אִישְׁתַּנִּי מִגָּמָל שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא?

אישתני [השתנה] מגמל, ויש בו מקצת סימני אמו — שפיר דמי [ראוי הוא נחשב], ומותר לאכילה. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה], וגם לענין היתר אכילה — מצריך ר' שמעון שיהא ראשו ורובו דומה לאמו הטהורה?

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה מִין בְּהֵמָה טְמֵאָה — אָסוּר בַּאֲכִילָה, וְאִם דּוֹמֶה רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ לְאִמּוֹ — חַיָּיב בִּבְכוֹרָה. שְׁמַע מִינַּהּ: לַאֲכִילָה נָמֵי בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה — אסור באכילה (וכשיטת ר' שמעון), ואם דומה ראשו ורובו לאמו — חייב בבכורה. שמע מינה [למד מכאן] לכאורה כי להיתר אכילה נמי בעי [גם כן צריך] ר' שמעון שיהא ראשו ורובו דומה לאמו!

לָא, לִבְכוֹרָה דַּוְקָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָא שָׁבְקַהּ לַאֲכִילָה וְקָם לֵיהּ אַבְּכוֹר. שְׁמַע מִינַּהּ: לִבְכוֹרָה הוּא דְּבָעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ, אֲבָל לַאֲכִילָה — לָא.

ודוחים: לא, לבכורה דוקא צריך ראשו ורובו. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא, דקא שבקה לאכילה וקם ליה [שהניח התנא את האכילה, ששנה בתחילה, ועמד לו על דין] הבכור, שמע מינה [למד מכאן]: לבכורה הוא דבעי [שצריך] ר' שמעון ראשו ורובו, אבל לאכילה — לא, ודי במקצת סימנים.

לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: לַאֲכִילָה נָמֵי בָּעֵי, וּבְכוֹרָה אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּכְתִיב ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״, עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר, וְלֹא תִּיסְגֵּי לֵיהּ בְּרֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ, קָמַשְׁמַע לַן.

ודוחים: לעולם אימא [אומר] לך: להיתר אכילה נמי בעי [גם כן צריך] ראשו ורובו, ודווקא לגבי בכורה איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ללמדנו שאין דין בכורה עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ולפי זה לא תיסגי ליה [לא יהיה די לו] בראשו ורובו, ואינו בכור עד דאיכא כוליה [שיש ולד שכולו] שור, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] שדי שיהא ראשו ורובו שור.

תָּא שְׁמַע: ״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה״, זֶה — אִי אַתָּה אוֹכֵל, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה את הגמל" וכו' (ויקרא יא, ד), ומכאן משמע כי גמל (או אחד משאר בעלי החיים הטמאים) הנולד מבהמה טהורה ("ממעלי הגרה, וממפריסי הפרסה") אסור באכילה. ומן ההדגשה "זה" יש ללמוד: זה, בעל חיים שכל סימניו כשל טמא, אי (אין) אתה אוכל כשנולד לבהמה טהורה, אבל אתה אוכל טמא הבא בסימן אחד של אמו, כלומר, שהוא דומה לה במקצת,

וְאִי זֶה זֶה הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד? זֶה טָמֵא הַנּוֹלָד מִן הַטָּהוֹר, וְעִבּוּרוֹ מִן הַטָּהוֹר.

ואי זה הוא זה הבא בסימן אחד של אמו, שמותר באכילה? זה טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטהור, שגם אביו בהמה טהורה.

יָכוֹל אֲפִילּוּ עִבּוּרוֹ מִן הַטָּמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״, עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו כֶּבֶשׂ וְאִמּוֹ כִּבְשָׂה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

יכול יהא מותר באכילה אפילו היה עבורו מן הטמא, כגון שאביו גמל? תלמוד לומר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ושה עזים" (דברים יד, ד), ולשון רבים ("כשבים") באה ללמד שאינו מותר באכילה (אפילו יש בו סימן אחד של אמו) עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה, אלו דברי ר' יהושע.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא בָּא הַכָּתוּב לְהַתִּיר אֶת הַמּוּתָּר, אֶלָּא לְהוֹסִיף עַל הַמּוּתָּר, וְאֵיזֶה זֶה? טָמֵא הַנּוֹלָד מִן הַטָּהוֹר וְעִבּוּרוֹ מִן הַטָּמֵא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא עִבּוּרוֹ מִן הַטָּהוֹר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים״ מִכׇּל מָקוֹם.

