חולין קל״ט

בַּר קְטָלָא הוּא, אֶלָּא דְּלָא גְּמַר דִּינֵיהּ, וּבָעֵי לְאֵתוֹיֵיהּ לְבֵי דִינָא וְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ ״וּבִעַרְתָּ הָרַע מִקִּרְבֶּךָ״.

מהיכן נמלט העוף? שהרי בר קטלא [בן מוות] הוא, וצריך היה להרוג אותו מיד! אלא מדובר בזמן שעדיין לא גמר דיניה, ובעי לאתוייה לבי דינא [לא נגמר דינו, וצריך להביאו לבית הדין], וקיומי ביה [ולקיים בו] את הכתוב "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג, ו).

הָנֵי מוּקְדָּשִׁין הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דַּהֲוָה לֵיהּ קֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאַקְדְּשֵׁיהּ – מִי מִיחַיַּיב? ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן.

א ומבררים עתה את דברי המשנה הפוטרת את העופות המוקדשים משילוח הקן: הני [אותם] מוקדשין שהזכרנו היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא דהוה ליה [אם תאמר שמדובר שהיה לו] קן בתוך ביתו ואקדשיה [והקדיש אותו] — באופן זה מי מיחייב [האם מתחייב] הוא בשילוח? והרי בדין השילוח נאמר "כי יקרא קן צפור" (דברים כב, ו) — פרט למזומן לפניך, כגון קן זה שהיה בתוך ביתו!

אֶלָּא דַּחֲזָא קֵן בְּעָלְמָא וְאַקְדְּשֵׁיהּ, וּמִי קָדוֹשׁ? ״אִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ״ אָמַר רַחֲמָנָא, מָה בֵּיתוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אַף כֹּל בִּרְשׁוּתוֹ.

אלא תאמר שמדובר באופן דחזא [שראה] קן בעלמא [סתם] במקום שאינו שלו, ואקדשיה [והקדישו] — ואף באופן זה אין להעמיד את משנתנו, שכן מי [האם] קדוש הוא על ידי זה? והלא "ו איש כי יקדיש את ביתו קדש" (ויקרא כז, יד) אמר רחמנא [אמרה התורה]. ומכאן למדים: מה ביתו שהוא ברשותו של בעליו, הריהו יכול להקדישו, אף כל דבר שהוא ברשותו יכול אדם להקדישו. ואין הוא יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו!

אֶלָּא דְּאַגְבְּהִינְהוּ לְאֶפְרוֹחִים, וְאַקְדְּשִׁינְהוּ, וַהֲדַר אַהְדְּרִינְהוּ – הַאי אֲפִילּוּ בְּחוּלִּין נָמֵי לָא מִיחַיַּיב, דִּתְנָא: נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לַקֵּן, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהינהו [שהגביה אותם] את האפרוחים, וקנה אותם בכך, ואחר כך אקדשינהו [הקדיש אותם], והדר הדרינהו [ושב והחזיר אותם] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שכן האי [באופן זה] אפילו בחולין נמי לא מיחייב [גם כן אינו חייב], דתנא [שכן שנה החכם] בדינו של מי שנטל את הבנים והחזירן לקן, ואחר כך חזרה האם עליהן בעצמה — כיון שכבר זכה בהם, הרי זה בכלל "מזומן", ולכך הוא פטור מלשלח!

אֶלָּא, דְּאַגְבְּהַהּ לְאֵם, וְאַקְדְּשַׁהּ, וַהֲדַרָה. מֵעִיקָּרָא אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּשִׁילּוּחַ מִקַּמֵּי דְּאַקְדְּשַׁהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן יוֹסֵף אוֹמֵר: הִקְדִּישׁ חַיָּה וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ – פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, שְׁחָטָהּ וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁהּ – חַיָּיב לְכַסּוֹת, שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּיב בְּכִסּוּי קוֹדֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי הֶקְדֵּשׁ.

אלא תאמר שמדובר באופן דאגבהה [שהגביה אותה] את האם, וזכה בה, ועמד ואקדשה [והקדיש אותה], והדרה [והחזיר אותה] לקן — גם באופן זה אין להעמיד את דברי משנתנו, שהרי כבר מעיקרא [מתחילה], בשעה שנזדמן לו הקן, איחייב ליה [התחייב לו] בשילוח, והיה זה מקמי דאקדשה [לפני שהקדיש אותה]. ואין ההקדשה שנעשתה לאחר מכן מפקיעה את חיוב השילוח. וכגון זו דתניא [ששנינו בברייתא], ר' יוחנן בן יוסף אומר: אדם שהקדיש חיה, ואחר כך עמד ושחטה — הריהו פטור מלכסות את דמה. שאין דמה של חיה השייכת להקדש חייב בכיסוי הדם. ואולם אם שחטה כאשר היא של חולין, ואחר כך עמד והקדישה — הריהו חייב לכסות את דמה, שכן כבר נתחייב בכסוי קודם שיבא לידי הקדש! ואף כאן היה חיוב שילוח לפני ההקדש, ואין ההקדשה פוטרתו מחיוב זה. רב

רַב אָמַר: בְּמַקְדִּישׁ פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ וּמָרְדוּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת.

אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש פירות (גוזלות) שובכו לקדשי מזבח (לעולת נדבה), ואחר כך כשגדלו הגוזלות מרדו וברחו מביתו למקום אחר, וקננו שם. ועתה שנמצאו אין הם בכלל "מזומן". ואילו היו של חולין, היו חייבים בשילוח. ואולם כיון שהם מוקדשים — אין הם חייבים בשילוח. ושמואל אמר בהסבר דברי משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ולאחר מכן ברחה התרנגולת מביתו, וקננה במקום אחר. והרי זו פטורה משילוח, כיון שמוקדשת היא. ואילו היתה זו של חולין, היתה חייבת בשילוח.

בִּשְׁלָמָא שְׁמוּאֵל לֹא אָמַר כְּרַב, דְּקָא מוֹקֵים לַהּ בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, אֶלָּא רַב מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמוּאֵל?

ושואלים: בשלמא [נניח] שמואל לא אמר כרב בהסבר משנתנו — משום דקא מוקים לה [שהוא מעמיד אותה, מסביר את האופן המדובר בה] לא רק במקדיש לקדשי מזבח אלא אפילו בקדשי בדק הבית, שקדושת דמים היא, שאף היא פוטרת מן השילוח. אלא רב מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמואל?

אָמַר לְךָ רַב: דַּוְקָא קָפָטְרִי מִשִּׁילּוּחַ, כְּגוֹן פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ דְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ נִינְהוּ, דְּכֵיוָן דְּקָדְשִׁי קְדוּשַּׁת הַגּוּף – לָא פָּקְעָה קְדוּשְׁתַּיְיהוּ מִינַּיְיהוּ, אֲבָל בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, דְּלָאו קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, דִּקְדוּשַּׁת דָּמִים בְּעָלְמָא הוּא – כֵּיוָן דִּמְרַדָה פְּקַעָה קְדוּשְׁתַּיְיהוּ, וְחַיֶּיבֶת בְּשִׁילּוּחַ.

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב דוקא קפטרי [פטרתי] משילוח כגון פירות שובכו שקדשי מזבח נינהו [הם], וטעם הדבר: שכיון דקדשי [שקדושים] הם בקדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו [אין פוקעת קדושתם מהם] אפילו כשהם בורחים. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו [שאין] זו קדשי מזבח, שקדושת דמים בעלמא [בלבד] הוא שיש בדבר — כיון שמרדה פקעה קדושתייהו [קדושתם], וחייבת בשילוח.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ – בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּמַקְדִּישׁ תַּרְנְגוֹלְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת וּמָרְדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: וְכֵיוָן שֶׁמָּרְדָה פְּקַעָה לַיהּ קְדוּשְׁתַּהּ! אֲמַר לֵיהּ: בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתַאּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״.

ושמואל אמר: אף על פי שברחה התרנגולת שהוקדשה לבדק הבית, הריהי עומדת בקדושתה, כי כל היכא דאיתיה [מקום שהיא נמצאת] בו — בבי גזא דרחמנא איתא [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שכן נאמר] "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א). ומעירים כי כן, כדברי שמואל, אמר ר' יוחנן בהסבר משנתנו שמדובר בה במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, ומרדה. אמר ליה [לו] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשאלה: והלא כיון שמרדה, פקעה ליה [לה] קדושתה! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אין הקדושה פוקעת ממנה בכך, שכן בבי גזא דרחמנא איתא [בבית האוצר של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

וּרְמִי דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּרְמִי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ.

ורמי [ומשליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוחנן אלה על דברי ר' יוחנן במקום אחר, וכן רמי [משליכים, מראים סתירה] מדברי ר' שמעון בן לקיש אלה על דברי ר' שמעון בן לקיש במקום אחר.

דְּאִיתְּמַר: מָנֶה זֶה לְבֶדֶק הַבַּיִת, וְנִגְנְבוּ אוֹ נֶאֶבְדוּ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב: ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״. קַשְׁיָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ, קַשְׁיָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן.

