חולין קמ״א

לִיתְנֵי רוֹבְדֵי אִילָן, וְכׇל שֶׁכֵּן מְעוֹפֶפֶת? מְעוֹפֶפֶת אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, דַּאֲפִילּוּ כְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

ליתני [שישנה] התנא את דינו ביושבת בין שני רובדי אילן שפטור משילוח, אף שהוא דומה לרביצה, שהרי האם יושבת, ונדע כי כל שכן שכך הדין במעופפת, שאינה דומה כלל לרובצת, שפטור! ומשיבים: לא שנה כן התנא, משום שמעופפת איצטריך ליה [הוצרך לו] לשנות, שכן חידוש דין יש בדבר זה, שאפילו כנפיה נוגעות בקן — פטור מלשלח. ואילו היה משמיענו בזו שיושבת בין רובדי אילן, לא היינו יודעים חידוש זה, שהרי אין כנפיה נוגעות בקן.

וְהָאֲנַן תְּנַן: בִּזְמַן שֶׁכְּנָפֶיהָ נוֹגְעוֹת בַּקֵּן – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ! אָמַר רַב יְהוּדָה: כִּי קָתָנֵי מַתְנִיתִין – בְּנוֹגֵעַ מִן הַצַּד.

ומקשים על דברי הברייתא הפוטרת משילוח באם מעופפת אף שכנפיה נוגעות בקן: והאנן תנן [והרי שנינו במשנתנו] בדינה של המעופפת שבזמן שכנפיה נוגעות בקן — חייב לשלח! אמר רב יהודה: כי קתני מתניתין [כאשר שנויה הברייתא שלנו] הרי זה באופן שמגע האם עם הקן נוגע מן הצד, ולכך פטור משילוח, ואילו משנתנו מדברת במעופפת שכנפיה נוגעות בקן מלמעלה, ולכך חייב בשילוח.

אֵין שָׁם אֶפְרוֹחַ וְכוּ׳. אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא אִיפְּכָא, אֵין שָׁם אֶפְרוֹחַ אֶלָּא אֶחָד אוֹ בֵּיצָה אַחַת – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, דְּבָעֵינַן ״אֶפְרוֹחִים אוֹ בֵיצִים״ וְלֵיכָּא.

א שנינו במשנתנו כי אף אם אין שם בקן אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייבים בשילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" (דברים כב, ו), והלשון "קן" מלמדת שמדובר בכל קן, גם זה שיש בו אפרוח אחד או ביצה אחת. ועוד אמרה המשנה שקן שיש בו אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות הריהו פטור משילוח, וטעם הדבר: משום שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים" — באה ההשוואה ביניהם להקישם וללמד שצריך שיהיו הבנים בני קיימא וצריכים לאימם. ובענין זה מביאים מה שאמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מהחכמים] לרבא בקושיה על דברי המשנה: אימא איפכא [אמור להיפך], אין שם אפרוח אלא אחד או ביצה אחת — פטור מלשלח, וטעם הדבר: משום דבעינן [שכן צריכים אנו] בשביל לקיים את המקרא "אפרוחים או ביצים" הנאמר בלשון רבים, להורות שמדובר בכמה אפרוחים או בכמה ביצים, וליכא [ואין כאן].

הָיוּ שָׁם אֶפְרוֹחִים מַפְרִיחִים אוֹ בֵּיצִים מוּזָרוֹת, חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר ״קַן״ – קֵן מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן, נִכְתּוֹב קְרָא ״וְהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶם״, מַאי ״וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים״? לְאַקּוֹשֵׁי אֶפְרוֹחִים לְבֵיצִים וּבֵיצִים לְאֶפְרוֹחִים.

וכן במקרה שהיו שם אפרוחים מפריחים או ביצים מוזרות נאמר שהוא חייב לשלח, וטעם הדבר: משום שנאמר "קן" — קן מכל מקום! השיב לו רבא: אם כן, כדעתך, נכתוב קרא [שיכתוב הפסוק] "והאם רובצת עליהם", מאי [מה טעם] הרחיב הכתוב ואמר "והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים"? לאקושי [להקיש] אפרוחים לביצים, וביצים לאפרוחים, וכדי ללמדנו פטור שילוח הקן באפרוחים מפריחים ובביצים מוזרות, ומהמלה "קן" נלמד לחייב את הקן שיש בו אפרוח אחד.

מַתְנִי׳ שִׁלְּחָהּ וְחָזְרָה, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״. אָמַר: הֲרֵינִי נוֹטֵל אֶת הָאֵם וּמְשַׁלֵּחַ אֶת הַבָּנִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״. נָטַל אֶת הַבָּנִים וְהֶחְזִירָן לָהּ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה הָאֵם עֲלֵיהֶן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ.

ב משנה אם שלחה את האם, וחזרה לקינה לרבוץ על בניה, ואפילו אירע הדבר ארבע וחמש פעמים — חייב לשלחה, שכן נאמר: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (שם, ז), וצורת הלשון "שלח תשלח" מורה שיש לשלח שוב ושוב. אמר "הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים", ואמנם שלח את הבנים — עדיין הוא חייב לשלח את האם, שכן נאמר "שלח תשלח את האם". אם שלח את האם ולאחר מכן עמד ונטל את הבנים והחזירן לה לקן, ואחר כך חזרה האם לרבוץ עליהן — פטור מלשלח. שכיון שכבר זכה בבנים, הרי קן זה נחשב כמזומן לפניו, ואין בזה דין שילוח.

גְּמָ׳ אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא, וְאֵימָא: ״שַׁלֵּחַ״ – חֲדָא זִימְנָא, ״תְּשַׁלַּח״ – תְּרֵי זִימְנִין.

ג גמרא שנינו במשנתנו שאם חזרה האם לקינה לאחר ששילחה, המצוה היא לחזור ולשלח, ואפילו היה הדבר ארבע וחמש פעמים, ונלמד הדבר מן הכתוב "שלח תשלח". ובענין זה אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא בשאלה על דברי המשנה: ואימא [ואמור] כך: נאמר "שלח" — הרי זו חדא זימנא [פעם אחת], "תשלח" — תרי זימנין [שתי פעמים], ומכאן שאין הוא חייב שוב לשלח יותר משתי פעמים!

אֲמַר לֵיהּ: ״שַׁלֵּחַ״ – אֲפִילּוּ מֵאָה פְּעָמִים, ״תְּשַׁלַּח״ – אֵין לִי אֶלָּא לִדְבַר הָרְשׁוּת, לִדְבַר מִצְוָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּשַׁלַּח״ – מִכׇּל מָקוֹם.

אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין הלכה זו נלמדת מהלשון "שלח תשלח" אלא מהלשון "שלח" כשלעצמה, שמורה אפילו מאה פעמים, שכך פירושה: שלח כל זמן שצריך. ואילו הלשון הנוספת "תשלח" באה להורות דבר אחר. שהיה מקום לומר כי אין לי חיוב זה אלא במי שנוטל את הבנים לדבר הרשות, לצרכיו הפרטיים. ואולם זה שנוטל לדבר מצוה (כגון לצורך קן יולדת ולשתי ציפורים לטהרת מצורע) מנין לנו שאף הוא חייב לשלח את האם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "תשלח" — מכל מקום.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף בַּר רָבָא לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״תְּשַׁלַּח״, הָא לָאו הָכִי, הָוֵה אָמֵינָא: לִדְבַר מִצְוָה לָא? עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה הוּא, וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה!

אמר ליה [לו] ר' אבא בריה [בנו] של רב יוסף בר רבא לרב כהנא: אלא טעמא [הטעם] לחייב שילוח הקן אף בנוטל לדבר מצוה הינו רק משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "תשלח", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי אילולי כן, הייתי אומר] כי הנוטל לדבר מצוה — לא חייב לשלח את האם?! והרי מצות שילוח הקן מצות עשה ("שלח תשלח את האם") ומצות לא תעשה ("לא תקח האם על הבנים") הוא, וכלל הוא שאין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה!

לָא צְרִיכָא, דַּעֲבַר וְשַׁקְלַהּ לְאֵם, דְּלָאו עַבְרֵיהּ, עֲשֵׂה הוּא דְּאִיכָּא, לֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עֲשֵׂה, קָא מַשְׁמַע לַן.

