דְּהָךְ דְּלָא בִּיכְּרָה שְׁבִיחַ טְפֵי צְרִיכָא.

דהך דלא ביכרה שביח טפי [שהולד של זו שלא ביכרה משובח יותר], על כן צריכא [צריך] הדבר להיאמר בכל המקרים.

מַתְנִי׳ יוֹצֵא דּוֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן אֵינָן בְּכוֹר, הָרִאשׁוֹן — מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ ״פֶּטֶר רֶחֶם״, וְהַשֵּׁנִי — מִפְּנֵי שֶׁקְּדָמוֹ אַחֵר.

א משנה יוצא דופן שלא נולד בלידה רגילה, דרך פתח הרחם, אלא שחתכו את דופן רחם אימו והוציאוהו, והבא אחריו שנולד בלידה רגילה, ר' טרפון אומר: בכל אחד מהם יש ספק שמא הוא בכור, ולפיכך שניהם ירעו עד שיסתאבו, כלומר, עד שיפול בהם מום, ואולם אינם ניתנים לכהן, שאינו יכול להוציא ממון מבעליו במקרה של ספק. ולכן יאכלו במומן (כשיפול בהם מום) לבעלים. ר' עקיבא אומר: שניהן אינן בכור, הראשון — מפני שאינו "פטר רחם", שאינו הולד שפטר (פתח) את הרחם תחילה, והשני — מפני שקדמו אחר, שאינו הראשון שנולד לאמו.

גְּמָ׳ בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי טַרְפוֹן מְסַפְּקָא לֵיהּ: בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד, אִי הָוֵי בְּכוֹר אִי לָא הָוֵי בְּכוֹר, וְרַבִּי עֲקִיבָא פְּשִׁיטָא לֵיהּ: בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי בְּכוֹר.

ב גמרא על מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא במשנתנו, מבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ר' טרפון מספקא ליה [מסופק לו] לגבי בכור לדבר אחד, שנולד ראשון אבל לא דרך פתח הרחם, או שפתח תחילה את הרחם למרות שאינו הראשון ללידה, אי הוי [אם הוא נחשב] בכור אי לא הוי [אם איננו] בכור. ור' עקיבא פשיטא ליה [פשוט לו] שבכור לדבר אחד לא הוי [איננו] בכור.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִכְּלָל הַצָּרִיךְ לִפְרָט וּמִפְּרָט הַצָּרִיךְ לִכְלָל, כֵּיצַד? ״קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר״, יָכוֹל אֲפִילּוּ נְקֵבָה בַּמַּשְׁמָע? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זָכָר״.

ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בביאור המידות שהתורה נדרשת בהן: המידה מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל, כיצד? נאמר: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), יכול לשון "כל" אפילו נקבה במשמע? ד תלמוד לומר: "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" (דברים טו, יט), ויש לשאול:

אִי ״זָכָר״, יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצְתָה נְקֵבָה לְפָנָיו? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פֶּטֶר רֶחֶם״. אִי ״פֶּטֶר רֶחֶם״, יָכוֹל אֲפִילּוּ יָצָא אַחַר יוֹצֵא דּוֹפֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בְּכוֹר״.

אי (אם) "זכר", יכול כל זכר שנולד ראשון הריהו בכור, אפילו יצתה (יצאה) נקבה לפניו? תלמוד לומר: "פטר רחם" (שמות יג, ב), כלומר, דווקא זכר שיצא ראשון דרך פתח הרחם. ויש לשאול: אי (אם) פטר רחם, יכול כל זכר שיצא ראשון דרך פתח הרחם, אפילו יצא אחר יוצא דופן? תלמוד לומר: "בכור". ודנים בברייתא זו.

אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁרֵבְיָא לְאַבָּיֵי: רֵישָׁא לָא קָנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בְּכוֹר״, אַלְמָא בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד הָוֵי בְּכוֹר. סֵיפָא קָנָסֵיב לַהּ תַּלְמוּדָא ״בְּכוֹר״, אַלְמָא בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי בְּכוֹר!

אמר ליה [לו] רב שרביא לאביי: רישא [בתחילה] ששנינו: יכול אפילו יצאה נקבה לפניו? תלמוד לומר "פטר רחם", לא קנסיב לה תלמודא [לוקח, משתמש הלימוד, הברייתא] במילה "בכור" (תלמוד לומר "בכור") ללמדנו שאין הוא נחשב בכור, אלמא [מכאן] שהתנא מניח שבכור לדבר אחד כגון שהוא ראשון לזכרים, ולא לוולדות, הוי [הריהו] קרוי "בכור". ואילו סיפא [בסוף], כשהוא שואל: יכול אפילו יצא אחר יוצא דופן? קנסיב לה תלמודא [לוקח הלימוד] את המלה "בכור", ללמדנו שאין די במה שהוא "פטר רחם" אלא אם נולד ראשון. אלמא [מכאן] שהוא מניח שבכור לדבר אחד לא הוי [נחשב] בכור. ואם כן יש לכאורה סתירה בין שני חלקי הברייתא!

אֲמַר לֵיהּ: לְעוֹלָם בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד לָא הָוֵי בְּכוֹר, וְרֵישָׁא הָכִי קָאָמַר: אִי זָכָר, יָכוֹל אֲפִילּוּ יוֹצֵא דּוֹפֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״פֶּטֶר רֶחֶם״.

אמר ליה [לו] אביי: לעולם בכור לדבר אחד לא הוי [אינו קרוי] בכור, ורישא הכי קאמר [ובהתחלה כך הוא אומר]: אי (אם) זכר, יכול כל זכר ואפילו יוצא דופן? תלמוד לומר: "פטר רחם". ואין הברייתא עוסקת בנולד אחר נקבה.

רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד הָוֵי בְּכוֹר, וְסֵיפָא הָכִי קָאָמַר: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ יָצָא אַחֵר יוֹצֵא דּוֹפֶן קָדוֹשׁ, ״בְּכוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי?

רבינא אמר: לעולם בכור לדבר אחד הוי [הריהו] בכור, וסיפא [ובסוף] שהוא למד מ"בכור" שהנולד אחר יוצא דופן אינו בכור — אינו למד ממשמעות המלה "בכור", אלא מייתור הכתובים, הכי קאמר [וכך הוא אומר]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שזה שיצא אחר יוצא דופן הריהו קדוש בבכורה, אם כן "בכור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

אִי לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּיָצְתָה נְקֵבָה לְפָנָיו — מִ״פֶּטֶר רֶחֶם״ נָפְקָא! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ ״בְּכוֹר״ לְמַעוֹטֵי הֵיכָא דְּיוֹצֵא אַחַר יוֹצֵא דּוֹפֶן.

אי למעוטי היכא דיצתה [אם למעט במקום שיצאה] נקבה לפניו — מ"פטר רחם" נפקא [יוצא הדבר]! אלא שמע מינה [למד מכאן]: "בכור" — למעוטי היכא [למעט במקום] שיוצא אחר יוצא דופן.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּכוֹר לְדָבָר אֶחָד הָוֵי בְּכוֹר, תִּינַח הֵיכָא דְּיָצָא זָכָר יוֹצֵא דּוֹפֶן וְזָכָר דֶּרֶךְ רֶחֶם, דְּלָא קָדוֹשׁ, דְּאִימַּעוּט לֵידָה מִ״בְּכוֹר״, דִּבְכוֹר לִרְחָמִים אִיכָּא, בְּכוֹר לִזְכָרִים לֵיכָּא.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] כפי שאמרת, שבכור לדבר אחד הוי [הריהו] בכור, תינח [נניח, מובן הדבר] אם היה התנא למד היכא [במקום] שיוצא תחילה זכר יוצא דופן, ואחריו יצא זכר דרך רחם — דלא [שאין הוא] קדוש בבכורה, דאימעוט ליה [שנתמעט לו] מקרה זה מ"בכור", משום שבכור לרחמים (לרחם) איכא [יש כאן], אבל בכור לזכרים ליכא [אין כאן], שנולד זכר לפניו.

אֶלָּא הֵיכָא דְּיָצְתָה נְקֵבָה דֶּרֶךְ דּוֹפֶן וְזָכָר דֶּרֶךְ רֶחֶם — לִיקְדַּשׁ, דְּהָא אִיכָּא בְּכוֹר לִזְכָרִים וּבְכוֹר לְרֶחֶם! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְאַבָּיֵי.

אלא היכא [במקום] שיצתה נקבה דרך דופן ואחריה יצא זכר דרך רחם — ליקדש [שיקדש] זכר זה בבכורה, דהא איכא [שהרי יש כאן] בכור לזכרים ובכור לרחם! אלא מחוורתא [מחוור, ברור הדבר] כדברי אביי, שבכור לדבר אחד אינו קרוי "בכור".

הֲדַרַן עֲלָךְ הַלּוֹקֵחַ עוּבַּר פָּרָתוֹ.

מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ בְּהֵמָה מִן הַגּוֹי, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם בִּיכְּרָה אִם לֹא בִּיכְּרָה. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: עֵז בַּת שְׁנָתָהּ — וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק. רָחֵל בַּת שְׁתַּיִם — וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק. פָּרָה וַחֲמוֹר בְּנוֹת שָׁלֹשׁ — וַדַּאי לַכֹּהֵן, מִכָּאן וְאֵילָךְ — סָפֵק.

א משנה הלוקח (הקונה) בהמה מן הגוי, ואינו יודע אם ביכרה, כלומר, אם כבר ילדה ונפטרה מן הבכורה, או אם לא ביכרה, ומשבאה לרשותו ילדה זכר. ר' ישמעאל אומר: אם היתה עז זו בת שנתה (בתוך שנתה הראשונה) כשילדה אצלו — הולד ודאי לכהן, שוודאי לא ילדה קודם לכן. מכאן ואילך, אם ילדה בגיל מבוגר יותר — הרי זה ספק. אם קנה רחל וילדה אצלו אפילו בת שתים (בשנתה השניה) — הולד ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק. פרה וחמור עד בנות שלש — ודאי לכהן, מכאן ואילך — ספק.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: אִילּוּ בְּוָולָד בִּלְבַד הַבְּהֵמָה נִפְטֶרֶת כִּדְבָרֶיךָ, אֶלָּא אָמְרוּ: סִימָן הַוָּולָד בִּבְהֵמָה דַּקָּה — טִינּוּף, וּבַגַּסָּה — שִׁילְיָא, וּבָאִשָּׁה — שָׁפִיר וְשִׁילְיָא.

אמר לו ר' עקיבא: אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת מן הבכורה, הייתי אומר כדבריך, שאין עז יולדת ולד גמור וחוזרת ויולדת עד סוף שנתה הראשונה. אלא אמרו חכמים: סימן הוולד בבהמה דקה — טינוף, שיוצא מרחמה כעין לכלוך מן הרחם, ובזה היא נפטרת מן הבכורה, ובגסה — כשיצאה שיליא שהעובר מצוי בתוכה, ובאשה — שפיר (עובר) או שיליא. וסימנים אלו יכולים להופיע לאחר שהרתה זמן קצר והפילה.

זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁיָּדוּעַ שֶׁבִּיכְּרָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם, וְכֹל שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה — הֲרֵי זֶה לַכֹּהֵן, וְאִם סָפֵק — יֵאָכֵל בְּמוּמוֹ לַבְּעָלִים.

אלא זה הכלל: כל שידוע שכבר ביכרה קודם לכן — אין כאן לכהן כלום, וכל שידוע שעדיין לא ביכרה — הרי זה לכהן, ואם ספק הוא — יאכל במומו לבעלים.

גְּמָ׳ מִיכָּן וְאֵילָךְ, אַמַּאי סָפֵק? הַלֵּךְ אַחַר רוֹב בְּהֵמוֹת, וְרוֹב בְּהֵמוֹת מִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת בְּתוֹךְ שְׁנָתָן נִינְהוּ, וְהָא וַדַּאי מֵילָד אוֹלֵיד! לֵימָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי מֵאִיר סְבִירָא לֵיהּ, דְּחָיֵישׁ לְמִיעוּטָא?

ב גמרא שנינו במשנה כי לדעת ר' ישמעאל, הקונה עז וילדה אצלו בתוך שנתה הראשונה — בוודאי לא ילדה קודם לכן, והוא ודאי בכור. מכאן ואילך — הרי זה ספק בכור. ושואלים: מיכן ואילך אמאי [מדוע] ספק הוא? הלך (לך) אחר רוב בהמות, ורוב בהמות מתעברות ויולדות כבר בתוך שנתן הראשונה נינהו [הן], והא ודאי מילד אוליד [וזו, איפוא, ודאי ילדה] ברשות הגוי, ופטורה! לימא [האם לומר] כי ר' ישמעאל כשיטת ר' מאיר סבירא ליה [סבור הוא], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], ואינו הולך אחר הרוב?

אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, כִּי אָזְלִי בָּתַר רוּבָּא בְּרוּבָּא דְּאִיתֵיהּ קַמַּן, כְּגוֹן תֵּשַׁע חֲנוּיוֹת וְסַנְהֶדְרִין, אֲבָל רוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן — לָא אָזְלִי רַבָּנַן בָּתַר רוּבָּא.

ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים] שאין חוששים למיעוט, כי אזלי בתר רובא [כאשר הולכים חכמים אחר הרוב] הרי זה ברובא דאיתיה קמן [ברוב שישנו לפנינו], כגון שמצא חתיכת בשר במקום בו יש תשע חנויות שמוכרות בשר כשר ועוד חנות אחת של טריפה, שמותר לאכול את הבשר, וכן בסנהדרין שמכריעים את הדין לפי דעת רוב הדיינים המצויים לפנינו, אבל רובא דליתיה קמן [רוב שאיננו לפנינו], אלא שאנו יודעים על מציאותו באופן כללי, כגון שרוב בהמות יולדות בתוך שנתן — לא אזלי רבנן בתר רובא [אין הולכים חכמים אחר הרוב].

וְהָא קָטָן וּקְטַנָּה, דְּרוּבָּא דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן, וְקָאָזְלִי רַבָּנַן בָּתַר רוּבָּא, דִּתְנַן: קָטָן וּקְטַנָּה לֹא חוֹלְצִין וְלֹא מְיַיבְּמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ: יָפֶה אָמַרְתָּ שֶׁאֵין חוֹלְצִין, ״אִישׁ״ כָּתוּב בַּפָּרָשָׁה, וּמַקְּשִׁינַן אִשָּׁה לְאִישׁ.

ומקשים: והא [והרי] בענין קטן וקטנה, דרובא דליתיה קמן [שהוא רוב שאינו לפנינו], וקאזלי רבנן בתר רובא [והולכים החכמים אחר הרוב]! דתנן [ששנינו בברייתא]: קטן וקטנה לפני בגרותם לא חולצין ולא מייבמין, שאם מת אחיו של הקטן בלא זרע — אינו מייבם את אלמנתו (אפילו היתה גדולה) ואינה חולצת נעלו כאשר אינו מייבם. וכן אם היתה האלמנה קטנה — אינה מתייבמת ואינה חולצת (אפילו לגדול), אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו חכמים: יפה אמרת שאין חולצין, משום ש"איש" כתוב בפרשה ("ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו". דברים כה, ז) ולא קטן, ומקשינן [ומקישים, משווים אנו] אשה שנזכרה בפסוק זה לאיש, ולכן אין חולצים לקטנה.

מָה טַעַם אֵין מְיַיבְּמִין? אָמַר לָהֶם: קָטָן — שֶׁמָּא יִמָּצֵא סָרִיס, קְטַנָּה — שֶׁמָּא תִּמָּצֵא אַיְילוֹנִית, וְנִמְצְאוּ פּוֹגְעִין בְּעֶרְוָה.

אבל מה טעם אין מייבמין? אמר להם: בקטן — יש לחשוש שמא כשיגדל ימצא סריס, וכן קטנה — שמא תמצא איילונית, שאינה מסוגלת להוליד, ואלו אין בהם מצות יבום, מפני שאין מצוה זו קיימת אלא במי שיכול להוליד, ונמצאו פוגעין בערוה, שהרי אשת אחיו אסורה על האדם, שלא במקום ייבום.

וְרַבָּנַן, זִיל בָּתַר רוּבָּא קְטַנִּים, וְרוֹב קְטַנִּים לָאו סָרִיסִים נִינְהוּ; זִיל בָּתַר קְטַנּוֹת, וְרוֹב קְטַנּוֹת לָאו אַיְילוֹנִית נִינְהוּ!

ורבנן [וחכמים] המתירים לייבם, מה הם אומרים? זיל בתר רובא [לך אחר רוב] הקטנים, ורוב קטנים לאו [לא] סריסים נינהו [הם], וכן זיל בתר [לך אחר] רוב קטנות, ורוב קטנות לאו [לא] איילונית נינהו [הן]. הרי שחכמים הולכים אחר הרוב, גם כשאינו מצוי לפנינו!

אֶלָּא אָמַר רָבָא:

אלא אמר רבא: