גְּמָ׳ אִינְהוּ פָּטְרִי?! אָדָם — אָדָם פָּטַר, בְּהֵמָה — בְּהֵמָה פָּטְרָה, דִּכְתִיב: ״קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״!

א גמרא מלשון המשנה "אם פטרו את של ישראל במדבר", משמע שהכהנים והלויים עצמם באו תחת פטרי חמוריהם של ישראל. ותמהים: אינהו פטרי [וכי הם עצמם פטרו]? הלוא אדם — אדם פטר, בהמה — בהמה פטרה, דכתיב [שנאמר]: "קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם" (במדבר ג, מה)!

אָמַר אַבָּיֵי, הָכִי קָאָמַר: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פְּטוּרִין בְּהֶמְתָּם מִקַּל וְחוֹמֶר — אִם הִפְקִיעָה בְּהֶמְתָּם שֶׁל לְוִיִּם בְּהֵמָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, דִּין הוּא שֶׁתַּפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן.

אמר אביי, הכי קאמר [כך הוא, התנא אומר]: כהנים ולוים — פטורין בהמתם מן הבכורה מקל וחומר: אם הפקיעה (הוציאה, פטרה) בהמתם של לוים (בני לוי, כהנים ולויים) בהמה של ישראל במדבר מן הבכורה — דין הוא שתפקיע את בהמתם של עצמן מן הבכורה.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא ״פָּטְרוּ״ אִינְהוּ קָתָנֵי!

אמר ליה [לו] רבא: כיצד יכול אתה לפרש את הקל וחומר שבמשנה על בהמתם של הכהנים והלויים? והא "פטרו" אינהו קתני [והרי פטרו הם, הכהנים והלויים, הוא שונה], ולא בהמתם פטרה!

וְעוֹד, אִם אִיתָא, אֲפִילּוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה נִפַּטְרוּ! אַלְּמָה תְּנַן: לֹא נִפְטְרוּ מִבְּכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֶלָּא מִפִּדְיוֹן הַבֵּן וּפֶטֶר חֲמוֹר?

ועוד, אם איתא [אם כן הוא], שבהמתם פטורה מקל וחומר — אפילו מבכור בהמה טהורה נפטרו [ייפטרו] הכהנים והלויים, שהרי גם בהמה טהורה שלהם פטרה בהמה טהורה של ישראל במדבר. אלמה תנן [מדוע שנינו] להלן: לא נפטרו הכהנים והלויים מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ופטר חמור?

אֶלָּא אָמַר רָבָא, הָכִי קָתָנֵי: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם פָּטְרוּ הֵן עַצְמָן מִקַּל וָחוֹמֶר, אִם הִפְקִיעָה קְדוּשָּׁתָן שֶׁל לְוִיִּם קְדוּשַּׁת שֶׁל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, לֹא יַפְקִיעַ אֶת שֶׁל עַצְמָן?

אלא אמר רבא, הכי קתני [כך הוא שונה] במשנה: כהנים ולוים פטרו הן עצמן מקל וחומר, אם הפקיעה קדושתן של לוים קדושה של בכורי ישראל במדבר, לא יפקיע את קדושת הבכורה של בכורי הלויים עצמן?

אַשְׁכְּחַן אָדָם, בְּהֵמָה טְמֵאָה מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בִּבְכוֹר אָדָם — יֶשְׁנוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בִּבְכוֹר אָדָם — אֵינוֹ בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה.

ויש לשאול: אשכחן [מצאנו איפוא] מקור לפטור את הלויים מדין בכור אדם, בהמה טמאה (כלומר, פטר חמור) שלהם, מנלן [מנין לנו]? על כך יש להשיב, אמר קרא [הכתוב]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), כדי להקישם זה לזה: כל שישנו בבכור אדם — ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם — אינו בבכור בהמה טמאה.

אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא לְאַבָּיֵי: לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ בְּהֶמְתָּם, בֶּן לֵוִי דַּהֲוָה לֵיהּ שֶׂה דְּאַפְקַע — לַיפְקַע, דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שֶׂה דְּלַיפְקַע — לָא לַיפְקַע!

