חולין ק״מ

״וּבְעַנְפוֹהִי יְדוּרָן צִפְּרֵי שְׁמַיָּא״ – ״צִפְּרֵי שְׁמַיָּא״ אִיקְּרוֹ, ״צִפְּרֵי״ סְתָמָא לָא אִיקְּרוֹ.

"ובענפוהי ידורן צפרי שמיא" [ובענפיו יתגוררו ציפורי שמים] (דניאל ד, ט), ולא נאמר בפסוק זה "ציפור כנף" אלא "ציפור" בלבד, וודאי הוא שאף עוף טמא בכלל זה, שהרי גם עופות טמאים דרים בענפי העץ. ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: אין בכך לדחות את דברי ר' יצחק, שאמנם עופות טמאים "צפרי שמיא" איקרו ["ציפורי שמים" הם נקראים], ואולם "צפרי" סתמא לא איקרו ["ציפורים" סתם הם אינם נקראים].

תָּא שְׁמַע: ״כׇּל צִפּוֹר טְהוֹרָה״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְמֵאָה? לָא, מִכְּלָל דְּאִיכָּא אֲסוּרָה.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה מן הכתוב בפרשת המותרים והאסורים באכילה "כל צפור טהורה" (דברים יד, יא) — מתוך שנזקק הכתוב לומר "ציפור טהורה" מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] בכלל "ציפור" גם הטמאה, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, אלא כך יש לדייק:

מַאי הִיא? אִי טְרֵפָה – בְּהֶדְיָא כְּתִיב! וְאִי בִּשְׁחוּטָה דִּמְצוֹרָע – מִסֵּיפָא דִּקְרָא נָפְקָא, ״וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם״ – לְרַבּוֹת שְׁחוּטַת מְצוֹרָע.

מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] ציפור שאף שהיא טהורה מכל מקום היא אסורה באכילה. ותוהים: מאי [מה] היא אותה ציפור טהורה האסורה, שנצרך הכתוב ללמדנו מתוך דיוק לשונו שהיא אסורה? אי [אם] המדובר בציפור טרפה, שנפגעה באופן שעומדת למות — אין צורך לדרשה זו, שכן בהדיא כתיב [במפורש נאמר] הדבר ("נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה". ויקרא כב, ח). ואי [ואם] המדובר בציפור השחוטה של מצורע, שאף שהיא ממין טהור, אבל אסורה באכילה — אף בזו אין צורך לדרשה מיוחדת שתשמיענו כן, שהרי מסיפא דקרא נפקא [מסופו, המשכו של המקרא שבספר דברים יוצא, נלמד] הדבר, שכן נאמר "וזה אשר לא תאכלו מהם" (דברים שם יב) — לרבות אף את הציפור שחוטת המצורע שאסורה באכילה! ומשיבים: לעולם הכתוב "כל צפור טהורה תאכלו" בא ללמדנו בדינה של הציפור ה

לְעוֹלָם בִּשְׁחוּטָה דִּמְצוֹרָע, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וּבְלֹא תַעֲשֶׂה. וְלוֹקְמַהּ בִּטְרֵפָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָנוֹ, וּבְעִנְיָנָא דִּשְׁחוּטָה כְּתִיב.

שחוטה של מצורע, ולהשמיענו שיש באכילת ציפור שחוטה של מצורע לעבור עליו בעשה (איסור אכילה הנלמד ממצות עשה, "תאכלו") ובלא תעשה ("וזה אשר לא תאכלו"). ומקשים: באותו אופן יכולים אנו לוקמה [להעמיד אותה, את המיעוט הנלמד מ"כל צפור טהורה תאכלו"] בטרפה, אף שכבר נאמר איסור אכילה זה כאיסור לא תעשה ("נבלה וטרפה לא יאכל"), ולעבור עליו באכילת טריפה בעשה ולא תעשה! ומשיבים: יש להעמיד את דרשת הכתוב בציפור השחוטה של מצורע, שכן הוא דבר הלמד מענינו, ובענינא [ובענין] של שחוטה כתיב [נאמר] "כל צפור טהורה תאכלו", ואין להעמידה בטריפה, שאינה שחוטה.

תָּא שְׁמַע: ״שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת״, מַאי ״חַיּוֹת״? לָאו שֶׁחַיּוֹת בְּפִיךְ? מִכְּלָל דְּאִיכָּא לָאו שֶׁחַיּוֹת בְּפִיךְ! לָא, מַאי ״חַיּוֹת״? שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהֶן.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת בענין זה מן הכתוב בטהרת המצורע "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות" (ויקרא יד, ד), מאי [מה פירוש] "חיות", שהרי ברור שהן חיות בטרם נשחטה האחת והשניה נשלחת? לאו [האם לא] הכוונה שחיות בפיך, כלומר, שאתה יכול לאכול אותן. ומכלל הדברים נסיק דאיכא לאו [שיש כאלה שאינן] חיות בפיך, כלומר, שהן אסורות באכילה, משום שטמאות הן. הרי איפוא שבא הלשון "ציפורים" גם בעופות טמאים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, אין פירוש הלשון "חיות" אלה המותרות באכילה, אלא מאי [מה פירוש] "חיות"? שחיין ראשי אברים שלהן, ולמעט עופות המחוסרים אבר, שאין הם כשרים לשמש למצורע, ובעופות ממין טהור בלבד מדובר.

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא: ״טְהוֹרוֹת״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְמֵאוֹת? לָא, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טְרֵפוֹת.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע מסיפא [בא ושמע ראיה בדבר מסוף הכתוב], שכן נאמר בו "שתי צפרים חיות טהורות", ובאה הלשון "טהורות" ללמדנו מכלל הדברים דאיכא [שיש] ציפורים אחרות שאין הן טהורות אלא טמאות, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כך הוא דיוקו של הכתוב, מכלל הדברים נלמד דאיכא [שיש] ציפורים אחרות שהן טרפות, ואולם הריהן ממין טהור. שאלמלא כן, לא היו נקראות "ציפורים".

טְרֵפוֹת מֵ״חַיּוֹת״ נָפְקָא. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְעוֹד, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר אֵינָהּ חַיָּה, מִדְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָפְקָא.

ותוהים על הסבר זה: והרי טרפות מהכתוב "חיות" נפקא [יוצא, נלמד]! הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] כי הטרפה חיה (יכולה היא שתחיה), ולכן צריך לימוד מיוחד להשמיענו שאין הציפור הטריפה כשרה לשמש כציפור המצורע. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי הטרפה אינה חיה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ועוד יש להקשות כי בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהטרפה חיה, בין למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי טריפה אינה חיה, אין אנו נצרכים לכתוב "טהורות" כדי ללמדנו שציפור טריפה פסולה לשמש למצורע, שהרי דבר זה מדתנא דבי [ממה ששנה חכם בית] מדרשו של ר' ישמעאל נפקא [יוצא, נלמד],

דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: נֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בִּפְנִים, וְנֶאֱמַר מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר בַּחוּץ.

דתנא דבי [שכן שנה חכם בית מדרשו] של ר' ישמעאל: נאמר בתורה במכלול דיני הקרבנות דינו של הקרבן המכשיר את האדם לאכול מן הקדשים (כאשם מצורע וחטאות שמביאים הזבים והיולדות לאחר טומאתם כדי להכשירם לאכול בקדשים), וכן נאמר דינו של הקרבן המכפר על האדם מעבירות שעבר (כקרבנות החטאות והאשמות השונים), והרי אלה הקרבנות נעשים בפנים המקדש, בעזרה. וכמו כן נאמר בתורה במכלול דיני הקרבנות גם דיניהם של הקרבן המכשיר והקרבן המכפר שנעשים בחוץ למקדש, כציפורי מצורע הבאים להשלמת טהרתו וכשעיר המשתלח ביום הכיפורים.

מָה מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בִּפְנִים – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר, אַף מַכְשִׁיר וּמְכַפֵּר הָאָמוּר בַּחוּץ – עָשָׂה בּוֹ מַכְשִׁיר כִּמְכַפֵּר.

ומעתה נקיש: מה הקרבן המכשיר והמכפר האמור בפנים — עשה (נקבע) בו שיהא דינו של הקרבן המכשיר כדינו של הקרבן המכפר, שגם אימורי הקרבנות המכשירים קרבים על המזבח. אף בקרבן המכשיר ובקרבן המכפר האמור בחוץ — עשה בו מכשיר כמכפר, וכשם שבעל מום אינו כשר בשעיר המשתלח, כן אין הוא כשר בציפורי מצורע. ואין אנו צריכים לדרשת הכתוב "טהורות" כדי ללמדנו כן!

אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְמַעוֹטֵי צִפּוֹרֵי עִיר הַנִּדַּחַת. לְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שַׁלַּח לְתַקָּלָה, אֶלָּא לִשְׁחִיטָה.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הכתוב "טהורות" בא למעוטי [למעט] צפורי עיר הנדחת שדינה של עיר זו לשריפה, ואין הציפורים שבה כשרות לשמש למצורע. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ציפור] משתי ציפורי המצורע כוונת הדברים, שכן אי [אם] הכוונה לציפור הנועדה לשילוח — אין צורך בדרשת הכתוב לכך, שהרי לא אמרה תורה שלח את ציפור המצורע לתקלה, שיכשלו בה בני אדם, שהרי ציפור עיר הנדחת אסורה באכילה, ואם תישלח כציפור מצורע, עלולים בני אדם לצוד אותה לאוכלה ולהיכשל באכילה אסורה. אלא הכוונה לציפור המצורע המיועדת לשחיטה.

