וּפָסְקוּ.

ופסקו מאותה שעה שנמנו במדבר.

בִּשְׁלָמָא רֵישׁ לָקִישׁ, כִּדְאָמַר טַעַם, אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן — מַאי טַעְמָא?

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] לשיטתו של ריש לקיש, שלא קדשו יותר עד שנכנסו לארץ — כמו שאמר את הטעם, המקור לדבריו, שנאמר: "והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני וכו' והעברת כל פטר רחם" (שמות יג, יא), אלא לשיטת ר' יוחנן, שלא פסקו ליקדש גם לאחר המנין שבמדבר, מאי טעמא [מה הטעם]?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רַבִּי יוֹחָנָן חֲזַאי בְּחֶילְמָא דְּמִילְּתָא מְעַלַּיְתָא אָמֵינָא, אָמַר קְרָא ״לִי יִהְיוּ״ — בַּהֲוָיָיתָן יְהוּ.

אמר ר' אלעזר: את ר' יוחנן חזאי בחילמא [ראיתי בחלום], וסימן הוא דמילתא מעליתא אמינא [שדבר טוב אני אומר] בטעם דבריו: אמר קרא [המקרא] באותה שעה "כי לי כל בכור ביום הכותי בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו" (במדבר ג, יג), והתוספת "לי יהיו" באה להדגיש: בהוייתן, כפי שהם, כן יהו לי.

וְרַבִּי יוֹחָנָן, ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ... וְהַעֲבַרְתָּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עֲשֵׂה מִצְוָה זוֹ שֶׁבִּשְׁבִילָהּ תִּיכָּנֵס לָאָרֶץ.

ושואלים: ור' יוחנן, את הפסוק הזה "והיה כי יביאך... והעברת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [אותו פסוק נצרך לו] לכ מו ששנה התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: עשה מצוה זו של קידוש בכורות, שבשבילה, כלומר, בגללה, תיכנס לארץ.

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדֳּכַי לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן הָכִי מַתְנִיתוּ לַהּ, אֲנַן אִיפְּכָא מַתְנִינַן לַהּ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר.

אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים אותה] את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, אנן איפכא מתנינן לה [אנו להיפך שונים אנו אותה], ר' יוחנן אמר: לא קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר.

אֲמַר לֵיהּ: וְאָפְכִית נָמֵי תְּיוּבָתָא, וְאָפְכִיתוּ לַהּ לְהָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? אֲמַר לֵיהּ: לֹא קָדְשׁוּ לְהוּ — לֹא הוּצְרְכוּ לִיקְדַּשׁ.

אמר ליה [לו] רב אשי: ואפכית נמי תיובתא [והופכים אתם גם כן את הקושיות] שהקשו זה על זה, ואפכיתו לה להא [וכן הופכים אתם אותה לזו] שאמר ר' אלעזר, שלא ראה את ר' יוחנן בחלום, אלא את ריש לקיש, ותירץ את דבריו? אמר ליה [לו]: לפי מסורת זו שבידי, לא קדשו בכורות במדבר, שאמר ר' יוחנן, כוונתו לא הוצרכו בכורות ליקדש, לפי שכבר היו קדושים.

אִי הָכִי, הַיְינוּ דִּידַן! קָא מַשְׁמַע לַן: חַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ.

ושואלים: אי הכי [אם כך], היינו דידן [זו היא המסורת שלנו] ביחס למחלוקת, שלדעת ר' יוחנן קדשו בכורות במדבר! ומשיבים: על כל פנים קא משמע לן [משמיע לנו] רב מרדכי שחייב אדם לומר בלשון רבו.

שָׁאַל קוּנְטְרוּקוּס הַשַּׂר אֶת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: בִּפְרָטָן שֶׁל לְוִיִּם אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת, בִּכְלָלָן אַתָּה מוֹצֵא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת לְהֵיכָן הָלְכוּ?