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של מי שאמר "מנה זה לבדק הבית", ונגנבו המעות מביתו, או שנאבדו לו — ר' יוחנן אמר שהמקדיש חייב באחריותן של המעות, עד שיבואו בפועל לידי גזבר, ולכן הריהו חייב לשלם להקדש. ואילו ריש לקיש אמר שאינו חייב לשלם להקדש, כיון שאף שלא ניתן המנה לגזבר, מכל מקום נחשב הדבר כמי שניתן למקדש, כי כל היכא דאיתיה [מקום שנמצא] בו הכסף, בבי גזא דרחמנא איתיה [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה". אם כן, קשיא [קשה] מדברי ריש לקיש האומר לענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שבכל מקום בו נמצא הדבר המוקדש הריהו נמצא בבית גנזיו של ההקדש, על דברי ריש לקיש בענין המקדיש תרנגולתו שלא סבר כן. וכן קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן האומר בענין תשלומים למקדש בגניבה או באבידה שכל עוד לא בא הדבר המוקדש לידי הגזבר אין זה נחשב ברשות ההקדש על דברי ר' יוחנן

דְּרֵישׁ לָקִישׁ אַדְּרֵישׁ לָקִישׁ לָא קַשְׁיָא, הָא מִקַּמֵּי דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ, הָא לְבָתַר דְּשַׁמְעֵיהּ מֵרַבִּי יוֹחָנָן רַבֵּיהּ.

ריש לקיש על דברי ריש לקיש לא קשיא [אינו קשה], שכן אפשר לומר כי הא [זה] שאמר בענין המקדיש תרנגולתו היה מקמי דשמעיה [לפני ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו], ואילו הא [זה] שאמר בענין תשלומים למקדש בגניבה ובאבידה היה לבתר דשמעיה [לאחר ששמע] סברה זו מר' יוחנן רביה [רבו].

אֶלָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא! דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן נָמֵי לָא קַשְׁיָא, הָא דְּאָמַר ״עָלַי״, הָא דְּאָמַר ״הֲרֵי זוֹ״.

אלא מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן קשיא [קשה]! ומשיבים: מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], שכן הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין חובת התשלומים למקדש בגניבה, הרי זה כשאמר המקדיש "מנה זה עלי להקדש", ובאופן זה הריהו חייב על הגניבה והאבידה, כל עוד לא הגיע הכסף לידי הגזבר. ואילו הא [זה] שאמר ר' יוחנן בענין שילוח הקן, מדובר כשאמר המקדיש "הרי זו להקדש לבדק הבית", באופן זה אמר שלא פקעה הקדושה בבריחת התרנגולת שכן בכל מקום שהיא נמצאת קדושתה עליה.

מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״, לָא מְחַיֵּיב?

ותוהים על הסבר זה: אם דברי ר' יוחנן בענין חובת תשלומים למקדש בגניבה נאמרו כשאמר המקדיש "הרי עלי", מכלל זה נלמד כי לשיטת ר' שמעון בן לקיש החולק עליו וסבור שאינו חייב בתשלומים, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי", שלא מחייב [אינו חייב] לשלם אותו?

וְהָתַנְיָא: אֵיזֶהוּ נֶדֶר וְאֵיזוֹ הִיא נְדָבָה? נֶדֶר – הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי עוֹלָה״, נְדָבָה – הָאוֹמֵר ״הֲרֵי זוֹ עוֹלָה״. וּמָה בֵּין נֶדֶר לִנְדָבָה? נֶדֶר – מֵתָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה, חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ; נְדָבָה – מֵתָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ שֶׁאָבְדָה, אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָהּ.

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: איזהו נדר ואיזו היא נדבה? ומה ההבדל ביניהם? נדר — כגון האומר "הרי עלי עולה", נדבה — האומר "הרי זו עולה". ומה בין נדר לנדבה? נדר — אם מתה הבהמה או נגנבה או שאבדה, חייב באחריותה, שהרי קיבל עליו אחריות. ואילו בנדבה — אם מתה או נגנבה או שאבדה, אינו חייב באחריותה!

אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ: הָנֵי מִילֵּי קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, דִּמְחוּסַּר הַקְרָבָה, אֲבָל קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת, דְּלָאו מְחוּסַּר הַקְרָבָה – אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״ – לָא מְחַיֵּיב.