השיב לו רב כהנא: לא צריכא [לא נצרכה] דרשה זו של הכתוב "תשלח" אלא במקרה שכבר עבר על איסור לא תעשה ושקלה [ולקחה] לאם עם הבנים, דלאו עבריה [שאת הלאו כבר עבר], ועתה רק מצות עשה הוא דאיכא [שיש], לשלח אותה, ובמקרה זה היינו אומרים כי ליתי [יבוא] עשה של מצוה אחרת (כטהרת היולדת והמצורע) ולידחי [וידחה] עשה זה, על כן קא משמע לן [הוא, דרשת הכתוב "תשלח" משמיע לנו] שאף באופן זה יש עליו מצות עשה לשלח את האם.

הָנִיחָא לְמַאן דְּתָנֵי קִיְּימוֹ וְלֹא קִיְּימוֹ.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דתני [זה נוח לדעת מי ששונה] כי בכל מקרה של איסור לא תעשה ואיסור עשה שבעקבותיו ("לאו הניתק לעשה"), הדבר הקובע אם אמנם נחשב לו הדבר כאיסור לאו (וילקה על כך) — אם עמד וקיימו למצות העשה מייד לאחר שעבר על הלאו, ואם לא קיימו למצות העשה מיד לאחר שעבר על הלאו. שאם עמד מיד וקיים את מצות העשה, תיקן בכך את הלאו שנעבר, והריהו נחשב כמי שלא עבר. ואולם אם לא עשה כן מיד, נחשב הלאו כמי שנעשה. ואף בענייננו, כיון שלא שילח את האם מיד לאחר שלקחה, הרי זה נחשב שעבר על הלאו, ומעתה אין עליו אלא מצות עשה בלבד.

אֶלָּא לְמַאן דְּתָנֵי בִּטְּלוֹ וְלֹא בִּטְּלוֹ, כַּמָּה דְּלָא שַׁחְטַהּ – לָא עַבְרֵיהּ לְלָאו.

אלא למאן דתני [לדעת מי ששונה] שאין עוברים על הלאו אלא אם כן בטלו את האפשרות לקיום העשה, ואולם כל עוד לא בטלו — לא נחשב שהלאו כבר נעשה. אם כן, בענייננו נאמר כי כל כמה שלא שחטה לאם, עדיין לא ביטל את האפשרות לקיום העשה, שהרי יכול עדיין לשלח אותה, ולכך עדיין גם לא עבריה ללאו [לא עבר על הלאו], ומעתה, גם במקרה שעבר ולקח את האם, עדיין יש לו מצות עשה ומצות לא תעשה, ואין מצות עשה דוחה מצות לא תעשה ועשה, ולכך אין צורך בדרשת פסוק ללמדנו על קיום מצוה זו גם במקרה שכזה!

וְתוּ, לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, אֲפִילּוּ עֲשֵׂה נָמֵי לֵיכָּא!

ותו [ועוד] יש לשאול לדעת ר' יהודה שאמר כי הציווי "שלח" — מעיקרא [מתחילה] משמע, שלא אמרה תורה אלא שכשהוא בא אל הקן שישלח את האם בטרם יקח את הבנים. ואולם אם כבר עבר ולקח את האם, בכך עבר על מצות העשה, ושוב אין עליו מצוה לשלחה. ולשיטה זו אם עבר ולקח את האם, לא רק שאין עליו מצות לא תעשה, אלא אפילו מצות עשה נמי ליכא [גם כן אין כאן]!

אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי: כְּגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ עַל מְנָת לְשַׁלֵּחַ, דְּלָאו לֵיכָּא, עֲשֵׂה הוּא דְּאִיכָּא, וְלֵיתֵי עֲשֵׂה וְלִידְחֵי עֲשֵׂה.