בעקבות דיון זה אמר ליה [לו] רב ספרא לאביי בתמיהה: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] שבהמתם של הלויים נפטרה מן הבכורה בקל וחומר, שהרי הפקיעה את בהמתם של ישראל מן הבכורה, צריכים אנו לומר: בן שבט לוי דהוה ליה [שהיה לו] שה דאפקע [שהפקיע] פטרי חמורי ישראל במדבר מן הבכורה — ליפקע [שיפקע] דין בכורה מבהמותיו, אבל זה דלא הוה ליה שה דליפקע [שלא היה לו שה שיפקיע] — לא ליפקע [שלא יפקע].

בֵּין לְדִידָךְ, בֵּין לְרָבָא, בֶּן חֹדֶשׁ דְּאַפְקַע — לַיפְקַע, פָּחוֹת מִבֶּן חֹדֶשׁ דְּלָא אַפְקַע — לָא לַיפְקַע!

וכן יש להקשות: בין לדידך [לשיטתך] ובין לשיטת רבא, שלדעת שניכם נפטרו הלויים עצמם מתוך שהפקיעו את קדושת בכורות ישראל, יש להסיק: דווקא לוי בן חדש, שנמנה במנין הלויים שבאו תחת בכורות ישראל, דאפקע [שיכול היה להפקיע] — ליפקע [שיפקע] דין הבכורה ממנו, פחות מבן חדש דלא אפקע [שלא יכול היה להפקיע] בכורה במדבר — לא ליפקע [שלא יפקע] דין הבכורה ממנו!

לְוִיָּה לָא תַּיפְקַע? אַלְּמָה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לְוִיָּה שֶׁיָּלְדָה — בְּנָהּ פָּטוּר מֵחֲמֵשׁ סְלָעִים?

ועוד, אשה לויה שילדה בן ואביו ישראל — לא תיפקע [תפקע] קדושת הבכורה ממנה, שהרי הנשים לא נמנו במנין הלויים שבאו תחת בכורות ישראל, אלמה [מדוע] אמר רב אדא בר אהבה: לויה שילדה — בנה פטור מחמש סלעים של פדיון הבן?

הָא לָא קַשְׁיָא, כִּדְמָר בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא, דְּאָמַר: ״פֶּטֶר רֶחֶם״ בְּפֶטֶר רֶחֶם תְּלָה רַחֲמָנָא.

ודוחים: הא לא קשיא [זו אינה קשה], כמו שאמר מר בריה [בנו] של רב יוסף משמיה [משמו] של רבא, שאמר: ממה שנאמר בענין קדושת הבכור "פטר רחם" (שמות יג, יב ועוד) יש ללמוד כי בפטר רחם תלה רחמנא [תלתה התורה] את דין הבכורה, כלומר, באם היולדת. וכיון שכן — כל שנולד ללויה הריהו פטור מן הבכורה.

וְאַהֲרֹן שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן — לָא לַיפְקַע! דְּתַנְיָא: לָמָּה נָקוּד עַל ״אַהֲרֹן״ שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים — שֶׁלֹּא הָיָה בְּאוֹתוֹ מִנְיָן.

וחוזר ומקשה רב ספרא על שיטת אביי ורבא: ואהרן שלא היה מנוי באותו מנין של הלויים, ואם כן לא הפקיע את הקדושה מבכור ישראל — לא ליפקע [יפקע] דין בכורה ממנו, דתניא [ששנויה ברייתא]: למה נקוד (רשומות נקודות) על המלה "אהרן" שבחומש הפקודים, בפסוק "כל פקודי הלויים אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג, לט) — כדי ללמד שלא היה באותו מנין של הלויים!

אָמַר קְרָא: ״הַלְוִיִּם״, הוּקְשׁוּ כׇּל הַלְוִיִּם זֶה לָזֶה.

ומשיבים, אמר קרא [המקרא] בענין זה: "הלוים" (במדבר ג, מה), לומר: הוקשו כל הלוים זה לזה, ואף לוי שלא הפקיע בעצמו את בכורות ישראל פוקע ממנו דין בכורה.

כֹּהֲנִים מְנָלַן? כִּדְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים ״לְוִיִּם״, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק״.

