טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים.

טובת הנאה לבעלים, כלומר, יכולים הבעלים ליהנות מן הזכות ליתן את המתנות לכהן מסויים.

כֵּיצַד? יִשְׂרָאֵל שֶׁהִפְרִישׁ תְּרוּמָה מִכִּרְיוֹ, וּמְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר, וְאָמַר לוֹ: ״הֵא לְךָ סֶלַע זֶה, וּתְנֵהוּ לְבֶן בִּתִּי כֹּהֵן״ — מוּתָּר. אִם הָיָה כֹּהֵן לְכֹהֵן — אָסוּר.

כיצד? ישראל שהפריש תרומה מכריו (מערימת התבואה שלו), ומצאו ישראל אחר, ואמר לו: "הא לך סלע (מטבע ששוויו ארבעה זוזים) זה, ותנהו את מה שהפרשת כתרומה לבן בתי שהוא כהן" — הרי זה מותר. אבל אם היה זה כהן שנתן סלע לבעלים, כדי שיתן את התרומה לכהן אחר — אסור, שהכהנים אינם רשאים ליתן דבר תמורת מתנותיהם.

וְתַנָּא מַאי טַעְמָא לָא קָאָמַר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה? אָמַר לָךְ: תְּרוּמָה, דִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף הִיא, דְּכֵיוָן דְּלָא מִתַּחֲלָא — לָא אָתֵי לְמִיטְעֵי בַּהּ.

ושואלים: ותנא מאי טעמא לא קאמר [והתנא, מה טעם אינו אומר], אינו מזכיר שיש טובת הנאה לבעלים גם במתנות כהונה, כלומר, בזרוע לחיים וקיבה שצריך כל שוחט בהמה לתת לכהן, אלא רק בתרומה? ומשיבים, אמר [יכול לומר] לך בתשובה: תרומה — דבר שיש בו קדושת הגוף היא, דכיון דלא מתחלא [שכיון שאינה מתחללת], שלא ניתן לפדותה, ולעולם יש לה דין תרומה — לא אתי למיטעי בה [יבוא הכהן לטעות בה], ולנהוג בה מנהג חולין, גם אם יקבל הבעלים מטבע של סלע בטובת הנאתה, שלא יחשוב שנתחללה באותה מטבע.

הָנֵי, כֵּיוָן דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים נִינְהוּ, אָתֵי לְמִיטְעֵי בְּהוֹן, דְּבַר מִיתַּחַל קְדוּשְׁתַּיְיהוּ אַאַרְבְּעָה זוּזֵי, וְאָתֵא לְמִינְהַג בְּהֹן מִנְהָג דְּחוּלִּין.

אבל הני [אלה], מתנות כהונה, כיון שקדושת דמים נינהו [הם], שיכול הכהן שקיבלם למוכרם, ומאותה שעה חולין גמורים הם, הרי אם יתנם הבעלים לכהן בטובת הנאה — אתי למיטעי בהון [יבוא הכהן לטעות בהם], ולומר דבר מיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי [שניתן היה לחלל את קדושתם על אותם ארבעה זוזים], כלומר, על אותו סלע שניתן לבעלים (שיש ארבעה זוזים בסלע), ואתא למינהג [ויבוא לנהוג] בהן מנהג של חולין, שלא כדין מתנות כהונה, שצריך הכהן לאוכלם בכבוד.

אָמַר רָבָא: תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ — אֵין בָּהּ מִשּׁוּם כֹּהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגְּרָנוֹת. רַב חָמָא יָהֵיב לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ.

א בענין האיסור לכהן לסייע לבעלים בבית הגרנות, ובתמורה לכך לקבל את התרומה, אמר רבא: תרומת חוצה לארץ, שתיקנו חכמים להפריש מן התבואה בחוצה לארץ — אין בה משום איסור כהן המסייע בבית הגרנות. וכן מסופר שרב חמא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן לו לשמשו], שהיה כהן, תרומה בשכרו.

אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ — בְּטֵילָה בְּרוֹב. רַבָּה מְבַטְּלָהּ בְּרוֹב, וְאוֹכֵל לָהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ.

ועוד בענין תרומת חוצה לארץ, אמר שמואל: תרומת חוצה לארץ שנתערבה בחולין — בטילה ברוב, ולא באחד למאה, כתרומת ארץ ישראל. מסופר, רבה, שהיה כהן, היה מבטלה ברוב חולין לכתחילה, וכך היה אוכל לה [אותה] בימי טומאתו, למרות שאסור לאכול תרומה בטומאה.

רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מִתְרְמֵי לֵיהּ חַמְרָא דִּתְרוּמָה, הֲוָה רָמֵי תְּרֵי נַטְלֵי דְּחוּלִּין וַחֲדָא נַטְלָא דִּתְרוּמָה, וְשָׁקֵיל חַד. מִיכָּן וְאֵילָךְ, רָמֵי חֲדָא וְשָׁקֵיל חֲדָא.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, כי מתרמי ליה חמרא [כאשר היה מזדמן לידו יין] של תרומה של חוצה לארץ, הוה רמי תרי נטלי [היה מטיל, שופך לכלי גדול, שני ספלים] של יין חולין, וחדא נטלא [וספל אחד] של יין תרומה, כדי לבטל את התרומה ברוב, ושקיל חד [ונוטל משם ספל אחד] ושותה אותו. מיכן ואילך, רמי חדא [היה שופך ספל אחד של יין תרומה] לכלי זה שנתבטלה בו תרומה ברוב, ושקיל חדא [ונוטל אחד], ושותה. וכך היה חוזר ועושה בכל יין התרומה שבידו, שהיה מטיל ממנו ספל לכלי זה שבו התערובת, ונוטל מן הכלי ספל ושותה.

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ, וְאַחַר כָּךְ מַפְרִישׁ.

ואמר שמואל: תרומת חוצה לארץ אינו צריך להפריש אותה תחילה, כדי להתיר את התבואה באכילה, אלא אוכל והולך מן התבואה ואחר כך מפריש.

וְאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ אֲסוּרָה אֶלָּא בְּמִי שֶׁהַטּוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, וְהָנֵי מִילֵּי בַּאֲכִילָה, אֲבָל בִּנְגִיעָה — לֵית לַן בַּהּ.

ב ואמר שמואל: אין תרומת חוצה לארץ אסורה לכהן טמא אלא במי שהטומאה יוצאה עליו מגופו, כגון בעל קרי, או נדה. אבל לא בכהן שנטמא במת, או בשרץ, או בנבילה. והני מילי [ודברים אלה אמורים] באכילה, שאסור לכהן שהוא טמא בטומאה כזו, לאוכלה. אבל בנגיעה — לית לן [אין לנו] בה, שאין איסור על הטמא לגעת בתרומת חוצה לארץ.

אָמַר רָבִינָא: הִילְכָּךְ, נִדָּה קוֹצָה חַלָּה, וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן קָטָן, וְאִי לֵיכָּא כֹּהֵן קָטָן — שָׁקְלָה לַהּ בְּרֵישׁ מַסָּא, וְשָׁדְיָא בְּתַנּוּרָא, וַהֲדַר מַפְרְשָׁא חַלָּה אַחֲרִיתִי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת חַלָּה, וְאוֹכֵל לָהּ כֹּהֵן גָּדוֹל.

אמר רבינא: הילכך, נדה, שהיא טמאה בטומאה היוצאת מגופה, קוצה (מפרישה) בידה חלה מן העיסה בחוצה לארץ, ואוכל לה [אותה] כהן קטן, שלא ראה קרי, שדין חלת חוצה לארץ כדין תרומת חוצה לארץ. ואי ליכא [ואם אין] כהן קטן שיאכלנה בטהרה — שקלה לה בריש מסא [נוטלת אותה הנדה בקצה שיפוד], ושדיא בתנורא [ומשליכה אותה לתנור], כדי שתישרף שם. והדר מפרשא חלה אחריתי [וחוזרת ומפרישה חלה אחרת], ולא מצד הדין, אלא כי היכי [כדי] שלא תשתכח תורת חלה, שלא יישכח החיוב ליתן חלה לכהן. וחלה זו אוכל לה [אותה] כהן שהוא גדול, גם כשהוא טמא.

רַב נַחְמָן וְרַב עַמְרָם וְרָמֵי בַּר חָמָא הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאַרְבָּא, סְלֵיק רַב עַמְרָם לְאִפְּנוֹיֵי, אֲתַאי הָהִיא אִיתְּתָא עַלַּת קַמַּיְיהוּ, אֲמַרָה לְהוּ: טְמֵא מֵת מַהוּ שֶׁיִּטְבּוֹל וְאוֹכֵל תְּרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ? אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְרָמֵי בַּר חָמָא:

מסופר, רב נחמן ורב עמרם ורמי בר חמא הוו קאזלי בארבא [היו הולכים, מפליגים, בספינה], סליק [הלך] רב עמרם לאפנויי [להתפנות לצרכיו], אתאי ההיא איתתא עלת קמייהו [באה אישה אחת ונכנסה לפניהם], לפני רב נחמן ורמי בר חמא, אמרה להו [להם]: טמא מת מהו שיטבול, וכך אוכל תרומת חוצה לארץ? אמר ליה [לו] רב נחמן לרמי בר חמא:

וְכִי הַזָּאָה יֵשׁ לָנוּ? אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: לָא לֵיחוּשׁ לֵיהּ לְסָבָא. אַדְּהָכִי אֲתָא רַב עַמְרָם, אֲמַר לְהוּ: הָכִי אָמַר רַב: טְמֵא מֵת טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ.