אלא אמר מר בר רב אשי: הכתוב "תשלח" המלמד שמצות שילוח הקן נוהגת אף בנוטל את האם לדבר מצוה מדבר באופן מסויים, וכגון שנטלה על מנת לשלח אותה מייד, שבאופן שכזה איסור לאו ליכא [אין כאן], שהרי עומדת היא לשילוח, ולא עבר בכך על "לא תקח האם על הבנים", ורק מצות עשה הוא דאיכא [שיש כאן] במקרה שכזה, ומעתה היה מקום לומר כי ליתי [תבוא] מצות עשה אחרת, כגון לקיחת הציפור לקרבנות המצורע והיולדת, ולידחי [ותדחה] את מצות העשה של שילוח האם. ומשום כך בא הכתוב "תשלח" ללמדנו שיש מצות שילוח גם במקרה זה.

מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי עֲשֵׂה מֵהַאי עֲשֵׂה? סָלְקָא דַּעְתָּךְ, הוֹאִיל וְאָמַר מָר: גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה: שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדוּשָּׁה יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם.

ושואלים: מדוע היה מקום לומר שתדחה מצות עשה של קרבנות המצורע והיולדת את מצות עשה של שילוח הקן, שהרי מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה [מה תוקפו של עשה זה, טהרת המצורע והיולדת, מעשה זה של שילוח הקן]? ומשיבים: סלקא דעתך [יעלה על דעתך], לומר הואיל ואמר מר [החכם] כי גדול השלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקדוש ברוך הוא שנכתב בקדושה, ימחה על המים בבדיקת הסוטה, כדי לנקות אשה מחשד בעלה, ולהשיב את השלום שביניהם.

וְהַאי מְצוֹרָע, כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא מִטַּהַר, אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, דִּכְתִיב: ״וְיָשַׁב מִחוּץ לְאׇהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים״, ״אׇהֳלוֹ״ – זוֹ אִשְׁתּוֹ, מִכָּאן שֶׁאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּאָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, לֵיתֵי עֲשֵׂה דִּידֵיהּ וְלִידְחֵי עֲשֵׂה דְּשִׁלּוּחַ הַקֵּן, קָא מַשְׁמַע לַן.

והאי [וזה] המצורע כיון דכמה דלא מטהר [שכל עוד שלא נטהר] הריהו אסור בתשמיש המטה, דכתיב [שכן נאמר] בדין המצורע "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים" (ויקרא יד, ח), "אהלו" — זו אשתו, מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה. מהו דתימא [שתאמר]: כיון שהמצורע אסור בתשמיש המטה, ליתי [שתבוא] מצות עשה דידיה [שלו], להיטהר ובכך לשוב אל ביתו, ולידחי [ותדחה] את מצות עשה של שלוח הקן, על כן קא משמע לן [הוא, הכתוב משמיע לנו] שאפילו לצורך זה אין נוטלים את האם.

מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מְשַׁלֵּחַ וְאֵינוֹ לוֹקֶה. זֶה הַכְּלָל: כׇּל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ קוּם עֲשֵׂה – אֵין לוֹקִין עָלֶיהָ.

ד משנה אדם העובר על דין התורה ונוטל מן הקן אם הרובצת על הבנים — ר' יהודה אומר: לוקה על מה שעשה ואינו משלח עוד, ששוב אין עליו מצות שילוח הקן. וחכמים אומרים: אף שכבר נטל את האם, הריהו משלח אותה ואינו לוקה. זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה לתקנה אין לוקין עליה.

גְּמָ׳ בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו.

ה גמרא שנינו במשנתנו בדעת ר' יהודה שהנוטל את האם לוקה, ואינו משלח שוב את האם. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: האם טעמא [הטעם] של ר' יהודה בהלכה זו הוא משום שסבר [סבור] ר' יהודה אף בשאר ענינים כי לאו שניתק לעשה (וכגון זה שהלאו "לא תקח האם" הריהו ניתק לעשה "שלח תשלח את האם") לוקין עליו.

אוֹ דִלְמָא בְּעָלְמָא סָבַר, לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע.

או דלמא בעלמא סבר [או שמא בכלל הוא סבור] שלאו שניתק לעשה אין לוקין עליו, והכא היינו טעמא [וכאן זהו הטעם] שלוקים על נטילת האם, משום דקסבר [שהוא סבור] שהכתוב "שלח" מעיקרא [מתחילה] כשנקרה לפניו הקן משמע ולא לאחר שלקחה. והלאו אינו בכלל לאו שניתק לעשה, אלא איסור לאו לעצמו, וכשאר איסורי לאו שלוקים עליהם?