ר' אליעזר אומר: ולד שאביו ואמו טהורים הריהו מותר, ולא בא הכתוב הזה, המתיר ולד הדומה לאמו במקצת, להתיר את המותר, כשגם אמו וגם אביו טהורים, אלא להוסיף על המותר, ואיזה זה? טמא הנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. ויש לשאול: או אינו בא להתיר אלא דווקא כשגם עבורו מן הטהור! תלמוד לומר: "שור שה כשבים ושה עזים" (דברים יד, ד)ד והחזרה על המלה "שה" מלמדת כי הוא מותר באכילה מכל מקום, גם אם רק אמו מן הכבשים.

קָרֵי לֵיהּ ״טָמֵא״, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְקָאָמַר: אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד!

על כל פנים, התנא ששנה מחלוקת זו קרי ליה [קורא לו] למין טמא הנולד מן הטהורה "טמא", והוא כשיטת ר' שמעון, שאוסר גמל הנולד מן הפרה, וקאמר [והוא אומר]: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, כלומר, שאם יש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה. ומכאן שר' שמעון אינו מצריך שיהא ראשו ורובו כאמו, כדי להתירו באכילה!

הַאי תַּנָּא סָבַר לֵיהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ודוחים: מכאן אין ראיה, שיש לומר כי האי תנא סבר ליה כוותיה בחדא [תנא זה סבור כמותו באחת], שטהורה שילדה מין טמאה — טמא, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחת], שהוא מתירו באכילה אם יש בו מקצת סימני אמו, ולדעת ר' שמעון אינו מותר באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

וְאִיכָּא דְּמַקְשֵׁי וּמוֹתֵיב: עִבּוּרוֹ מִן הַטָּמֵא — מִי מִעַבְּרָא?

ומעירים: ואיכא דמקשי ומותיב [ויש מי שמקשה על הברייתא שהבאנו, ומשיב], ובדרך זו רוצה להביא תשובה לשאלתנו. וכך הוא מקשה: מה ששנינו בברייתא זו ביחס לטהורה שילדה מין טמאה: עבורו מן הטמא — מי מעברא [האם בהמה טהורה מתעברת] מן הטמא?

וְהָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אֵין מִתְעַבֶּרֶת לֹא טְמֵאָה מִן הַטָּהוֹר, וְלֹא טְהוֹרָה מִן הַטָּמֵא, וְלֹא גַּסָּה מִן הַדַּקָּה, וְלֹא דַּקָּה מִן הַגַּסָּה, וְלֹא בְּהֵמָה מִן חַיָּה, וְלֹא חַיָּה מִן בְּהֵמָה.

והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בן לוי: לעולם אין בהמה מתעברת לא טמאה מן הטהור, כגון גמלה (נאקה) מן השור, ולא טהורה מן הטמא, כגון פרה מן הסוס, ולא בהמה גסה מן הדקה, כגון פרה מתיש, ולא דקה מן הגסה כגון רחל משור, ולא בהמה מן חיה, כגון עז מן הצבי, ולא חיה מן בהמה, כגון צביה מן התיש,

חוּץ מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וּמַחְלוּקְתּוֹ, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים חַיָּה מִתְעַבֶּרֶת מִבְּהֵמָה!

חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו, כלומר, ומן החולקים עליו, שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה, שנחלקו האם חייבים על שחיטת ולד הצביה שנתעברה מן התיש משום "אותו ואת בנו"!

וְאָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: דְּאִיעַבַּר מִקָּלוּט בֶּן פָּרָה, וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָאָמַר, וְקָאָמַר: אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד!

ובתשובה לכך אמר ר' ירמיה: מה שנאמר "עבורו מן הטמא" כוונתו דאיעבר [שנתעברה] הטהורה מקלוט (שפרסותיו קלוטות, ללא שסע) שהוא בן פרה, שפרה יכולה להתעבר ממנו, משום שהוא בן פרה. ונמצא שהתנא של הברייתא אליבא [לפי שיטתו] של ר' שמעון קאמר [הוא אומר], שטהורה שילדה מין טמאה נקרא "טמא". וקאמר [והוא אומר]: אבל אתה אוכל הבא בסימן אחד, כלומר, שכשיש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה. ומכאן שכך סובר ר' שמעון!

הַאי תַּנָּא סָבַר לַהּ כְּוָותֵיהּ בַּחֲדָא, וּפְלִיג עֲלֵיהּ בַּחֲדָא.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, ויש לומר כי האי תנא סבר לה כוותיה בחדא [תנא זה סבור כמותו באחת], שטמא בן טהורה קרוי טמא, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו באחת], שלדעת תנא זה, אם יש בו מקצת סימני אמו הריהו מותר באכילה, ולדעת ר' שמעון הריהו אסור באכילה עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו.

לְמֵימְרָא, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — מוּתָּר, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — אָסוּר?

א ולגופה של מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע שבברייתא, שואלים: למימרא [האם לומר] מתוך מחלוקת זו שר' אליעזר סבר [סבור] כי כאשר זה וזה, איסור והיתר, גורם להיווצרות של דבר — הריהו מותר, ולכן הוא מתיר באכילה ולד של טהורה שנתעברה מן הטמא, ור' יהושע האוסר סבר [סבור] כי זה וזה גורם — אסור?

וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ: וְלַד טְרֵיפָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יִקְרַב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ!

והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו אותם], ששנינו: ולד שנולד לטריפה, שאסורה בהקרבה על המזבח, ר' אליעזר אומר: לא יקרב לגבי מזבח, למרות שאביו כשר, ור' יהושע אומר: יקרב לגבי מזבח, למרות שהוא ולד טריפה, מכיון שיש בו גורם היתר!

בְּעָלְמָא סָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — אָסוּר, וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִם כֵּן נִכְתּוֹב קְרָא: ״שֵׂה כְשָׂבִים וְעִזִּים״, ״שֵׂה״ ״וְשֵׂה״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: שֶׂה — מִכׇּל מָקוֹם.

ואומרים: בעלמא [בכלל] סבר [סבור] ר' אליעזר כי זה וזה גורם — אסור, ואולם שאני הכא [שונה כאן], לגבי היתר אכילה של טהורה שנתעברה מן הטמא, שאם כן שהוולד אסור — נכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שה כשבים ועזים", "שה כשבים ושה עזים" למה לי? מדוע לחזור על המלה "שה"? שמע מינה [למד מכאן]: שה— מכל מקום, וגם אם רק אמו מן הכשבים הריהו מותר באכילה.

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר לְךָ: בְּעָלְמָא זֶה וָזֶה גּוֹרֵם — מוּתָּר, וְהָכָא אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא: ״שׁוֹר כֶּשֶׂב וָעֵז״, ״כְּשָׂבִים וְעִזִּים״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ עַד שֶׁיְּהֵא אָבִיו כֶּבֶשׂ וְאִמּוֹ כִּבְשָׂה.

וכן מן הצד האחר, ר' יהושע אמר [יכול לומר] לך: בעלמא [בכלל] זה וזה גורם — מותר, והכא [וכאן] שונה הדבר, שאם ולד של טהורה שנתעברה מטמא מותר, אם כן לכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור כשב ועז", "שור כשבים ועזים" בלשון רבים למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שאינו מותר באכילה עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ שְׁנֵי פְּעָמִים — אֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַגָּמָל, וְאֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַפָּרָה, וְאִם רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמֶה לְאִמּוֹ — מוּתָּר בַּאֲכִילָה.

