תַּלְמוּד לוֹמַר: ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ שְׁנֵי פְּעָמִים — פִּטְרֵי חֲמוֹרִים אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים.

תלמוד לומר: "פטר חמור" "פטר חמור" שני פעמים (שמות יג, יג. שמות לד, ל), ומן הכתוב הנוסף אתה למד כי פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים, שאין בהם כלל דין בכורה.

פָּרֵיךְ רַב אַחַאי: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא חַד, הֲוָה אָמֵינָא דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל, וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא, וּלְעוֹלָם בְּשֶׂה.

פריך [הקשה על כך] רב אחאי: וכיצד אתה פוטרם לגמרי מן הבכורה בגלל הכתוב הנוסף? והרי אי כתב רחמנא חד [אם היתה כותבת התורה "פטר חמור" אחד] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: חמור הריהו דבר שהיה בכלל בהמה טמאה, ויצא מן הכלל, כלומר, נזכר לעצמו, כדי ללמד שצריך לפדותו בשה (שמות לד, ל). ולפי המדות שהתורה נדרשת בהן, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, ולעולם כל בהמה טמאה נפדית דווקא בשה.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ אַחֲרִינָא, פִּטְרֵי חֲמוֹרִים וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים, וְאֵימָא: מַעֲטִינְהוּ מֹשֶׁה, וּלְעוֹלָם בְּכׇל דָּבָר!

לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "פטר חמור תפדה בשה" אחרינא [אחר, פעם נוספת], לומר: פטרי חמורים פודים בשה, ולא פטרי סוסים וגמלים. ואימא [ואמור, איפוא, כפי שהצענו מתחילה]: מעטינהו [מיעט אותם הכתוב], את פטרי סוסים וגמלים, מפדיון בשה, ולעולם פודים אותם, בכל דבר!

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״ וַ״חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״. ״פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״, ״פֶּטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה״ לְמָה לִי? פִּטְרֵי חֲמוֹרִים אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים.

ומשיבים: אם כן, שלא הוצרך הכתוב אלא למעטם מפדיון בשה — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "פטר חמור תפדה בשה", ובפעם השניה רק: "חמור תפדה בשה", ודי בכך. "פטר חמור תפדה בשה" ושוב "פטר חמור תפדה בשה" למה לי? הרי כפילות זו של "פטר חמור" באה להדגיש: פטרי חמורים אמרתי לך ולא פטרי סוסים וגמלים.

וְתַנָּא דִידַן, לְמַעוֹטֵי סוּסִים וּגְמַלִּים, מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו], שלמד את דין משנתנו מכפילות זו, למעוטי [למעט] סוסים וגמלים מן הבכורה מנא ליה [מנין לו]?

אָמַר רַב פָּפָּא: כׇּל מִקְנְךָ תִּזָּכָר — כָּלַל, שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר — פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט — אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, שׁוֹר וָשֶׂה וַחֲמוֹר — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.

אמר רב פפא: נאמר "כל מקנך תזכר פטר שור ושה. ופטר חמור תפדה בשה" (שמות לד, יט—כ), "כל מקנך תזכר" — הרי זה כלל, שור ושה וחמור — פרט, ולפי המדות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ועל כן שור ושה וחמור — אין [כן], חייב בבכורה, מידי אחרינא [דבר אחר] — לא.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? ״פֶּטֶר״ הִפְסִיק הָעִנְיָן, וְרַבָּנַן? וָי״ו הֲדַר עָרְבֵיהּ קְרָא.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, מה הוא אומר? ומשיבים: לשיטתו, החמור אינו אחד הפרטים של "כל מקנך תזכר", שהרי "פטר" שהוזכר קודם חמור — הפסיק הענין. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם עונים לטענה זו? ומשיבים: על ידי וי"ו שב"ופטר", הדר ערביה קרא [חזר ועירב אותו המקרא], את החמור.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? לָא לִכְתּוֹב לָא וָי״ו וְלָא ״פֶּטֶר״.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי מה הוא אומר? ומשיבים: לדעתו, אם אכן חמור הוא פרט של הכלל הראשון — לא לכתוב [שלא תכתוב התורה] לא וי"ו ולא "פטר".

וְרַבָּנַן? אַיְּידֵי דְּהָא קְדוּשַּׁת דָּמִים, וְהָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף — פָּסֵיק לְהוּ וַהֲדַר עָרֵיב לְהוּ.