תָּא שְׁמַע: גַּנָּב וְגַזְלָן יֶשְׁנָן בִּכְלַל מַלְקוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וְהָא הָכָא, דְּלָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה הוּא, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״לֹא תִגְזוֹל״ ״וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה״. שְׁמַע מִינַּהּ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּקָסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו כי הגנב שעבר במעשה גניבתו על איסור "לא תגנובו" (ויקרא יט, יא) (והגזלן שעבר במעשה גזילתו על איסור "לא תגזול" (שם יג) ישנן בכלל עונש מלקות מן התורה, כדין העובר על איסור לא תעשה, אלו דברי ר' יהודה. והא הכא [והרי כאן בגזילה], לאו שניתק לעשה הוא, שכן דרחמנא אמר [שהתורה אמרה] מצד אחד "לא תגזול", ואמרה גם "והשיב את הגזלה" (שם ה, כג), והרי זה עשה הבא בעקבות הלאו ומתקנו. אלא ודאי שמע מינה [למד מכאן] כי שיטת ר' יהודה היא שלאו הניתק לעשה לוקים עליו, ולענייננו, טעמא [טעם] שיטתו של ר' יהודה בעונש מלקות לזה ששלח את האם הוא משום דקסבר [שסבור הוא] כי לאו שניתק לעשה לוקין עליו!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא: לָאו אָמֵינָא לְכוּ, כֹּל מַתְנִיתָא דְּלָא תַּנְיָא בֵּי

אמר ליה [לו] ר' זירא: לאו אמינא לכו [וכי לא אמרתי לכם] כבר פעם כי כל מתניתא דלא תניא [ברייתא שאינה שנויה] בבי [בית] מדרשם של

רַבִּי חִיָּיא וּבֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא מְשַׁבַּשְׁתָּא הִיא, וְלָא תּוֹתְבוּ מִינַּהּ בֵּי מִדְרְשָׁא, דִּלְמָא אֵינָהּ בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים תַּנְיָא.

ר' חייא ובי [ובית] מדרשו של ר' אושעיא, שדקדקו ביותר בברייתות שערכו — ברייתא משבשתא [משובשת] היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא [ואל תקשו ממנו בבית המדרש]. וכן הברייתא הזו שהבאתם, שאינה מבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא, אי אפשר ללמוד, שכן דלמא [שמא] ההלכה שהגניבה והגזילה "אינה בכלל מלקות ארבעים" היא זו שתניא [שנויה בברייתא], שהבינו שדעת ר' יהודה היא שלאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ואילו הסבר שיטתו במשנתנו הוא משום שסבור הוא כי מצות "שלח" אינה אלא בתחילה.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וְרַבִּי חִיָּיא: ״לֹא תָשׁוּב״ וְשָׁב, ״לֹא תְכַלֶּה״ וְכִלָּה – יֶשְׁנָן בִּכְלַל מַלְקוֹת אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעייתו של ר' אבא בר ממל מברייתא דתני [ששנו] ר' אושעיא ור' חייא בדין השכחה שנאמר בו "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו" (דברים כד, יט), אם שבולקחה מן השדה. וכמו כן בדין הפאה שנאמר בו "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור" (ויקרא יט, ט), אם כלה את תבואת שדהו — ישנן בכלל מלקות ארבעים, אלו דברי ר' יהודה.

שְׁמַע מִינַּהּ טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, מִשּׁוּם דְּקָסָבַר לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה – לוֹקִין עָלָיו.

ומעתה שמע מינה [למד מכאן] כי טעמיה [טעמו, טעם שיטתו] של ר' יהודה משום דקסבר [שסבור] לאו שניתק לעשה לוקין עליו, שאף שאיסורי לאו אלה בשכחה ובפאה ניתקים למצות עשה "לעני ולגר תעזוב אותם" (שם י), בכל זאת לוקים על הלאו. ומכאן נלמד גם בהסבר דעתו של ר' יהודה במשנתנו לענין הלוקח את האם שהריהו לוקה על כך.