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך על כך ריש לקיש כי הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי" חייב באחריות, אמורים דווקא בקדשי מזבח, שכן נדר להביאו למקדש להקרבה, ועתה הרי זה מחוסר הקרבה. אבל קדשי בדק הבית, דלאו [שאינו] מחוסר הקרבה, אף על גב [אף על פי] שאמר "הרי עלי" — לא מחייב [אינו חייב] באחריותם אם נגנבו או אבדו.

וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״שׁוֹר זֶה עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה קׇרְבָּן״ – מֵת הַשּׁוֹר, נָפַל הַבַּיִת – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן; ״שׁוֹר זֶה עָלַי עוֹלָה״, ״בַּיִת זֶה עָלַי קׇרְבָּן״ – מֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת – חַיָּיב לְשַׁלֵּם.

ומקשים על הבחנה זו, והתנן [והרי שנינו במשנה] בדינו של האומר "שור זה עולה" או שאמר "בית זה קרבן", אם מת השור או נפל הבית — אינו חייב באחריותן. ואם אמר "שור זה עלי עולה" או "בית זה עלי קרבן", מת השור או שנפל הבית — חייב לשלם. הרי איפוא שאף בקדשי בדק הבית, האומר "הרי עלי" חייב באחריות הדבר המוקדש!

הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמֵת הַשּׁוֹר וְנָפַל הַבַּיִת, חַיָּיב לְשַׁלֵּם, דְּלֵיתַנְהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיתַנְהוּ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיתֵיהּ בְּבֵי גַזָּא דְּרַחֲמָנָא אִיתֵיהּ, דִּכְתִיב ״לַה׳ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ״.

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שהאומר "הרי עלי לבדק הבית" חייב באחריות, אמורים דווקא היכא [במקום] שמת השור או שנפל הבית, שבמקרים אלה הריהו חייב לשלם, ומדוע? משום דליתנהו [שהם אינם נמצאים עוד], אבל היכא דאיתנהו [במקום שהם עדיין נמצאים], כגון כסף שנגנב או שאבד, בזה אומרים אנו כי כל היכא דאיתיה, בבי גזא דרחמנא איתיה [בכל מקום שהוא נמצא, בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא הוא נמצא], דכתיב [שנאמר] "לה' הארץ ומלואה".

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲרָכִין, אַף עַל גַּב דְּאָמַר ״עָלַי״ – לָא מִיחַיַּיב. מַאי טַעְמָא? דְּלָא מִיתְּמַר לֵיהּ בְּלָא ״עָלַי״.

ב למעלה הובאה מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בדינו של האומר "הרי עלי לבדק הבית" אם הוא חייב באחריותו של הדבר המוקדש. ובענין זה אמר רב המנונא כי לא נחלקו אלא בהקדש, אבל הכל מודים בערכין, שאף על גב [אף על פי] שאמר "ערכי עלי" והפריש את דמי ערכו, ולאחר מכן נגנב או שאבד הכסף — לא מיחייב [אינו חייב] באחריותו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דלא מיתמר ליה [שאין הדבר יכול להיאמר לו] באופן שונה. שהרי אין הוא יכול לומר בערכין "הרי זה" (שהרי עדיין לא קיבל עליו חובת ערך). כלומר, שאי אפשר לבטא את הערכים בלא לומר את המלה "עלי", ואין הכוונה שהוא מקבל עליו אחריות. כי

הֵיכִי לֵימָא? לֵימָא ״עֶרְכִּי״ – אַמַּאן? לֵימָא ״עֵרֶךְ פְּלוֹנִי״ – אַמַּאן?

היכי לימא [כיצד יאמר] בלא "עלי"? אם לימא [יאמר] "ערכי" בלבד, ובלא "עלי" — אמאן [על מי] מוטלת חובת תשלום זה הנדר? ואם לימא [יאמר] "ערך פלוני", ובלא שאמר "עלי" — גם כן השאלה היא: אמאן [על מי] מוטל החיוב?

מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: לֵימָא ״הֲרֵינִי בְּעֶרְכִּי״, ״הֲרֵינִי בְּעֵרֶךְ פְּלוֹנִי״! וְעוֹד, תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַה׳״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בְּהֶקְדֵּשׁוֹת וּמַעַשְׂרוֹת שֶׁמִּתְחַלְּלִין עַל מָעוֹת שֶׁבַּחוּלִּין, נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ – אֵינָן חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתָן,

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא: לימא [שיאמר] "הריני בערכי", או "הריני בערך פלוני" ולא יאמר "הרי עלי"! ועוד, הרי תניא [שנויה ברייתא] בענין הפודה שדה מקנה מן ההקדש, שר' נתן אומר על הכתוב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך עד שנת היובל ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' "(ויקרא כז, כג) — יכול היה הכתוב לומר "ונתן אותו" או "ונתנו", מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב החוזר "ונתן את הערכך"? לפי שמצינו (שמצאנו) בהקדשות ומעשרות שהריהם מתחללין על מעות שבחולין. ואותן מעות אם נגנבו או שאבדו — הבעלים אינן חייבין באחריותן,

יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ וְגוֹ׳״ – חוּלִּין עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר.