ב ושבים לעיקר הסוגיה, האם טהורה שילדה מין טמא ויש בו מקצת סימני אמו, מותר באכילה לדעת ר' שמעון, או שמא צריך שיהא ראשו ורובו דומה לאמו, כבדין בכורה. ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, ר' שמעון אומר: מה שנזכר בתורה "גמל" "גמל" שני פעמים לאיסור, בספר ויקרא (יא, ד) ובספר דברים (יד, ד), בא לאסור אחד גמל הנולד מן הגמל, ואחד גמל הנולד מן הפרה, ואם ראשו ורובו דומה לאמו הפרה — מותר באכילה.

שְׁמַע מִינַּהּ, לַאֲכִילָה נָמֵי בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ, שְׁמַע מִינַּהּ.

שמע מינה [למד מכאן]: לאכילה נמי בעי [גם כן צריך] ר' שמעון ראשו ורובו, ואין די במקצת סימנים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא וְכוּ׳. בְּעוֹ מִינַּהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מֵי רַגְלַיִם שֶׁל חֲמוֹר, מַהוּ?

ג שנינו במשנה: שהיוצא מן הטמא טמא, והיוצא מן הטהור טהור. בעו מינה [שאלו אותו] מרב ששת: מי רגלים של חמור, מהו? האם הם אסורים, כמו חלב החמורה?

וְתִיבְּעֵי לֵיהּ דְּסוּסִים וּגְמַלִּים? דְּסוּסִים וּגְמַלִּים לָא מִיבַּעְיָא לְהוּ, דְּלָא עֲכִירִי וְלָא דָּמוּ לְחָלָב, מַיָּא עוּל מַיָּא נְפוּק. כִּי קָמִיבַּעְיָא לְהוּ דַּחֲמוֹר, דַּעֲכִירִי וְדָמוּ לְחָלָב, מַאי? מִגּוּפֵיהּ קָא מִימַּצְצִי וַאֲסִירִי, אוֹ דִלְמָא מַיָּא עוּל מַיָּא נְפוּק, וְהַאי דַּעֲכִירִי — הַבְלָא דְּבִישְׂרָא הוּא?

ושואלים: ותיבעי להו [ושתישאל להם] שאלה זו גם לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים! ומשיבים: על של סוסים וגמלים לא מיבעיא להו [נצרכה להם] לשאול, דלא עכירי [שאינם עכורים], ולא דמו [ואינם דומים] לחלב, מיא עול מיא נפוק [מים נכנסו לגופם, מים יצאו]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] השאלה, הרי זה בשל חמור, דעכירי ודמו [שהם עכורים ודומים] לחלב, מאי [מהו דינם]? מגופיה קא מימצצי ואסירי [מגופו הם מתמצים ואסורים], או דלמא [שמא]: מיא עול מיא נפוק [מים נכנסו מים יצאו], והאי דעכירי הבלא דבישרא [וזה שהם עכורים — מחום הבשר] הוא?

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּה: שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא — טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר — טָהוֹר. ״מִטָּמֵא״ לָא קָאָמַר, אֶלָּא ״מִן

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור. ויש לדייק: "היוצא מטמא" לא קאמר [אינו אומר], כלומר, כל שיוצא מגופו של טמא, אלא: "מן

הַטָּמֵא״, וְהָנֵי נָמֵי מִינָא דְּטָמֵא הוּא.

הטמא", וכוונת התנא לרבות כל שהוא ממין הטמא, והני נמי מינא דטמא [ואלה גם כן, מי רגלים של חמור, מין של הטמא] הוא, שהרי הם נראים כחלב החמור, ואסורים.

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, דְּסוּסִים וּגְמַלִּים לָא קָא מִיבַּעְיָא לְהוּ, דְּלָא שָׁתוּ אִינָשֵׁי. כִּי קָמִיבַּעְיָא לְהוּ דַּחֲמוֹר, דְּשָׁתוּ אִינָשֵׁי וּמְעַלּוּ לְיַרְקוֹנָא, מַאי?

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בלשון אחרת את הדיון בענין מי רגלים של חמור: לגבי מי רגלים של סוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו [לא נשאלה להם] השאלה, לתלמידי רב ששת, משום דלא שתו אינשי [שאין אנשים שותים אותם]. כי קמיבעיא להו [כאשר נשאלה להם] הרי זה בשל חמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא [ששותים אותם אנשים והם טובים למחלת הירקון], מאי [מה הדין]?

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: הַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר טָהוֹר — וְהָנֵי נָמֵי מִטָּמֵא קָאָתֵי.

אמר להו [להם] רב ששת, תניתוה [שניתם אותה] במשנתנו: היוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור, והני נמי [ואלה גם כן] מחמור שהוא טמא קאתי [הם באים], ולכן הם אסורים.

מֵיתִיבִי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ דְּבַשׁ דְּבוֹרִים מוּתָּר? מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיסוֹת אוֹתוֹ לְגוּפָן, וְאֵין מְמַצּוֹת אוֹתוֹ מִגּוּפָן.

מיתיבי [מקשים] עליו ממה ששנינו במשנה: מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שהן רק מכניסות אותו, את צוף הפרחים, לגופן, ואולם אין הן ממצות (מפיקות) אותו מגופן. ואף מי רגלים, שאינם מתמצים מגופו של החמור, אלא מים שנכנסו הם מים שיצאו, מפני מה ייאסרו?

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יַעֲקֹב, דְּאָמַר: דּוּבְשָׁא רַחֲמָנָא שַׁרְיֵיהּ.

ומשיבים: הוא, רב ששת, שאמר כדעת ר' יעקב, שאומר: דובשא רחמנא שרייה [הדבש, התורה התירה אותו] באופן מיוחד, אף שבעיקרו של דבר, כל היוצא מן הטמא — טמא.

דְּתַנְיָא, רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: ״אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף״ — זֶה אַתָּה אוֹכֵל, וְאִי אַתָּה אוֹכֵל שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא.

דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יעקב אומר: נאמר לגבי שרץ העוף הטהור "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף" (ויקרא יא, כא), והלשון "זה" באה להדגיש: זה אתה אוכל, ואי (ואין) אתה אוכל שרץ עוף טמא.

שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא בְּהֶדְיָא כְּתִיב! אֶלָּא שֶׁרֶץ עוֹף טָמֵא אִי אַתָּה אוֹכֵל, אֲבָל אַתָּה אוֹכֵל מַה שֶּׁעוֹף טָמֵא מַשְׁרִיץ, וְאֵיזֶה זֶה? זֶה דְּבַשׁ דְּבוֹרִים.

ותוהים: איסורו של שרץ עוף טמא בהדיא כתיב [במפורש כתוב]: "וכל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" (ויקרא יא כ), ומדוע צריך למיעוט זה! אלא כך יש לדייק: שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, כלומר, מוציא מתוכו, ואיזה זה? זה דבש דבורים.

יָכוֹל אַף דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין? אָמַרְתָּ: לֹא. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת דְּבוֹרִים, וּלְהוֹצִיא הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין? מְרַבֶּה אֲנִי דְּבַשׁ דְּבוֹרִים שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם לְוַוי, וּמוֹצִיא אֲנִי דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׁם לְוַוי.

יכול אף דבש של שרצי עוף אחרים, כגון הגזין והצירעין, יהיה מותר? אמרת (אומר אתה): לא. ושואלים: ומה ראית לרבות דבש דבורים, ולהתירו באכילה, ולהוציא דבש הגזין והצירעין לאיסור? ומשיבים: מרבה אני דבש דבורים להיתר, מפני שאין לו שם לווי, שסתם דבש הוא דבש דבורים. ומוציא אני דבש הגזין והצירעין שיש לו שם לווי.

כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: דְּבַשׁ הַגַּזִּין וְהַצִּירְעִין טָהוֹר וּמוּתָּר בַּאֲכִילָה? דְּלָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת הלכה זו ששנויה בברייתא]: דבש הגזין והצירעין טהור (אינו ראוי לקבל טומאה) ומותר באכילה — שלא כשיטת ר' יעקב.

טָהוֹר — אַלְמָא בָּעֵי מַחְשָׁבָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: דְּבַשׁ בְּכַוַּורְתּוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳוכָלִין שֶׁלֹּא בְּמַחְשָׁבָה.

ומדייקים בלשונה של הלכה זו: מה ששנינו שדבש גזין וצירעין טהור — אלמא בעי [מכאן שהוא צריך] מחשבה מפורשת לאוכלו, ורק אז יהא ראוי לקבל טומאה כדין אוכל. ומכאן שדבש דבורים, שהוזכר אף הוא באותה משנה, ולא נאמר בו שהוא טהור — אינו צריך מחשבה מפורשת לאוכלו, כדי לקבל טומאה, משום שבסתמו הוא עומד לאכילה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: דבש (דבורים) כשהוא עדיין בכוורתו, קודם שרדו אותו — מטמא טומאת אוכלין אף שלא במחשבה.

חָלֵי דְּיַחְמוּרְתָּא, סְבוּר רַבָּנַן לְמֵימַר: בֵּיעֵי נִינְהוּ וַאֲסִירָן. אָמַר רַב סָפְרָא: זַרְעָא דְּאַיָּלָא הוּא, דְּאָזֵיל בָּתַר אַיָּלְתָּא, וְאַיְּידֵי דְּרַחְמָהּ צַר לָא מִזְדַּקְקָא, וְאָזֵיל בָּתַר יַחְמוּרְתָּא וְנָתְרִי.

א ועוד בענין דברים היוצאים מן החי. חלי דיחמורתא [גושים של יחמורה, שהיא פולטת מרחמה], סבור רבנן למימר [חשבו חכמים לומר]: ביעי נינהו ואסירן [ביצים הן, חלק מגופה, ואסורות], כדין איבר מן החי. אמר רב ספרא: זרעא דאילא [זרע של אייל] הוא, דאזיל בתר אילתא [שהולך האייל אחרי האיילה] כדי להזדווג עמה, ואיידי דרחמה צר לא מזדקקא [ומתוך שרחמה צר אינה מזדקקת לו], ואזיל בתר יחמורתא [והולך אחר היחמורה], ונזקק לה, ומעין גושים של שכבת זרעו הם, שנתקשתה — ונתרי [והם הנושרים] מגופה.

אָמַר רַב הוּנָא: עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל חֲמוֹר — מוּתָּר, מַאי טַעְמָא? פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא.

ב אמר רב הונא: עור הבא כנגד פניו של חמור כשהוא נולד, כלומר, כעין עור העוטף אותו — מותר, מאי טעמא? פירשא בעלמא [פרש בלבד] הוא, ואינו חלק מגוף האם או הולד.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא: תַּנְיָא דִּמְסַיַּע לָךְ: עוֹר הַבָּא כְּנֶגֶד פָּנָיו שֶׁל אָדָם, בֵּין חַי בֵּין מֵת — טָהוֹר. מַאי לָאו בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ חַיָּה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה?

אמר ליה [לו] רב חסדא: תניא דמסיע [שנויה ברייתא שמסייעת] לך: עור הבא כנגד פניו של (ולד) אדם, בין חי בין מת — טהור מלטמא טומאת מת. מאי לאו [האם אין] הכוונה: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה, שאינו נחשב חלק מגוף העובר, ולא חלק מגוף האם, אלא כפרש בלבד, ולכן, גם כששניהם מתים אינו מטמא?

לָא, בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ מֵתָה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ חַיָּה. וְהָתַנְיָא: בֵּין הוּא חַי וְאִמּוֹ חַיָּה, בֵּין הוּא מֵת וְאִמּוֹ מֵתָה! אִי תַּנְיָא, תַּנְיָא.

השיב לו רב הונא: לא, אין מברייתא זו ראיה, שכן יש לפרש: בין הוא חי ואמו מתה, בין הוא מת ואמו חיה, כלומר, רק אם אחד מהם חי — עור זה טהור, אבל אם שניהם מתים — אסור. אמר לו רב חסדא: והתניא [והרי שנויה ברייתא] כך: בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה! אמר לו: אי תניא, תניא [אם שנויה, שנויה].

מַתְנִי׳ דָּג טָמֵא שֶׁבָּלַע דָּג טָהוֹר, מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְטָהוֹר שֶׁבָּלַע דָּג טָמֵא, אָסוּר בַּאֲכִילָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ גִּידּוּלוֹ.

ג משנה דג טמא שבלע דג טהור, ונמצא בתוכו — מותר הטהור באכילה. וטהור שבלע דג טמא — הדג הטמא אסור באכילה, לפי שאינו גידולו, לא גדל ממנו.

גְּמָ׳ טַעְמָא דַּחֲזֵינֵיהּ דִּבְלַע, הָא לָא חֲזֵינֵיהּ דִּבְלַע — אָמְרִי: אַשְׁרוֹצֵי אַשְׁרֵיץ.

ד גמרא ומדייקים בלשון המשנה "דג טמא שבלע דג טהור": טעמא דחזיניה דבלע [הטעם, דווקא משום שראינו אותו, את הטמא, שהוא בולע] את הדג הטהור, מותר הטהור באכילה. הא לא חזיניה דבלע [אבל אם לא ראינו אותו שהוא בולע] — אמרי: אשרוצי אשריץ [אומרים אנו: שמא הדג הטמא השריץ אותו] במעיו, והוא אסור.

מְנָלַן? דְּתַנְיָא: דָּג טָמֵא מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים. אִי הָכִי, כִּי חָזֵינָא דִּבְלַע אָמְרִינַן: הַאי אִיעַכַּלָא, וְהַאי אַשְׁרוֹצֵי אַשְׁרֵיץ!

מנלן [מנין לנו] חשש זה? דתניא [ששנויה ברייתא]: דג טמא משריץ את ולדותיו, דג טהור מטיל ביצים ומהם יוצאים הולדות. ומקשים: אי הכי, כי חזינא דבלע אמרינן [אם כך, גם כאשר רואים אנו אותו שהוא בולע דג טהור, צריכים אנו לומר]: האי איעכלא, והאי אשרוצי אשריץ [זה שבלע התעכל, ואת זה שמצאנו במעיו השריץ, וייאסר]!

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ דֶּרֶךְ הָרֶיעִי. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ דֶּרֶךְ בֵּית הַבְּלִיעָה. רַב נַחְמָן אָמַר: כְּגוֹן שֶׁמְּצָאוֹ שָׁלֵם.

אמר רב ששת: מדובר כגון שמצאו את הדג הטהור דרך הריעי, כלומר, במערכת העיכול, ולא במקום שבו משריץ הדג הטמא את ולדותיו. רב פפא אמר בדומה לכך: כגון שמצאו את הטהור דרך בית הבליעה. רב נחמן אמר: כגון שמצאו שלם שצורתו שלמה וגמורה, שלא כעובר.

רַב אָשֵׁי אָמַר: רוֹב דָּגִים בְּמִינָן מַשְׁרִיצִין, וּכְמִי שֶׁבָּלַע לְפָנֵינוּ דָּמֵי.

רב אשי אמר: אין לדייק מלשון המשנה שמדובר דווקא כשראינוהו שבלע דג טהור. אלא מסתמכים על כך שרוב הדגים במינן (בני מינם) הם משריצין, ולפיכך, כשמוצאים דג טהור במעי דג טמא — כמי שבלע אותו לפנינו דמי [נחשב] הדבר.

תָּנוּ רַבָּנַן: דָּג טָמֵא — מַשְׁרִיץ, דָּג טָהוֹר — מֵטִיל בֵּיצִים, כָּל הַמּוֹלִיד — מֵנִיק, וְכׇל הַמֵּטִיל בֵּיצִים — מְלַקֵּט, חוּץ מֵעֲטַלֵּף שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמֵּטִיל בֵּיצִים — מֵנִיק.

ה ומביאים את הברייתא שחלק ממנה נזכר קודם לכן. תנו רבנן [שנו חכמים]: דג טמא משריץ, דג טהור מטיל ביצים. כל המוליד ולדות — מניק אותם, וכל המטיל ביצים — מלקט אוכל, ומאכיל בו את ולדותיו, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים — מניק.