סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם בִּידֵי שָׁמַיִם, וְכׇל שֶׁכֵּן בִּידֵי אָדָם.

סבר לה [סבור הוא] כדעת רבי יוסי הגלילי, שאמר: אפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם, ואין להוכיח מכאן מהי דעת חכמים במשנתנו.

נֵימָא כְּתַנָּאֵי: נִמְצָא מְכוָּּון בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם?

ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהשאלה אם אפשר לצמצם בידי אדם, שנויה כמחלוקת תנאים], שכן שנינו בברייתא: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות — לא היו עורפין עגלה. ר' אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, כל עיר — עגלה אחת. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: אי אפשר לצמצם ולדייק במדידה, ומספק איזו עיר קרובה יותר — אין אף אחת מהן מביאה עגלה, ור' אליעזר סבר [סבור] כי אפשר לצמצם? ותוהים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אי קסבר תנא

וְתִיסְבְּרַאּ? אִי קָסָבַר תַּנָּא קַמָּא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, אַמַּאי לֹא הָיוּ עוֹרְפִים? יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשׁוּתָּפוּת, וְיִתְּנוּ!

קמא [אם סבור התנא הראשון] כי אי אפשר לצמצם, אמאי [מדוע] לא היו עורפים כלל? יביאו בני שתי העיירות עגלה אחת בשותפות, ויתנו ביניהם: אם עירכם הקרובה — הריהי שלכם ונערפת עבורכם, ואם עירנו הקרובה — הריהי שלנו ונערפת עבורנו!

אֶלָּא, לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וְהָכָא בִּ״קְרוֹבָה״ וְלֹא קְרוֹבוֹת קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: ״קְרוֹבָה״ וְלֹא קְרוֹבוֹת, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: ״קְרוֹבָה״ וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת.

אלא, ביחס להני תנאי [למחלוקת של תנאים אלה] יש לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לצמצם, וכדעת ר' יוסי הגלילי. והכא [וכאן] בשאלה האם מה שנאמר "העיר הקרובה" (דברים כא, ג) בא ללמד: קרובה ולא קרובות, קמיפלגי [חלוקים הם], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: דוקא כאשר עיר אחת קרובה לחלל יש להביא עגלה, ולא אם שתים קרובות באותה מידה, ור' אליעזר סבר [סבור]: "קרובה" — ואפילו קרובות. ונמצא שאין פתרון לשאלה האם בידי אדם אפשר לצמצם, לדעת חכמים שבמשנתנו.

מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם: תָּנָא נִמְצָא מְכוָּּון בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשׁוּתָּפוּת וְיַתְנוּ.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד פתרו אותה? אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא [שנה החכם] ברייתא נוספת בענין עגלה ערופה: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות, ר' אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים: יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו: אם אתם הקרובים — הריהי שלכם, ואם אנו קרובים — הריהו שלנו.

מַאי קָסָבְרִי רַבָּנַן? אִי קָסָבְרִי רַבָּנַן דְּאֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וּקְרוֹבָה — וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת, לַיְיתֵי תַּרְתֵּי! וְאִי ״קְרוֹבָה״ וְלֹא קְרוֹבוֹת, אֲפִילּוּ חֲדָא לָא לַיְיתֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבְרִי רַבָּנַן: אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, וַאֲפִילּוּ בִּידֵי אָדָם. שְׁמַע מִינַּהּ.

ונברר: מאי קסברי רבנן [מה סבורים חכמים אלה]? אי קסברי רבנן [אם סבורים חכמים] שאפשר לצמצם, ומה שנאמר "העיר הקרובה" כוונתו — ואפילו קרובות, אם כן לייתי תרתי [שיביאו שתיים, שתי עגלות]! ואי [ואם] לדעתם "קרובה" דוקא, ולא קרובות — אפילו חדא לא לייתי [אחת לא יביאו]! אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן [האם לא תלמד מכאן שסבורים חכמים]: אי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם, ולא ייתכן ששתיהן קרובות באותה מידה, ולכן מביאים עגלה אחת בשותפות ומתנים עליה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי טַרְפוֹן? קָא סָבַר: הָהוּא דְּבָרִיא נָפֵק בְּרֵישָׁא.

א שנינו במשנה: רחל שילדה שני זכרים, ויש ספק איזה מהם יצא ראשון, ר' טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי טרפון? ועונים: קא סבר [סבור הוא]: ההוא דבריא נפק ברישא [אותו ולד שהוא בריא וחזק יותר ודאי יצא בתחילה], והוא הבכור.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״מְשַׁמְּנִין״ כּוּ׳. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּהֵן נוֹטֵל כְּחוּשָׁה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן: וְהָא אֲנַן ״מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: עַד דַּאֲכַלְתְּ כַּפְנְיָיתָא בְּבָבֶל, תַּרְגֵּימְנָא מִסֵּיפָא.

ב ועוד שנינו: ר' עקיבא אומר משמנין ביניהן. ובפירוש הדברים, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הכהן נוטל את הכחושה שביניהם. אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לר' יוחנן: והא אנן [והרי אנו] "משמנין ביניהן" תנן [שנינו], ומשמעות הדבר — שמחלקים ביניהם את שוויים של שני הולדות! אמר ליה [לו]: עד דאכלת כפנייתא [עד שאתה אכלת תמרים] בבבל, תרגימנא מסיפא [אנו כבר תרגמנו, הסברנו, את הענין הזה מסוף המשנה],

דְּקָתָנֵי סֵיפָא: מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ ״מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן״ דְּכִי הֲדָדֵי פְּלִיגִי, הָכִי נָמֵי (לִיפַּלְגִי) [לִיפְלוֹג] גַּבֵּי הֲדָדֵי! אֶלָּא מַאי ״מְשַׁמְּנִין״ — שׁוֹמֶן יְהֵא בֵּינֵיהֶן, דְּאָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן: אַיְיתִי רְאָיָה דִּבְכוֹר הוּא וּשְׁקֹיל.

דקתני סיפא [ששנינו בסוף]: מת אחד מהן מהשנים שיצאו כאחד — ר' טרפון אומר: יחלוקו, ר' עקיבא אומר: הכהן, שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת הראיה שזה שנותר בחיים הוא הבכור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש"משמנין ביניהן" שאמר רבי עקיבא בתחילה, כוונתו דכי הדדי פליגי [שחולקים זה עם זה] — הכי נמי לפלגי גבי הדדי [כך גם כן, כשמת אחד מהם, שיחלקו זה עם זה]! אלא מאי [מה] פירוש "משמנין ביניהן" — שומן, מה שהאחד שמן מחבירו, יהא ביניהן, כלומר, ידונו עליו, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הבית לכהן: אייתי [הבא] ראיה שהשמן בכור הוא, ושקיל [וקח אותו]. והואיל ואין לו ראיה — יטול את הכחוש.

וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְחַיָּיב בְּמַתָּנוֹת, וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹאִיל וְכֹהֵן בָּא עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין, דְּאָמַר לֵיהּ: אִי בְּכוֹר הוּא — כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא, אִי לָא בְּכוֹר הוּא — הַב לִי מַתָּנוֹת מִינֵּיהּ.

ג עוד שנינו במשנה: והשני, שנשאר ביד הבעלים, ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ויישחט כדי לאוכלו. וחייב במתנות, שצריך הבעלים לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, כדין השוחט בהמת חולין. ור' יוסי פוטר. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר, המחייב במתנות? אמר ר' יוחנן: הואיל וכהן בא עליו בטענה משני צדדין, דאמר ליה [שאומר לו]: אי [אם] בכור הוא — כוליה דידי [כולו שלי] הוא, אי [אם] לא בכור הוא — הב [תן] לי מתנות מיניה [ממנו].

וְרַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא? אָמַר רָבָא: עָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ כְּמַאן דִּמְטָא לִידֵיהּ, וְזַבְּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמֵיהּ.

ושואלים: ור' יוסי מאי טעמא [מה טעם] הוא פוטרו מן המתנות? אמר רבא: במקרה זה עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה, וזכה הכהן מתחילה בבכור, ואף על גב דלא מטא לידיה [ואף על פי שלא הגיע לידו] של הכהן, נחשב הדבר כמאן דמטא לידיה [כמי שהגיע לידו], ולאחר מכן זבניה [מכר אותו] לישראל במומיה [במומו] תחת זה שקיבל מידו. ונמצא שיש ביד הבעלים בכור שקנה מיד הכהן, שהוא פטור מן המתנות.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַכֹּל מוֹדִים בִּסְפֵק בְּכוֹר, שֶׁאֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, שֶׁחַיָּיב בְּמַתָּנוֹת.

אמר ר' אלעזר: הכל מודים בספק בכור המצוי ביד ישראל, במקרה שאין חליפין שלו מצויים ביד כהן, שלא קיבל הכהן ולד אחר תמורתו — שחייב במתנות.

הַכֹּל מוֹדִים מַאן? רַבִּי יוֹסֵי? פְּשִׁיטָא! עַד כָּאן לָא קָא פָטַר רַבִּי יוֹסֵי הָתָם, אֶלָּא דַּחֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, דְּעָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה, אֲבָל אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן — לָא!

ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר' יוסי? פשיטא [פשוט] שכך הוא! הרי עד כאן לא קא פטר [לא שמענו שפוטר] ר' יוסי התם [שם] במשנתנו את הספק מן המתנות אלא במקרה שחליפין שלו ביד כהן, משום שאז ניתן לומר: עשו שאינו זוכה כזוכה, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא!

מַהוּ דְּתֵימָא: טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּקָסָבַר דְּאִי מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ בְּמַתָּנוֹת — אָתֵי לֵיהּ לִידֵי גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה, אַף עַל גַּב דְּאֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: עדיין צריך הדבר להיאמר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא [הטעם] של רבי יוסי אינו משום שעשו את הכהן כאילו זכה מתחילה בולד שביד הבעלים, אלא משום דקסבר [שהוא סבור] דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות, ככל בהמת חולין — אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה, ולא ינהגו בו דין ספק בכור, שאסור בגיזה ובעבודה. ונימוק זה שייך בכל ספק בכור, אף על גב [אף על פי] שאין חליפין שלו ביד כהן. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אלעזר שרק במקום שקיבל הכהן את חליפיו, פטור הספק שביד ישראל ממתנות.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתָנֵי סֵיפָא, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:

ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר, לפרש כך], שזהו טעמו של ר' יוסי? והתני סיפא [והרי הוא שונה בסוף, במשנה להלן], שהיה ר' יוסי אומר:

כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן — אִין, אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן — לָא!

כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות, ור' מאיר מחייב. ונדייק: דווקא משום שחליפין ביד כהן — אין [כן], פטור מן המתנות, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא!

מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי יוֹסֵי לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר לֵיהּ — לְדִידִי, אֲפִילּוּ אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, דְּאִי מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ בְּמַתָּנוֹת אָתֵי לֵיהּ לִידֵי גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה; לְדִידָךְ, אוֹדִי לִי מִיהָא הֵיכָא דַּחֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן, דְּעָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה; וְאָמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר: לָא.

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], יכול היית לומר כי ר' יוסי אינו אומר כן משום שזו דעתו, אלא לדבריו של ר' מאיר קאמר ליה [הוא אומר לו], וכך הוא אומר: לדידי [לשיטתי] אפילו אין חליפין ביד כהן פטור מן המתנות, וטעם הדבר, משום דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה. אבל גם לדידך [לשיטתך] שאתה מחייב במתנות, ואינך חושש לכך — אודי לי מיהא היכא [הודה לי על כל פנים במקום] שחליפין ביד כהן שפטור מן המתנות, מטעם שעשו שאינו זוכה כזוכה! ואמר ליה [לו] ר' מאיר: לא, אין אני מסכים לכך, אלא בכל מקרה חייב במתנות. ומשום שניתן היה לפרש כך את הדבר, אמר ר' אלעזר שטעמו של ר' יוסי הוא רק משום שחליפיו ביד כהן, ובמקום שלא שייך טעם זה — חייב במתנות.

וְאָמַר רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בִּסְפֵק מַעֲשֵׂר שֶׁפָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. ״הַכֹּל מוֹדִים״ — מַאן? רַבִּי מֵאִיר? פְּשִׁיטָא! עַד כָּאן לָא קָמְחַיֵּיב רַבִּי מֵאִיר הָתָם אֶלָּא בִּסְפֵק בְּכוֹר, הוֹאִיל וּבָא עָלָיו כֹּהֵן מִשְּׁנֵי צְדָדִין, אֲבָל סָפֵק מַעֲשֵׂר — לָא.

א ועוד בענין זה אמר רב פפא: הכל מודים בספק מעשר בהמה שפטור מן המתנות, כדין מעשר ודאי. ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר' מאיר? פשיטא [פשוט] שכך הוא, ולא הוצרך כלל להיאמר הדבר, שהרי עד כאן לא שמענו כי קמחייב [מחייב] ר' מאיר התם [שם, במשנה שלנו] במתנות, אלא בספק בכור, הואיל ובא עליו הכהן משני צדדין, שאם בכור — הוא כולו של כהן, ואם חולין — מתנותיו שלו. אבל ספק מעשר, שאם מעשר הוא — אין הכהן זכאי בו, אלא הוא של הבעלים — לא, אין הכהן יכול להוציא מידו את המתנות מספק!

מַהוּ דְּתֵימָא: טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּלֹא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת מַתָּנוֹת, אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר נָמֵי? קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: מכל מקום הוצרך רב פפא לומר כן, מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: טעמא [הטעם] של ר' מאיר, שמחייב ספק בכור במתנות, אינו משום שהכהן זכאי להן על פי דין, אלא כדי שלא תשתכח תורת מתנות מן החולין, ואם כן, אפילו בספק מעשר נמי [גם כן] הריהו מחייב, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שלא.

וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָקָתָנֵי סֵיפָא, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן — פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב!

ומקשים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר כך] שזהו טעמו של ר' מאיר, כדי שלא תשכח תורת מתנות, ולא משום שיש לכהן טענה משני צדדים? והקתני סיפא [והרי שנינו בסוף, במשנה להלן], שהיה ר' יוסי אומר: כל ספק בכור שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות. ואין הכהן יכול לטעון שאם בכור הוא כולו שלו, משום שנחשב כאילו כבר זכה בו הכהן, ומכרו לו. ור' מאיר מחייב. ומשמע, שר' מאיר מחייב משום שאינו מקבל את טענתו של ר' יוסי, שעשו את הכהן כזוכה בבכור, ולדעתו יש לכהן טענה משני צדדים!

מַהוּ דְּתֵימָא: רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ סְפֵק מַעֲשֵׂר מְחַיַּיב, וְהָא דְּמִיפַּלְגִי בַּחֲלִיפִין — לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּפָטַר אֲפִילּוּ הֵיכָא דְּכֹהֵן בָּא עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין, קָא מַשְׁמַע לַן.

ודוחים: מהו דתימא [שתאמר, יכול היית לומר]: ר' מאיר — אפילו בספק מעשר מחייב במתנות, למרות שאין הכהן בא עליו משני צדדים, וטעמו — כדי שלא תישכח תורת מתנות. והא דמיפלגי [וזה שהם חלוקים במשנה] בספק בכור שחליפין שלו ביד הכהן, הרי זה כדי להודיעך כחו של רבי יוסי, דפטר אפילו היכא [שהוא פוטר אפילו במקום] שכהן בא עליו משני צדדין, ואין ללמוד מכאן על דעת ר' מאיר, לכך קא משמע לן [משמיע לנו] רב פפא שר' מאיר פוטר ספק מעשר מן המתנות.

מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. אַמַּאי יַחְלוֹקוּ? נִיחְזֵי: אִי שָׁמֵן מִית — דְּכֹהֵן הוּא, וְהַאי דְּאִיכָּא דְּבַעַל הַבַּיִת; וְאִי כָּחוּשׁ מִית — דְּבַעַל הַבַּיִת מִית, וְהַאי דְּאִיכָּא דְּכֹהֵן הוּא! אָמַר רַבִּי אַמֵּי: חָזַר בּוֹ רַבִּי טַרְפוֹן.

ב שנינו במשנה: מת אחד מהן, משני ולדות שספק איזה מהם הוא הבכור, ר' טרפון אומר: יחלוקו ביניהם את החי. ושואלים: אמאי [מדוע] יחלוקו? והרי לשיטת ר' טרפון בתחילת המשנה, הכהן נוטל את היפה והשמן שביניהם. ולפיכך, ניחזי [נראה], אי [אם] השמן שביניהם מית [מת] — הרי של הכהן הוא, והאי דאיכא [וזה שישנו, החי] הוא של בעל הבית; ואי [ואם] כחוש מית [מת] — זה של בעל הבית מית [מת], והאי דאיכא [וזה שישנו] של כהן הוא! אמר ר' אמי: חזר בו ר' טרפון מדבריו בתחילת המשנה, ולדעתו בכל מקרה יחלקו הבעלים והכהן בוולדות.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אָמַר רַבִּי חִיָּיא: מָשָׁל דְּרַבִּי טַרְפוֹן לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לִשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק.