מעתה יכול יהא הדין שאף זה הערך כן הוא, שאם נגנב או אבד, אין חייבים באחריותו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ונתן את הערכך" (ויקרא כז, כג) — הרי אלה חולין עד שיבאו לידי הגזבר, ולכן יש עליו התחייבות. הרי איפוא שגם בערכין הריהו חייב באחריותם, ושלא כדברי רב המנונא!

אֶלָּא, אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רַב הַמְנוּנָא: הַכֹּל מוֹדִים בַּעֲרָכִין, דְּאַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר ״עָלַי״ – מִיחַיַּיב, דִּכְתִיב ״וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ״, חוּלִּין הֵן בְּיָדְךָ עַד שֶׁיָּבֹאוּ לִידֵי גִזְבָּר.

אלא, אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר, כך נאמר], בלשון זו אמר רב המנונא: הכל מודים בערכין, דאף על גב [שאף על פי] שלא אמר "הרי עלי" — הריהו מיחייב [חייב] באחריותם, וטעם הדבר: דכתיב [שכן נאמר] "ונתן את הערכך" — לומר: חולין הן בידך עד שיבאו לידי גזבר.

חוֹמֶר בְּכִסּוּי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן, ״כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?

א שנינו במשנתנו כי יש חומר (חומרה) בדין כסוי שאינה קיימת בדין שילוח הקן. שהרי כיסוי הדם נוהג בין בחיה ובין בעוף, וכמו כן הריהו נוהג בין בבעל חיים המזומן לפניו ובין בזה שאינו מזומן, ואילו מצות שילוח הקן אינה נוהגת אלא בעוף ולא בחיה, ודווקא בעוף שאינו מזומן לפניו. ובענין זה מביאים עוד, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הנאמר בשני פסוקי פרשיית שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך (דברים כב, ו— ז): מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב זה בפרטיו? ומסבירים:

לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״, יָכוֹל יַחְזוֹר בְּהָרִים וּגְבָעוֹת כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא קֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּי יִקָּרֵא״ – בִּמְאוֹרָע לְפָנֶיךָ.

לפי שנאמר בפסוק השני "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך", ובא כפל הלשון "שלח תשלח" להורות על השתדלותו היתירה של האדם בקיום מצוה זו — יכול יהא הדין שצריך האדם שיחזור (יסתובב) בהרים וגבעות בחיפושים אחר קן, כדי שימצא קן ויקיים מצוה זו? לכך תלמוד לומר בתחילת הפרשייה "כי יקרא" — רק בקן המאורע (שהזדמן) לפניך נאמרה המצוה, ואין אדם צריך לחפש אחר קן לקיים מצווה זו.

״קַן״ – [קֵן] מִכׇּל מָקוֹם, ״צִפּוֹר״ – טְהוֹרָה וְלֹא טְמֵאָה, ״לְפָנֶיךָ״ – בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, ״בַּדֶּרֶךְ״ – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, בָּאִילָנוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּכׇל עֵץ״, בְּבוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אוֹ עַל הָאָרֶץ״.

ומן הכתוב "קן" למדים אנו כי המצוה נאמרה בקן מכל מקום (כל שהוא), שאף בזה שיש בו רק אפרוח אחד או ביצה אחת אמורים הדברים. ומן הכתוב "צפור" למדים אנו כי המצוה נאמרה דווקא בצפור טהורה ולא בטמאה. ועוד, מן הכתוב "לפניך" יש ללמוד כי נוהגת המצוה בקן המזדמן ברשות היחיד, כגון פרדס ושדה שאינם שמורים (שאין הקן הנמצא בהם נקנה לבעלי הפרדס והשדה). ובא הכתוב "בדרך" ללמדנו כי נוהגת המצוה בקן הנמצא ברשות הרבים. ובאשר לדינו של הקן הנמצא באילנות מנין לנו שאף הוא בכלל המצוה? לכך תלמוד לומר "בכל עץ". ובדינו של קן הנמצא בבורות שיחין ומערות מנין לנו שאף הוא חייב בשילוח? לכך תלמוד לומר "או על הארץ" שחייב הקן בכל האופנים בו הוא נמצא על הארץ.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁסּוֹפֵנוּ לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר, ״לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ״ לְמָה לִי? לוֹמַר לָךְ: מָה דֶּרֶךְ שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדֶךָ, אַף כֹּל שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדֶךָ. מִכָּאן אָמְרוּ: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה שֶׁקִּנְּנוּ בִּטְפִיחִין וּבְבִירוֹת, וַאֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִין שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס – חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, אֲבָל קִנְּנוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ.

ושואלים: וכי מאחר שסופנו לרבות כל דבר, שמן הכתוב "בכל עץ או על הארץ" למדים שחייבים בשילוח הקן בכל האופנים, מעתה תחילת הכתוב "לפניך בדרך" למה לי? ומשיבים: לומר לך: מה דרך מתאפיינת היא בכך שאין קנו בידך (שאינו מזומן ואינו קנוי לך), אף כל אופן אחר הריהו חייב בשילוח הקן דווקא בזמן שאין קנו בידך, מכאן אמרו חכמים כי יוני שובך ויוני עלייה שקננו בטפיחין (בכוכים קטנים בקירות) ובבירות (דירות ומגדלי עיר), ואווזין ותרנגולין שקננו בפרדס — חייב בשילוח, שאין כל אלה בכלל "קנו בידך". אבל אם קננו בתוך הבית, וכן יוני הרדסיאות — הריהו פטור משילוח.

אָמַר מָר: מָה ״דֶּרֶךְ״ – שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדְךָ, אַף כֹּל שֶׁאֵין קִנּוֹ בְּיָדְךָ. הָא לְמָה לִי? מִ״כִּי יִקָּרֵא״ נָפְקָא, ״כִּי יִקָּרֵא״ פְּרָט לִמְזוּמָּן. וְעוֹד, ״לְפָנֶיךָ״ לְמָה לִּי?

ב ומבררים את דברי הברייתא, אמר מר [החכם] בברייתא: מה דרך שאין קנו בידך, אף כל שאין קנו בידך. ושואלים: הא [לימוד זה] למה לי? והלוא מ"כי יקרא" נפקא [יוצא, נלמד הדבר], שהביטוי "כי יקרא" כוונתו פרט למזומן! ומוסיפים: ועוד, "לפניך" למה לי?

אֶלָּא ״לְפָנֶיךָ״, לְאֵתוֹיֵי שֶׁהָיוּ לְפָנֶיךָ וּמָרְדוּ, ״בַּדֶּרֶךְ״ – כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מָצָא קֵן בַּיָּם חַיָּיב בְּשִׁילּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״כֹּה אָמַר ה׳ הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וְגוֹ׳״.

אלא הכתוב "לפניך" בא לאתויי [להביא, לרבות] את אלה שהיו בתחילה לפניך ואחר כך מרדו וברחו למקום אחר, ושם קיננו. ומה שנאמר "בדרך" — הרי זה בא ללמד כדברי רב יהודה שאמר בשם רב, שכן אמר רב יהודה אמר רב: מצא קן בים, וכגון ששטף הים את האילן, והיה קן בראש האילן — הריהו חייב בשילוח, וטעם הדבר, שכן נאמר "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה" (ישעיה מג, טז), הרי שהלשון "דרך" משמשת אף בים.

אֶלָּא מֵעַתָּה, מָצָא קֵן בַּשָּׁמַיִם, דִּכְתִיב ״דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם״, הָכִי נָמֵי דְּמִיחַיַּיב בְּשִׁילּוּחַ הַקֵּן? ״דֶּרֶךְ נֶשֶׁר״ אִיקְּרִי, ״דֶּרֶךְ״ סְתָמָא לָא אִיקְּרִי.

ושואלים: אלא מעתה אם מצא קן פורח בשמים, וכגון עוף הנושא קן באויר, דכתיב [שכן נאמר] בעוף "דרך הנשר בשמים" (משלי ל, יט), הכי נמי דמיחייב [כך גם כן תאמר שהוא חייב] בשילוח הקן! ומשיבים: אין זו קושיה, כי באשר לשמים, "דרך נשר" איקרי [נקרא], ואילו "דרך" סתמא לא איקרי [סתם אינו נקרא], אבל דרך בים נקראת "דרך" סתם.

אָמְרִי לֵיהּ פַּפּוּנָאֵי לְרַב מַתְנָה: מָצָא קֵן בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם מַהוּ? אֲמַר [לְהוּ]: ״וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ״. מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״בְּשַׁגַּם הוּא בָּשָׂר״.

ג אמרי ליה [אמרו לו] פפונאי (בני המקום הנקרא פפוניא) לרב מתנה: מי שמצא קן בראשו של אדם מהו לענין שילוח הקן, האם אף זה בכלל הכתוב "על הארץ"? אמר להם בתשובה: הריהו חייב בשילוח, שכן נאמר "ואדמה על ראשו" (שמואל ב טו, לב), ולא אמר "ועפר על ראשו", ללמד שנחשב הדבר כאדמה, והריהו כאילו אמר על הארץ. ועוד שאלו אותו: משה רבינו מן התורה קודם שנולד, מנין לנו שסופו לבוא לאחר מכן? השיב להם רב מתנה: שכן נרמז בכתוב "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו, ג), והמלה "בשגם" היא בגימטריא "משה", ואכן משה חי מאה ועשרים שנה, כנאמר בפסוק זה.

הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״הֲמִן הָעֵץ״.

ועוד שאלו את רב מתנה: רמז למעשה שאירע בהמן מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר לאחר חטא עץ הדעת "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת" (שם ג, יא).

אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ״וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר״. מׇרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב: ״מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֵירָא דַּכְיָא״.

ועוד שאלוהו רמז למעשה אסתר מן התורה מנין לנו? השיב להם: שכן נאמר "וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים" (דברים לא, יז— יח). ועוד שאלו פפונאי את רב מתנה: רמז למרדכי מן התורה מנין לנו? השיב להם: דכתיב [שכן נאמר] בדרך עשיית שמן המשחה "ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור" (שמות ל, כג), ומתרגמינן [ואנו מתרגמים]: מירא דכיא, והרי זה כשם "מרדכי".

וְאֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן וְכוּ׳. רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – חַד תָּנֵי ״הַדְּרָסִיָּאוֹת״, וְחַד תָּנֵי ״הַרְדָּסִיָּאוֹת״. מַאן דְּתָנֵי ״הַרְדָּסִיָּאוֹת״ – עַל שֵׁם הוֹרְדוֹס, וּמַאן דְּתָנֵי ״הַדְּרָסִיָּאוֹת״ – עַל שֵׁם מְקוֹמָן.

ד ועוד שנינו במשנתנו כי איזהו קן הנחשב כמי שאינו מזומן? כגון אווזים ותרנגולים שקננו בפרדס. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות הריהו פטור משילוח. ובענין יוני הרדיסאות מביאים מדברי ר' חייא ור' שמעון, חד תני [אחד מהם היה שונה] במשנתנו את הלשון "יוני הדרסיאות", וחד תני [ואחד מהם היה שונה] את הלשון "יוני הרדסיאות". ומסבירים: מאן דתני [מי שהיה שונה] "יוני הרדסיאות" — על שם הורדוס, המלך, שהתעסק בגידול יונים אלה, ולכך נקראו על שמו. ומאן דתני [ומי שהיה שונה] "יוני הדרסיאות" — נקראו כן היונים על שם מקומן.

אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְדִידִי חַזְיָין [לִי], וְקָיְימָן שִׁיתְּסַר דָּרֵי בִּפְתֵי מִילָא, (וַהֲוָה קָרָא) [וְאָמְרָן] ״קִירִי, קִירִי״, (הֲוָה חַד מִינַּיְיהוּ דְּלָא הֲוָה קָרֵי קִירִי קִירִי) [הֲוָות חֲדָא דְּלָא הֲוָות יָדְעָה לְמֵימַר], אֲמַרָה לַהּ חֲבֶרְתַּהּ: סוֹמָא, אֱמַרִי ״קִירִי, קִירִי״, אֲמַרָה: סוֹמָא, אֱמַרִי ״קִירִי כִּירִי״, אַתְיוּהָ וְשַׁחְטוּהָ.

אמר רב כהנא: לדידי חזיין [אני עצמי ראיתי אותן, את היונים הללו], וקיימן שיתסר דרי בפתי מילא [והיו עומדות בשש עשרה שורות ברוחב מיל], והוה קרא "קירי, קירי" [והיו קוראות "אדוני, אדוני"]. הוה חד מינייהו דלא הוה קרי "קירי, קירי" [היתה אחת מהן שלא היתה קוראת "אדוני, אדוני"], אמרה לה חברתה: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי "קירי, קירי" ["אדוני, אדוני"], שלא תיענשי על שאין את מקבלת אדנותו של המלך! אמרה לה האחרת: סומא [עיוורת, טיפשה], אמרי את "קירי בירי" ["אדוני, עבדי"], שאין זה המלך אלא עבד הוא. אתיוה [הביאוה] ושחטוה, משום שדיברה כנגד המלך.

אָמַר רַב אָשֵׁי: אֲמַר לִי [רַבִּי] חֲנִינָא: מִילִּין. מִילִּין סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: בְּמִילִּין.

אמר רב אשי, אמר לי ר' חנינא: אלה מילין [דברים סתם], דברי הבאי, שלא היה כן. ותוהים על דבריו: מילין סלקא דעתך [דברים סתם יעלה על דעתך] לומר על דברי רב כהנא המעיד שכך ראה בעצמו? אלא כך אימא [אמור] את דברי ר' חנינא: במילין [בכשפים] נעשו הדברים על ידי היונים הללו.

עוֹף טָמֵא פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: דְּאָמַר קְרָא ״כִּי יִקָּרֵא קֵן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ״, עוֹף מַשְׁמַע לַן בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא. ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי ״צִפּוֹר״, טָמֵא לָא אַשְׁכְּחַן דְּאִיקְּרִי ״צִפּוֹר״.

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עוף טמא פטור מלשלח. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יצחק: שכן אמר קרא [הכתוב] במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך", ולא נאמר "כי יקרא קן עוף לפניך", כי "עוף" משמע לן [משמעו, שימוש הלשון לנו] הוא בין זה שהוא טהור בין זה שהוא טמא. בעוד שהמלה "צפור" — במובן של עוף טהור אשכחן דאיקרי [מצאנו שנקרא] "צפור", אך במובן של עוף טמא לא אשכחן דאיקרי [לא מצאנו שנקרא] "צפור".

תָּא שְׁמַע: ״תַּבְנִית כׇּל צִפּוֹר כָּנָף״, מַאי לָאו ״צִפּוֹר״ – בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא, ״כָּנָף״ – חֲגָבִים? לָא, ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר, ״כָּנָף״ – טָמֵא וַחֲגָבִים.

ודנים בקביעה זו, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו על הכתוב באזהרה על עשיית פסל "תבנית כל צפור כנף" (דברים ד, יז), מאי לאו [האם לא] כוונת הפסוק בכפל הלשון "צפור כנף" לומר "צפור" — בין עוף טהור בין עוף טמא, "כנף" — בא לרבות גם חגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — הכוונה לעוף טהור, "כנף" — הכוונה לעוף טמא וחגבים.

תָּא שְׁמַע: ״הַחַיָּה וְכׇל בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף״, מַאי לָאו ״צִפּוֹר״ – בֵּין טָהוֹר בֵּין טָמֵא, וְ״כָנָף״ – חֲגָבִים? לָא, ״צִפּוֹר״ – טָהוֹר, ״כָּנָף״ – טָמֵא וַחֲגָבִים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה מן הכתוב המכריז על ההלל לה' הבא מכל היקום "החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף" (תהלים קמח, י), מאי לאו [האם אין] הכוונה בכפל הלשון "צפור כנף" לומר כי "צפור" — עוף בין טהור בין טמא, ו"כנף" — הכוונה לחגבים, ושלא כדברי ר' יצחק! ודוחים: לא, כוונת כפל הלשון לומר כי "צפור" — עוף טהור, "כנף" — עוף טמא וחגבים.

תָּא שְׁמַע: ״כׇּל צִפּוֹר כׇּל כָּנָף״, מַאי לָאו כִּדְמַקְשִׁינַן? לָא, כְּדִמְשַׁנֵּינַן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בענין זה ממה ששנינו על הפסוק הנאמר בבאים לתיבת נח "כל צפור כל כנף" (בראשית ז, יד), מאי לאו כדמקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

תָּא שְׁמַע: ״וְאַתָּה בֶן אָדָם אֱמֹר לְצִפּוֹר כׇּל כָּנָף״, מַאי לָאו כִּדְאַקְשִׁינַן? לָא, כִּדְשַׁנֵּינַן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב במלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא "ואתה בן אדם כה אמר ה' אלקים אמור לצפור כל כנף ולכל חית השדה הקבצו ובואו" (יחזקאל לט, יז), מאי לאו כדאקשינן [האם לא כמו שהקשינו מקודם], ש"צפור" משמעו בין עוף טהור ובין עוף טמא, ו"כנף" משמעו חגבים. ומשיבים: לא, כוונת הפסוק כדמשנינן [כמו שתירצנו מקודם] ש"ציפור" משמעו דווקא עוף טהור, ו"כנף" משמעו עוף טמא וחגבים.

תָּא שְׁמַע:

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה בדבר ממה ששנינו על הכתוב