הָא בַּעַל מוּם שְׁרֵי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתִּירוּ מוּמְחֶה! תַּנָּא: כֹּל הֵיכָא דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — תָּם קָרֵי לֵיהּ.

הא [אבל] שער בעל מום שרי [מותר], אף על פי שלא התירו מומחה! ודוחים: יש לומר כי התנא של ברייתא זו, כל היכא [מקום] שלא התירו מומחה — "תם" קרי ליה [הוא קורא לו], ואפילו אם היה בעל מום.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם וּשְׁחָטוֹ — אָסוּר. בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁתָּלַשׁ מִמֶּנּוּ, וְאַחַר כָּךְ מֵת — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: לֹא בָּזֶה הִתִּיר עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל, אֶלָּא בִּשְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — בָּזֶה עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

ומציעים: אם כך אתה מפרש את הברייתא, לימא כתנאי [האם נאמר שדברי ריש לקיש שנויים כמחלוקת תנאים]? שכך שנויה ברייתא זו בשלימותה: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שנולד בו אחר כך מום ושחטו — אסור הצמר. בכור בעל מום שתלש ממנו צמר, ואחר כך מת — עקביא בן מהללאל מתיר את הצמר, וחכמים אוסרים. אמר ר' יהודה: לא במקרה זה, שתלש ממנו ואחר כך מת, התיר עקביא בן מהללאל את הצמר לאחר שחיטה, אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו — בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרין.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מוֹדֶה אַבָּא חֲלַפְתָּא בְּזֶה שֶׁהוּא מוּתָּר, אֲבָל בְּיִיחוּד אָמְרוּ חֲכָמִים: יַנִּיחֶנּוּ בַּחַלּוֹן, שֶׁמָּא יֵשׁ תִּקְוָה. שְׁחָטוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר, מֵת — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר וַחֲכָמִים אוֹסְרִים.

אמר ר' יוסי: מודה אבא (אבי) חלפתא, ההולך בשיטת חכמים, במקרה זה של שער בעל מום שנשר, שאם שחטו — שהוא מותר, שהרי אבל בייחוד (באמת ובבירור) אמרו חכמים: אם נשר שער בכור בעל מום — יניחנו בחלון, שמא יש תקוה, כלומר, שמא יתירוהו, שכן אם שחטו — דברי הכל מותר, ודוקא אם מת — בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים. עד כאן לשון הברייתא.

רַבִּי יוֹסֵי — הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו הִתִּירוֹ מוּמְחֶה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ?

ותוהים: מה שאמר ר' יוסי בשם אביו — היינו [הרי זה] בדיוק מה שאמר תנא קמא [התנא הראשון] בברייתא, שדווקא אם מת הבכור אוסרים חכמים את הצמר, אבל אם שחטו — הריהו מותר! אלא לאו [האם לא] דין התירו מומחה איכא בינייהו [יש ביניהם],

דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — אִין, וְאִי לָא — לָא, וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: אַף עַל גַּב דְּלֹא הִתִּירוֹ מוּמְחֶה!

דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: התירו מומחה קודם שנתלש הצמר — אין [כן], הועילה שחיטתו להתיר את הצמר שנתלש, ואי [ואם] לא התירו מומחה — לא, הריהו אסור לדעת חכמים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אף על גב [אף על פי] שלא התירו מומחה הצמר מותר? ואם כן נחלקו תנאים בדברי ריש לקיש.

אָמַר רָבָא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִי הִתִּירוֹ מוּמְחֶה — אִין, אִי לֹא הִתִּירוֹ — לָא, וְשָׁלֹשׁ מַחְלוֹקוֹת בַּדָּבָר, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: פְּלִיגִי בְּמֵת, וְהוּא הַדִּין לִשְׁחָטוֹ, וְהַאי דְּקָמִיפַּלְגִי בְּמֵת — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא.

אמר רבא: לא, יש לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל], אי [אם] התירו מומחה — אין [כן], מותר, ואי [אם] לא התירו — לא. ושלש מחלוקת בדבר, שלוש דעות. דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: פליגי [חלוקים] עקביא וחכמים בבכור שמת, והוא הדין לשחטו שגם בזה אוסרים חכמים את הצמר. והאי דקמיפלגי [וזה שהוא שונה שהם חלוקים] במת — הרי זה להודיעך כחו של עקביא, שהוא מתיר את הצמר שנשר בחייו, למרות שהצמר שעל גופו אסור.

וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: בְּמֵת — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר, כִּי פְּלִיגִי — בִּשְׁחָטוֹ, וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: בִּשְׁחָטוֹ — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר, כִּי פְּלִיגִי — בְּמֵת.

ור' יהודה סבר [סבור]: במת — דברי הכל אסור, וגם לדעת עקביא. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה במקרה ששחטו, שעקביא מתיר את הצמר, וחכמים אוסרים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: בשחטו — דברי הכל, וגם לדעת חכמים, הצמר מותר, כי פליגי [כאשר נחלקו] — הרי זה במת.

אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְחִירָתָא כְּוָותֵיהּ, דִּתְנַן: שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ — עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל מַתִּיר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

א ובפסיקת ההלכה במחלוקת שבמשנתינו, אמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה, הואיל ותנן בבחירתא כוותיה [ושנינו במסכת המובחרת, מסכת עדויות, כשיטתו]. דתנן [שכן שנינו שם במשנה]: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו — עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דִּתְנַן: צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל בַּבְּכוֹר, אֶת שֶׁנִּרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — מוּתָּר, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה — אָסוּר.

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דתנן [ששנינו בסופה]: צמר המדולדל בבכור, שאינו מחובר לגופו, את שהוא נראה עם הגיזה, כשגוזז אותו — מותר, ואת שאינו נראה — אסור, שדינו כדין צמר שנשר והניחו בחלון.

מַנִּי? אִילֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי; וּבְמַאי? אִילֵימָא בִּשְׁחָטוֹ — בֵּין עֲקַבְיָא בֵּין רַבָּנַן, אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי!

ונברר: משנתנו מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' יוסי; ובמאי [ובמה], באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] בשחטו — הרי לשיטת ר' יוסי, בין עקביא בין רבנן [חכמים] אידי ואידי משרא שרי [זה וזה מתירים הם], גם את הצמר הנראה מן הגיזה, וגם את הצמר שאינו נראה מן הגיזה!

וְאֶלָּא בְּמֵת? וְאִי רַבָּנַן — אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי, וְאִי עֲקַבְיָא — אִיפְּכָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — אָסוּר, דְּמִיתָה קָאָסְרָה לֵיהּ; אֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה — מוּתָּר, דְּמֵעִיקָּרָא תְּלִישׁ!

ואלא צריך לומר שמדובר במת. ואי רבנן [ואם לשיטת חכמים] — הרי אידי ואידי מיסר אסרי [זה וזה הם אוסרים], בין זה שנראה מן הגיזה — שהרי גיזת הבכור שמת אסורה בהנאה, ובין זה שאינו נראה מן הגיזה — כדין צמר שנשר והניחו בחלון! ואי [ואם] לשיטת עקביא, המתיר צמר שנשר והניחו בחלון — הלוא איפכא מיבעיא ליה [ההיפך היה צריך לו לומר], שדווקא הצמר הנראה עם הגיזה אסור, דמיתה קאסרה ליה [משום שהמיתה אוסרת אותו], כמו הצמר המחובר לגוף הבכור. ואילו הצמר שאינו נראה עם הגיזה — מותר, דמעיקרא תליש [משום שמתחילה, קודם שמת, כבר היה תלוש]!

אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי יְהוּדָה, וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּמֵת — בֵּין לַעֲקַבְיָא בֵּין לְרַבָּנַן, אִידֵּי וְאִידֵּי מֵיסָר אָסְרִי!

אלא פשיטא [פשוט] שהוא כשיטת ר' יהודה במשנתנו. ובמאי [ובמה]? באיזה מקרה מדובר? אילימא [אם תאמר] במת — הלוא לדעתו בין לעקביא בין לרבנן [לחכמים], אידי ואידי מיסר אסרי [זה וזה הם אוסרים] לא רק את הצמר הנראה מן הגיזה — כדין הגיזה עצמה שהיא אסורה, אלא גם את זה שאינו נראה כחלק ממנה — כדין צמר שנשר והניחו בחלון!