ועוד שנינו, ר' עקיבא אומר: אם מת אחד מהם — הכהן שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה שהחי הוא הבכור, ולכן הוא נשאר ביד הבעלים. אמר ר' חייא: משל להסביר את טעמו של ר' טרפון האומר כי יחלוקו, למה הדבר דומה? לשנים שהפקידו כל אחד מהם כבש אצל אותו רועה, ומת אחד מהם, ואין ידוע של מי היה, שהדין הוא שמניח הרועה ביניהם את החי, ומסתלק. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהחי אינו ברשותו של אף אחד מהם, ולכן סובר ר' טרפון שיחלוקו.

וּמָשָׁל דְּרַבִּי עֲקִיבָא: לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ומשל להסביר את דבריו של רבי עקיבא, למה הדבר דומה? לאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ונתערב בכבש של בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים, וכל אחד מהם אומר ששל האחר מת. שהואיל והחי מצוי ברשותו של בעל הבית — המפקיד, שהוא המוציא מחבירו — עליו הראיה. ובמקרה מעין זה מדובר כאן, שהולד החי נמצא ברשותו של בעל הבית, ולכן על הכהן להביא ראיה שהחי הוא הבכור.

אֶלָּא בְּמַאי פְּלִיגִי? רַבִּי עֲקִיבָא פְּלִיג בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה וּמִסְתַּלֵּק? וְרַבִּי טַרְפוֹן פְּלִיג בְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת? אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַב פָּפָּא: הַכֹּל מוֹדִים בִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה — שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק, וּבְאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת — שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ותמהים: אלא הואיל וכל אחד מהם עוסק במציאות שונה, אם כן במאי פליגי [במה הם חלוקים]? וכי ר' עקיבא פליג [חולק] בשנים שהפקידו אצל רועה, ואינו מודה שמניח רועה ומסתלק? וכי ר' טרפון פליג [חולק] באחד שהפקיד אצל בעל הבית, ואינו סבור שבמקרה כזה המוציא מחבירו עליו הראיה? אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב פפא: הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה — שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעל הבית — שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בַּחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, וְרוֹעֶה כֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן סָבַר: אַקְנוֹיֵי קָא מַקְנֵי לֵיהּ בַּחֲצֵירוֹ, וְנִיחָא לֵיהּ דְּלִיתְעֲבִיד מִצְוָה בְּמָמוֹנֵיהּ, וְהָוֵה לֵיהּ כִּשְׁנַיִם שֶׁהִפְקִידוּ אֵצֶל רוֹעֶה, שֶׁמַּנִּיחַ רוֹעֶה בֵּינֵיהֶן וּמִסְתַּלֵּק.

לא נחלקו במשנתנו אלא במקרה שאותו ספק בכור נמצא בחצר בעל הבית, ורועה בהמות בעל הבית הוא כהן שבעל הבית רגיל לתת לו את הבכורות, ונחלקו לאיזה מקרה יש לדמות אותו. ר' טרפון סבר [סבור]: בעל הבית אקנויי קא מקני ליה [מקנה הוא לו לרועה הכהן] מקום בחצירו, כדי שיזכה אגב מקום זה בבכורות שייוולדו בעדרו, והוא משום שניחא ליה דליתעביד מצוה [נוח לו שתיעשה מצוה] באופן זה. והואיל ויש לשניהם רשות בחצר, ואינה שייכת לאחד מהם באופן בלעדי, הוה ליה [הריהו] כשנים שהפקידו אצל רועה, שמניח רועה ביניהן את הכבש החי ומסתלק, ולפיכך הם חולקים אותו ביניהם.

וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא — לָא מַקְנֵי לֵיהּ מִידַּעַם, וְהָוֵה לֵיהּ כְּאֶחָד שֶׁהִפְקִיד אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ור' עקיבא סבר [סבור]: כיון דאית ליה פסידא [שבמקרה זה יש לו לבעל הבית הפסד בכך] — לא מקני ליה מידעם [איננו מקנה לו לרועה כלום] בחצירו, ולפיכך, הוה ליה [הרי זה] נדון כאחד שהפקיד כבש אצל בעל הבית, ומת אחד מן הכבשים — שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מַתְנִי׳ שְׁתֵּי רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — שְׁנֵיהֶם לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה — הַזָּכָר לַכֹּהֵן. שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה — אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.

ג משנה שתי רחיליו של אדם שעדיין לא ביכרו וילדו שני זכרים ונתערבו — שניהם יינתנו לכהן, מפני שכל אחד הוא בכור לאמו. ילדו זכר ונקבה — הזכר לכהן, שהרי הוא ודאי בכור. ילדו שני זכרים ונקבה — אחד הזכרים לו ואחד לכהן, שהרי אחד הזכרים הוא ודאי בכור. וכיצד יחלקו ביניהם את הזכרים? ר' טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה, ר' עקיבא אומר: משמנין ביניהן. והשני, שביד הבעלים, שספק בכור הוא — ירעה עד שיסתאב, עד שיפול בו מום, ואז יהיה מותר לשוחטו.

וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת, רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ, רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

וכשיישחט חייב במתנות, לתת זרוע לחיים וקיבה לכהן, כדין בהמת חולין. ר' יוסי פוטר מהמתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר' טרפון אומר: יחלוקו בו. ר' עקיבא אומר: הבעלים הוא המחזיק ברשותו את החי, והכהן המוציא מחבירו — עליו מוטלת חובת הראיה. ילדו שתי הרחלים שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין כאן לכהן כלום, מספק שמא שתי הרחלים ילדו נקבות בתחילה.

אַחַת בִּיכְּרָה, וְאַחַת לֹא בִּיכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, אֶחָד לוֹ וְאֶחָד לַכֹּהֵן. רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: הַכֹּהֵן בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב.

היו לאדם שתי רחלים, אחת מהן כבר ביכרה, ואחת עדיין לא ביכרה, וילדה (ילדו) שני זכרים, ויש כאן בכור ודאי, אלא שאין אנו יודעים מהו — זכר אחד נשאר לו לבעלים ואחד ניתן לכהן. וכיצד חולקים? ר' טרפון אומר: הכהן בורר ונוטל את היפה שביניהן, ר' עקיבא אומר: משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב

וְחַיָּיב בַּמַּתָּנוֹת. רַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר, שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת. וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב. מֵת אֶחָד מֵהֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: יַחְלוֹקוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. זָכָר וּנְקֵבָה — אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.

וחייב במתנות כדין בהמת חולין. ר' יוסי פוטר מהמתנות. וטעמו, שר' יוסי אומר: כל ספק בכור הנמצא ביד הבעלים, שחליפיו נמצאים ביד כהן — פטור מן המתנות. ור' מאיר מחייב במתנות. מת אחד מהן, מה יעשו בחי? ר' טרפון אומר: יחלוקו. ר' עקיבא אומר: המוציא מחבירו עליו הראיה. ילדו זכר ונקבה — אין כאן לכהן כלום, מספק, שמא זו שכבר ביכרה ילדה את הזכר, וזו שלא ביכרה ילדה את הנקבה, ואין כאן כלל בכור.

גְּמָ׳ צְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דִּתְרֵי מֵחֲדָא.

ד גמרא במשנה הקודמת ובמשנה זו הובאה שלש פעמים מחלוקת ר' טרפון ור' עקיבא בענין שני ולדות שאחד מהם בכור, ונתערבו, שלדעת ר' טרפון, הבריא שביניהם הוא זה שיצא ראשון, ולכן הכהן נוטלו, ולדעת ר' עקיבא הכהן נוטל את הכחוש, משום שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו כל המחלוקות הללו, למרות שהם נראות זהות, דאי אשמועינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו את הראשונה], ברחל שילדה שני זכרים, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] ר' עקיבא שאין הכהן נוטל את היפה, משום דתרי מחדא [ששניים, שני זכרים נולדו מרחל אחת], והעובדה שאחד מהם יפה יותר אינה מוכיחה שהוא יצא תחילה.

אֲבָל רְחֵילָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ, דִּתְרֵי מֵחֲדָא וְחַד מֵחֲדָא — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן, דְּהָךְ דִּילִידָא חַד שְׁבִיחַ טְפֵי.

אבל שתי רחיליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונקבה, דתרי מחדא וחד מחדא [ששניים נולדו מאחת ואחד מאחת] — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' טרפון שהכהן נוטל את היפה, משום דהך דילידא חד שביח טפי [שזו שילדה אחד בוודאי ילדה ולד משובח יותר] מזו שילדה שניים.

וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָא — בְּהָא קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, דְּתַרְוַיְיהוּ לֹא בִּיכְּרוּ, אֲבָל אַחַת בִּיכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן,

ואי אשמועינן הא [ואם היה משמיע לנו גם את זו], בשתי רחליו שלא ביכרו, עדיין הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אומר] ר' עקיבא שאין טיבו של הולד מהוה ראיה, משום דתרוייהו [ששתיהן] לא ביכרו, אבל אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' טרפון שהכהן נוטל את היפה,