ומוסיפים: כהנים ובכללם אהרן, מנלן [מנין לנו] שגם הם בכלל זה — כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים "לוים", וזה אחד מהן: "והכהנים הלוים בני צדוק" (יחזקאל מד,טו), ומשם יש ללמוד כי גם במקום שלא נזכרו במפורש — הריהם בכלל הלויים.

וּלְדוֹרוֹת מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם״, ״וְהָיוּ״ — בַּהֲוָויָיתָן יְהוּ.

ועוד שואלים: ולדורות מנלן [מנין לנו] שהכהנים והלויים פטורים מן הבכורה? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] באותה פרשה: "והיו לי הלוים" (במדבר ג, יח), "והיו" — כוונתו בהווייתן יהו, כפי שהם, בקדושתם.

וּמִמַּאי דִּבְשֶׂה? אָמַר רַב חִסְדָּא: נֶאֱמַר כֶּסֶף לְדוֹרוֹת, וְנֶאֱמַר שֶׂה לְדוֹרוֹת.

א בדברי רב ספרא שבעמוד הקודם נזכר כי בשעה שנבחרו הלויים במדבר, פטר שה של לוי את פטרי חמוריהם של ישראל מן הבכורה. ושואלים: וממאי [ומנין] שהיה הדבר בשה? אמר רב חסדא: נאמר כסף לדורות בפדיון בכור אדם ("תפדה בערכך כסף חמשת שקלים", במדבר יח, טז), ונאמר שה לדורות בפדיון פטר חמור ("וכל פטר חמור תפדה בשה", שמות יג, יג), ויש ללמוד מזה על זה:

מָה כֶּסֶף הָאָמוּר לְדוֹרוֹת — בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ לְאוֹתָהּ שָׁעָה, אַף שֶׂה הָאָמוּר לְדוֹרוֹת — בּוֹ פָּדוּ לְדוֹרוֹת, בּוֹ פָּדוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

מה כסף האמור לדורות — בו פדו לדורות, וגם בו פדו לאותה שעה, שהרי הבכורות העודפים על מנין הלויים צריכים היו לפדות עצמם בחמשה שקלים (ראה במדבר ג, מז), אף שה האמור לדורות — בו פדו לדורות, בו פדו באותה שעה.

מָה לְכֶסֶף — שָׁכֵן פּוֹדִין בּוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי!

ודוחים את ההוכחה: מה לכסף שפדו בו לשעה ולדורות, שהרי הוא משמש באופן כללי לפדיון, שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני, אבל לא מצאנו כן לגבי שה!

אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֶת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה״, מָה בְּכוֹר אָדָם לֹא חִלַּקְתָּ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה — בְּכֶסֶף, אַף בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין לְדוֹרוֹת בֵּין לְאוֹתָהּ שָׁעָה — בְּשֶׂה.

אלא מכאן יש ללמוד, שאמר קרא [הכתוב]: "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה" (במדבר יח, טו), והכתוב מקישם זה לזה: מה בכור אדם לא חלקת בין לדורות בין לאותה שעה שהוא נפדה בכסף, אף בהמה טמאה — לא תחלוק בו בין לדורות בין לאותה שעה, שהוא נפדה בשה.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: שֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פָּטַר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים מִיִּשְׂרָאֵל. אָמַר אַבָּיֵי: תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי מָנָה הַכָּתוּב עוֹדְפִים בְּאָדָם, וְלֹא מָנָה עוֹדְפִין בִּבְהֵמָה.

ב ועוד בפדיון פטרי החמורים שבאותה שעה, שנלקחו הלויים תחת בכורות ישראל ובהמות הלויים תחת בכורות בהמות ישראל. אמר ר' חנינא: שה אחד של בן לוי במדבר פטר כמה פטרי חמורים מישראל. אמר אביי: תדע שכן הוא, שהרי מנה הכתוב עודפים באדם, שהזכיר הכתוב שהיו בכורות ישראל יתירים על מנין הלויים מאתיים שבעים ושלושה, והוצרכו לפדיון בכסף, ולא מנה עודפין בבהמה.

מִמַּאי? דִּילְמָא לָא הָוֵי נְפִישִׁי לְהוּ בְּהֵמוֹת טוּבָא? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ! דִּכְתִיב: ״וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד״.

ושואלים: ממאי [ממה, מניין] אתה מוכיח? דילמא לא הוי נפישי להו בהמות טובא [שמא לא היו להם לישראל בהמות הרבה], ולא היו בכורי החמורים עודפים על בהמות הלויים! ומשיבים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לומר כן, דכתיב [שהרי נאמר]: "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד" (במדבר לב, א).

דִּילְמָא אֲפִילּוּ הָכִי, פְּשׁוּטִים דִּלְוִיִּם הֲווֹ קָיְימִי לְבַהֲדֵי בְּכוֹרֵי יִשְׂרָאֵל! אָמַר קְרָא: ״וְאֶת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״, בְּהֵמָה אַחַת תַּחַת בְּהֵמוֹת הַרְבֵּה.

ומקשים: דילמא אפילו הכי [שמא אפילו כך], פשוטים דלוים הוו קיימי לבהדי [בהמות פשוטות של הלויים, שאינן בכורות, היו עומדות, שוות במספרן, כנגד] בכורי בהמות ישראל! ומשיבים: מכל מקום, ראיה יש לדבר מלשון המקרא, שכן אמר קרא [הכתוב]: קח את הלויים תחת כל בכור בבני ישראל, ואת בהמת הלוים תחת בהמתם" (במדבר ג, מה) — בהמה אחת ("בהמת") תחת בהמות הרבה ("בהמות").

וְאֵימָא בְּהֵמָה רַבָּה? אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב קְרָא אוֹ ״בְּהֵמָה תַּחַת בְּהֵמָה״ אוֹ ״בְּהֶמְתָּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם״! מַאי ״בֶּהֱמַת... תֵּחַת בְּהֶמְתָּם״? שְׁמַע מִינַּהּ חַד פָּטַר טוּבָא.

ומקשים: ואימא [ואמור] כי "בהמת" משמעו לשון כללית, כמו "בהמה רבה" (יונה ד, יא)! ומשיבים: אם כן, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או "בהמה תחת בהמה" או "בהמתם תחת בהמתם", מאי [מה] משמעות שינוי הלשון "בהמת תחת בהמתם"? שמע מינה [למד מכאן] כי חד פטר טובא [אחד של לויים פטר הרבה של ישראל].

אָמַר רָבָא, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: וּפוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה. וְרַבִּי חֲנִינָא טַעְמָא דְמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ, וְהָכִי קָאָמַר: מַאי טַעְמָא פּוֹדֶה בּוֹ פְּעָמִים הַרְבֵּה? מִשּׁוּם דְּשֶׂה אֶחָד שֶׁל בֶּן לֵוִי פּוֹטֵר כַּמָּה פִּטְרֵי חֲמוֹרִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

אמר רבא, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדברי ר' חנינא, במשנה להלן: ופודה בו, בשה אחד, פעמים הרבה, שנותנו לכהן בפדיון פטר חמור, וחוזר ולוקחו ממנו, ופודה בו פטר חמור נוסף, וכן הלאה. ולפי זה ר' חנינא לא חידוש משלו אמר, אלא טעמא דמתניתא [את טעמה של המשנה] הוא מפרש, והכי קאמר [וכך הוא אומר]: מאי טעמא [מה טעם] פודה בו פעמים הרבה? משום ששה אחד של בן לוי פוטר היה במדבר כמה פטרי חמורים של ישראל.

אִיתְּמַר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר.

ג ובענין קדושת הבכורות שבמדבר, איתמר [נאמר], ר' יוחנן אמר: קדשו בכורות שנולדו במדבר (בין בכור אדם ובין בכור בהמה), וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות שנולדו במדבר.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, דְּרַחֲמָנָא אָמַר לִיקְדְּשׁוּ, דִּכְתִיב: ״קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר״.

ומסבירים את טעמיהם, ר' יוחנן אמר קדשו בכורות שנולדו במדבר — דרחמנא אמר [שהרי התורה אמרה] ליקדשו [שיתקדשו], כדכתיב [כמו שנאמר] קודם יציאת מצרים: "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב).

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לֹא קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת בַּמִּדְבָּר, מִדִּכְתִיב: ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״וְהַעֲבַרְתָּ״, מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא קְדוּשׁ.

וריש לקיש אמר: אמנם קדשו הבכורות שבמצרים, אבל לא קדשו בכורות שנולדו במדבר. וראייתו, מדכתיב [ממה שנאמר] בענין הבכורות: "והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני" (שמות יג, יא) וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "והעברת כל פטר רחם לה'" (במדבר ג, יב), ומכלל הדברים אתה למד דמעיקרא [שמתחילה], במדבר, אלה שנולדו שם לא קדוש [קדשו].

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ בָּמוֹת מוּתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת! אֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרָיִם.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן במדבר היו במות מותרות, כלומר, מותר היה לכל אחד לבנות מזבח ולהקריב עליו קרבן, ועבודה של הקרבת הקרבנות היתה בבכורות. הרי שהיו הבכורות קדושים במדבר! אמר ליה [לו] ריש לקיש: מדובר שם באותן בכורות שיצאו ממצרים, ולא אלו שנולדו במדבר.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, בֶּן שָׁנָה בַּר מֶיעְבַּד עֲבוֹדָה הוּא?

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], שהבכורות שיצאו ממצרים הם שהקריבו קודם שהוקם המשכן, דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], וכי בן שנה בר מיעבד [בן עשיית] עבודה הוא? והרי שנה לאחר שיצאו ממצרים כבר הוקם המשכן.

וּדְקָאָרֵי לַהּ, מַאי קָאָרֵי לַהּ?

ושואלים: ודקארי לה מאי קארי לה [ומי שמקשה אותה, ר' יוחנן שמביא ראיה זו כנגד ריש לקיש, מהו מקשה אותה]? הרי ברור שהבכורות שנולדו במצרים הם שהקריבו באותה שעה!

הָכִי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דְּלָא פָּסֵיק קְדוּשְׁתַּיְיהוּ — הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא פָּקְעָא קְדוּשְׁתַּיְיהוּ, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ דְּפָסֵק קְדוּשְׁתַּיְיהוּ — הָנָךְ דְּמֵעִיקָּרָא נָמֵי פָּקְעָא לֵיהּ קְדוּשְׁתַּיְיהוּ.

ומשיבים: הכי קא קשיא ליה [כך קשה לו]: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו [נניח אם אתה אומר שלא פסקה קדושתם] של בכורות, משעה שנאמר במצרים "קדש לי כל בכור", וגם אלו שנולדו במדבר היו קדושים — הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו [אלה שמתחילה, הבכורות שנולדו במצרים, גם כן לא פקעה קדושתם], ולכן הקריבו קודם שהוקם המשכן. אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו [אם אתה אומר שפסקה קדושתם] של בכורות, ולא קדשו בכורות במדבר — הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו [אלה שמתחילה גם כן פקעה קדושתם]!

וְאִידַּךְ: דִּקְדוּשׁ — קְדוּשׁ, דְּלָא קְדוּשׁ — לָא קְדוּשׁ.

ואידך [והאחר, ריש לקיש] משיב: אין מכאן ראיה, אלא דקדוש — קדוש [מי שקדש במצרים — קדש] ושוב לא פקעה קדושה ממנו, מי דלא קדוש — לא קדוש [שלא קדש במצרים — לא קדש במדבר].

אֵיתִיבֵיהּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, קָרְבוּ בּוֹ לָהֶם בְּיִשְׂרָאֵל נְדָרִים וּנְדָבוֹת, חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, בְּכוֹרוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. הָכִי נָמֵי — בְּאוֹתָן שֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרָיִם. וּמִינַּהּ: אוֹתוֹ הַיּוֹם הוּא דִּקְרוּב, מִיכָּן וְאֵילָךְ לָא קְרוּב!

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם בישראל כל סוגי הקרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, בכורות בהמה טהורה ומעשרות (מעשר בהמה). הרי שהיו בכורות בהמה קדושים במדבר! השיב לו: הכי נמי [כך גם כן] מדובר באותן בכורות שיצאו ממצרים ונתקדשו כבר שם. ומעירים: ומינה [וממנה, מברייתא זו עצמה] יש לדייק כדברי ריש לקיש: אותו היום הוא דקרוב [שקרבו] בכורות, מיכן ואילך לא קרוב [קרבו]!

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֵיתִיבֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן קָרְבוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל נְדָרִים וּנְדָבוֹת חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת בְּכוֹרוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. אוֹתוֹ הַיּוֹם — אִין, מִיכָּן וְאֵילָךְ — לָא! אֵימָא: מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם וְאֵילָךְ.

ומעירים: הדיון בברייתא זו איכא דאמרי [יש אומרים] אותו בלשון זו: איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו בה: אותו היום שהוקם המשכן קרבו להם ישראל נדרים ונדבות חטאות ואשמות בכורות ומעשרות. ונדייק מכאן: אותו היום — אין [כן], מיכן ואילך — לא. הרי שלא קדשו בכורות במדבר! ודוחים: אימא [אמור]: מאותו היום ואילך קרבו כל אותם קרבנות.

וּמַאי קָמַשְׁמַע לַן? מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם — אִין, מֵעִיקָּרָא — לָא. אַלְמָא חוֹבוֹת בְּבָמָה לָא קְרוּב.

ושואלים: ומאי קמשמע לן [ומה הוא משמיע לנו] בכך? ומשיבים: מאותו היום ואילך — אין [כן], הקריבו אותם קרבנות, אבל מעיקרא [מתחילה], קודם שהוקם המשכן — לא. אלמא [מכאן] שחובות, כלומר, קרבנות חובה, כגון אלו, בבמה לא קרוב [קרבו], אלא דווקא קרבנות נדבה.

תָּא שְׁמַע, נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל — בְּמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ. בְּמִצְרַיִם מַהוּ אוֹמֵר? ״קַדֶּשׁ לִי כׇל בְּכוֹר״. בַּמִּדְבָּר הוּא אוֹמֵר: ״כִּי לִי כׇל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל״. בִּכְנִיסָתָם לָאָרֶץ הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ... וְהַעֲבַרְתָּ״.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לשיטת ר' יוחנן, ממה ששנינו בברייתא: נמצאת אתה אומר: בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל: במצרים, ובמדבר, ובכניסתן של ישראל לארץ. במצרים מהו אומר? "קדש לי כל בכור" (שמות יג, ב), במדבר הוא אומר: "כי לי כל בכור בבני ישראל" (במדבר ח, יז), בכניסתם לארץ הוא אומר: "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וכו' והעברת כל פטר רחם לה' "(שמות יג, יא). הרי שבכורות קדשו במדבר!

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוּזְהֲרוּ עַל הַבְּכוֹרוֹת לִיקְדַּשׁ, וְלֹא קָדְשׁוּ. וּבְמִצְרַיִם נָמֵי לָא קְדוּשׁ? הָא קָאָמְרִינַן דִּקְדוּשׁ! הָכִי אָמַר: מֵהֶן קָדְשׁוּ, וּמֵהֶן לֹא קָדְשׁוּ.

אמר רב נחמן בר יצחק: כוונת הברייתא היא שבשלשה מקומות הוזהרו (נצטוו) ישראל על הבכורות ליקדש, ואולם לא קדשו בפועל. ומקשים: ולפי זה, במצרים נמי לא קדוש [גם כן לא קדשו]? הא קאמרינן דקדוש [הרי אמרנו שקדשו] לדעת הכל! ומשיבים: הכי קאמר [כך אומר] התנא: בשלשה מקומות הוזהרו, מהן קדשו (במצרים ובארץ) ומהן לא קדשו (במדבר).

מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וּבַמִּדְבָּר לֹא קָדְשׁוּ? וְהָכְתִיב: ״פְּקֹד כׇּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל״! אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָדְשׁוּ וְלֹא פָּסְקוּ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: קָדְשׁוּ

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: והאם במדבר לא קדשו? והכתיב [והרי נאמר] בשעה שנבחרו הלויים תחת בכורות ישראל: "פקד כל בכר זכר לבני ישראל מבן חדש ומעלה" (במדבר ג, מ), ואלו בוודאי נולדו במדבר, שהרי מניין זה היה בשנה השנית לצאתם ממצרים! אלא, אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בענין זה, כך נאמר], ר' יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר ולא פסקו מקדושתם, וריש לקיש אמר: קדשו בכורות במדבר עד אותה שעה,