אֶלָּא לָאו בִּשְׁחָטוֹ? וְאִי עֲקַבְיָא — אִידֵּי וְאִידֵּי מִשְׁרָא שָׁרֵי! אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא? וּשְׁמַע מִינַּהּ: בִּשְׁחָטוֹ פְּלִיגִי. שְׁמַע מִינַּהּ.

אלא לאו [האם לא] מדובר בשחטה, ששחט את הבכור? ואי [ואם] לשיטת עקביא — אידי ואידי משרא שרי [זה וזה מותרים], גם הנראה מן הגיזה, וגם שאינו נראה חלק ממנה! אלא לאו [האם לא] שיטת רבנן [חכמים] היא? ושמע מינה [ולמד מכאן]: בשחטו פליגי [חלוקים הם], וכשם שהם אוסרים במקרה זה את הצמר שנשר והניחו בחלון — כך הם אוסרים את הצמר שאינו נראה חלק מן הגיזה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

בָּעֵי רַבִּי יַנַּאי: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מֵעוֹלָה תְּמִימָה, מַהוּ? תּוֹלֵשׁ? מִי אִיכָּא מַאן דְּשָׁרֵי? אֶלָּא, צֶמֶר שֶׁנִּתְלַשׁ מֵעוֹלָה תְּמִימָה, מַהוּ?

ב בעי [שאל] ר' ינאי: התולש צמר מעולה תמימה, ולאחר מכן נשחטה, והותר הצמר שעליה לכהנים, מהו דין הצמר שנתלש בחייה? ותמהים: תולש? מי איכא מאן דשרי [האם יש מי שמתיר] את הצמר במקרה שתלש במתכוון? אלא כך שאל: צמר שנתלש מעצמו מעולה תמימה, ונשחטה, מהו? האם גזרו חכמים שלא ליהנות ממנו, מחשש שמא ישהה אותה אצלו כדי ליהנות מצמרה?

דְּחַטָּאת וְאָשָׁם לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּכֵיוָן דִּלְכַפָּרָה אָתוּ — לָא מְשַׁהוּ לְהוּ. דִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר נָמֵי, דְּכֵיוָן דְּלָאו לְכַפָּרָה אָתוּ — מְשַׁהוּ לְהוּ. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ דְּעוֹלָה, מַאי? כֵּיוָן

ומסבירים: לגבי צמר שנתלש מחטאת ואשם לא תיבעי [תישאל] לך השאלה, ובוודאי אין לאסור את הצמר, שכיון שלכפרה אתו [הם באים] — לא משהו להו [משהים אותם], אלא ממהרים להקריבם, כדי לזכות בכפרה. וכן מצד אחר, בכור ומעשר נמי [גם כן], בוודאי אסרו חכמים את הצמר שנתלש ממנה בחייה, שכיון דלאו [שלא] לכפרה אתו [הם באים] — יש לחשוש שמא משהו להו [משהים אותם]. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה הרי זה לענין עולה, מאי [מה הדין]? האם כיון

דְּעִיקַּר לָאו לְכַפָּרָה אָתֵי — מְשַׁהֵי לַהּ, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּעוֹלָה נָמֵי מְכַפְּרָא אַעֲשֵׂה — לָא מְשַׁהֵי לַהּ?

דעיקר לאו לכפרה אתי [שעיקרה לא לכפרה היא באה] — משהי לה [משהה אותה], או דלמא [שמא]: כיון שעל כל פנים, עולה נמי מכפרא [גם כן מכפרת] על ביטול מצות עשה — לא משהי לה [אין משהה אותה]?

תָּא שְׁמַע: הַתּוֹלֵשׁ צֶמֶר מִבְּכוֹר תָּם, אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם, שְׁחָטוֹ — אָסוּר. טַעְמָא דְּתוֹלֵשׁ, הָא נִתְלַשׁ — שָׁרֵי, וְכׇל שֶׁכֵּן עוֹלָה דְּלָא מְשַׁהֵי לַהּ!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: התולש צמר מבכור תם, אף על פי שתלש אחר שנולד בו מום, ושחטו — אסור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שתולש בכוונה הריהו אסור גם לאחר שחיטה, הא [אבל] אם נתלש מעצמו — שרי [מותר]. שאין חוששים שמא יבוא להשהות את הבכור, כדי לשמור את הצמר שייתלש ממנו. וכל שכן עולה, שיש בה כפרה, שצמרה מותר, דלא משהי לה [שאין לחשוש שמשהה אותה]!

הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ נִתְלַשׁ נָמֵי אָסוּר, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״תּוֹלֵשׁ״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא, דִּבְבַעַל מוּם אֲפִילּוּ בְּתוֹלֵשׁ נָמֵי שָׁרֵי.

ודוחים: הוא הדין אפילו נתלש נמי [גם כן] אסור, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] בלשון "תולש" — הרי זה כדי להודיעך כחו של עקביא, עד כמה הוא מתיר, שבדינו של בעל מום, השנוי מיד אחר כך — אפילו בתולש במתכוון נמי שרי [גם כן הוא מתיר].

וְהָאֲנַן ״נָשַׁר״ תְּנַן! תְּנָא ״נָשַׁר״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, תְּנָא ״תּוֹלֵשׁ״ לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דַּעֲקַבְיָא.

ומקשים: והאנן [והרי אנו] "נשר" תנן [שנינו] במשנתנו, במחלוקת עקביא וחכמים לגבי בעל מום, ולא בתולש! ומשיבים: תנא [שנה] במשנתנו "נשר", כדי להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], שהם אוסרים את הצמר אפילו במקרה זה, ואילו בברייתא תנא [שנה] "תולש", כדי להודיעך כחו של עקביא, כמה הוא מתיר.

צֶמֶר הַמְדוּלְדָּל כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי ״אֵינוֹ נִרְאֶה עִם הַגִּיזָּה״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כֹּל שֶׁעִיקָּרוֹ הָפוּךְ כְּלַפֵּי רֹאשׁוֹ. רַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא אָמַר: כֹּל שֶׁאֵינוֹ מִתְמַעֵךְ עִם הַגִּיזָּה.

א שנינו במשנה: צמר המדולדל בבכור (שנתלש אבל לא נשר ממנו), את שהוא נראה עם הגיזה — מותר לאחר שחיטתו, יחד עם שאר הגיזה. ואת שאינו נראה עם הגיזה — אסור, כדין צמר שנשר מחיים (לדעת חכמים במשנה). ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] "אינו נראה עם הגיזה"? אמר ר' אלעזר אמר ריש לקיש: כל שעיקרו של הצמר התלוש, חלקו התחתון, הפוך כלפי ראשו, כלפי מעלה. רב נתן בר אושעיא אמר: כל שאינו מתמעך עם הגיזה, שבולט מחוץ לשאר הצמר כשמועכים את הגיזה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַב נָתָן בַּר אוֹשַׁעְיָא? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: קָסָבַר רֵישׁ לָקִישׁ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַגִּיזָּה בְּלֹא נִימִין הַמְדוּלְדָּלוֹת.

ושואלים: וריש לקיש, שהוצרך לפרש שנתהפך השיער, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב נתן בר אושעיא? והרי זו היא משמעותו הפשוטה של "אינו נראה מן הגיזה"! אמר ר' אילעא, קסבר [סבור] ריש לקיש: בוודאי לא אסרו חכמים צמר זה, לפי שאי אפשר לגיזה בלא שיהיו בה נימין (שערות) המדולדלות, ואם חוששים לכך — לא ניתן להשתמש לעולם בגיזת הבכור שמת. ולכן בעל כרחנו יש לומר שמדובר במקרה אחר, והוא שנתהפך השיער.

הֲדַרַן עֲלָךְ הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה.

מַתְנִי׳ עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין לִיטַּפֵּל בִּבְכוֹר? בַּדַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, וּבַגַּסָּה — חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן: ״תְּנֵהוּ לִי״ — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנֶנּוּ לוֹ. וְאִם בַּעַל מוּם הוּא, וְאָמַר לוֹ: ״תְּנֵהוּ לִי שֶׁאוֹכְלֶנּוּ״ — מוּתָּר. וּבִשְׁעַת הַמִּקְדָּשׁ, אִם הָיָה תָּמִים, אָמַר לוֹ: ״תֵּן [לִי] וְאַקְרִיבֶנּוּ״ — מוּתָּר.

א משנה עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בהמה טהורה, לגדלו, קודם שימסרנו לכהן? בבהמה דקה (כבשים ועזים) — שלשים יום, ובגסה (בקר) — חמשים יום. רבי יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה: "תנהו לי" — הרי זה לא יתננו לו. ואם בכור זה בעל מום הוא, ואמר לו הכהן: "תנהו לי שאוכלנו" — מותר ליתן לו. ובשעת המקדש, אם היה תמים, ואמר לו: "תן לי ואקרבנו" — מותר.

