הַדּוֹלְפָנִין פָּרִין וְרָבִין כִּבְנֵי אָדָם. מַאי דּוֹלְפָנִין? אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּנֵי יַמָּא.

הדולפנין פרין ורבין כבני אדם. ושואלים: מאי [מה הם] דולפנין? אמר רב יהודה: היצורים הקרויים בני ימא [הים].

כֹּל שֶׁבֵּיצָיו מִבַּחוּץ — מוֹלִיד, וְכֹל שֶׁבִּפְנִים — מֵטִיל בֵּיצִים.

א וממשיכה הברייתא: כל שביציו (אשכיו של הזכר) ניכרים מבחוץ — מוליד, כלומר, הנקבה יולדת ולד. וכל שביציו בפנים — מטיל (מטילה) הנקבה ביצים.

אִינִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: אֲוָוז וַאֲוָוז בָּר כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה, וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: זֶה בֵּיצָיו מִבַּחוּץ, וְזֶה בֵּיצָיו מִבִּפְנִים, וְתַרְוַיְיהוּ מְטִילֵי בֵּיצִים!

ותוהים: איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: אווז הבית ואווז בר — כלאים זה בזה, ואסור להרביעם. והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: מאי טעמא [מה הטעם]? ובתשובה לכך אמר אביי: זה, אווז הבר, ביציו של הזכר מבחוץ, וזה, אווז הבית, ביציו מבפנים. והרי תרוייהו [שניהם] מטילי ביצים!

אֶלָּא, כֹּל שֶׁזַּכְרוּתוֹ מִבַּחוּץ — מוֹלִיד, מִבִּפְנִים — מֵטִיל בֵּיצִים.

אלא כך צריך לומר: כל שזכרותו איבר ההולדה, נראה מבחוץ — מוליד, זכרותו מבפנים — מטיל ביצים. ואווז הבר, למרות שביציו מבחוץ — זכרותו מבפנים.

כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם — יוֹלֵד בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה — יוֹלֵד בַּלַּיְלָה, כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה — יוֹלֵד בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה.

ב וממשיכה הברייתא בעניינים אלה: כל בעל חיים שתשמישו (הזדווגותו) בשעות היום — יולד ביום, בלילה — יולד בלילה. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה — יולד בין ביום בין בלילה.

תַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם יוֹלֵד בַּיּוֹם — תַּרְנְגוֹל, בַּלַּיְלָה יוֹלֵד בַּלַּיְלָה — עֲטַלֵּף, תַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה יוֹלֵד בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה — אָדָם וְכֹל דְּדָמֵי לֵיהּ.

ומפרטים: תשמישו ביום יולד ביום — תרנגול, בלילה יולד בלילה — עטלף, תשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה — אדם וכל דדמי ליה [וכל הדומה לו בענין זה].

לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְכִדְרַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בָּדַק בְּקִינָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּיצָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָהּ בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת בַּאֲכִילָה בְּיוֹם טוֹב, אֵימַר: לֹא בָּדַק יָפֶה.

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] להלכה? ומשיבים: לכמו שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא, שאמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: בדק בקינה (קן) של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר קודם עליית השחר השכים ומצא בה ביצה — מותרת הביצה באכילה ביום טוב, ואינה אסורה כדין ביצה שנולדה ביום טוב, לפי שכאמור, אין התרנגולת יולדת בלילה. ואף שבדק ולא מצא בה ביצה בערב יום טוב — אימר [אמור] שלא בדק יפה.

וַהֲלֹא בָּדַק יָפֶה! אֵימַר: יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הֲוָה, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּיצָה שֶׁיָּצְתָה רוּבָּהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְחוֹזֶרֶת — מְוֻתֶּרֶת לְאוֹכְלָהּ בְּיוֹם טוֹב.

ומקשים: והלא מן הסתם בדק יפה! ומשיבים: גם אם בדק יפה, אימר [אמור]: יצתה (יצאה) רובה של הביצה בערב יום טוב, וחזרה למעי התרנגולת קודם שבדק, הוה [היה] המעשה. וכמו שאמר ר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: ביצה שיצתה רובה מערב יום טוב וחוזרת לגוף התרנגולת — מותרת לאוכלה ביום טוב, שכיון שיצאה ברובה הרי היא כילודה כבר.

כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ וְעִיבּוּרוֹ שָׁוֶה — יוֹלְדִים וּמְגַדְּלִים זֶה מִזֶּה. הַכֹּל מְשַׁמְּשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד עוֹרֶף, חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, וְאֵלּוּ הֵן: דָּג, וְאָדָם, וְנָחָשׁ.

ג עוד שנינו בברייתא: כל בעל חיים שדרך תשמישו וזמן עיבורו (הריונו) שוה לשל חבירו, אם נזדווגו — הריהם יולדים, ומגדלים (יונקים) זה מזה. ובענין זה של דרך תשמיש, אמרו: הכל, כל בעלי החיים, משמשין פנים כנגד עורף, כלומר, הזכר בא על הנקבה מאחור, חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים, ואלו הן: דג ואדם ונחש.

וּמַאי שְׁנָא הָנֵי תְּלָתָא? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא: הוֹאִיל וְדִיבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה.

ושואלים: ומאי שנא הני תלתא [ובמה שונים שלושה אלה]? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, מסר כי כך אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בטעם הדבר: הואיל ודיברה עמהם שכינה, עם הדג שבלע את יונה (יונה ב, יא), עם אדם הראשון ושאר נביאים, ועם הנחש שהחטיא את אדם וחוה (בראשית ג, יד).

תָּנָא: גָּמָל — אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר.

ועוד בענין זה, תנא [שנה] החכם: גמל משמש אחור כנגד אחור.

תָּנוּ רַבָּנַן: תַּרְנְגוֹלֶת — לְעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, וּכְנֶגְדָּהּ בָּאִילָן — לוּז, כֶּלֶב — לַחֲמִשִּׁים יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תְּאֵינָה, חָתוּל — לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תּוּת, חֲזִיר — לְשִׁשִּׁים יוֹם, כְּנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — תַּפּוּחַ, שׁוּעָל וְכׇל מִינֵי שְׁרָצִים — שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּם בָּאִילָן — תְּבוּאָה.

ד ובאותו ענין של עיבור ולידה, תנו רבנן [שנו חכמים]: תרנגולת מולידה לעשרים ואחד יום, וכנגדה באילן — לוז, כלומר, שקד, שמבשיל עשרים ואחד יום מזמן הנצת הפרח. כלב מוליד לחמשים יום, וכנגדו באילן — תאינה. חתול — לחמשים ושנים יום, וכנגדו באילן — תות. חזיר — לששים יום, כנגדו באילן — תפוח. שועל וכל מיני שרצים — ששה חדשים. וכנגדם באילן — תבואה.

בְּהֵמָה דַּקָּה טְהוֹרָה — לַחֲמִשָּׁה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּן בָּאִילָן — גֶּפֶן. בְּהֵמָה גַּסָּה טְמֵאָה — לִשְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — דֶּקֶל. טְהוֹרָה — לְתִשְׁעָה חֳדָשִׁים, וּכְנֶגְדָּהּ בָּאִילָן — זַיִת. הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַפִּיל וְהַקּוֹף וְהַקִּיפוֹף — לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּכְנֶגְדָּן בָּאִילָן — בְּנוֹת שׁוּחַ.

בהמה דקה טהורה, רחל ועז — יולדת לחמשה חדשים, וכנגדן באילן — גפן. בהמה גסה טמאה, כגון הגמל והחמור — מולידה לשנים עשר חודש, וכנגדו באילן — דקל. בהמה גסה טהורה, כגון פרה — לתשעה חדשים, וכנגדה באילן — זית. הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף — לשלש שנים, וכנגדן באילן — בנות שוח.

אֶפְעֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה, וּכְנֶגְדּוֹ בָּאִילָן — חָרוּב. חָרוּב זֶה, מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ עַד שְׁעַת גְּמַר פֵּירוֹתָיו — שִׁבְעִים שָׁנָה, וִימֵי עִיבּוּרוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. נָחָשׁ לְשֶׁבַע שָׁנִים, וּלְאוֹתוֹ רָשָׁע לֹא מָצִינוּ חָבֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: מוֹכְסָסִים.

אפעה מוליד לשבעים שנה, וכנגדו באילן — חרוב. חרוב זה, משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו — שבעים שנה, וימי עיבורו שלש שנים. נחש נולד לשבע שנים, ולאותו רשע, הנחש — לא מצינו חבר כנגדו במיני האילן. ויש אומרים: מצאנו לו — מוכססים, שהם גם כן נגמרים לשבע שנים.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וּמָטוּ בָּהּ מִשּׁוּם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָרוּר אַתָּה מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה״. אִם מִבְּהֵמָה נִתְקַלְּלָה, מֵחַיָּה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], שזמן עיבורו של נחש שבע שנים? אמר רב יהודה אמר רב, ומטו בה [ויש מגיעים בה] בשמועה זו, לאומרה משום (משמו של) ר' יהושע בן חנניא, שנאמר: "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה" (בראשית ג, יד), שזמן עיבורו יהא ארוך משל כולם. ויש לשאול: ומדוע להזכיר את חיית השדה? אם מבהמה נתקלל(ה), מחיה לא כל שכן? שהרי ימי העיבור הקצרים ביותר של מין הבהמה (עז — חמישה חדשים) ארוכים משל ימי העיבור הקצרים ביותר של מין החיה (חתול — חמישים ושנים יום)!

אֶלָּא, לוֹמַר לָךְ: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה הַבְּהֵמָה מֵחַיָּה, אֶחָד לְשִׁבְעָה, וּמַאי נִיהוּ? חֲמוֹר מֵחָתוּל, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה, אַחַת לְשֶׁבַע, דְּהָוֵה לֵיהּ שַׁב שְׁנֵי.

אלא דבר זה בא הכתוב לומר לך: כשם (באותו שיעור) שנתקללה הבהמה יותר מחיה, והוא אחד לשבעה, ומאי ניהו [ומה הוא]? חמור מחתול, שימי עיבורו של חמור, שנים עשר חודש (כשאר בהמה גסה טמאה) וימי עיבורו של חתול, חמישים ושנים יום — כך נתקלל הוא, הנחש, מבהמה כלומר, מן החמור, אחת לשבע, דהוה ליה שב שני [שהוא לו שבע שנים].

אֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה חַיָּה מִבְּהֵמָה, אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמַאי נִיהוּ? אֲרִי מֵחֲמוֹר, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מֵחַיָּה אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים, דְּהָוֵה לֵיהּ תֵּשַׁע שָׁנִים.

ומקשים, אימא [אמור] ופרש באופן אחר: כשם שנתקללה חיה מבהמה, שנה אחת לעומת שלש שנים, ומאי ניהו [ומי הוא]? ארי מחמור, שימי עיבורו של חמור שנים עשר חודש, ושל אריה שלוש שנים — כך נתקלל הוא, הנחש, מחיה כלומר, מארי, אחת לשלש שנים, דהוה ליה [שהוא לו] תשע שנים!

מִי כְּתִיב ״מִכׇּל הַחַיָּה וּמִכׇּל הַבְּהֵמָה״? ״מִכׇּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל הַחַיָּה״ כְּתִיב! אָרוּר הוּא מִבְּהֵמָה שֶׁנִּתְקַלְּלָה מֵחַיָּה.

ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "ארור אתה מכל החיה ומכל הבהמה"? "מכל הבהמה ומכל החיה" כתיב [נאמר], כלומר, ארור הוא מבהמה שנתקללה מחיה. ומקשים עוד, ומדוע לפרש שנתקלל מחמור, כשם שנתקלל החמור מחתול?

וְאֵימָא: כְּשֵׁם שֶׁנִּתְקַלְּלָה בְּהֵמָה מֵחַיָּה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, וּמַאי נִיהוּ? עֵז מֵחָתוּל, כָּךְ נִתְקַלֵּל הוּא מִבְּהֵמָה אֶחָד לְשָׁלֹשׁ, דְּהָוֵה לֵיהּ חֲמֵיסַר יַרְחֵי!

ואימא [ואמור] כך: כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשלש, ומאי ניהו [ומה הוא]? עז מחתול, שחתול מוליד לחמישים ושנים יום, ועז לחמישה חדשים — כך נתקלל הוא, הנחש, מבהמה זו, כלומר, מעז, אחד לשלש, דהוה ליה חמיסר ירחי [שהריהם חמישה עשר חדשים]!

אִיבָּעֵית אֵימָא: ״מִכׇּל הַבְּהֵמָה״ כְּתִיב. אִי בָּעֵית אֵימָא: קְלָלָה הוּא, קְלָלָה שְׁדִי עִילָּוֵיהּ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: "ארור אתה מכל הבהמה" כתיב [נאמר], וגם מזו המקוללת ביותר. אי בעית אימא [אם תרצה אמור]: הלוא קללה הוא שנתקלל הנחש בפסוק זה, ואם כן, כל קללה שאתה יכול למצוא בכתוב זה שדי עילויה [הטל עליו].

אֲמַר לֵיהּ קֵיסָר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה: נָחָשׁ לְכַמָּה מִיעַבַּר וּמוֹלֵיד? אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁב שְׁנֵי. וְהָא סָבֵי דְּבֵי אַתּוּנָא אַרְבְּעִינְהוּ, וְאוֹלִיד לִתְלָת! הָנְהוּ מִיעַבְּרִי הֲווֹ מֵעִיקָּרָא אַרְבַּע. וְהָא קָמְשַׁמְּשִׁי שַׁמּוֹשֵׁי! אִינְהוּ נָמֵי מְשַׁמְּשִׁי כְּאָדָם.

א ובענין זמן עיבורו של הנחש, מסופר: אמר ליה [לו] קיסר לר' יהושע בן חנניה: נחש לכמה מיעבר [מתעבר] ומוליד? אמר ליה [לו]: לשב שני [לשבע שנים]. אמר לו: והא סבי דבי אתונא ארבעינהו, ואוליד לתלת [והרי הזקנים, החכמים של בית חכמי אתונה הרביעו אותם, והוליד לשלוש שנים]? השיב לו: הנהו מיעברי הוו מעיקרא [אלו מעוברים היו מתחילה] כבר ארבע שנים. שאלו הקיסר: והא קמשמשי שמושי [והרי היו משמשים, מזדווגים], ובעל חיים אינו משמש אלא כדי להוליד, ולא כשהוא מעובר! ענה לו: אינהו נמי משמשי [הם, הנחשים, גם כן משמשים] כאדם, ולא להולדה דווקא. אמר לו: כיצד יכול אתה לחלוק על זקני אתונה?

וְהָא חַכִּימֵי אִינְהוּ? אֲנַן חֲכִימִינַן מִינַּיְיהוּ. אִי חֲכִימַתְּ, זִיל זַכִּינְהוּ וְאַיְתִינְהוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: כַּמָּה הָווּ? שִׁיתִּין גַּבְרֵי.

והא חכימי אינהו [והרי חכמים הם]! אמר לו ר' יהושע: אנן חכימינן מינייהו [אנו חכמים יותר מהם]. אמר לו: אי חכימת, זיל זכינהו ואיתינהו לי [אם חכם אתה מהם, לך נצח אותם והבא אותם אלי]! אמר ליה [לו] ר' יהושע: כמה הוו [הם]? אמר לו: שיתין גברי [שישים איש].

אֲמַר לֵיהּ: עֲבֵיד לִי סְפִינְתָּא דְּאִית בַּהּ שִׁיתִּין בָּתֵּי, וְכֹל בֵּיתָא אִית בַּהּ שִׁיתִּין בִּיסְתַּרְקֵי. עֲבַד לֵיהּ. כִּי מְטָא לְהָתָם לְבֵי טַבָּחָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּקָא פָשֵׁיט חֵיוְתָא. אֲמַר לֵיהּ: רֵישָׁךְ לְזַבּוֹנֵי? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ: בְּפַלְגָא דְּזוּזָא. יְהַב לֵיהּ.

אמר ליה [לו]: עביד לי ספינתא דאית בה שיתין בתי [עשה לי ספינה שיש בה שישים בתים, חדרים], וכל ביתא אית בה שיתין ביסתרקי [וכל בית יש בו שישים מצעות]. עבד ליה [עשה לו] הקיסר כן. הפליג ר' יהושע עם הספינה לאתונה. כי מטא להתם לבי טבחא [כאשר הגיע לשם, לבית הטבח, הקצב], אשכחיה לההוא גברא דקא פשיט חיותא [מצאו לאותו אדם, את הקצב, שהיה פושט עור בהמה], אמר ליה [לו]: רישך לזבוני [ראשך למכירה]? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו] ר' יהושע: בכמה? אמר ליה [לו]: בפלגא דזוזא [בחצי זוז]. יהב ליה [נתן לו].

לְסוֹף, אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא רֵישָׁא דְּחֵיוְתָא אֲמַרִי לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: אִי בָּעֵית דְּאֶשְׁבְּקָךְ סַגִּי אַחְוִי לִי פִּיתְחָא דְּבֵי אַתּוּנָא. אֲמַר לֵיהּ: מִסְתְּפֵינָא דְּכֹל דְּמַחְוֵי קָטְלִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: דְּרִי כְּרִיכָא דִּקְנֵיא, וְכִי מָטֵית לְהָתָם זִקְפֵהּ כְּמַאן דְּקָא מִתְּפַח.

לסוף, לאחר ששילם לו, אמר ליה [לו] ר' יהושע: אנא רישא דחיותא אמרי [אני את ראש הבהמה אמרתי] לך? על ראשך שלך דיברתי, וצריך אתה לעמוד בדיבורך. אמר ליה [לו] ר' יהושע: אי בעית דאשבקך, סגי אחוי לי פיתחא דבי אתונא [אם אתה רוצה שאניח לך, לך והראה לי את הפתח של בית חכמי אתונה]! אמר ליה [לו]: מסתפינא, דכל דמחוי קטלי ליה [מתיירא אני, לפי שכל שמראה את מקומם הורגים הם אותו]. אמר ליה [לו]: דרי כריכא דקניא [קח חבילת קנים], וכי מטית להתם זקפה כמאן דקא מתפח [וכאשר תגיע לשם זקוף, העמד אותה כמי שנח]. עשה כן, וכך הגיע ר' יהושע אל המקום.

אַשְׁכַּח דַּרְבְּנָאֵי מִגַּוַּאי וְדַרְבְּנָאֵי מִבָּרַאי, דְּאִי חָזוּ כַּרְעָא דְּעָיְילָא — קָטְלִי לְהוּ לְבָרַאי, וּדְנָפְקָא — קָטְלִי לְהוּ לְגַוַּאי.

אשכח דרבנאי מגואי ודרבנאי מבראי [מצא שומרים מבחוץ ושומרים מבפנים], לשמור שלא ייכנס לשם אדם ולא יצא משם אדם. ופיזרו הממונים חול בכניסה, כדי לגלות עקבות נכנסים ויוצאים, דאי חזו כרעא דעיילא קטלי להו לבראי [שאם היו הממונים רואים עקבות רגל שנכנסת — הורגים את השוטרים שבחוץ], על שנתנו לאדם להיכנס, ודנפקא קטלי להו לגואי [וכשרואים רגל שיוצאת הורגים את השומרים שבפנים], על שנתנו לאדם לצאת משם.

אַפְכֵהּ לְסַנְדָּלֵיהּ — קָטְלִי לְהוּ לְגַוָּאֵי, אַפְכֵהּ לְסַנְדָּלֵיהּ — קָטְלִי לְהוּ לְכוּלְּהוּ.

אפכה לסנדליה [הפך את סנדלו] ודרך על החול כאילו יצא מן המקום, והתחמק. וכשראו הממונים את העקבות קטלי להו לגואי [הרגו את הפנימים], לאחר מכן שוב אפכה לסנדליה [הפך את סנדלו] חזרה והשאיר עקבות של כניסה, וכך קטלי להו לכולהו [הרגו את כולם], גם את החיצונים. בין כך ובין כך הצליח ר' יהושע להיכנס פנימה.

אַשְׁכַּח יָנוֹקֵי מִלְּעֵיל, סָבֵי מִלְּתַחַת. אֲמַר: אִי יָהֵיבְנָא שְׁלָמָא לְהָנֵי, קָטְלִי לִי הָנֵי, סָבְרִי: אֲנַן עֲדִיפִינַן, דַּאֲנַן קַשִּׁינַן טְפֵי וְאִינְהוּ דַּרְדַּקֵּי.

אשכח ינוקי מלעיל סבי מלתחת [מצא את הצעירים יושבים מלמעלה במקום המכובד יותר, ואת הזקנים מלמטה], אמר לעצמו: צריך אני להקדים שלום ליושבים למעלה מן האחרים, והם הצעירים. ואולם אי יהיבנא שלמא להני קטלי לי הני [אם אתן תחילה שלום לאלה, הצעירים, יהרגו אותי אלה, הזקנים], סברי [כסבורים הם] אנן עדיפינן דאנן קשינן טפי ואינהו דרדקי [אנו עדיפים, שאנו זקנים יותר והם צעירים].

אֲמַר: שְׁלָמָא לְכוּ. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתָּיךְ? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא חַכִּימָא דִיהוּדָאֵי אֲנָא, בָּעֵינָא לְמִיגְמַר חֻכְמְתָא מִינַּיְיכוּ. אִי הָכִי, נִיבְעֵי לָךְ! אֲמַר לְהוּ: לְחַיֵּי, אִי זָכֵיתוּ — כֹּל דְּבָעֵיתוּ עֲבִידוּ בִּי, וְאִי זָכֵינָא בְּכוּ — אִיכְלוּ גַּבַּאי בִּסְפִינְתָּא.

אמר: שלמא לכו [שלום לכם]! ולא פנה לקבוצה מסויימת. אמרו ליה [לו]: מאי עבידתיך [מה מעשיך כאן]? אמר להו [להם]: אנא חכימא דיהודאי אנא [אני חכם היהודים אני], בעינא למיגמר חכמתא מינייכו [רוצה אני ללמוד חכמה מכם]. אמרו לו: אי הכי, ניבעי לך [אם כך, נשאל אותך שאלות], ונראה אם ראוי אתה לכך. אמר להו [להם]: לחיי [בסדר], אי זכיתו [אם תנצחו] — כל דבעיתו עבידו בי [כל שתרצו עשו בי], ואי זכינא בכו [ואם אני אנצח אתכם] — איכלו גבאי בספינתא [איכלו בספינה שלי].

אֲמַרוּ לֵיהּ: הַהוּא גַּבְרָא דְּאָזֵיל וּבָעֵי אִתְּתָא וְלָא יָהֲבוּ לֵיהּ, מַאי חֲזֵי לֵיהּ דְּאָזֵיל הֵיכָא דְּמִדְּלוּ מִינָּיהּ? שְׁקַל סִיכְּתָא, דָּצַהּ לְתַתַּאי — לָא עָאל, לְעִילַּאי — עָאל. אֲמַר: הַאי נָמֵי מִיתְרְמֵי בַּת מַזָּלֵיהּ.

ב אמרו ליה [לו]: ההוא גברא דאזיל ובעי אתתא ולא יהבו ליה [אדם זה שהולך ומבקש אישה ממשפחה אחת ולא נתנו לו], מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלו מיניה [מה הוא רואה לו, מה הוא סבור, שהוא הולך למקום שהוא גבוה ממנו], למשפחה חשובה ומיוחסת מזו הראשונה? שקל סיכתא [לקח יתד], דצה לתתאי לא עאל [נעץ אותה למטה בקיר ולא נכנסה], לעילאי — עאל [נעץ אותה למעלה — נכנסה] שהיה שם חור, אמר להם: האי נמי מיתרמי בת מזליה [זה גם כן, הולך לחפש במקום גבוה יותר, שמא תזדמן לו שם בת מזלו].

גַּבְרָא דְּאוֹזֵיף וְטָרֵיף, מַאי חֲזָא דַּהֲדַר אוֹזֵיף? אֲמַר לְהוּ: גַּבְרָא אֲזַל לְאַגְמָא, קְטַל קַמָּא טוּנָא וְלָא מָצֵי בֵּיהּ, קָטֵיל וּמַנַּח עִילָּוֵיהּ, עַד (דְּאִיתְרְמִי) [דְּמִיתְרְמֵי] אִינִישׁ מַדְלֵי לֵיהּ.

ועוד שאלוהו: גברא דאוזיף [אדם שמלוה לחבירו] לצורך עיסקה, ואין הלה פורע את חובו, וטריף [והמלוה טורף, נוטל את קרקעותיו] כדי לגבות את חובו, ויש בכך טורח גדול, מאי חזא דהדר אוזיף [מה ראה שהוא חוזר ומלוה] לאנשים אחרים? אמר להו [להם]: כן דרכם של אנשים, גברא אזל לאגמא, קטל קמא טונא ולא מצי ביה [אדם הולך לאגם, חותך בתחילה משא של קנים ולא יכול להרים אותו], אינו מפסיק לחתוך קנים, אלא קטיל ומנח עילויה, עד דאיתרמי איניש מדלי ליה [חותך עוד ומניח עליו, עד שיזדמן אדם שירים אותו] על כתפיו, והוא נושאו לביתו. כך אדם ממשיך להלוות מתוך הנחה שבסופו של דבר יזדמן לידיו לווה הגון.

אֲמַרוּ לֵיהּ: אֵימָא לַן מִילֵּי דִּבְדִיאִי! אֲמַר לְהוּ: הֲוָה הַהִוא כּוּדַנְיְתָא דִּילִידָא, וַהֲוָה תְּלֵי לֵיהּ פִּיתְקָא, וּכְתַב בֵּיהּ דְּמַסֵּיק בְּבֵי אַבָּא מְאָה אַלְפָּא זוּזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ: וְכוּדַנְיְתָא מִי יָלְדָה? אֲמַר לְהוּ: (הֵי נִיהוּ) [הָנֵי נִינְהוּ] מִילֵּי דִבְדִיאִי.

אמרו ליה [לו]: אימא לן מילי דבדיאי [אמור לנו דברי כזב]! אמר להו [להם]: הוה ההוא כודניתא דילידא [היתה פרדה אחת שילדה], והוה תלי ליה פיתקא [והיה תלוי לו, לולד, פתק על צוארו], וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי [וכתוב בו שהוא נושה, שחייבים לו בבית אביו מאה אלף זוז]. אמרו ליה [לו]: וכודניתא מי ילדה [ופירדה האם היא יולדת]? אמר להו [להם]: הי ניהו מילי דבדיאי [הם אלו דברי כזב], שדבר זה לא ייתכן כלל.

מִילְחָא כִּי סָרְיָא, בְּמַאי מָלְחִי לַהּ? אֲמַר לְהוּ: בְּסִילְתָּא דְכוּדַנְיְתָא. וּמִי אִיכָּא סִילְתָּא לְכוּדַנְתָּא? וּמִילְחָא מִי סְרֵי?

ועוד שאלו אותו: מילחא כי סריא, במאי מלחי לה [מלח כאשר הוא מסריח, במה מולחים אותו]? אמר להו [להם]: בסילתא דכודניתא [בשיליה של פירדה]. אמרו לו: לא ייתכן הדבר, ומי איכא סילתא לכודנתא [והאם יש שיליה לפירדה]? אמר להם: גם מה ששאלתם לא ייתכן, ומילחא מי סרי [וכי מלח האם הוא מסריח]?

בְּנִי לַן בֵּיתָא בַּאֲוִירָא דְּעָלְמָא! אָמַר שֵׁם, תְּלָא בֵּין רְקִיעָא לְאַרְעָא. אֲמַר לְהוּ: אַסִּיקוּ לִי לִיבְנֵי וְטִינָא. מְצִיעֲתֵיהּ דְּעָלְמָא הֵיכָא? זַקְפַהּ לְאֶצְבַּעְתֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: הָכָא. אֲמַרוּ לֵיהּ: וּמִי יֵימַר? אַיְיתוֹ אַשְׁלֵי וּמְשַׁחוּ.

אמרו לו: בני לן ביתא באוירא דעלמא [בנה לנו בית באויר העולם]! אמר שם משמותיו של הקדוש ברוך הוא, תלא בין רקיעא לארעא [ונתלה בין השמים לארץ], אמר להו [להם]: אסיקו לי ליבני וטינא [העלו לי אתם לבנים וטיט], ואבנה לכם בית. שאלו אותו: מציעתיה דעלמא היכא [אמצעו של העולם היכן]? זקפה לאצבעתיה אמר להו [זקף את אצבעו ואמר להם]: הכא [כאן]. אמרו ליה [לו]: ומי יימר [ומי יאמר] מניין שדבריך נכונים? אמר להם: אייתו אשלי ומשחו [הביאו חבלים ומדדו]!

אִית לַן בֵּירָא בְּדַבְרָא, עַיְילֵאּ לְמָתָא! אֲמַר לְהוּ: אַפְשִׁילוּ לִי חַבְלֵי מִפָּארֵי וַאֲעַיְּילֵיהּ. אִית לַן רִיחְיָא דִּתְבִירָא, חַיְּיטַיהּ. אֲמַר: כְּרוּכוּ לִי מִינַּיהּ גַּרְדֵי וְאִיחַיְּיטַיהּ.

אמרו לו: אית לן בירא בדברא, עיילא למתא [יש לנו בור בשדה, הכנס אותו לעיר]! אמר להו [להם]: אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה [הפשילו, עשו לי חבלים עשויים מסובין ואכניס לעיר אותו] בעזרתם. ועוד אמרו לו: אית לן ריחיא דתבירא, חייטיה [יש לנו ריחיים שנשברו, תפור אותם]! אמר: כרוכו לי מיניה גרדי ואיחייטיה [עשו לי ממנה חוטים ואתפור אותם].

מְשָׁרָא דְּסַכִּינֵי בְּמַאי קָטְלִי? בְּקַרְנָא דַּחֲמָרָא. וּמִי אִיכָּא קַרְנָא לַחֲמָרָא? וּמִי אִיכָּא מְשָׁרָא דְּסַכִּינֵי?

שאלו אותו: משרא דסכיני במאי קטלי [שדה של סכינים במה קוצרים אותה]? אמר להם: בקרנא דחמרא [בקרן של חמור]. אמרו לו: ומי איכא קרנא לחמרא [והאם יש קרן לחמור]? אמר להם: ומי איכא משרא דסכיני [והאם יש שדה של סכינים]?

אַיְיתוֹ לֵיהּ תְּרֵי בֵּיעֵי, אֲמַרוּ לֵיהּ: הֵי דְּזַגְתָּא אוּכַּמְתִּי וְהֵי דְּזַגְתָּא חִיוַּורְתִּי? אַיְיתִי לְהוּ אִיהוּ תְּרֵי גְּבִינֵי, אֲמַר לְהוּ: הֵי דְּעִיזָּא אוּכַּמְתִּי וְהֵי דְּעִיזָּא חִיוַּורְתִּי?

אייתו ליה תרי ביעי [הביאו לו שתי ביצים], אמרו ליה [לו]: הי דזגתא אוכמתי והי דזגתא חיוורתי [איזו היא של תרנגולת שחורה ואיזו של תרנגולת לבנה]? אייתי להו איהו תרי גביני [הביא להם הוא שתי גבינות], אמר להו [להם]: הי דעיזא אוכמתי והי דעיזא חיוורתי [איזו מהם של עז שחורה ואיזו של עז לבנה]?

וַרְצוּצָא דְּמִית, מֵהֵיכָא נָפֵיק רוּחֵיהּ? מֵהֵיכָא דְּעָל נְפַק. אַחְוִי לַן מָנָא דְּלָא שָׁוֵי חֲבִילֵיהּ! אַיְיתִי (כֹּל חַד וְחַד) בּוּדְיָא, פַּשְׁטֵיהּ. לָא הֲוָה עָיֵיל בְּתַרְעָא. אֲמַר לְהוּ: אַיְיתוֹ מָרֵי סִיתְרוּהּ. הַיְינוּ מָנָא דְּלָא שָׁוֵי חֲבִילֵיהּ.

שאלו אותו: ורצוצא דמית, מהיכא נפיק רוחיה [ואפרוח שמת בביצה, מהיכן יוצאת רוחו]? אמר להם: מהיכא דעל נפק [ממקום שהיא נכנסת משם יוצאת]. אמרו לו: אחוי לן מנא דלא שוי חביליה [הראה לנו כלי שאינו שווה את נזקו שהוא גורם]! אמר להם: אייתו בודיא, פשטוה [הביאו מחצלת, פרשו אותה], לא הוה עייל בתרעא [לא נכנסה בשער], אמר להו [להם]: אייתו מרי סיתרוה [הביאו מעדרים ושברו אותו את השער], כדי שתוכלו להכניס אותה; היינו מנא דלא שוו חביליה [זהו כלי שאינו שווה את נזקו].

אַיְתִינְהוּ כֹּל חַד וְחַד, כִּי חָזֵי שִׁיתִּין בִּיסְתַּרְקֵי, אָמַר: כּוּלְּהוּ חַבְרַאי לְהָכָא אָתוּ. אֲמַר לֵיהּ לְסָפוֹנָא: שְׁרִי סְפִינְתָּךְ. בַּהֲדֵי דְּקָאָתוּ שְׁקַל עַפְרָא מֵעַפְרַיְיהוּ.

ג משניצח ר' יהושע את חכמי אתונה, איתינהו [הביא אותם] לספינה שהכין, כפי שהתנה עמם מתחילה, והכניס כל אחד מהם לחדר אחר. כל חד וחד כי חזי שיתין ביסתרקי [כל אחד ואחד מהם כאשר ראה שישים מצעות] בחדרו, אמר: כולהו חבראי להכא אתו [כל חבירי לכאן הם באים], והמתין להם, וכך לא יצא אף אחד מחדרו. בינתיים אמר ליה [לו] ר' יהושע לספונא [לספן]: שרי [התר את] ספינתך והפלג. בהדי דקאתו שקל עפרא מעפרייהו [בזמן שבאו איתו לספינה לקח עפר מעפרם], מאתונה,