א ובענין הפקעת הקדושה מן הבכורות, על ידי הלויים במדבר, מסופר: שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בפרטן של לוים, כאשר מנו אותם למשפחותם, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף ושלש מאות (ראה במדבר ג, כב. במדבר ג, כח. במדבר ג, לד). ואילו בכללן, כאשר נמנו כאחד, אתה מוצא שהיו עשרים ושנים אלף, שנאמר בסוף המנין: "כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף" (במדבר ג, לט). ואותם שלש מאות שנמנו בפרט, להיכן הלכו?

אָמַר לוֹ: אוֹתָן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּכוֹרוֹת הָיוּ, וְאֵין בְּכוֹר מַפְקִיעַ בְּכוֹר. מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: דַּיּוֹ לַבְּכוֹר שֶׁיַּפְקִיעַ קְדוּשַּׁת עַצְמוֹ.

אמר לו: במנין הכללי נמנו בני לוי שבאו תחת בכורות ישראל באותה שעה. ואילו אותן שלש מאות — בכורות היו, ואין בכור לוי מפקיע קדושת בכור ישראל. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר אביי: דיו ללוי בכור שיפקיע את קדושת הבכורה של עצמו.

וְעוֹד שְׁאָלוֹ: בְּגִיבּוּי כֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מָאתַיִם וְאַחַת כִּכָּר וְאַחַת עֶשְׂרֵה מָנֶה, דִּכְתִיב: ״בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְגוֹ׳״,

ועוד שאלו קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי: בגיבוי כסף כאשר גבה משה כסף לצורך המשכן, אתה מוצא שמשקל הכסף מגיע למאתים ואחת ככר ואחת עשרה מנה, דכתיב [שהרי נאמר] כי נאספו "בקע לגלגלת מחצית השקל בשקל הקדש וגו' לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים" (שמות לח, כו), שהם שלש מאות ואחד אלף ועוד שבע מאות שבעים וחמישה שקלים. וסכום זה מגיע למאתיים ואחת כיכר ואחת עשרה מנה (בכל כיכר אלף וחמש מאות שקלים, ובכל מנה עשרים וחמישה שקלים).

וּבִנְתִינַת הַכֶּסֶף אַתָּה מוֹצֵא מְאַת כִּכָּר, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וְגוֹ׳״. מֹשֶׁה רַבְּכֶם גַּנָּב הָיָה, אוֹ קוּבְיוּסְטוּס הָיָה, אוֹ אֵינוֹ בָּקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת? נָתַן מֶחֱצָה וְנָטַל מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר.

ואילו בנתינת הכסף בפועל לצורך המשכן אתה מוצא רק מאת ככר, דכתיב [שנאמר]: "ויהי מאת ככר הכסף לצקת את אדני הקדש ואת אדני הפרוכת" (שמות לח, כז). וכי משה רבכם גנב היה, או קוביוסטוס (משחק בקוביה) היה, או אינו בקי בחשבונות? נתן מחצה לצורך המשכן, ונטל לעצמו מחצה, ואפילו מחצה שלם לא החזיר, כלומר, נתן לצורך המשכן פחות ממחצית!

אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה רַבֵּינוּ גִּיזְבָּר נֶאֱמָן הָיָה, וּבָקִי בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת הָיָה, וּמָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה.

אמר לו רבן יוחנן: משה רבינו גיזבר נאמן היה, ובקי בחשבונות היה, אלא מנה של קודש, שעל פיו חושבו מאת הכיכר לאדנים, כפול היה, היה בו מנין כפול של שקלים (חמשים שקלים למנה), ומאת הכיכר שווים למאתיים הכיכר שגבה משה מבני ישראל.

הָוֵי בַּהּ רַב אַחַאי: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ, ״וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת וְגוֹ׳״? הָנָךְ לָצֶקֶת, וְאִינָךְ בֵּי גַזָּא! כְּתַב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְגוֹ׳״.

הוי [התקשה] בה רב אחאי: מאי קא קשיא ליה [מה קשה לו], לרבן יוחנן, שהוצרך להידחק? האם מה שנאמר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וגו'? והרי אפשר לומר כי הנך [מאה כיכרות אלה] יועדו לצקת מהם את האדנים, ואינך [ומאה הכיכרות האחרים] שלא נזכרו שם, ניתנו בי גזא [באוצר]! ומשיבים: כתב קרא אחרינא [כתוב פסוק אחר] שלא נזכרו בו אלא מאה כיכר: "וכסף פקודי העדה מאת ככר" וגו' (שמות לח, כה), ושם לא ניתן להסביר שמדובר רק במחצית הסכום.

וּדְקָאָמַר לֵיהּ: מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה, מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ודקאמר ליה [ומה שאמר לו] רבן יוחנן בן זכאי: מנה של קודש כפול היה, מנא ליה [מנין לו]?

אִילֵימָא מִינֵּיהּ, שֶׁהֲרֵי כָּאן שִׁבְעִים וְאֶחָד מָנֶה — ״וְאֶת הָאָלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים״, וְלֹא מְנָאָן הַכָּתוּב אֶלָּא בִּפְרוֹטְרוֹט, וְאִם אִיתָא — מֵאָה וְאֶחָד כִּכָּר וְאַחַת עֶשְׂרֵה מָנֶה מִיבְּעֵי לֵיהּ!

אילימא מיניה [אם תאמר ממנו] מפסוק זה עצמו, שהקשה ממנו קונטרוקוס השר "ויהי מאת ככר הכסף לצקת" וכו' (שמות לח, כד), שהרי בנוסף למאה כיכר, נזכרו כאן שקלי כסף נוספים במשקל שבעים ואחד מנה, שנאמר: "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" (שמות לח, כח), שהם עולים לכיכר (ששים מנה) ועוד אחד עשר מנה, ולא מנאן הכתוב במנין של כיכרות, אלא בפרוטרוט, במנין של מטבעות קטנים, שקלים. ואם איתא [אכן] מנה של קודש מנה רגיל היה, אם כן מאה כיכר (לאדנים) ואחד ככר ואחת עשרה מנה (לווים) מיבעי ליה [צריך היה לו] לכתוב!

אֶלָּא, מִדְּלֹא מְנָאָן הַכָּתוּב אֶלָּא בִּפְרוֹטְרוֹט, שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה.

אלא, משלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, שהיו בו חמשים שקלים. ובאופן זה, אלף שבע מאות שבעים וחמישה שקלים אינם מגיעים אלא לשלושים וחמשה וחצי מנים, שהם פחות מכיכר שלם (שהוא בן ששים מנה).

וְדִילְמָא כְּלָלֵי קָחָשֵׁיב בְּכַכְּרֵי, פְּרָטִי לָא קָא חָשֵׁיב בְּכַכְּרֵי!

יש לדחות ראיה זאת: ודילמא [ושמא] מגיעים השקלים לסכום של כיכר, ומכל מקום כללי קחשיב בככרי [דווקא כללים, מאות, הוא מחשב במנין הכיכרות], אבל פרטי [פרטים, כל שהוא פחות ממאה כיכר] לא קא חשיב בככרי [אינו מחשב בכיכרות], אלא בשקלים!

אֶלָּא מֵהָכָא: ״וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁקֶל״, שֶׁהֲרֵי כָּאן תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה מָנֶה, וְלֹא מְנָאָן הַכָּתוּב אֶלָּא בִּפְרוֹטְרוֹט, שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ כָּפוּל הָיָה.

אלא מהכא [מכאן] אתה למד, שנאמר: "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפים וארבע מאות שקל" (שמות לח, כט) שמלבד שבעים הכיכר הרי כאן תשעים וששה מנה, כלומר, כיכר ועוד שלושים וששה מנה, ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט, בשקלים, שמע מינה [למד מכאן]: מנה של קודש כפול היה, ולכן לא הגיע סכום השקלים לכדי כיכר שלם.

וְדִילְמָא פְּרָטָא רַבָּה קָא חָשֵׁיב בְּכַכְּרֵי, פְּרָטָא זוּטָא לָא קָחָשֵׁיב בְּכַכְּרֵי!

גם ראיה זו יש לדחות: ודילמא [ושמא] מדובר במנה רגיל, ומכל מקום פרטא רבה קא חשיב בככרי [פרט מרובה, כלומר, מנין של עשרות, הוא מחשב בכיכרים], פרטא זוטא לא קחשיב בככרי [פרט קטן, כיכרות בודדים, אינו מחשב בכיכרות]!

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: מֵהָכָא, ״וְהַשֶּׁקֶל עֶשְׂרִים גֵּרָה עֶשְׂרִים שְׁקָלִים חֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים שְׁקָלִים עֲשָׂרָה וַחֲמִשָּׁה שֶׁקֶל הַמָּנֶה יִהְיֶה לָכֶם״.

אלא אמר רב חסדא: מהכא [מכאן] אתה למד שמנה של קודש כפול היה, ממה שאמר יחזקאל הנביא, כאשר הגדיר את המשקלות שבמקדש: "והשקל עשרים גרה עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם" (יחזקאל מה, יב). כלומר, בכל שקל כסף יש עשרים מעות. וכן הצירוף של עשרים שקלים, ועוד עשרים וחמשה, ועוד עשרה, ועוד חמשה, ובסך הכל ששים שקלים — הריהו מנה, כלומר, משקל מאה דינרים.

וְהָא מָאתַן וְאַרְבְּעִין הָוְיָין! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: מָנֶה שֶׁל קוֹדֶשׁ מָנֶה כָּפוּל הָיָה.

והא [והרי] בכל שקל יש ארבעה דינרים, ואם כן ששים שקלים — מאתן וארבעין הויין [מאתיים וארבעים דינרים הם], ולא מנה! אלא שמע מינה [למד מכאן] מספר דברים: האחד, שנוגע לסוגייתנו — מנה של קודש אליו התייחס יחזקאל הנביא, מנה כפול היה, של חמשים שקלים. והיו בו איפוא מאתיים דינרים.

וּשְׁמַע מִינַּהּ, מוֹסִיפִין עַל הַמִּדּוֹת, וְאֵין מוֹסִיפִין יָתֵר עַל שְׁתוּת, וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁתוּתָא מִלְּבַר.

וממה שאמר הנביא שבמנה יהיו מעתה ששים שקלים, שמע מינה [ולמד מכאן] כי מוסיפין על המדות, כלומר, מותר להגדיל את שיעור מדות הנפח והמשקל, וכן המטבעות. ואין לחשוש לתקלה שתבוא על ידי כך. ומכל מקום אין מוסיפין יתר על שתות (ששית) מן המידה הקיימת. ושמע מינה [ולמד מכאן] כי שתות האמורה בענין זה הריהי שתותא מלבר [שתות מבחוץ], כלומר, שישית לאחר ההוספה, שהוא חמישית מן הסכום הראשוני, כפי שנוספו כאן עשרה שקלים על החמישים.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שָׁאַלְתִּי אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּבֵית מוֹתְבָא רַבָּא, מָה נִשְׁתַּנּוּ פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִפִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? אָמַר לִי: גְּזֵירַת הַכָּתוּב הִיא, וְעוֹד שֶׁסִּיְּיעוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת יְצִיאָתָם מִמִּצְרַיִם, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הָיוּ עִמּוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים טְעוּנִים מִכַּסְפָּהּ וּזְהָבָהּ שֶׁל מִצְרַיִם.

א ושבים לענין פדיון פטר חמור. אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא [בבית המדרש הגדול]: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי בהמה טמאה אחרת, כגון סוסים וגמלים, שאין פודים אותם? אמר לי: גזירת הכתוב היא. ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים (שהיו חמורים משובחים) טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

וְעוֹד שְׁאִלְתִּיו: מַאי לְשׁוֹן ״רְפִידִים״? וְאָמַר לִי: רְפִידִים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רְפִידִים שְׁמָהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁרִיפּוּ עַצְמָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם״.

הוסיף ר' חנינא, ועוד שאלתיו את ר' אליעזר: מאי [מהו פירוש] לשון "רפידים" ("ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים", שמות יז, ח)? ואמר לי: רפידים שמה, זהו שם המקום. ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר' אליעזר אומר: רפידים שמה, ר' יהושע אומר: קראו כך למקום משום שריפו עצמן שם מדברי תורה, וכן הוא אומר: "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" (ירמיהו מז, ג), הרי שיש בכתוב ביטוי דומה ל"רפידים" שמשמעו רפיון.