הַבְּכוֹר נֶאֱכָל שָׁנָה בְּשָׁנָה, בֵּין תָּם בֵּין בַּעַל מוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה״. נוֹלַד לוֹ מוּם בְּתוֹךְ שְׁנָתוֹ — רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַיְּימוֹ אֶלָּא שְׁלֹשִׁים יוֹם.

הבכור נאכל שנה בשנה, כלומר, בתוך שנתו הראשונה, בין שהוא תם בין שהוא בעל מום, שנאמר: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו, כ). נולד לו מום בתוך שנתו — רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש. לאחר שנים עשר חדש — אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום.

גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְצֹאנֶךָ״.

ב גמרא שנינו במשנה כי ישראל חייב לגדל את הבכור, קודם שיתננו לכהן, בבהמה הדקה שלושים יום, ובגסה חמישים יום. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב כהנא: דאמר קרא [שאמר הכתוב] "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך" (שמות כב, כח — כט). וכך דורשים את הכתוב: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, כדין בכור האדם, שצריך לתת לכהן חמשה סלעים בפדיונו לאחר שלושים יום (במדבר יח, טז) — כן דין בכור מן הצאן, שניתן לכהן לאחר שלושים יום.

״מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשׁוֹרְךָ״.

"מלאתך ודמעך לא תאחר" — "כן תעשה לשרך", כלומר, כדין הביכורים מן התבואה ("מלאתך"), שמביאים ביכורים בחג השבועות, חמישים יום לאחר שהחלה התבואה להבשיל — כן דין בכור השור, שניתן לכהן לאחר חמשים יום.

אֵיפוֹךְ אֲנָא! מִסְתַּבְּרָא דְּמַקְדַּם לְמַקְדַּם, דִּמְאַחַר לְדִמְאַחַר. אַדְּרַבָּה, דִּסְמִיךְ לֵיהּ לְדִסְמִיךְ לֵיהּ!

ומקשים: אם מכאן למדים, איפוך אנא [אהפוך אני], ואומר: דין בכור השור כדין בכור האדם, ודין בכור הצאן כדין ביכורי התבואה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שמקישים דמקדם למקדם [את המוקדם בפסוק השני למוקדם בפסוק הראשון], דמאחר לדמאחר [ואת שמאוחר בפסוק השני למאוחר שבפסוק הראשון]. ודוחים: אדרבה, מקישים דסמיך ליה לדסמיך ליה [את שסמוך לו למה שסמוך לו], כלומר, את בכור השור לבכור אדם!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״תַּעֲשֶׂה״, הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב עֲשִׂיָּיה אַחֶרֶת בְּשׁוֹרְךָ.

אלא אמר רבא: $1בכודרות גם בכור צאן וגם בכור שור הוקשו בפסוק זה לבכור אדם, שצריך ליתנם לכהן לאחר שלשים יום, ואולם אמר קרא [הכתוב] "כן תעשה לשורך", הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, יתר על עשייה שבבכור אדם.

וְאֵימָא: שִׁיתִּין! לֹא מְסָרְךָ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים.

ומקשים: לפי זה, ואימא [ואמור]: שיתין [שישים יום], פי שניים מבכור אדם, ולא רק חמישים! ומשיבים: הואיל ולא נתפרש הדבר בכתוב, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים שיקבעו בדבר, והם קבעו חמישים יום.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִי״, ״כֵּן תַּעֲשֶׂה לְצֹאנֶךָ״ — יָכוֹל אַף לְשׁוֹרְךָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תַּעֲשֶׂה״ — הוֹסִיף לְךָ הַכָּתוּב עֲשִׂיָּיה אַחֶרֶת בְּשׁוֹרְךָ, לֹא מְסָרְךָ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "בכור בניך תתן לי" — "כן תעשה לצאנך", כלומר, שיינתן לכהן לאחר שלושים יום. יכול אף לשורך שלושים יום? תלמוד לומר: "תעשה" — הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך, והואיל ולא נאמר בכתוב בכמה זמן מדובר, לא מסרך הכתוב אלא לחכמים להגדיר את הדבר.