וכי הזאה של מי פרה אדומה יש לנו לטהר את מי שנטמא במת? ומה תועלת יש בכך? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: וכי לא ליחוש ליה לסבא [נחשוש לו לזקן], לרב עמרם, שלא לענות תשובה עד שישוב? אדהכי אתא [בינתיים בא] רב עמרם, אמר להו [להם], הכי [כך] אמר רב: טמא מת טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ.

וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ, דְּאָמַר מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת: טְמֵא שֶׁרֶץ טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו]. שהרי אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב ששת: טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת חוצה לארץ, והוסיף מר זוטרא: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

בְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה כּוּ׳. מִדְּקָאָמַר ״נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ״, לְמֵימְרָא דִּלְשָׁנָה דִּידֵיהּ מָנֵינַן. מְנָא הָנֵי מִילֵּי?

א שנינו במשנה: בכור נאכל שנה בשנה כו'. ומעירים: מדקאמר [ממה שהוא אומר] בהמשך הדברים: "נולד בו מום בתוך שנתו", ולא "בתוך שנה", למימרא [יש לומר] שלשנה דידיה [שלו], כלומר, לפי שנתו שלו מנינן [מונים אנו], שהוא נאכל עד שתימלא לו שנה מיום שנולד, ולא עד ראש השנה. ואומרים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]?

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״, אֵיזוֹהִי שָׁנָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֲבֶרְתָּהּ? הֱוֵי אוֹמֵר: שָׁנָה שֶׁל בְּכוֹר.

שאמר רב יהודה אמר רב, דאמר קרא [שאומר הכתוב] בענין זה: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ), איזוהי שנה שנכנסת בחברתה, כלומר, בתוך שנה אחרת? הוי אומר: שנה של בכור, שאם נולד באמצע השנה — שנתו הראשונה נכנסת לשנה הבאה למנין העולם.

דְּבֵי רַב תָּנָא: ״שָׁנָה בְּשָׁנָה״ — יוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, וְיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה זוֹ, לִימֵּד עַל הַבְּכוֹר שֶׁנֶּאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

דבי [החכם מבית מדרשו] של רב תנא [שנה] דרשה אחרת על פסוק זה: "תאכלנו שנה בשנה" יש להבינו — שיהא נאכל יום אחד בשנה זו, ויום אחד בשנה זו שאחריה, ובכך לימד על הבכור, שהוא נאכל ( כשמקריבים אותו בבית המקדש) לשני ימים ולילה אחד (שביניהם), וכדין קרבן שלמים.

דְּבֵי רַב, מְנָא לְהוּ? יָלְפִי מִקֳּדָשִׁים, וְקָדָשִׁים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אָמַר קְרָא ״כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ״ — שְׁנָתוֹ שֶׁלּוֹ, וְלֹא שָׁנָה שֶׁל מִנְיַן עוֹלָם.

ושואלים: ולפי זה, דבי [החכמים מבית מדרשו] של רב, מנא להו [מנין להם] שמונים לבכור שנה מיום הולדתו, ולא למנין העולם? ומשיבים: ילפי [לומדים הם] משאר הקדשים שכאשר נאמר שיש להביא בן שנה או שנתיים, הרי זה למנין השנים שלו ולא של עולם. ושואלים: ושאר קדשים גופייהו [עצמם], מנלן [מנין לנו] שכך דינם? אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [הכתוב] "כבש בן שנתו" (ויקרא יב, ו) — לומר: שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.

וְרַב, נֶאֱכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין״ — הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לְחָזֶה וָשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים: מָה לְהַלָּן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד, אַף כָּאן שְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד.

ושואלים: ורב, אותה הלכה שבכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, מנא ליה [מנין לו]? ואומרים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שנאמר לאהרן ולבניו ביחס לבכור: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" (במדבר יח, יח) — הקישו (השווה אותו) הכתוב את הבכור לחזה ושוק של קרבן שלמים, שצריך אדם לתת לכהן במתנה: מה להלן, בשלמים — הריהם נאכלים בשני ימים ולילה אחד, כפי שמפורש בכתוב (ויקרא ז, טז), אף כאן בבכור — שני ימים ולילה אחד.