רָבָא אָמַר: לְמַעוֹטֵי שֶׁלֹּא לְזַוֵּוג לָהּ אַחֶרֶת קוֹדֶם שִׁלּוּחֶיהָ. לְמַאי? אִי לִשְׁחִיטָה – הָא בָּעֲיָא שִׁילּוּחַ! אֶלָּא לְשִׁילּוּחַ.

רבא אמר כי הכתוב "טהורות" בא למעוטי [למעט] שלא לזווג (לצרף) לה לציפור המיועדת להשתלח אחר שנטהר מצורע זה, ציפור אחרת המיועדת לשחיטה לטהרת מצורע אחר, קודם שלוחיה. ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] היה מקום לומר שיצרפו את הציפור המשתלחת של מצורע זה לציפור של מצורע אחר, אי [אם] לענין שחיטה, שתישחט הציפור של מצורע זה המיועדת להשתלח לציפור המשתלחת של מצורע אחר, והיא תישחט — ברור הדבר שאין לעשות כן, שכן הא בעיא [הרי הא צריכה] שילוח! אלא הכוונה היא לשילוח, לשמש כציפור המשתלחת גם עבור מצורע אחר. ולכך בא הכתוב "טהורות" ללמדנו כי לענין אחר הריהי אסורה.

רַב פָּפָּא אָמַר: לְצִפֳּרִים (שֶׁהֶחְלִיפוּ) [שֶׁהֶחְלִיפָן] בְּצִפֳּרֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ״, כׇּל מַה שֶּׁאַתָּה מְהַיֶּיה הֵימֶנּוּ כָּמוֹהוּ. לְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – לֹא אָמְרָה תּוֹרָה שַׁלַּח לְתַקָּלָה, אֶלָּא לִשְׁחִיטָה.

רב פפא אמר הסבר אחר לשאלה מה בא הכתוב "טהורות" למעט: לענין צפורים שהחליפו עם הגוי בתמורה לעבודה זרה, שמכר היהודי לגוי עבודה זרה, ונתן לו הגוי תמורתה ציפורים אלה. וטעם הדבר שנאסרו לשמש כצפרי מצורע, דכתיב [שכן נאמר] באיסור עבודה זרה "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו" (דברים ז, כו), לומר: כל מה שאתה מהייה (קונה ומקבל) הימנו, הרי הוא כמוהו, ומבררים: למאי [למה, לאיזה ענין] נאמר מיעוט זה בציפורי מצורע, אי [אם] לענין הציפור המיועדת לשילוח — אין צורך בדרשה מיוחדת שתלמדנו שאין להשתמש בציפור שכזו כציפור משתלחת, שהרי לא אמרה תורה שלח לתקלה! אלא הכוונה היא לציפור המיועדת לשחיטה.

רָבִינָא אָמַר: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּעוֹף שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵהּ – בַּר קְטָלָא הוּא! אֶלָּא קוֹדֶם גְּמַר דִּינֵאּ, וּלְמַאי? אִי לְשִׁילּוּחַ – בָּעֵי לְאֵתוֹיֵי לְבֵי דִינָא וְקַיּוֹמֵי ״וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ״! אֶלָּא לִשְׁחִיטָה.

ורבינא אמר הסבר אחר לשאלה מה בא הכתוב "טהורות" למעט: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בעוף שהרג את הנפש, שחייב מיתה, ופסול הוא לשמש כציפור מצורע. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שכבר גמר דינא [נגמר הדין] שפסקו בו בית דין את דינו — בר קטלא [בן מוות] הוא, וברור הוא שאין להשתמש בו לצפרי מצורע! אלא מדובר קודם גמר דינא [הדין], ולמאי [למה, לאיזה ענין] נאמר מיעוט זה בציפורי מצורע, אי [אם] לענין הציפור המיועדת לשילוח — אין צורך בדרשה מיוחדת שתלמדנו שאין להשתמש בציפור שכזו כציפור משתלחת, שהרי בעי לאתויי לבי דינא וקיומי [צריך להביא אותו לבית הדין ולקיים בו] את הכתוב "ובערת הרע מקרבך" (שם יג, ו)! אלא הכוונה היא לציפור המיועדת לשחיטה.

עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר. בִּשְׁלָמָא עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי טָהוֹר – בָּעֵינַן ״צִפּוֹר״ וְלֵיכָּא, אֶלָּא עוֹף טָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – הָא ״צִפּוֹר״ הוּא!