מִכָּאן אָמְרוּ: עַד כַּמָּה יִשְׂרָאֵל חַיָּיבִין לְהִטַּפֵּל בִּבְכוֹר? בִּבְהֵמָה דַּקָּה — שְׁלֹשִׁים יוֹם, בְּגַסָּה — חֲמִשִּׁים יוֹם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּדַּקָּה — שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, מִפְּנֵי שֶׁטִּפּוּלָהּ מְרוּבָּה. תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁשִּׁינֶּיהָ דַּקּוֹת.

מכאן אמרו חכמים: עד כמה ישראל חייבין להטפל (לטפל) בבכור: בבהמה דקה — שלשים יום, בגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה — שלשה חדשים, מפני שטפולה מרובה, שצריך לטרוח הרבה בגידולה ובהאכלתה קודם שתהא ראויה לינתן לכהן. ומעירים, תנא [שנה החכם] בהסבר דבר זה: מפני ששיניה דקות, ועדיין אינה מסוגלת לאכול הכל.

אִם אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן בְּתוֹךְ הַזְּמַן ״תְּנֵהוּ לִי״, הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּכֹהֵן הַמְסַיֵּיעַ בְּבֵית הַגֳּרָנוֹת.

ג שנינו במשנה: אם אמר לו הכהן בתוך הזמן "תנהו לי" — הרי זה לא יתן לו. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע לבעלים בבית הגרנות, כלומר, בעבודת התבואה בגורן, שאסור ליתן לו את התרומה בשכר עבודתו. שהרי כהן זה, נראה כמציע לבעלים לחסוך את הטרחה וההוצאות הכרוכים בטיפול בבכור, ובתמורה הוא מקבל את הבכור.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָעֲנִיִּים הַמְסַיְּיעִים בְּבֵית הָרוֹעִים, וּבְבֵית הַגֳּרָנוֹת, וּבְבֵית הַמִּטְבָּחַיִם — אֵין נוֹתְנִין לָהֶם תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר בִּשְׂכָרָן, וְאִם עוֹשִׂין כֵּן חִילֵּלוּ, וַעֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי״, וְאוֹמֵר: ״וְאֶת קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ״.

בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים, כלומר, בעבודת הצאן, ובבית הגרנות, באיסוף ועימור התבואה, ובבית המטבחים, בעבודת השחיטה — אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן — חיללו את הקודש. ועליהן, על כהנים ולויים העושים כן, הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי" (מלאכי ב, ח), ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" (במדבר יח, לב).

מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: מִיתָה לָא — תָּא שְׁמַע: ״וְאֶת קׇדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תְחַלְּלוּ וְלֹא תָמוּתוּ״.

ושואלים: מאי [מה הטעם] של התוספת "ואומר"? מה הוסיף בכך? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר]: מן הכתוב "שחתם ברית הלוי" יש להבין שחיללו את התרומה והמעשר, אבל בעונש מיתה לא ייענשו בעוון זה — לכן תא שמע [בוא ושמע] דבר זה מן הכתוב: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".

וּבִקְּשׁוּ חֲכָמִים לְקוֹנְסָן, וְלִהְיוֹת מַפְרִישִׁין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה מִשָּׁלֵם, וּמִפְּנֵי מָה לֹא קְנָסוּם? דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְרוֹשֵׁי מִן הַפְּטוּר עַל הַחִיּוּב.

וממשיכה הברייתא: ובקשו חכמים לקונסן את הנותנים תרומה ומעשר לכהנים, ללויים ולעניים שעושים כן, ולהיות חוזרים ומפרישין עליהן תרומה משלם (שלימה), כדי שלא ירויחו כלל בדבר. ומפני מה לא קנסום? דלמא [שמא] יטעו לומר שתבואה זו הריהי טבל גמור, ומתוך כך אתי לאפרושי [יבואו להפריש] תרומות ומעשרות מן הפטור על החיוב, כלומר, מתבואה זו שכבר נפטרה מדין תורה מתרומות ומעשרות, על תבואה אחרת, החייבת מן התורה בתרומות ומעשרות, ואין זה מועיל לפוטרה.

וּבְכוּלָּן יֵשׁ בָּהֶן

ומוסיפה הברייתא: ובכולן, אף שאסור ליתן תרומה ומעשר לכהנים בשכר עבודתם, מכל מקום יש בהן