כִּי מָטֵי לְבֵי בְלִיעֵי, מְלָא כּוּזָא דְּמַיָּא מִבֵּי בְלִיעֵי. כַּד אֲתוֹ, אוֹקְמִינְהוּ קַמֵּי קֵיסָר. חֲזָנְהוּ דַּהֲווֹ מְעַנִּי, אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי לָאו נִינְהוּ. שְׁקַל מֵעַפְרַיְיהוּ וּשְׁדָא עִילָּוַיְיהוּ, אַקְשׁוֹ לְאַפֵּי מַלְכָּא. אֲמַר לֵיהּ: כֹּל דְּבָעֵית עֲבֵיד בְּהוּ.

כי מטי לבי בליעי [כאשר הגיעו לבית הבלועים, מקום בים שבו בולעים המים כל מה שמגיע לשם], מלא כוזא דמיא מבי בליעי [מילא כד קטן של מים מבית הבלועים]. כד אתו אוקמינהו קמי קיסר [כאשר באו, העמיד אותם לפני הקיסר]. חזנהו דהוו מעני [ראה אותם הקיסר שהם מעונים], מפני שהיו בשבי, אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע בן חנניה: הני לאו נינהו [אלה אינם הם]! שזקני אתונה תקיפים הם וגאים. שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו [לקח ר' יהושע מעפרם שנטל עמו וזרק עליהם], וכיון שהריחו ריח מקומם — חזרה נפשם אליהם, אקשו לאפי מלכא [העיזו ודיברו קשות בפני המלך]. כיון שכך אמר ליה [לו] הקיסר לר' יהושע: כל דבעית עביד בהו [כל שאתה רוצה עשה בהם].

אַיְיתִינְהוּ מַיָּא דְּאַיְיתִי מִבֵּי בְלִיעֵי, שְׁדִינְהוּ בְּתִיגְדָּא, אֲמַר לְהוּ: מַלְיוּהּ לְהוּ וְאֵיזִילוּ לְכוּ. מְלוֹ וּשְׁדוֹ בֵּיהּ קַמָּאֵי קַמָּאֵי, וּבְלַע לְהוּ, מְלוֹ עַד דְּשָׁמֵיט כַּתְפַּיְיהוּ, וּבְלוֹ לְהוּ וַאֲזוּל.

אייתינהו מיא דאייתי מבי בליעי [הביא את המים שהביא מבית הבלועים], שבולעים הכל, שדינהו בתיגדא [שפך אותם בכלי], אמר להו [להם]: מליוה להו ואיזילו לכו [מלאו אותו ולכו לכם] לדרככם. מלו ושדו ביה קמאי קמאי ובלע להו [ומילאו ושפכו בו ראשונים ראשונים ובלע אותם] הכלי, וכך מלו [מילאו, עוד ועוד] עד דשמיט כתפייהו [שנשמטו כתפיהם], ובלי להו ואזול [ובלו להם והלכו, כלו] אותם חכמי אתונה.

מַתְנִי׳ חֲמוֹרָה שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן, זָכָר וּנְקֵבָה — מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.

א משנה חמורה שעדיין לא ביכרה, וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן כפדיון פטר חמור, שהרי אחד מהם בוודאי בכור. אם ילדה החמורה זכר ונקבה, ואינו יודע אם הזכר נולד ראשון וחייב בפדיונו, או אם הנקבה נולדה תחילה ואין כאן דין בכורה — מפריש טלה אחד מספק, שמא הזכר נולד ראשון, ואולם הבעלים נוטל את הטלה לעצמו, שאין זה אלא חוב כספי לכהן, ובכל ספק שבדיני ממונות — המוציא מחבירו עליו הראיה.

שְׁתֵּי חֲמוֹרָיו שֶׁלֹּא בִּיכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן שְׁנֵי טְלָאִים לַכֹּהֵן. זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה — נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן. שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת — אֵין לַכֹּהֵן כְּלוּם.

שתי חמוריו שלא ביכרו וילדו שני זכרים — נותן שני טלאים לכהן, ששניהם בכורות ודאים. ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה — נותן טלה אחד לכהן, שאחד מן הזכרים ודאי בכור. ילדו שתי נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות — אין לכהן כלום, שמא שתי החמורות ילדו נקבות בתחילה.

אַחַת בִּיכְּרָה, וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה, וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים — נוֹתֵן טָלֶה אֶחָד לַכֹּהֵן; זָכָר וּנְקֵבָה — מַפְרִישׁ טָלֶה אֶחָד לְעַצְמוֹ.

ומקרה נוסף: היו לו שתי חמורות, אחת שכבר ביכרה ונפטרה מן הבכורה, ואחת שעדין לא ביכרה, וילדה (וילדו) שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן, לפדיון הזכר של זו שלא ביכרה. ילדו זכר ונקבה — מפריש טלה אחד, מספק, שמא הזכר נולד לזו שלא ביכרה, ואולם נוטל אותו לעצמו, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומנין שפודים פטר חמור בטלה?

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, זָכָר וּנְקֵבָה, גָּדוֹל וְקָטָן, תָּמִים וּבַעַל מוּם, פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה, נִכְנָס לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר, וְאִם מֵת — נֶהֱנִין בּוֹ.

שנאמר: "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, ב). ונותן שה בין מן הכבשים ובין מן העזים, בין זכר ובין נקבה, גדול או קטן, תמים או בעל מום. ופודה בו באותו שהפעמים הרבה, אם חזר הכהן ונתנו לו. וכשמפריש טלה מספק, והוא נוטלו לעצמו — הריהו שלו לכל דבר, ולכן נכנס לדיר להתעשר, כלומר, להיות חלק מן העדר שמפריש ממנו מעשר בהמה. ואם מת — נהנין בו, כאשר יבואר בגמרא.

גְּמָ׳ מַאן תַּנָּא? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם!

ב גמרא שנינו במשנה כי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים — נותן טלה אחד לכהן. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו, הסבור כי אין הכהן מקבל אלא טלה אחד במקרה כזה? אמר ר' ירמיה: הרי זה שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי, אלא כשיטת החולקים עליו. דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] במשנה להלן (יז,א) לגבי בהמה טהורה שילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחד, שאפשר לצמצם, כלומר, ייתכן ושני דברים יחולו בו זמנית, ושניהם בכורות. אבל לדעת חכמים החולקים עליו אי אפשר לצמצם, אלא אחד בכור ואחד אינו בכור, והיא איפוא שיטת משנתנו.

אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״הַזְּכָרִים לַה׳״.

אמר אביי: יש להסביר את משנתנו אפילו תימא [תאמר] שהיא כדעת ר' יוסי הגלילי, שכן שאני התם [שונה שם] לענין בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר]: "וכל פטר שגר בהמה... הזכרים לה' "(שמות יג, יב) בלשון רבים, לומר: אפילו יצאו שנים כאחד — הריהם בכורות. אבל לא נאמר כן לגבי פטר חמור, ולכן רק אחד מהם בכור.

וְלִיגְמַר מִינֵּיהּ! הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא ״הַזְּכָרִים״.

ושואלים: וליגמר מיניה [ונלמד ממנו], ממה שנאמר בבכור בהמה טהורה לפטר חמור! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] בלשון "הזכרים", בה' הידיעה, לומר: דווקא הזכרים הללו, ולא של פטר חמור.

אִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא דְּלָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאִי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — הָאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם! אָמַר אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שָׁאנֵי הָתָם דִּכְתִיב ״הַזְּכָרִים לַה׳״.

ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] סוגיה זו בלשון אחרת: לימא [האם נאמר] שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי הגלילי? דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי הגלילי — האמר [הרי הוא אומר] לגבי בכור בהמה טהורה: אפשר לצמצם, ואם נולדו כאחד — שניהם בכורות! אמר אביי: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו שיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאני התם [שונה שם] לגבי בהמה טהורה, דכתיב [שנאמר] "הזכרים לה' ".

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יִרְמְיָה, דְּלָא מוֹקֵי לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי — הַיְינוּ דְּלָא קָתָנֵי ״וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד״, אֶלָּא לְאַבָּיֵי — לִיתְנֵי ״וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד״!

ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת ר' ירמיה, דלא מוקי לה [שאינו מעמיד אותה, את משנתנו] כר' יוסי הגלילי — היינו דלא קתני [זהו שאינו שונה בה] "ויצאו שני ראשיהן כאחד", משום שלא ייתכן מקרה כזה, וכדעת חכמים החולקים עליו. אלא לדעת אביי, שסבור שמשנתנו היא כשיטתו של ר' יוסי הגלילי, שמקרה כזה ייתכן — ליתני [שישנה] במשנתנו: "ויצאו שני ראשיהן כאחד", ללמד שאפילו במקרה זה אינו נותן לכהן אלא טלה אחד!

וְעוֹד, תַּנְיָא: חֲמוֹרוֹ שֶׁלֹּא בִּיכְּרָה וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים, וְיָצְאוּ שְׁנֵי רָאשֵׁיהֶן כְּאֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶן לַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר ״הַזְּכָרִים לַה׳״.

ועוד, תניא [שנויה ברייתא]: חמורו שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהן כאחד, ר' יוסי הגלילי אומר: שניהן לכהן, שנאמר "הזכרים לה' ".

וְהָא כִּי כְּתִיב הַאי, בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף הוּא דִּכְתִיב! אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר ״הַזְּכָרִים לַה׳״, תְּיוּבְתָּא דְאַבָּיֵי, תְּיוּבְתָּא.

ויש להקשות: והא [והרי] לדברי אביי, כי כתיב האי [כאשר נאמר פסוק זה], בקדושת הגוף הוא דכתיב [שנאמר], לשיטת ר' יוסי הגלילי, כלומר, בבכור בהמה טהורה, ולא בפטר חמור! אלא רואים אנו כי משום שנאמר "הזכרים לה' "בבהמה טהורה, למדים אנו גם לבהמה טמאה שהדין כן, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא זו על דברי אביי! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא], ונדחו דבריו. ומשנתנו היא איפוא כשיטת חכמים החולקים על ר' יוסי, וסבורים כי אי אפשר לצמצם, וגם כשיצאו ראשיהם כאחד — רק אחד מהם בכור.

וְרַבָּנַן, לֵימָא קָסָבְרִי רַבָּנַן מִקְצָת רֶחֶם מַקְדֵּישׁ? דְּאִי כּוּלֵּיהּ רֶחֶם מַקְדֵּישׁ — נְהִי דְּאִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם, חֲצִיצָה מִיהָא אִיכָּא!

ושואלים: ורבנן [וחכמים], לימא קסברי רבנן [האם נאמר שסבורים חכמים] כי אפילו מקצת פתח הרחם מקדיש [מקדש] בבכורה, גם אם לא נגע הולד בכולו? דאי כוליה [שהרי אם דוקא כל] פתח הרחם מקדיש, הרי במקרה שיצאו ראשיהם כאחד — נהי [אם אמנם] שאי אפשר לצמצם, ואחד מהם יצא ראשון — חציצה מיהא איכא [על כל פנים יש כאן], על ידי ראשו של הולד האחר!

אָמַר רַב: מִין בְּמִינוֹ אֵינוֹ חוֹצֵץ.

אמר רב: אין מכאן ראיה שגם מקצת רחם מקדש, שהרי מין במינו אינו חוצץ, ולכן אין אחד נחשב חציצה לחבירו.

זָכָר וּנְקֵבָה — מַפְרִישׁ טָלֶה כּוּ׳. וְכֵיוָן דִּלְעַצְמוֹ הוּא, לְמָה לִי לְאַפְרוֹשֵׁי? לְאַפְקוֹעֵי לְאִיסּוּרֵיהּ מִינֵּיהּ.

א שנינו במשנה שחמורה שלא ביכרה וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע מי מהם נולד ראשון — מפריש טלה לפדיון הזכר, והוא לעצמו. ושואלים: וכיון שלעצמו הוא, למה לי לאפרושי [להפריש אותו]? ומשיבים: לאפקועי לאיסוריה מיניה [כדי להפקיע את האיסור ממנו].

אַלְמָא, כֵּיוָן דְּלָא מַפְקַע לְאִיסּוּרֵיהּ, אָסוּר בַּהֲנָאָה. מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּתַנְיָא: פֶּטֶר חֲמוֹר אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר.

ומעירים: אלמא [מכאן] יש להסיק כי קודם ההפרשה, כיון שלא מפקע [מופקעת הקדושה ממנו] אסור פטר החמור בהנאה. ואם כן, מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [ששנויה ברייתא]: פטר חמור אסור בהנאה, אלו דברי ר' יהודה, ור' שמעון מתיר.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר עוּלָּא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ פְּדִיָּיה וּמוּתָּר? וְלָא?! וַהֲרֵי בְּכוֹר אָדָם שֶׁצָּרִיךְ פְּדִיָּיה וּמוּתָּר! אֶלָּא, יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה בְּשֶׂה וּמוּתָּר?

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שצריך פדייה, ובכל זאת מותר בהנאה? ותוהים: ולא? האם אין דבר כזה? והרי בכור אדם שצריך פדייה בחמשה סלעים, ומותר, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור שלא נפדה! ומשיבים: אלא כך צריך לומר: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה והחמירה בדינו, שדרך פדיונו בשה דווקא, ומותר?

וּמִי הִקְפִּידָה?! וְהָא רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף פָּרֵיק לֵיהּ בְּשִׁילְקֵי בְּשׇׁוְיוֹ! בְּשׇׁוְיוֹ לָא קָאָמְרִינַן, כִּי קָאָמְרִינַן שֶׁלֹּא בְּשׇׁוְיוֹ, וְהָכִי קָאָמַר: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה לְאַפְקוֹעֵי לְאִיסּוּרֵיהּ בְּשֶׂה?

ותמהים: ומי [והאם] הקפידה התורה על כך? והא [והרי] רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף פריק ליה בשילקי [היה פודה לו, לפטר חמור, בשלקות, עשבים מבושלים] בשויו! ומשיבים: פדיון בשויו לא קאמר [אין עולא אומר], לא לכך התייחס עולא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] שאין לך דבר שהקפידה עליו התורה בשה, הרי זה במקרה שפודהו שלא בשויו. והכי קאמר [וכך אומר] עולא: וכי יש לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפקועי לאיסוריה [להפקיע את איסורו] דווקא בשה, ולא בבעל חיים אחר, ומותר? ומשום כך סבור ר' יהודה שפטר חמור אסור בהנאה.

וַהֲרֵי מַעֲשֵׂר, שֶׁהִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה בְּכֶסֶף צוֹרִי, וּתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּמֵזִיד — קִידֵּשׁ!

ומקשים על הסבר זה: והרי מעשר שני, שהקפידה עליו תורה שיפדו אותו דווקא בכסף צורי, כלומר, במטבע שיש עליו צורה, ולא באסימון שלא הוטבעה בו צורה. ותנן [ומכל מקום שנינו], ר' יהודה אומר: אם קידש אשה במעשר שני במזיד — קידש, ומכאן שלדעתו אינו אסור בהנאה קודם פדיונו!

בְּפֶטֶר חֲמוֹר נָמֵי מִיקַּדְּשָׁא, כִּדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אִשָּׁה יוֹדַעַת שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי מִתְחַלֵּל עַל יָדָהּ, וְעוֹלָה וְאוֹכַלְתּוֹ בִּירוּשָׁלַיִם.

ומשיבים: אין להוכיח מדין קידושי אשה, שכן לדעת ר' יהודה, אם קידש אדם אשה בפטר חמור נמי מיקדשא [גם כן היתה מתקדשת], אף אם נאמר שהוא אסור בהנאה. שהרי טעם הדבר שאשה מתקדשת במעשר שני, אינו משום שהוא מותר בהנאה באותה שעה, אלא כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: אשה המתקדשת במעשר שני יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה כאשר היא מתקדשת בו, והוא נשאר באיסורו, והיא מתקדשת בו משום שהיא עולה ואוכלתו בירושלים, ששם הוא מותר באכילה, ובהנאה זו היא מתקדשת.

הָכָא נָמֵי, אִשָּׁה יוֹדַעַת דְּפֶטֶר חֲמוֹר אִיסּוּרָא אִית בֵּיהּ, וּפָרְקָא לֵיהּ בְּשֶׂה, וּמַקְדְּשָׁא בְּהָךְ דְּבֵינֵי וּבֵינֵי.

הכא נמי [כאן גם כן], כשמקדש אשה בפטר חמור, למרות שהוא אסור בהנאה — הרי אלו קידושין, משום שאשה יודעת שפטר חמור איסורא אית ביה [איסור יש בו], ופרקא ליה [והיא פודה אותו] בשה, ומקדשא בהך דביני וביני [ומתקדשת באותו הבדל המחיר שיש בין זה ובין זה], בין ערך החמור שנשאר בידיה, לבין ערך השה, שהוא נמוך יותר.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמֵאּ? אָמַר עוּלָּא: יֵשׁ לְךָ דָּבָר שֶׁפִּדְיוֹנוֹ מוּתָּר וְהוּא אָסוּר?

ושואלים: ור' שמעון מאי טעמא [מה טעם] אמר שפטר חמור מותר בהנאה קודם שייפדה? אמר עולא: וכי יש לך דבר שפדיונו מותר והוא אסור? שהרי השה הניתן לכהן בפדיונו מותר לגמרי.

וְלָא? וַהֲרֵי שְׁבִיעִית, דְּפִדְיוֹנָהּ מוּתָּר, וְהִיא אֲסוּרָה!

ותוהים: ולא? והרי שביעית שפדיונה מותר, שהמוכר פירות שביעית — הדמים שקיבל תמורתם מותרים, והיא אסורה בהנאה, משיכלה אותו מין מן השדה, ויגיע זמן הביעור מן הבית!

שְׁבִיעִית נָמֵי פִּדְיוֹנָהּ אָסוּר, דְּאָמַר מָר: הָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן אָסוּר.

ומשיבים: שביעית נמי [גם כן] פדיונה אסור, שאמר מר [החכם]: הלוקח בשר בפירות שביעית — גם הפירות וגם הבשר אסורים מזמן הביעור. לקח בבשר יין — הותר הבשר ונאסר היין, וכך הלאה, והאחרון אחרון שלוקח בו פירות שביעית — הרי זה אסור. עד כאן הובאו טעמים מן הסברה למחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, האם פטר חמור אסור בהנאה קודם פדייה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהַאי קְרָא קָמִיפַּלְגִי, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכוֹר שׁוֹרֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה עוֹבֵד בְּשֶׁלְּךָ וּבְשֶׁל אֲחֵרִים, ״וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה גּוֹזֵז שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אֲחֵרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומוסיפים, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ר' יהודה ור' שמעון בהאי קרא קמיפלגי [בפסוק זה הם חלוקים]. דתניא [ששנויה ברייתא] ביחס לאיסור עבודה וגיזה בבכור בהמה טהורה: נאמר "לא תעבד בבכור שורך" (דברים טו, יט), ומלשון זו למדו: אבל אתה עובד בשלך ובשל אחרים (גוים), שהמשתתף עם הגוי בבהמה — אין הבכור קדוש, והוא מותר בהנאה. "ולא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור שהוא שלך ושל אחרים, אלו דברי ר' יהודה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכוֹר שׁוֹרֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה עוֹבֵד בִּבְכוֹר אָדָם, ״לֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ — אֲבָל אַתָּה גּוֹזֵז בְּכוֹר חֲמוֹר.

ר' שמעון אומר, כך יש לדרוש את הכתוב: "לא תעבד בבכור שורך" — אבל אתה עובד בבכור אדם, שאין איסור ליהנות ממעשה ידיו של בכור, גם קודם שנפדה. "לא תגז בכור צאנך" — אבל אתה גוזז בכור חמור, שפטר חמור מותר בהנאה. ור' יהודה שאינו דורש כן, סבור שגם בכור חמור אסור בגיזה ושאר הנאות.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, הַיְינוּ דִּכְתִיב תְּרֵי קְרָאֵי, אֶלָּא לְרַבִּי יְהוּדָה, תְּרֵי קְרָאֵי לְמַעוֹטֵי שֶׁלְּךָ וְשֶׁל אֲחֵרִים לְמָה לִי? וְתוּ לְרַבִּי יְהוּדָה, בְּכוֹר אָדָם נָמֵי נֵימָא דַּאֲסִיר!

ושואלים על נוסח הדברים שבברייתא זו: בשלמא [נניח] לדעת ר' שמעון, היינו דכתיב תרי קראי [זהו שכתובים שני מקראות], אחד למעט בכור אדם ואחד למעט בכור חמור, אלא לר' יהודה, תרי קראי למעוטי [שני מקראות למעט] בהמה שלך ושל אחרים (גוים) מאיסור הנאה, למה לי? ותו [ועוד], אם באופן זה נחלקו, לשיטת ר' יהודה בכור אדם נמי [גם כן], נימא דאסיר [נאמר שאסור] ליהנות ממעשה ידיו, הואיל ולא נתמעט בכתוב!

אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״שׁוֹרֶךָ״ לְמַעוֹטֵי בְּכוֹר אָדָם הוּא דַּאֲתָא, כִּי פְּלִיגִי בְּ״צֹאנֶךָ״. דְּרַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹי חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, וְכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי בְּגִזָּה וַעֲבוֹדָה.

אלא צריך לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] "שורך" — למעוטי [למעט] בכור אדם הוא דאתא [שבא], שמותר בהנאה. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה "בצאנך", שר' יהודה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: שותפות גוי חייבת בבכורה, וכי איצטריך קרא [וכאשר הוצרך המקרא] הרי זה למישרי [להתיר אותו] בגזה ועבודה.

וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: שׁוּתָּפוּת גּוֹי פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וּלְעִנְיַן גִּזָּה וַעֲבוֹדָה לָא אִיצְטְרִיךְ קְרָא, כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְפֶטֶר חֲמוֹר.

ור' שמעון סבר [סבור]: שותפות גוי פטורה מן הבכורה לגמרי, ולענין היתר גזה ועבודה במקרה כזה, ממילא לא איצטריך קרא [הוצרך המקרא]. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך המקרא] למעט מאיסור גיזה ועבודה הרי זה לפטר חמור.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״צֹאנֶךָ״ וְ״שׁוֹרֶךָ״, אַטּוּ ״צֹאנֶךָ״. אֶלָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ״שׁוֹרֶךָ״ וְ״צֹאנֶךָ״ לְמָה לִי? קַשְׁיָא.

ושואלים עוד: בשלמא [נניח] לר' יהודה, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "צאנך", ולא "צאן" — למעט צאן שאינו לגמרי שלך, שיש לגוי שותפות בו. ומה שנאמר "שורך" למעט בכור אדם, ואף שיכול היה למעטו גם אם היה כתוב רק "שור", הוזכר בלשון "שורך" אטו [משום] "צאנך", כדרכו של הכתוב. אלא לר' שמעון, שלמד מ"צאנך" למעט פטר חמור, ולא למעט בכור של שותפות, אם כן ניתן לכתוב "שור" ו"צאן", "שורך" ו"צאנך" למה לי? ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

אָמַר רַבָּה: וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן לְאַחַר עֲרִיפָה, שֶׁהוּא אָסוּר.

ב ועוד באותו ענין אמר רבה: אף שלדעת ר' שמעון, פטר חמור שלא נפדה מותר בהנאה, ומודה ר' שמעון לאחר עריפה, שנאמר בו: "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג) — שהוא אסור בהנאה.

מַאי טַעְמָא? גָּמַר ״עֲרִיפָה״ ״עֲרִיפָה״ מֵעֶגְלָה עֲרוּפָה.

מאי טעמא [מה הטעם]? היכן מקור הדברים בכתוב? גמר [למד] ר' שמעון בגזירה שווה עריפה עריפה מעגלה ערופה, שכדין עגלה ערופה שנאמר בה לשון עריפה (דברים כא, ד), והיא אסורה מאותה שעה בהנאה, כן דין פטר חמור שמצוה לעורפו.

אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לֵיהּ דְּתַנְיָא: הָעׇרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִיפּוֹרֵי מְצוֹרָע, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב — כּוּלָּן מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין.

אמר רבא: מנא אמינא ליה [מנין אני אומר אותה] שכך סבור ר' שמעון? דתניא [ששנויה ברייתא]: הערלה וכלאי הכרם, ובשר שור הנסקל, ובשר עגלה ערופה, ובשר ציפורי מצורע, ובשר פטר חמור, ובשר בחלב, למרות שהם אסורים בהנאה, ואינם ראויים לאכילה — כולן מטמאין טומאת אוכלין.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כּוּלָּן אֵין מִטַּמְּאִין טוּמְאַת אֳוכָלִין, וּמוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין, הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ר' שמעון אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. ומודה ר' שמעון בבשר שנתבשל בחלב שמטמא טומאת אוכלין, למרות שהוא אסור בהנאה, הואיל והיתה לו לבשר ולחלב שעת הכושר ליטמא בטומאת אוכלים, שהיה ראוי לאכילה קודם שנתבשל.

וְאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים — קָרוּי אוֹכֶל, שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים — אֵינוֹ קָרוּי אוֹכֶל.

ואמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון, שדבר האסור בהנאה אינו נטמא בטומאת אוכלים? דכתיב [שנאמר] בענין טומאת אוכלים: "מכל האכל אשר יאכל וכו' יטמא" (ויקרא יא, לד), והביטוי "אשר יאכל", שהוא מיותר לכאורה, בא ללמד כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים, גם אם הוא אסור לך באכילה — קרוי אוכל לענין זה, אבל דבר שאי אתה יכול להאכילו לאחרים — אינו קרוי אוכל, ואיסורי הנאה — אסור להאכילם גם לאחרים.