א שנינו במשנתנו שעוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, שבזה ובזה פטורים מלשלח את האם. ודנים בדבר: בשלמא [נניח, הדבר מובן] בדינו של עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, שאין בו מצות שילוח הקן, כי בעינן [צריכים אנו] שתהיה האם המשתלחת בכלל "צפור", ככתוב "כי יקרא קן צפור לפניך" (דברים כב, ו), וליכא [ואין כאן], שהרי העוף הטמא אינו בכלל "ציפור". אלא עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא, מדוע אין בו מצות שילוח, הא [הרי] "צפור" הוא!

כִּדְאָמַר רַב כָּהֲנָא: ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ, הָכָא נָמֵי: ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ.

ומשיבים: כדאמר [כמו שאמר] רב כהנא בענין אחר בפירוש הכתוב האמור בשילוח הקן "ואת הבנים תקח לך" (שם ז) — כוונתו שתהא לקיחת הבנים ראויה לך, שיכול אתה לאוכלם, ולא אמר הכתוב מצוה בלקיחה שאינה ראויה אלא לכלביך, הכא נמי [כאן בענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא גם כן] יש לדרוש: "תקח לך" — ולא לכלביך, ומאחר ואין ביצי העוף הטמא ראויות לאכילת האדם, אין בקן זה מצות שילוח הקן.

וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַב כָּהֲנָא? אַהָא דְּתַנְיָא: אִם טְרֵפָה – חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, אֶפְרוֹחִים טְרֵפוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״תִּקַּח לָךְ״ – וְלֹא לִכְלָבֶיךָ.

ומסבירים: היכא איתמר [היכן בתחילה נאמרו] דבריו אלה של רב כהנא? — אהא דתניא [על הלכה זו ששנינו בברייתא]: גם אם היתה האם טרפה, העומדת למות — חייב בשילוח האם. ואולם אם היו האפרוחים טרפות — פטור משילוח. ודנו בהלכה זו שבברייתא: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ואמר רב כהנא, שכן אמר קרא [הכתוב] "תקח לך" — ולא לכלביך. ומאחר ואין האפרוחים שהם עצמם טריפה ראויים לאכילת האדם, אלא רק לאכילת הכלבים, לכך אין נוהגת בקן זה מצות שילוח הקן.

וּלְהַקִּישׁ אֵם טְרֵפָה לְאֶפְרוֹחִים, מָה אֶפְרוֹחִים טְרֵפוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ, אַף אֵם טְרֵפָה נָמֵי – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

ומקשים: ולהקיש [ונקיש, נשווה] את דין האם הטרפה לדין האפרוחים הטריפות, ונאמר: מה במקרה של אפרוחים טרפות — הריהו פטור משילוח, אף במקרה של אם טרפה נמי [גם כן] — הריהו פטור מלשלח!

אִם כֵּן, ״צִפּוֹר״ לְמַעוֹטֵי עוֹף טָמֵא לְמָה לִי?

ומשיבים: אם כן היה הדין, מעתה הכתוב "צפור" הבא למעוטי [למעט] עוף טמא למה לי? שהרי אף הלכה זו שעוף טמא פטור משילוח הקן ניתן להסיקה מתוך ההיקש בין אם לאפרוחים, שכשם שאפרוחים טמאים אין נוהגת מצות שילוח הקן, כך אין היא נוהגת באם טמאה. ומעתה שנצרכים אנו ללימוד מיוחד לענין האם שהיא עוף טמא, הרי זה מלמד שאין מקישים אם לאפרוחים. ושואלים על דברי רב כהנא:

וְהָתַנְיָא: אֵם אֶפְרוֹחִין טְרֵפָה – חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – אֶפְרוֹחַ שֶׁאִמָּן טְרֵפָה חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ.

והתניא [והרי שנויה ברייתא] בדינה של אם אפרוחין טרפה שהריהו חייב בשילוח, ונראים דברי הברייתא כמדברים באם של אפרוחים טריפה, שלא כרב כהנא האומר שאין מצות שילוח הקן נוהגת באפרוחים שאינם ראויים לאכילת אדם! אמר אביי בתשובה: אין זו כוונת דברי הברייתא, אלא הכי קאמר [כך אומרת] הברייתא בדינה של אפרוח שאמן טרפה שהריהו חייב בשילוח. וכשיטת רב כהנא, שהרי האפרוחים ראויים לאכילת אדם.

בָּעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הוֹשִׁיט יָדוֹ לַקֵּן, וְשָׁחַט מִיעוּט סִימָנִים, מַהוּ?

א מקודם הובאו דברי רב כהנא בדרשת "תקח לך" ולא לכלביך, ובענין זה מביאים מה שבעי [שאל] רב הושעיא: אדם שהושיט את ידו לקן שיש בו אם ואפרוחים, ושחט מיעוט סימנים של האפרוחים, מהו הדין לענין מצות שילוח הקן?

מִי אָמְרִינַן: כֵּיוָן דְּאִילּוּ שָׁבֵיק לְהוּ מִטַּרְפִי, בָּעֵינַן ״לָךְ וְלֹא לִכְלָבֶיךָ״, אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דִּבְיָדוֹ לְמִגְמַר שְׁחִיטָה, ״תִּקַּח לָךְ״ קָרֵינָא בֵּיהּ, וְחַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ? תֵּיקוּ.

וצדדי הספק: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שאילו שביק להו מטרפי [היה מניח אותם את האפרוחים במצב זה של סימנים החתוכים במקצתם, הם היו נטרפים, ואסורים באכילה] — הריהו פטור משילוח הקן, שכן בעינן [צריכים אנו] שיתקיים בקן "תקח לך" ולא לכלביך, והאפרוחים הללו במצבם עתה אינם ראויים לאכילת אדם. או דלמא [שמא] כיון שבידו למגמר [לגמור] את השחיטה, ויהיו האפרוחים מותרים באכילה — "תקח לך" קרינא ביה [קוראים אנו בו], וחייב הוא בשילוח? שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד, תישאר] בלא פתרון.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: מַטְלֵית מַהוּ שֶׁתָּחוֹץ? כְּנָפַיִם מַהוּ שֶׁיָּחוֹצּוּ?

ב ומתוך שהובאה בעייתו של רב הושעיא מביאים עוד בעיות שהעלו חכמים בדין שילוח הקן. בעי [שאל] ר' ירמיה: מטלית הנתונה בקן בין הציפור לבין הביצים מהו דינה לענין שתחוץ, שתיעשה חציצה, שתיחשב הציפור כאילו אינה רובצת על הביצים, ויהיה פטור מן השילוח? וכן שאל לענין נוצות תלושות מן הכנפים המונחות בין האם לבין הביצים, מהו דינן לענין שיחוצו, ויפטר מן השילוח?

בֵּיצִים מוּזָרוֹת, מַהוּ? שְׁנֵי סִדְרֵי בֵיצִים זוֹ עַל גַּב זוֹ, מַהוּ? זָכָר עַל גַּבֵּי בֵיצִים וּנְקֵבָה עַל גַּבֵּי זָכָר, מַהוּ? תֵּיקוּ.

וכן שאל לענין חציצה של ביצים מוזרות (שאין אפרוח יוצא מהן) המונחות בין האם לבין שאר הביצים, מהו דינן לענין חציצה? וכן שאל לענין שני סדרי ביצים המונחות זו על גב זו מהו דינן לענין שסדרת הביצים העליונה תיחשב כחוצצת בין האם לבין סדרת הביצים התחתונה? ועוד שאל ר' ירמיה בענין חציצה במקרה שהיה זכר רובץ ממש על גבי ביצים והנקבה רובצת על גבי הזכר מהו הדין? ומסכמים כי כל השאלות הללו לא נפתרו ותיקו [תעמודנה, תישארנה] בלתי פתורות.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: יוֹנָה עַל בֵּיצֵי תָסִיל, מַהוּ? תָּסִיל עַל בֵּיצֵי יוֹנָה, מַהוּ?

ג וכיוצא בדבר בעי [שאל] ר' זירא במקרה של יונה הרובצת על ביצי עוף תסיל (שהוא עוף טהור הדומה ליונה), מהו הדין לענין מצות שילוח הקן. וכן שאל במקרה של תסיל הרובצת על ביצי יונה מהו הדין לענין שילוח הקן.

אָמַר אַבָּיֵי: תָּא שְׁמַע, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. הָא טָהוֹר וְטָהוֹר – חַיָּיב! דִּלְמָא בְּקוֹרֵא.

אמר אביי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה בדינה של תסיל הרובצת על ביצי יונה, ממה ששנינו במשנתנו כי עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא — זה וזה פטור משילוח. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הוא היה עוף טהור על ביצי עוף טהור, כדוגמת תסיל הרובצת על ביצי יונה — הריהו חייב! ודוחים: אין זו ראיה, שכן דלמא [שמא] מדובר פה דווקא בקורא נקבה, שדרכה הוא לרבוץ על ביצי אחרות, ולכך יש בה דין שילוח הקן כשהיא רובצת על ביצי אחרות. ואולם אין אנו יודעים מה הדין בתסיל הרובצת על ביצי יונה או ביונה הרובצת על ביצי תסיל שאין זה דרכם.

קוֹרֵא זָכָר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אָתְיָא ״דְּגִירָה״ ״דְּגִירָה״, כְּתִיב הָכָא ״קוֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד״, וּכְתִיב הָתָם ״וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ״.

ד שנינו במשנתנו בדינו של קורא זכר, שר' אליעזר מחייב בו בשילוח הקן, וחכמים פוטרין. אמר ר' אבהו: מאי טעמא [מה טעם] שיטתו של ר' אליעזר? אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה של המלים "דגירה" "דגירה". שכן כתיב הכא [נאמר כאן, בענינו של הקורא] "קורא דגר ולא ילד" (ירמיה יז, יא), וכתיב התם [ונאמר שם, בענין עשיית קן] בידי עוף ממין הנקבה "שמה קננה קפוז ותמלט ובקעה ודגרה בצלה" (ישעיה לד, טו), להורות שכדרך שציפור נקבה דוגרת בקן, כן הוא הקורא הזכר, ולכך חייבים בו בשילוח.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּקוֹרֵא זָכָר, אֲבָל בְּקוֹרֵא נְקֵבָה – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב. פְּשִׁיטָא, ״קוֹרֵא זָכָר״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא רַבָּנַן אֲפִילּוּ קוֹרֵא נְקֵבָה פָּטְרִי, וְהָא דְּקָתָנֵי ״זָכָר״ – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, קָמַשְׁמַע לַן.

ועוד בהסבר שיטותיהם של ר' אליעזר וחכמים, אמר ר' אלעזר: מחלוקת זו אינה אלא בקורא זכר, אבל בקורא נקבה — לדברי הכל, אף לדברי חכמים, הריהו חייב בשילוח הקן. ותוהים על דברי ר' אלעזר: פשיטא [פשוט] שכך הוא, שהרי "קורא זכר" תנן [שנינו במשנתנו]! ומשיבים: יש חידוש בדברי ר' אלעזר, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר] כי רבנן [חכמים], אפילו בקורא נקבה פטרי [פוטרים] משילוח, והא דקתני [וזה ששנה] במשנה במחלוקתם "קורא זכר" — להודיעך כחו של ר' אליעזר, שלא רק בקורא נקבה הוא מחייב בשילוח הקן, אלא אף בקורא זכר. לכך קא משמע לן [הוא, ר' אלעזר, משמיע לנו] שלדעת חכמים שבקורא נקבה חייבים בשילוח הקן.

וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַחְלוֹקֶת בְּקוֹרֵא זָכָר, אֲבָל בְּזָכָר דְּעָלְמָא – דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר. פְּשִׁיטָא, ״קוֹרֵא זָכָר״ תְּנַן! מַהוּ דְּתֵימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אֲפִילּוּ זָכָר דְּעָלְמָא מְחַיֵּיב, וְהַאי דְּקָתָנֵי ״קוֹרֵא זָכָר״ – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּרַבָּנַן, קָא מַשְׁמַע לַן.

ועוד אמר ר' אלעזר בהסבר מחלוקת זו של ר' אליעזר וחכמים: מחלוקת זו אינה אלא בקורא זכר, אבל בזכר דעלמא [סתם] שלא ממין הקורא — לדברי הכל, ואף לדעת ר' אליעזר, פטור המוצא משילוח הקן. ותוהים על דבריו: פשיטא [פשוט] שכך הוא, והלא "קורא זכר" תנן [שנינו במשנתנו]! ומשיבים: חידוש יש בדברי ר' אלעזר, שכן מהו דתימא [היה מקום שתאמר] כי ר' אליעזר אפילו זכר דעלמא [סתם] מחייב בשילוח הקן, והאי דקתני [וזה ששנה] במשנתנו במחלוקתו עם חכמים "קורא זכר" — להודיעך כחן דרבנן [של חכמים], שלא רק בסתם זכר, אלא אפילו בקורא זכר הריהם פוטרים. לכך קא משמע לן [הוא, ר' אלעזר, משמיע לנו] שלדעת ר' אליעזר אין מצות שילוח הקן בסתם זכר.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: זָכָר דְּעָלְמָא – פָּטוּר, קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ומביאים ראיה לדבר, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: זכר דעלמא [סתם] — פטור, קורא זכר — ר' אליעזר מחייב, וחכמים פוטרין.

מַתְנִי׳ הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, אֵין כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קַן״, קֵן מִכׇּל מָקוֹם.

ה משנה היתה האם מעופפת (מרחפת) על האפרוחים או על הביצים שבקן, בזמן שכנפיה נוגעות באפרוחים או בביצים שבקן — הריהו חייב לשלח את האם, ובזמן שאין כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח. אף אם אין שם בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייב לשלח, שכן נאמר "קן", לומר: קן מכל מקום.

הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִים מַפְרִיחִים, אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים״, מָה אֶפְרוֹחִים בְּנֵי קַיָּימָא, אַף בֵּיצִים בְּנֵי קַיָּימָא, יָצְאוּ מוּזָרוֹת. וּמָה הַבֵּיצִים צְרִיכִין לְאִמָּן, אַף הָאֶפְרוֹחִין צְרִיכִין לְאִמָּן, יָצְאוּ מַפְרִיחִין.

היו שם אפרוחים מפריחים הגדולים דיים כדי לעוף או ביצים מוזרות מקולקלות, שאין אפרוח עתיד לבקוע מתוכן — פטור מלשלח, שכן נאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" (דברים כב, ו), הושוו אפרוחים לביצים, ללמד: מה אפרוחים הם בני קיימא, אף ביצים בני קיימא, יצאו הביצים המוזרות, שאין הן בנות קיימא. ומה הביצים צריכין לאמן לדגירה, אף האפרוחין שחייבים בהם בשילוח הקן, מדובר רק באלה הצריכין עדיין לאמן, יצאו מכלל מצות שילוח הקן האפרוחים שכבר מפריחין שאין צריכים עוד לאימם.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״רוֹבֶצֶת״ – וְלֹא מְעוֹפֶפֶת. יָכוֹל אֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״רוֹבֶצֶת״. מַאי תַּלְמוּדָא? מִדְּלָא כְּתִיב ״יוֹשֶׁבֶת״.

ו גמרא שנינו במשנתנו דין הקן בזמן שהאם מעופפת, ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "רובצת" — דווקא באופן זה הריהו חייב בשילוח, ולא במעופפת. יכול יהא פטור משילוח אפילו במעופפת שכנפיה נוגעות בקן? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "רובצת", שבאופן זה הריהו חייב בשילוח. ושואלים: מאי תלמודא [מה הלימוד], כיצד למדים אנו כן מהמלה "רובצת" לחייב בשילוח בזו שכנפיה נוגעות בקן? ומשיבים: מדלא כתיב [מתוך שלא נאמר] "יושבת" אלא "רובצת", וכשכנפיה נוגעות בקן הרי זה בכלל "רובצת".

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בֵּין שְׁנֵי רוֹבְדֵי אִילָן – רוֹאִים, כֹּל שֶׁאִם תִּשָּׁמֵט נוֹפֶלֶת עֲלֵיהֶם – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, וְאִם לָאו – פָּטוּר.

ז ומביאים עוד בענין זה מה שאמר רב יהודה אמר רב: אם היתה האם יושבת מעל הביצים או האפרוחים כשהיא בין שני רובדי (ענפי) אילן — רואים, כל שאם תשמט הציפור (אם הענפים יפרדו) היא נופלת עליהם (על הביצים או האפרוחים) — חייב לשלח, ואם לאו [לא] — פטור מלשלח.

מֵיתִיבִי: הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בֵּינֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עַל גַּבֵּיהֶן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, אֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב ממה ששנינו היתה האם יושבת ביניהן בין הביצים או האפרוחים — פטור מלשלח, שכן נאמר במצות שילוח "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים", ולא שיושבת ביניהם. ואולם אם היתה יושבת על גביהן — חייב לשלח, שהרי זה בכלל "רובצת על". ואם היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח.

מַאי לָאו עַל גַּבֵּיהֶן, דּוּמְיָא דְּבֵינֵיהֶן: מָה בֵּינֵיהֶן – דְּנָגְעָה בְּהוּ, אַף עַל גַּבֵּיהֶן – דְּנָגְעָה בְּהוּ, אֲבָל רוֹבְדֵי אִילָן – פָּטוּר?

מאי לאו [האם אין] הכוונה לומר שיושבת על גביהן הריהו דומיא [דומה] לאופן הישיבה של זו שיושבת ביניהן, מה היושבת ביניהן הרי זה דנגעה בהו [שנוגעת היא בהם], אף זו היושבת על גביהן מדובר דנגעה בהו [שנוגעת בהם], ונלמד מכאן שרק כשהיא נוגעת בהם יש דין שילוח, אבל היושבת בין שני רובדי אילן, ואין היא נוגעת בהם — פטור משילוח, ושלא כדברי רב!

לֹא, עַל גַּבֵּיהֶן דּוּמְיָא דְּבֵינֵיהֶן: מָה בֵּינֵיהֶן – דְּלֹא נָגְעָה עֲלַיְיהוּ, אַף עַל גַּבֵּיהֶן – דְּלֹא נָגְעָה עֲלַיְיהוּ, וְהַיְינוּ רוֹבְדֵי אִילָן.

ודוחים: לא, יש לפרש להיפך, ולומר כי אופן הישיבה של זו שיושבת על גביהן הריהו דומיא [דומה] לאופן הישיבה של זו שיושבת ביניהן, מה היושבת ביניהן הרי זה באופן דלא נגעה עלייהו [שאינה נוגעת בהם] מלמעלה אלא מן הצד, אף אופן הישיבה של זו שיושבת על גביהן מדובר באופן דלא נגעה עלייהו [שאינה נוגעת בהם] מלמעלה אלא מן הצד, הרי איפוא שיש חיוב שילוח באם היושבת על בניה אף שאינה נוגעת בהם, והיינו [וזהו] אותו אופן של האם היושבת בין רובדי אילן, שאמר רב שחייב בשילוח.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רוֹבְדֵי אִילָן פָּטוּר – אַדְּתָנֵי: הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, אֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, לִיתְנֵי רוֹבְדֵי אִילָן, וְכׇל שֶׁכֵּן מְעוֹפֶפֶת!

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר לומר] שביושבת בין שני רובדי אילן יש חיוב שילוח, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך לומר] שביושבת בין שני רובדי אילן פטור משילוח — אדתני [עד שהתנא בברייתא שונה] היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח, ליתני [שישנה] שביושבת בין שני רובדי אילן פטור משילוח, וכל שכן באופן שהיא מעופפת!

מְעוֹפֶפֶת אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, דַּאֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

ודוחים: לא שנה כן התנא, משום שמעופפת איצטריך ליה [הוצרך לו] לשנות, ובשל החידוש שיש בה, שאפילו כנפיה נוגעות בקן פטור מלשלח. ולא היינו למדים כן אילו היה שונה את דינו ביושבת בין שני רובדי אילן, שאין כנפיה של זו נוגעות בקן.

וְהָאֲנַן תְּנַן: בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: כִּי קָתָנֵי מַתְנִיתָא בְּנוֹגֵעַ מִן הַצַּד.

ובענין זה מקשים על דברי הברייתא הפוטרת משילוח בזמן שמעופפת וכנפיה נוגעות בקן: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] בדינה של המעופפת כי בזמן שכנפיה נוגעות בקן חייב לשלח! אמר ר' ירמיה: כי קתני מתניתא [כאשר שנויה הברייתא] הרי זה בנוגע מן הצד, ואין הכנפים נוגעות מלמעלה, שבאופן זה פטורים משילוח, ואילו משנתנו מדברת במעופפת שכנפיה נוגעות בקן מלמעלה.

אִיכָּא דְאָמְרִי, לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בֵּינֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עַל גַּבֵּיהֶן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, אֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיה הזו בלשון שונה: לימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו], ממה ששנינו בברייתא: היתה יושבת ביניהן — פטור מלשלח, ואם יושבת על גביהן — חייב לשלח. היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח.

מַאי לָאו עַל גַּבֵּיהֶן, דּוּמְיָא דְּבֵינֵיהֶן: מָה בֵּינֵיהֶן – דְּלָא נָגְעָה עֲלַיְיהוּ, אַף עַל גַּבֵּיהֶן – דְּלָא נָגְעָה עֲלַיְיהוּ, וְהַיְינוּ רוֹבְדֵי אִילָן?

מאי לאו [האם אין] הכוונה לומר שאופן הישיבה של זו שיושבת על גביהן הריהו דומיא [דומה] לאופן הישיבה של זו שיושבת ביניהן. מה היושבת ביניהן מדובר דלא נגעה עלייהו [שאינה נוגעת בהם] מלמעלה, אף היושבת על גביהן מדובר דלא נגעה עלייהו [שאינה נוגעת בהם] מלמעלה, ושונים אנו כי חייבים באופן זה בשילוח, והיינו [וזהו] כדברי רב באם היושבת בין שני רובדי אילן, שאינה נוגעת בהם מלמעלה.

לָא, עַל גַּבֵּיהֶן דּוּמְיָא דְּבֵינֵיהֶן: מָה בֵּינֵיהֶן – דְּנָגְעָה בְּהוּ, אַף עַל גַּבֵּיהֶן – דְּנָגְעָה בְּהוּ. אֲבָל רוֹבְדֵי אִילָן – פָּטוּר. אִי הָכִי, אַדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָיְתָה מְעוֹפֶפֶת, אֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר,

ודוחים: לא, אפשר לומר בדרך שונה: אופן הישיבה של זו שיושבת על גביהן דומיא [דומה] לאופן הישיבה של זו שיושבת ביניהן. מה ביושבת ביניהן מדובר דנגעה בהו [שנוגעת בהם], אף ביושבת על גביהן מדובר דנגעה בהו [שנוגעת בהם], וללמדנו שרק באופן זה חייבים בשילוח, אבל ביושבת בין שני רובדי אילן, שאין היא נוגעת בהם, פטור משילוח, ושלא כדברי רב. ומקשים על הסבר זה: אי הכי [אם כך] הוא הסבר הברייתא, אדקתני סיפא [עד שהוא, התנא שונה בסוף הברייתא] היתה מעופפת, אפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור.