֲשָׁבַת אֲבֵידָה לַבְּעָלִים, אָמְרוּ: רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

אבל אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד, ואפילו שעה אחת. אבל מפני השבת אבידה לבעלים, כלומר, כדי שיוכל למצוא כהן, שהוא נחשב בעליו של הבכור, ולתת לו את הבכור, אמרו חכמים: רשאי לקיימו עוד שלשים יום. ושואלים:

וַעֲדַיִין תִּיבְּעֵי לִי: שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ, אוֹ דִלְמָא קוֹדֶם שְׁנָתוֹ?

ועדיין תיבעי [תישאל] לי השאלה על הברייתא עצמה: האם שלשים יום אלו ניתנים לבכור שנולד בו מום אחר שעברה שנתו, או דלמא [שמא] לבכור שנולד בו מום קודם שעברה שנתו?

תָּא שְׁמַע: נוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ, מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. שְׁמַע מִינַּהּ, מְסַיַּיע לְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם מִשָּׁעָה שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: נולד לו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו, כלומר, חמישה עשר יום קודם שנסתיימה שנתו הראשונה — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו לכדי שלושים יום. ומכאן יש ללמוד כי מה ששנינו שרשאי לקיימו שלושים יום מתייחס רק לבכור שנולד בו מום לאחר שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא. ומעירים: מסייע הדבר לר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: בכור שנולד לו מום בסוף שנתו נותנין לו שלשים יום משעה שנולד בו מום.

אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לִבְכוֹר שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, (אֵיזוֹ) [אֵילּוּ] הֵן יָמִים הַחֲשׁוּבִין שָׁנָה — הֱוֵי אוֹמֵר אֵלּוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ענין זה באופן הפוך, אמר ר' אלעזר: מנין לבכור שנולד בו מום בתוך שנתו שנותנין לו שלשים יום אחר שנתו? שנאמר: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ), ומשמע — שנה ועוד שנה; איזו (אלו) הן ימים החשובין (הנחשבים) כשנה שלימה — הוי אומר אלו שלשים יום, שהם נחשבים בתורה כשנה שלימה לכמה עניינים. ומכאן שנותנים לבעל מום שלושים יום נוספים על השנה.

מֵיתִיבִי: נוֹלַד לוֹ מוּם בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — מַשְׁלִימִין לוֹ חֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם אַחַר שְׁנָתוֹ. הַשְׁלָמָה — אִין, מֵיהֲבָא — לָא! תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, תְּיוּבְתָּא.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: נולד לו לבכור מום בחמשה עשר יום האחרונים בתוך שנתו — משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו. ונדייק: השלמה לכדי שלושים יום — אין [כן], מיהבא [לתת לו] שלושים ימים נוספים לאחר שנתו — לא. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ר' אלעזר. ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

מַתְנִי׳ הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמוֹ — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה — אָסוּר. מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה וְרוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹר, וְנִשְׁחַט עַל פִּיו — הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ.

ב משנה השוחט תחילה את הבכור ורק לאחר מכן מראה את מומו למומחה למומי הבכור, והרי זה מום — ר' יהודה מתיר את הבכור לכהן. ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט הבכור שלא על פי מומחה — אסור בהנאה. מי שאינו מומחה להכיר במומי בכור ורואה את הבכור, ואמר שמום זה קבוע, ונשחט הבכור על פיו, הואיל ולא נשחט הבכור בהיתר — הרי זה יקבר, כדין בכור שמת, שהוא אסור בהנאה, וישלם המתיר לכהן את דמיו של הבכור מביתו (מנכסיו).

גְּמָ׳ אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין. לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף, דְּרַבִּי מֵאִיר סָבַר: גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ דּוּקִּין שֶׁבָּעַיִן.

ג גמרא במחלוקת ר' יהודה ור' מאיר במשנתנו, לגבי בכור שהראו את מומו לחכם לאחר שכבר נשחט, אמר רבה בר בר חנה: אם היה המום בדוקין (קרומים, כתמים) שבעין — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], וגם ר' יהודה מודה שהבכור אסור, מפני שהן משתנין על ידי המיתה, וייתכן כי לפני השחיטה היה זה מום עובר שאינו פוסל את הבכור. לא נחלקו אלא במומין שבגוף, שאינם משתנים על ידי המיתה, שר' מאיר סבר [סבור]: גזרינן [גוזרים אנו] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין, ור' יהודה סבר [סבור]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים] על מומין שבגוף אטו [משום] דוקין שבעין.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמַרְאֶה אֶת מוּמָיו — רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּדוּקִּין שֶׁבְּעַיִן אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין, בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף מוּתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין מִשְׁתַּנִּין. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין. מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ? מוּמִין שֶׁבַּגּוּף מִי מִשְׁתַּנִּין?! אֶלָּא מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: השוחט את הבכור ואחר כך מראה את מומיו — ר' יהודה אומר: בדוקין שבעין — אסור, מפני שהן משתנין, במומין שבגוף — מותר, מפני שאין משתנין. ר' מאיר אומר: אחד זה ואחד זה — אסור, מפני שהן משתנין. ויש לתהות על דברי ר' מאיר: מפני שהן משתנין סלקא דעתך [עולה בדעתך]! מומין שבגוף מי [האם] משתנין? אלא צריכים לומר שהכוונה היא שהוא אוסר גם במומים שבגוף, מפני דוקין שבעין, שהם מומים המשתנין.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

אמר רב נחמן בר יצחק:

מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ קְנָסָא קָא קָנֵיס רַבִּי מֵאִיר, שְׁמַע מִינַּהּ.

מתניתין נמי דיקא [לשון משנתנו גם כן מדוייקת] כהסבר זה, ששנינו בה: השוחט את הבכור ומראה את מומו, ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. שמע מינה [למד מכאן]: קנסא קא קניס [קנס קונס] ר' מאיר, על שלא הראהו למומחה, ולא אסרו מספק שמא השתנה המום לאחר מיתה, ובעצם אין זה מום. ומכאן שמדובר במומי הגוף שאינם משתנים, ואין זה אלא גזירה משום דוקין שבעין, שהם משתנים על ידי המיתה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין — דְּכוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי, אוֹ דִלְמָא אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי?

בענין זה איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: מה ששנינו בברייתא מפני הדוקין שבעין המשתנין, האם כוונתו — וכולהו משתני [וכולם, כל הדוקין שבעין, משתנים]. או דלמא [שמא] איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים]?

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַכְחוֹשֵׁי סָהֲדִי. אִי אָמְרַתְּ: כּוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי — שַׁקָּרֵי נִינְהוּ, וְאִי אָמְרַתְּ: אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי — סָמְכִינַן עֲלַיְיהוּ. מַאי?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [למה, איזו מסקנה הלכתית יוצאת ממנה, משאלה זו] — לאכחושי סהדי [להכחיש עדים], שמעידים שמומים אלו היו בו בחייו, ולא נשתנו. אי אמרת [אם אתה אומר] שכולהו משתני [כולם משתנים] — שקרי נינהו [שקרנים הם], ואי אמרת [ואם אתה אומר] כי איכא דמשתני ואיכא דלא משתני [יש שמשתנים ויש שאינם משתנים] — סמכינן עלייהו [סומכים אנו עליהם]. אם כן מאי [מה] הדין?

תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שָׂח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא, בֹּא וְאַרְאֶךָּ בְּדוּקִּין שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּים. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ ״בֹּא וְאַרְאֶךָּ״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה: שח (סיפר) לי ר' יאשיה דמן אושא: בא ואראך בדוקין שבעין שהן משתנים. מדקאמר ליה [ממה שאמר לו] "בא ואראך" — מכלל הדברים אתה למד דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני [שיש שמשתנים ויש שאינם משתנים], והראהו אותם שהם משתנים.

מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דִּלְמָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְדִבְרֵי הַכֹּל.

א שנינו במשנה: מי שאינו מומחה להכיר במומי הבכור ולהתירו, וראה את הבכור ונשחט על פיו — הרי זה יקבר, וישלם לכהן מביתו. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו בסוף משנתנו בסתם] כר' מאיר, בתחילת המשנה, שאוסר את הבכור בכל מקרה שנשחט שלא על פי מומחה? ודוחים: לא, דלמא [שמא] מדובר כאן בדוקין שבעין, שהם משתנים לאחר מיתה, ואז הוא דברי הכל, וגם לשיטת ר' יהודה.

תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם — מְשַׁלֵּם רְבִיעַ לַדַּקָּה, וּמֶחֱצָה לַגַּסָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: זֶה הֶפְסֵד מְרוּבֶּה, וְזֶה הֶפְסֵד מוּעָט.

ובענין תשלום זה ששנינו, תנא [שנה החכם]: כשהוא משלם לכהן על הבכור שאיבד ממנו — משלם רביע (רבע) מערכו של הבכור לבהמה דקה, ומחצה מערכו של הבכור לגסה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב פפא: זה, בבהמה גסה — הפסד הכהן מרובה, שהשקיע הרבה בגידולה, וזה, בבהמה דקה — הפסד מועט.

אִי הָכִי, לְפוּם פְּסֵידָא לִישַׁלֵּם! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אִיקָא: מִשּׁוּם גְּזֵירַת מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה נָגְעוּ בָּהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שהולכים לפי ההפסד — לפום פסידא לישלם [לפי ההפסד ישלם], ומדוע לא ישלם מחצית לדקה גם כן? אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בר איקא: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה, שגזרו חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

מַתְנִי׳ דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין — פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

ב משנה דיין שדן את הדין וטעה, כגון שזיכה בדיני ממונות את החייב וחייב את הזכאי, או שבאה לפניו שאלה בדיני טומאה וטהרה, וטימא את הטהור או טיהר את הטמא — מה שעשה עשוי, כלומר, הדין שדן — קיים, וישלם את ההפסד מביתו. ואם היה מומחה לבית דין, חכם שנטל רשות מבית דין לדון — פטור מלשלם.

גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּדָאֵין דִּינָא דִּגְרָמֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד.

ג גמרא שנינו במשנתנו שדיין שטעה בדינו צריך לשלם על הנזק שנגרם על ידי כך. ושואלים: לימא תנן סתמא [האם לומר ששנינו במשנתנו בסתם] כדעת ר' מאיר, דדאין דינא דגרמי [שהוא דן דין של גורמים], שמחייב אדם על נזק שהוא גורם, גם אם אינו עושה מעשה בידו? אמר ר' אילעא אמר רב: יש לפרש משנתנו גם למי שאינו דן "דינא דגרמי" וכגון באופן שנשא ונתן ביד, כלומר, שהוא בעצמו לקח חפץ מאדם אחד ונתן לשני, ואם כן עשה מעשה.

בִּשְׁלָמָא חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי — כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אֶלָּא זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״פָּטוּר אַתָּה״ — וְהָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן וּנְטָלוֹ הֵימֶנּוּ.

ושואלים: וכיצד יכול אתה להסביר כך את משנתנו? בשלמא [נניח] מה ששנינו שחייב את הזכאי — כגון שנשא ונתן ביד, שלקח מן הזכאי ונתן לידו של החייב. אלא זיכה את החייב היכי דמי [כיצד מדובר]? אי דאמר ליה [אם שאמר לו] "פטור אתה" — והא [והרי] לא נשא ונתן ביד שום דבר! אמר רבינא: כגון שהיה לו למלוה משכון של הלווה בידו, שעל ידו יכול היה להיפרע מן הלווה, ונטלו הדיין בידיו הימנו (ממנו), ונתנו ללווה בחזרה שלא כדין.

טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר — דְּאַגַּע בְּהוּ שֶׁרֶץ, טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו.

וכן מה ששנינו: טימא את הטהור — דאגע בהו [שהגיע בהם] שרץ בפירות, שהיה ספק אם הם טמאים, כדי להבטיח שינהגו בהם דין טומאה. וכיוצא בזה מה ששנינו: טיהר את הטמא — שעירבן את הפירות שהיה בהם ספק עם פירותיו הטהורים של השואל, להראות שטהורים הם, ואחר כך הוכרע על פי חכם מומחה שהם טמאים, ואם כן עשה נזק בידיו ממש.

מַתְנִי׳ וּמַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לִכְלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּיַבְנֶה, וְהִתִּירוּהָ.

ד משנה שנינו במשנה הקודמת, שדיין שהוא מומחה לבית דין וטעה — פטור מלשלם. ומוסיפים: ומעשה בפרה שניטלה האם (רחם) שלה, ובא הדבר לפני ר' טרפון, וסבר שהיא טריפה, ואסורה באכילה לבני אדם, והאכילה ר' טרפון לכלבים, כלומר, עשו כן על פי פסיקתו. ובא מעשה זה לפני חכמים בבית הדין ביבנה, והתירוה משום טריפה,

וְאָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא: אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁאֵין חוֹתְכִין הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד.

וטעמם, שהרי אמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה קודם שתצא משם, בשביל שלא תלד במקום אחר. שהיו להם גזעים מובחרים של בהמות, שמחירם גבוה, ולא רצו שיתרבו במקומות אחרים. והואיל והפרות הללו חיות זמן רב לאחר מכן, הרי זה מוכיח שאינן נעשות טריפה על ידי כריתת הרחם.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן, אַתָּה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

אמר ר' טרפון על עצמו: הלכה חמורך טרפון, כלומר, הפסדת את חמורך, שתצטרך למוכרו כדי לשלם עבור הפרה שהטרפת! אמר לו ר' עקיבא: ר' טרפון, אתה מומחה לבית דין, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

גְּמָ׳ וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר!

ה גמרא ושואלים על דברי ר' עקיבא: ותיפוק ליה [ותצא לו] שר' טרפון פטור, משום שטעה בדבר משנה, שהרי שנינו במשנה שבהמה שניטלה האם שלה אינה טריפה, וחכם שטעה בדבר משנה — הרי הוא חוזר בו, כלומר, אין תוקף למה שהורה. ומי שהאכילה לכלבים — מתוקף הוראה בטילה עשה!

חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וְעוֹד — אִי נָמֵי בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת טָעִיתָה, מוּמְחֶה לְבֵית דִּין אַתָּה, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

ומשיבים: חדא ועוד קאמר [טענה אחת ועוד אחת הוא אומר]: חדא [אחת] — שטעה בדבר משנה חוזר. ועוד, אי נמי [אם גם כן] בשיקול הדעת טעיתה, ולא בדבר משנה, ובמקרה זה אין הדין חוזר — בכל זאת מומחה לבית דין אתה, וכל המומחה לבית דין פטור מלשלם.

מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹרוֹת — אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה.

ו משנה הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות, אם יש בהם מום, ולהתירם — אין שוחטין על פיו את הבכור, אלא אם כן היה מומחה