וְעוֹד שְׁאִלְתִּיו: מַאי לְשׁוֹן ״שִׁטִּים״? וְאָמַר לִי: שִׁטִּים שְׁמָהּ. כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שִׁטִּים שְׁמָהּ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנִּתְעַסְקוּ בְּדִבְרֵי שְׁטוּת.

ועוד שאלתיו: מאי [מה פירוש] לשון "שטים" ("וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב", , א)? ואמר לי: שטים שמה. ומעירים: אף דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים], ר' אליעזר אומר: שטים שמה, ר' יהושע אומר: קראו כך למקום משום שנתעסקו בדברי שטות.

״וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן״ — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שֶׁנַּעֲשׂוּ כּוּלָּן בַּעֲלֵי קְרָיִין.

ועוד נחלקו בפירוש מה שנאמר שם: "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן" (במדבר כה ב), מהו "ותקראנה", מה עניינה של קריאה זו, שהביאה אותם לעבודה זרה. ר' אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן, וכך קראו להן. ר' יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין, ומכאן לשון "ותקראנה", שעשו אותם בעלי קרי.

מַתְנִי׳ פָּרָה שֶׁיָּלְדָה מִין חֲמוֹר, וַחֲמוֹר שֶׁיָּלְדָה כְּמִין סוּס — פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ שְׁנֵי פְּעָמִים, עַד שֶׁיְּהֵא הַיּוֹלֵד חֲמוֹר וְהַנּוֹלָד חֲמוֹר.

ב משנה פרה שילדה בלידתה הראשונה מין חמור, כלומר, יצור הדומה במראהו לחמור, וחמור שילדה כמין סוס — הרי זו פטורה מן הבכורה, שנאמר: "פטר חמור" (שמות יג, יג) "פטר חמור" (שמות לד, כ), שני פעמים — עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור.

וּמַה הֵם בַּאֲכִילָה? בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה — מוּתָּר בַּאֲכִילָה, וּטְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה — אָסוּר בַּאֲכִילָה, שֶׁהַיּוֹצֵא מִן הַטָּמֵא — טָמֵא, וְהַיּוֹצֵא מִן הַטָּהוֹר — טָהוֹר.

ומה הם באכילה, האם ולדות שאינם נראים כבני מין אמם מותרים באכילה? בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה — הוולד מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה — אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא — טמא, והיוצא מן הטהור — טהור.

גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: רָחֵל שֶׁיָּלְדָה מִין עֵז, וְעֵז שֶׁיָּלְדָה מִין רָחֵל — פָּטוּר מִן הַבְּכוֹרָה, וְאִם יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין — חַיָּיב.

ג גמרא ובענין ששנינו במשנתנו מביאים, תנן התם [שנינו שם] בפרק השני של מסכת זאת: רחל (כבשה) שילדה מין עז, ועז שילדה מין רחל — הרי הולד פטור מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנין של אמו — הרי הוא חייב.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב יְהוּדָה, דְּאָמַר קְרָא: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״ — שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר, ״בְּכוֹר כֶּשֶׂב״ — שֶׁיְּהֵא הוּא כֶּשֶׂב וּבְכוֹרוֹ כֶּשֶׂב, ״בְּכוֹר עֵז״ — שֶׁיְּהֵא הוּא עֵז וּבְכוֹרוֹ עֵז.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב יהודה, שאמר קרא [המקרא] בענין בכור בהמה טהורה: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם" וכו' (במדבר יח, יז). ולא הוצרך להזכיר שמדובר בבכור, שהרי על כך מדובר שם, אלא נאמר "אך בכור שור" ללמד שאין חל עליו דין בכורה עד שיהא הוא (האם) שור ובכורו שור, ולא כמין בעל חיים אחר. וכן "בכור כשב" — שיהא הוא כשב ובכורו כשב, "בכור עז" — שיהא הוא עז ובכורו עז.

יָכוֹל אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ — חִלֵּק.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין של אימו גם כן יהא פטור, שהרי אינו ממש כאמו? תלמוד לומר: "אך", והיא לשון מיעוט, ובכך חלק הכתוב, והוציא מקרים שיש בו מקצת סימנים של אמו, שבכור הוא, בהם לא יחול דין זה. ושואלים: ומדוע נזקק רב יהודה לדרשה זו? והא [והרי] ה

וְהָא תַּנָּא ״פֶּטֶר״ ״פֶּטֶר״ קָנָסֵיב לַהּ, לְפָרָה!

תנא של משנתנו, את הלימוד "פטר חמור" "פטר חמור" קנסיב לה [הוא מביא], לפרה שילדה כמין חמור, ללמד שהיא פטורה מן הבכורה!

הוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר״ — עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר, ״בְּכוֹר כֶּשֶׂב״ — עַד שֶׁיְּהֵא הוּא כֶּשֶׂב וּבְכוֹרוֹ כֶּשֶׂב, ״אוֹ בְכוֹר עֵז״ — עַד שֶׁיְּהֵא הוּא עֵז וּבְכוֹרוֹ עֵז.

ומשיבים: הוא שאמר כדברי ר' יוסי הגלילי, ולא מעצמו. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: "אך בכור שור" — עד שיהא הוא שור ובכורו שור, "בכור כשב" — עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב. "או בכור עז" — עד שיהא הוא עז ובכורו עז.

יָכוֹל אֲפִילּוּ יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת סִימָנִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אַךְ״ — חִלֵּק.

יכול אפילו יש בו מקצת סימנין? תלמוד לומר: "אך" — חלק.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תַּנָּא דִידַן סָבַר: גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים, וְהוּא הַדִּין בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים], שהם למדים מכתובים שונים? ומשיבים: תנא דידן סבר [התנא שלנו סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת דמים, כלומר, בפטר חמור (שאין גופו קדוש, אלא רק צריך לתת את פדיונו לכהן), שאינו בכור עד שיהא כאמו, והוא הדין בקדושת הגוף, כלומר, בבכור בהמה טהורה (שגופו קדוש להקרבה על המזבח).

וְרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: גַּלִּי רַחֲמָנָא בִּקְדוּשַּׁת הַגּוּף, וְהוּא הַדִּין בִּקְדוּשַּׁת דָּמִים, וְגָמַר קְדוּשַּׁת דָּמִים מִקְּדוּשַּׁת הַגּוּף.

ור' יוסי סבר [סבור]: גלי רחמנא [גילתה התורה] בקדושת הגוף והוא הדין בקדושת דמים. וטעמו, שהוא גמר [לומד] באופן כללי קדושת דמים מקדושת הגוף.

וְתַנָּא דִידַן, הַאי ״בְּכוֹר״ ״בְּכוֹר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו], האי [זה, הייתור] של "בכור" "בכור", בשור בכבש ובעז, ממנו לומד ר' יוסי הגלילי דין זה, מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך הוא אותו] ללמד על הקטרת אימוריהם (חלקיהם הפנימיים) על גבי המזבח, הנזכרת בפסוק זה ("ואת חלבם תקטיר"). כמו שדרש ר' יוסי בר' חנינא, ש

דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לָמָּה נֶאֶמְרוּ אֵימוּרִין בִּבְכוֹר שׁוֹר, אֵימוּרִין בִּבְכוֹר כֶּשֶׂב, אֵימוּרִין בִּבְכוֹר עֵז?

אמר ר' יוסי בר' חנינא: למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב, אימורין בבכור עז בפסוק זה?

צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּבְכוֹר שׁוֹר — שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בִּנְסָכִים.

צריכא [צריך הדבר להיאמר], דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק בבכור שור — הייתי אומר: דווקא את חלבו צריך להקטיר, שכן קרבן שור נתרבה בנסכים, שכמות הנסכים שצריך להביא עמו, יתירה על זו של כבשים ועזים, ואם כן יש בו צד חמור.

כֶּשֶׂב — שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּאַלְיָה.

וכן אילו היה נאמר רק בכשב — הייתי אומר דווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה בהקטרת האליה (הזנב) על המזבח, וכיוצא בזה

בְּעֵז — שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה בְּיָחִיד.

בעז — הייתי אומר שדווקא את חלבו מקטירים, שכן נתרבה אצל עבודה זרה ביחיד, שהשוגג באיסור עבודה זרה צריך להביא דווקא עז לחטאת, שלא כשאר שגגות, שרשאי להביא גם כשבה.

חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי!

ולגופם של דברים אלה, שואלים: חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד אחת משתים]!

בְּהֵי לָא לִיכְתּוֹב? לָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּשׁוֹר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ — מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל פְּסָחִים!

ומשיבים: בהי לא ליכתוב [באיזה מהם לא יכתוב] וילמד מן השניים האחרים? אם תאמר: לא ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] הקטרת אימורים בבכור שור, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, מכבש ועז] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו לענין הקרבה אצל פסחים, שכבש ועז (זכר) כשרים לקרבן הפסח, ושור אינו כשר לפסח!

לָא לִכְתּוֹב בְּכֶשֶׂב, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ — מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ אֵצֶל עֲבוֹדָה זָרָה בְּצִיבּוּר!

ואם תאמר: לא לכתוב [תכתוב התורה] בכשב, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה], שור ועז — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן נתרבו אצל שגגת עבודה זרה בציבור, שציבור ששגג באיסור עבודה זרה, מביא פר לחטאת, ויחיד ששגג בעבודה זרה מביא דווקא עז, ולא כבשה!

לָא נִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּעֵז, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ — מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד רִבּוּי אֵצֶל מִזְבֵּחַ! הִילְכָּךְ צְרִיכִי.

אלא תאמר: לא ניכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בעז, ותיתי מהנך [ותבוא, ותילמד, מאלה], משור וכבש — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח, שנסכי הפר מרובים יותר משל עז, ואליית הכבש מוקטרת על המזבח, מה שאין כן בעז! הילכך צריכי [על כן צריכים הם] שלושתם.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אִם כֵּן לִיכְתּוֹב קְרָא ״אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר כֶּשֶׂב וְעֵז״, ״בְּכוֹר״ ״בְּכוֹר״ לְמָה לִי? אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: עַד שֶׁיְּהֵא הוּא שׁוֹר וּבְכוֹרוֹ שׁוֹר.

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, כיצד הוא דורש פסוק זה ("אך בכור שור" וכו') לענין שיהא הבכור ממין אמו? והרי פסוק זה נצרך לענין הקטרת האימורים! ומשיבים: אם כן, רק כדי ללמד דבר זה, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "אך בכור שור כשב ועז", "בכור כשב" "בכור עז" למה לי? אלא לאו שמע מינה [האם לא נשמע מכאן]: עד שיהא הוא שור ובכורו שור.

וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, הַאי ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

ושואלים: ור' יוסי הגלילי, האי [זה] "פטר חמור" "פטר חמור", ממנו למד התנא במשנתנו, שאינו בכור עד שיהא ממין אמו, מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֶת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר ״פֶּטֶר חֲמוֹר״ — פֶּטֶר חֲמוֹר אָמַרְתִּי לְךָ, וְלֹא פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכמו ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), שומע אני אפילו פטרי סוסים וגמלים יש לפדות? שהרי גם הם בכלל בכור הבהמה הטמאה! תלמוד לומר: "פטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג) — פטר חמור אמרתי לך, ולא פטרי סוסים וגמלים.

וַעֲדַיִין אֲנִי אוֹמֵר: פִּטְרֵי חֲמוֹר בְּשֶׂה, פִּטְרֵי סוּסִים וּגְמַלִּים בְּכׇל דָּבָר.

ועדיין אני אומר: פטרי חמור פודים בשה, פטרי סוסים וגמלים פודים בכל דבר!