ומן הצד האחר, ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם עונים לטענה זו? ומשיבים: איידי דהא [מתוך שזה], פטר חמור, הריהו קדושת דמים, שאינו קדוש אלא לדמיו, שצריך לפדותו בשה, והא [וזה], בכור שור ושה, הריהו קדושת הגוף, שמקריבים אותו על המזבח — פסיק להו [פסק אותם] זה מזה ב"פטר", והדר עריב להו [ואחר כך חזר ועירב אותם] בוי"ו, ללמד שגם החמור פרט של הכלל שנאמר בתחילה "כל מקנך תזכר".

אִיבַּעְיָא לְהוּ: פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר, וְיֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — מַהוּ?

א כפי שנזכר לעיל, שנינו בפרק השני: רחל שילדה כמין עז וכו' פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים של אמו — חייבת. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: פרה שילדה מין חמור, ששנינו במשנתנו שהוא פטור מן הבכורה, ויש בו מקצת סימנין של אמו, מהו דינו?

עֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל, וְרָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, דְּכִי יֵשׁ מִקְצָת סִימָנִין — חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, דְּהָא טְהוֹרָה וְהָא טְהוֹרָה, הָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף וְהָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף.

מה ששנינו לגבי עז שילדה מן רחל, ורחל שילדה מין עז, דכי [שכאשר] יש בולד מקצת סימנין של האם חייבת בבכורה, הרי זה משום שממילא יש צדדי דמיון בין רחל ועז, דהא [שזו] טהורה והא [וזו] טהורה, וכן הא [זו] יש לבכורות שבה קדושת הגוף ליקרב על המזבח, והא [וזו] יש לבכורות שבה קדושת הגוף.

הָכָא, דְּהָא טְמֵאָה וְהָא טְהוֹרָה, הָא קְדוּשַּׁת הַגּוּף וְהָא קְדוּשַּׁת דָּמִים — לָא, אוֹ דִלְמָא: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בְּנֵי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה — קָדוֹשׁ?

אבל הכא [כאן], בפרה שילדה כמין חמור, דהא [שזה] הולד, כמין בהמה טמאה, והא [וזו] האם טהורה. וכן הא [זו], הפרה, יש לבכורות שבמינה קדושת הגוף, והא [וזו] הולד, הריהו ממין שיש לבכורותיו רק קדושת דמים — לא, וגם אם יש לולד מקצת סימני אמו אינו קדוש בבכורה. או דלמא [שמא]: כיון דאידי ואידי [שזה וזה], פרה וחמור, בני מיקדש [ראויים להתקדש] בבכורה — הרי הוא קדוש?

וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר: כֵּיוָן דְּאִידֵּי וְאִידֵּי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה קָדוֹשׁ, חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מַהוּ? הָכָא וַדַּאי לָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה הוּא, אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּמִין טְמֵאָה הוּא קָדוֹשׁ?

ואם תמצי [תוכל] לומר: כיון דאידי ואידי מיקדש [שזה וזה ראויים להתקדש] בבכורה כשיש בו מסימני אמו הריהו קדוש, יש לשאול: חמור שילדה מין סוס ויש בו מקצת סימני חמור, מהו? הכא [כאן] ודאי אין מקום לומר שהולד קדוש בבכורה, שהרי הסוס לא בת מיקדש [אינה ראויה להתקדש] בבכורה הוא. או דלמא [שמא] נאמר: כיון שמין טמאה הוא, האם והולד — קדוש, הואיל ויש בו מקצת סימני אמו, שהיא חמורה?

אִם תִּמְצָא לוֹמַר: כֵּיוָן דְּמִין טְמֵאָה הוּא קָדוֹשׁ, פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מַהוּ? הָכָא וַדַּאי הָא טְהוֹרָה וְהָא טְמֵאָה, הָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה וְהָא לָא בַּת מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה, אוֹ דִלְמָא סִימָנִין מִילְּתָא הִיא?

ועוד, אם תמצא [תוכל] לומר: חמור שילדה כמין סוס, ויש בו מקצת סימני חמור, כיון שמין טמאה הוא — קדוש, פרה שילדה מין סוס, מהו הדין? הכא [כאן] ודאי אין מקום לחייבו בבכורה, שהרי הא [זו] טהורה והא [וזו] טמאה, הא בת מיקדש [ראויה להתקדש] בבכורה, והא לא בת מיקדש [וזו לא ראויה להתקדש] בבכורה. או דלמא [שמא] נאמר: על כל פנים, מקצת סימנין של אימו מילתא היא [דבר חשוב הוא], והולד קדוש בבכורה?

תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה מִין בְּהֵמָה טְמֵאָה — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה. מַאי לָאו אֲפִילּוּ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס? לֹא, פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שילדה מין בהמה טמאה — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת בבכורה. מאי לאו [האם לא] כולל הדבר אפילו פרה שילדה מין סוס? ודוחים: לא, דווקא פרה שילדה מין חמור, שבשניהם יש קדושת בכורה.

תָּא שְׁמַע: פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה. מַאי לָאו אַתַּרְוַיְיהוּ? לָא, אַפָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] תשובה ממה ששנינו בברייתא: פרה שילדה מין חמור, וחמור שילדה מין סוס — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין — חייבת בבכורה, מאי לאו אתרוייהו [האם לא על שניהם] מדובר, שאם יש בו מקצת סימני אמו הריהו בכור, גם על פרה שילדה מין חמור, וגם על חמור שילדה כמין סוס? ואם כן, יש מכאן פתרון לשתיים מן השאלות שנשאלו! ודוחים: לא, מדובר רק על פרה שילדה מין חמור.

אֲבָל חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס, לְמַאי קָתָנֵי לַהּ? לִפְטוּרָא? פְּשִׁיטָא! הַשְׁתָּא, וּמָה פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי בְּנֵי מִיקְדָּשׁ בִּבְכוֹרָה נִינְהוּ, אָמְרַתְּ: אִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — אִין, וְאִי לָא — לָא, חֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה מִין סוּס מִיבַּעְיָא?

ושואלים: אבל חמור שילדה מין סוס, למאי קתני לה [לשם מה שונה אותה] בברייתא? לפטורא [לפטור] מן הבכורה, כשאין בו מקצת סימני אמו? והרי פשיטא [פשוט] הדבר, השתא [עכשיו, הרי] ומה פרה שילדה מין חמור, דאידי ואידי בני מיקדש בבכורה נינהו [שזה וזה ראויים להתקדש בבכורה הם], אמרת [אומר אתה]: אם יש בו מקצת סימנין — אין [כן], קדוש בבכורה, ואי [ואם] לא — לא, חמור שילדה מין סוס שאין בו קדושת בכורה, מיבעיא [נצרכה לומר] שהוא פטור כשאין בו מקצת סימנים?

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ: הָתָם הוּא דְּיֵשׁ לָהּ קַרְנַיִם, וְהָא אֵין לָהּ קַרְנַיִם; הָא פַּרְסוֹתֶיהָ סְדוּקוֹת, וְהָא פַּרְסוֹתֶיהָ קְלוּטוֹת.

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], גם לאחר ששנינו שפרה שילדה כמין חמור פטורה. שכן סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר]: התם [שם] הוא שנפטרה מן הבכורה, לפי שפרה וחמור שונים לגמרי זה מזה, שפרה יש לה קרנים, והא [וזו, החמור] אין לה קרנים, הא [זו, פרה] פרסותיה סדוקות, יש שסע באמצען, והא [וזו, חמור] פרסותיה קלוטות (שלמות).

אֲבָל הָכָא, דְּאִידֵּי וְאִידֵּי אֵין לָהּ קַרְנַיִם, אִידֵּי וְאִידֵּי פַּרְסוֹתֶיהָ קְלוּטוֹת, אֵימָא חֲמוֹר אָדוֹם בְּעָלְמָא הוּא, קָמַשְׁמַע לַן.

אבל הכא [כאן], חמור שילדה כמין סוס, שיש דמיון רב בין מין האם ומין הוולד, דאידי ואידי [שזו וזו] אין לה קרנים, אידי ואידי [זו וזו] פרסותיה קלוטות, אימא [אמור] שולד זה חמור אדום בעלמא [בלבד] הוא, והוא נחשב כבכור לאמו, על כן קמשמע לן [משמיע לנו] התנא שהוא מין אחר, ופטור מן הבכורה.

וּמָה הֵן בַּאֲכִילָה כּוּ׳. לְמָה לִי לְמִיתְנֵי ״שֶׁהַיּוֹצֵא״?

ב שנינו במשנה בענין בהמה שילדה שלא כמינה: ומה הן באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה — מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה — אסור באכילה. והוסיף התנא: שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ושואלים: למה לי למיתני [לשנות] שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור?

סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא, דְּלָא תִּיחַלַּף לָךְ, דְּלָא תֵּימָא: זִיל בָּתְרֵיהּ דִּידֵיהּ, וְהַאי טָהוֹר מְעַלְּיָא הוּא, וְהַאי טָמֵא מְעַלְּיָא הוּא, אֶלָּא זִיל בָּתַר אִימֵּיהּ.

ומשיבים: סימנא בעלמא [סימן בלבד] הוא, שלא תיחלף [תתחלף] לך גרסת המשנה בטעות, דלא תימא: זיל בתריה דידיה [שלא תאמר: לך אחריו, אחרי הנולד בעצמו], והאי טהור מעליא [וזה, למרות שנולד לטמאה, טהור מעולה] הוא, והאי טמא מעליא [וזה, למרות שנולד לטהורה, טמא מעולה] הוא. אלא זיל בתר אימיה [לך אחר אימו].

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה״ — יֵשׁ לְךָ שֶׁהוּא מַעֲלֵה גֵרָה וּמַפְרִיס פַּרְסָה וְאִי אַתָּה אוֹכְלוֹ, וְאֵיזֶה זֶה? טָהוֹר שֶׁנּוֹלַד מִן הַטָּמֵא. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא טָמֵא הַנּוֹלָד מִן הַטָּהוֹר, וּמַאי ״מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה״?

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שלענין היתר ואיסור אכילה הולכים אחר האם? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר: "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" (ויקרא יא, ד), ומכאן משמע: יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי (ואין) אתה אוכלו, ואיזה זה? טהור שנולד מן הטמא. ויש לשאול: או אינו אלא בא למעט טמא, שאינו מעלה גרה ומפריס פרסה, הנולד מן הטהור, ומאי [ומה פירוש] "ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" — ד

הָכִי קָאָמַר: דָּבָר הַבָּא מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה לָא תֵּיכוּל, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גָּמָל... טָמֵא הוּא״ — הוּא טָמֵא, וְאֵין טָמֵא הַנּוֹלָד מִן הַטָּהוֹר טָמֵא אֶלָּא טָהוֹר.

הכי קאמר [כך הוא אומר], לכך כוונתו: דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול [תאכל]! תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "גמל טמא הוא" ("את הגמל כי מעלה גרה ופרסה איננו מפריס טמא הוא לכם", ויקרא יא, ד), ויש כאן הדגשה: הוא טמא, ואין טמא הנולד מן הטהור טמא, אלא טהור.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַגְּמַלָּה, וְאֶחָד גָּמָל הַנּוֹלָד מִן הַפָּרָה.

ר' שמעון אומר: נאמר "גמל" "גמל" שני פעמים, לענין איסור אכילה, פעם בספר ויקרא (יא, ד) ופעם בספר דברים (יד, ז), הרי זה בא לומר: אחד גמל הנולד מן הגמלה, ואחד גמל הנולד מן הפרה טמא. שלדעתו, אם טהורה ילדה כמין טמאה — אסור הולד באכילה, שלא כשיטת משנתנו. ומבררים את דעות החכמים שבברייתא.

וְרַבָּנַן, הַאי ״גָּמָל״ ״גָּמָל״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? חַד לֶאֱסוֹר עַצְמוֹ, וְחַד לֶאֱסוֹר חֲלָבוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, לֶאֱסוֹר חֲלָבוֹ מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֶת הַגָּמָל״. וְרַבָּנַן, ״אֶתִּים״ לָא דָּרְשִׁי.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' שמעון, האי [אותו] כפל לשון של "גמל" "גמל", מאי עבדי ליה [מה הם עושים בו]? ומשיבים: חד [אחד מהם] בא לאסור את הגמל עצמו, וחד [ואחד מהם] בא לאסור את חלבו, שחלב הנקבה גם הוא אסור. ושואלים: ור' שמעון, לאסור חלבו של גמל, ושאר בהמות טמאות, מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא, נלמד לו הדבר] ממה שנאמר "את הגמל", ולשון "את" הריהי באה לרבות את חלבו. ומן הצד האחר, רבנן [חכמים], "אתים" המילה "את" בתור ריבוי לא דרשי [אינם דורשים].

כִּדְתַנְיָא: שִׁמְעוֹן הָעַמְסוֹנִי הָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל ״אֵת״ וָ״אֵת״ שֶׁבַּתּוֹרָה, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ פֵּירַשׁ. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, כׇּל ״אֶתִּין״ שֶׁדָּרַשְׁתָּ מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁקִּבׇּלְתִּי שָׂכָר עַל הַדְּרִישָׁה, כָּךְ אֲנִי מְקַבֵּל שָׂכָר עַל הַפְּרִישָׁה.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: שמעון העמסוני היה דורש כל "את" ו"את" שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים ו, יג) ולא מצא מה לרבות מ"את" האמורה בו, שאין דבר שמוראו שווה למורא המקום — פירש, כלומר, הפסיק לדרוש לשון "את". אמרו לו תלמידיו: רבי, מאחר ולא ניתן לדרוש בדרך זו, כל "אתין" שדרשת עד עכשיו מה תהא עליהם? וכי לשוא דרשת? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה שדרשתי כך את הכתובים, כך אני מקבל שכר על הפרישה.

עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד: ״אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ — לְרַבּוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים.

עד שבא ר' עקיבא ולימד: "את ה' אלהיך תירא" — הרי זה לרבות תלמידי חכמים, שצריך לירא מהם.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה, טַעְמָא דְרַבָּנַן מִ״גָּמָל״ ״גָּמָל״, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מֵ״אֶת הַגָּמָל״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חָלָב דִּבְהֵמָה טְמֵאָה שְׁרֵי?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: אלא מעתה, שאנו אומרים כי טעמא דרבנן [טעמם של חכמים], שהם למדים לאסור אף חלב גמל מ"גמל" "גמל", ור' שמעון מ"את הגמל", יש להסיק: הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי אומר] חלב בהמה טמאה שרי [מותר]?

מַאי שְׁנָא מֵהָא דְּתַנְיָא: ״הַטְּמֵאִים״ — לֶאֱסוֹר צִירָן, וְרוֹטְבָן, וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן?

מאי שנא מהא דתניא [במה שונה דינו של חלב מזו ששנויה בברייתא]: נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא) ומה' הידיעה למדו חכמים לאסור גם צירן (שומנם, הנוזל היוצא מגופם), וגם רוטבן (הרוטב היוצא מהם תוך כדי בישול), וגם קיפה שלהן (התבשיל הנקפה ומצטבר בשולי הקדירה)?

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל דִּבְהֵמָה טְהוֹרָה נָמֵי חִידּוּשׁ הוּא, דְּאָמַר מַר: דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב, וְכֵיוָן דְּחִידּוּשׁ הוּא — בִּבְהֵמָה טְמֵאָה נָמֵי לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

השיב לו רב אשי: איצטריך [הוצרך] חלב הגמל ללימוד בפני עצמו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל וחלב של בהמה טהורה נמי [גם כן] חידוש הוא שמותר, שהרי נוצר מן הדם, וכפי שאמר מר [החכם]: אשה שילדה ומניקה — אינה רואה דם נידה, משום שדם הנקבה המניקה נעכר (נעשה עכור) ונעשה ממנו חלב. וכיון שחידוש הוא שחידשה תורה, שחלב מותר, אם כן בבהמה טמאה נמי לישתרי [גם כן יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שהוא אסור.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דָּם נֶעְכָּר וְנַעֲשֶׂה חָלָב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵיבָרֶיהָ מִתְפָּרְקִין הֵימֶנָּה וְאֵין נַפְשָׁהּ חוֹזֶרֶת עָלֶיהָ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שמניקה אינה רואה דם משום שדם נעכר ונעשה חלב, ואם כן יש חידוש במה שהותר החלב בטהורה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טעם הדבר שמניקה אינה רואה דם, הוא משום שהיולדת איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה, כלומר, אינה חוזרת לבריאותה עד עשרים וארבעה חדש, ולשיטתו החלב אינו נוצר מן הדם — מאי איכא למימר [מה יש לומר]? מדוע הוצרך הכתוב לאסור במיוחד חלב בהמה טמאה?

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְלֵיכָּא מִידֵּי דְּאָתֵי מֵחַי וְשַׁרְיֵיהּ רַחֲמָנָא, וְהַאי חָלָב כִּי אֵבֶר מִן הַחַי הוּא, וּשְׁרֵי, וְהִילְכָּךְ אֲפִילּוּ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה לִישְׁתְּרֵי, קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: איצטריך [הוצרך הדבר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא [ואין דבר שבא מן החי והתירה אותו התורה], והאי [וזה] החלב כי [כמו] אבר מן החי הוא, ובכל זאת שרי [מותר]. והואיל וחידוש הוא שחידשה תורה, הילכך [על כן] יש לומר כי אפילו בבהמה טמאה לישתרי [יהיה מותר], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאסור.

וְחָלָב דִּבְהֵמָה טְהוֹרָה מְנָלַן דִּשְׁרֵי? אִילֵימָא מִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא ״בָּשָׂר בְּחָלָב״, הָא לְחוּדֵיהּ שְׁרֵי, וְאֵימָא: חָלָב לְחוּדֵיהּ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, בָּשָׂר בְּחָלָב — בַּהֲנָאָה נָמֵי אָסוּר!

א ושואלים: ובאמת, חלב של בהמה טהורה מנלן דשרי [מנין לנו שהוא מותר באכילה]? אילימא מדאסר רחמנא [אם תאמר ממה שאסרה התורה] בשר בחלב, ונסיק מכאן: הא לחודיה שרי [אבל לעצמו מותר החלב] — יש לדחות הוכחה זו, שכן יכול אתה להסיק מסקנה אחרת, ואימא [ואמור] כך: חלב לחודיה [כשלעצמו] — אסור באכילה ומותר בהנאה, שלא בדרך אכילה, בשר בחלב — בהנאה נמי [גם כן] אסור! וגם

וּלְרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּשָׁרֵי בַּהֲנָאָה, מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ לְמִילְקֵי עַל בִּישּׁוּלֵיהּ!

לר' שמעון דשרי [שמתיר] בשר בחלב בהנאה, משכחת לה [מוצא אתה] טעם מיוחד להוסיף איסור לגבי בשר בחלב, גם אם חלב נאסר כשלעצמו — למילקי על בישוליה [ללקות על בישולו] של בשר בחלב!

אֶלָּא מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא דְּבִפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, ״תִּזְבַּח״ — וְלֹא גִּיזָּה, ״בָּשָׂר״ — וְלֹא חָלָב, הָא דְּחוּלִּין שְׁרֵי.

אלא מכאן יש להוכיח שחלב מותר באכילה — מדגלי רחמנא [מכיון שגילתה התורה] בפסולי המוקדשין, כלומר, קדשים שנפל בהם מום ונפדו, שנאמר בהם: "תזבח ואכלת בשר" (דברים יב, טו), ודורשים שם: "תזבח" — כוונתו — ולא גיזה, שאינך רשאי ליהנות מצמרם, "בשר" — ולא חלב. ותלמד מכאן: הא [אבל] חלב של חולין — שרי [מותר].

וְאֵימָא: דְּחוּלִּין אָסוּר בַּאֲכִילָה וּשְׁרֵי בַּהֲנָאָה, דְּקָדָשִׁים בַּהֲנָאָה נָמֵי אָסוּר!

ודוחים: והרי יכול אתה לדייק באופן אחר, ואימא [ואמור] כך: חלב של חולין — אסור באכילה ושרי [ומותר] בהנאה, חלב של קדשים — בהנאה נמי [גם כן] אסור!

אֶלָּא, מִדִּכְתִיב: ״וְדֵי חֲלֵב עִזִּים לְלַחְמְךָ לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ וְחַיִּים לְנַעֲרוֹתֶיךָ״.

אלא יש להביא ראיה שחלב מותר מדכתיב [ממה שנאמר]: "ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כז), הרי שחלב העזים משמש למזונו של אדם ("ללחמך").

וְדִילְמָא לִסְחוֹרָה? אֶלָּא מִדִּכְתִיב ״וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב״.

ודוחים: ודילמא [ושמא] הכוונה היא לסחורה, שמוכר חלב על מנת שיהא לו לחם לאכול, אבל לא שהחלב עצמו משמש לאכילה! אלא יש להביא ראיה מדכתיב [ממה שנאמר] כאשר שלח ישי את דוד בנו למלחמה עם הפלשתים: "ואת עשרת חריצי החלב תביא לשר האלף" (שמואל א יז, יח), משמע שהיו אוכלים דברים של חלב.

וְדִלְמָא לִסְחוֹרָה? אַטּוּ דַּרְכָּהּ שֶׁל מִלְחָמָה לִסְחוֹרָה?!

ודוחים: ודלמא [ושמא] כוונתו לסחורה, שימכרם שר האלף! על כך משיבים: אטו [וכי] דרכה של מלחמה שהולכים בה לסחורה? אלא ודאי שלח להם את חריצי הגבינה כדי שיאכלום. ואם כן, יש מכאן ראיה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ״, וְאִי לָא דִּשְׁרֵי, מִשְׁתַּבַּח לַן קְרָא בְּמִידֵּי דְּלָא חֲזֵי? וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ, וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלֹא כֶסֶף וּבְלֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב״.

ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן] ראיה, שנאמר בשבחה של ארץ ישראל: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז), ואי לא דשרי [ואם לא שחלב מותר], משתבח לן קרא במידי דלא חזי [וכי משתבח לנו הכתוב בדבר שאיננו ראוי] לאכילה? ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מהכא [מכאן] יש ראיה, שאמר הנביא: "לכו שברו (קנו אוכל) ואכלו, ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב" (ישעיהו נה, א). ושבים למחלוקת ר' שמעון וחכמים, ששניהם דורשים את הכפילות "גמל" "גמל" שבספר ויקרא ובספר דברים, כל אחד לשיטתו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״שָׁפָן״ ״שָׁפָן״, ״אַרְנֶבֶת״ ״אַרְנֶבֶת״, ״חֲזִיר״ ״חֲזִיר״, לְהָנֵי הוּא דְּאָתוּ?

ושואלים: אלא מעתה, "שפן" "שפן", "ארנבת" "ארנבת", "חזיר" "חזיר", שהוזכרו גם הם פעמיים לאיסור, גם הם להני הוא דאתו [ללימודים אלו הוא שבאו]?

אֶלָּא לְכִדְתַנְיָא: לָמָּה נִשְׁנוּ בַּבְּהֵמָה — מִפְּנֵי ״הַשְּׁסוּעָה״, וּבָעוֹפוֹת — מִפְּנֵי ״הָרָאָה״.

והרי לא הובאו אלא לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: למה חזרו ונשנו כל הבהמות הטמאות והעופות הטמאים בספר דברים (דברים יד, ז—כ)? בבהמה הטמאה — מפני השסועה (דברים יד, ז) שלא נזכרה בספר ויקרא, ובעופות מפני הראה (דברים יד, יג).

״גָּמָל״ ״גָּמָל״ נָמֵי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא! כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִידְרָשׁ דָּרְשִׁינַן.

ואם כן "גמל" "גמל" נמי להכי הוא דאתא [גם כן לצורך זה הוא שבא], משום השסועה שנזכרה בספר דברים, ולא כדי לחדש דין לעצמו! ומשיבים: אף על פי כן, כל היכא דאיכא למידרש דרשינן [כל מקום שאפשר לדרוש דורשים], ורק במקום שאי אפשר לדרוש אומרים שלא הובא אלא אגב דבר אחר שנתחדש בפרשה.

תָּנוּ רַבָּנַן: רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִים — חַיֶּיבֶת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיְּהֵא רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ דּוֹמֶה לְאִמּוֹ.

ב ועוד בבירור דעת ר' שמעון בעניינים אלה, תנו רבנן [שנו חכמים]: רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל — פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים של אמו — חייבת. ר' שמעון אומר: אינה פטורה מן הבכורה עד שיהא ראשו ורובו של הולד דומה לאמו.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: לַאֲכִילָה, מִי בָּעֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן רֹאשׁוֹ וְרוּבּוֹ, אוֹ לָא?

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה ללומדים]: לענין היתר אכילה של טמאה הנולדת מן הטהורה, מי בעי [האם צריך] ר' שמעון ראשו ורובו דומה לאמו הטהורה, או לא, ודי שיש מקצת סימנים כדי להתירה באכילה?

לְעִנְיַן בְּכוֹרָה, כְּתִיב: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״, עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר. אֲבָל לַאֲכִילָה, גָּמָל הוּא דְּאָמַר רַחֲמָנָא דַּאֲסִיר, הָא

ומפרטים: לענין בכורה כתיב [נאמר]: "אך בכור שור" (במדבר יח, יז), ולמדים מכאן: עד שיהא הוא שור ובכורו שור, ואם אין ראשו ורובו שור — אין בו דין בכורה, לדעת ר' שמעון. אבל לענין אכילה, שדרש ר' שמעון מן הכתובים, שגמל שנולד מן הטהורה גם הוא אסור, יש לומר כי גמל גמור הוא דאמר רחמנא דאסיר [שאומרת התורה שאסור], הא [אבל] אם