דִּלְמָא הָתָם הַיְינוּ טַעַם, דְּקָסָבַר ״תַּעֲזוֹב״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע.

ודוחים: אין זו ראיה, כי דלמא התם היינו [שמא שם, בשכחה ובפאה זהו] הטעם שלוקים על כך, משום דקסבר [שסבור הוא ר' יהודה] כי המצוה "לעני ולגר תעזוב אותם" אינה מצות עשה הבאה לאחר שכבר עבר את הלאו, שהרי זה לאו הניתק לעשה, אלא מעיקרא [מתחילה] משמע, ולא לאחר מעשה. ומעתה אין האיסורים "לא תשוב" ו"לא תכלה" בכלל לאו הניתק לעשה. ובדומה לכך אף במשנתנו טעמו של ר' יהודה הוא משום שמשמע המצוה "שלח" הוא מתחילה. ולא נפתרה עדיין בעייתו של ר' אבא בר ממל.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תָּא שְׁמַע, ״לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְגוֹ׳ בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ״ – בָּא הַכָּתוּב לִיתֵּן עֲשֵׂה אַחַר לֹא תַעֲשֶׂה, לוֹמַר לָךְ שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

ובענין זה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא על הנאמר בקרבן פסח "ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה ("באש תשרופו") אחר מצות לא תעשה ("ולא תותירו"), לומר לך שאין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה,

שְׁמַע מִינַּהּ: טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה מִשּׁוּם דְּקָסָבַר ״שַׁלֵּחַ״ מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע, שְׁמַע מִינַּהּ.

שמע מינה [למד מכאן] שסבור ר' יהודה כי לאו הניתק לעשה אין לוקים עליו, ומכאן כי טעמא [טעם] שיטתו של ר' יהודה במשנתנו שזה שלקח את האם לוקה, הריהו משום דקסבר [שהוא סבור] כי המצוה "שלח" — מעיקרא [מתחילה] משמע, ואין "לא תקח האם" בכלל לאו הניתק לעשה, אלא כשאר לאו שלוקים עליהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן], שכך הוא.

אֲמַר לֵיהּ רַב אִידִי לְרַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: הַנּוֹטֵל אֵם עַל הַבָּנִים – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְאֵין מְשַׁלֵּחַ, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָאו שֶׁנִּיתָּק לַעֲשֵׂה לוֹקִין עָלָיו, ״לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּחַ״ מִבְּעֵי לֵיהּ!

אמר ליה [לו] רב אידי לרב אשי: מדברי מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן יש לדייק] שכך הוא טעם שיטתו של ר' יהודה, דקתני [שכן שנה בה]: "הנוטל אם על הבנים — ר' יהודה אומר: לוקה ואין משלח", ואי סלקא דעתך טעמא [ואם עולה על דעתך לומר כי טעם] שיטת ר' יהודה הוא מפני שלאו שניתק לעשה לוקין עליו, "לוקה ומשלח" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

וְדִלְמָא הָכִי קָאָמַר בְּמַתְנִיתִין: אֵין נִפְטָר עַד דְּמַלְקִין לֵיהּ.

ודוחים: מדברי משנתנו עצמה אין לדייק, שכן דלמא הכי קאמר במתניתין [שמא כך הוא אומר במשנתנו] שאמנם חייב הוא עדיין בשילוח, ואולם אין הוא נפטר מן הלאו עד דמלקין ליה [שמלקים אותו].

עַד כַּמָּה מְשַׁלְּחָהּ? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. בַּמֶּה מְשַׁלְּחָהּ? רַב הוּנָא אָמַר: בְּרַגְלֶיהָ, רַב יְהוּדָה אָמַר: בַּאֲגַפֶּיהָ. רַב הוּנָא אָמַר בְּרַגְלֶיהָ, דִּכְתִיב: ״מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר״. רַב יְהוּדָה אָמַר בַּאֲגַפֶּיהָ, דְּהָא כְּנָפֶיהָ נִינְהוּ.

א שנינו במשנתנו בדעת חכמים שאם עבר ונטל את האם הריהו חייב לשלחה, ומבררים: עד כמה, עד איזה מרחק מן הקן הוא משלחה? אמר רב יהודה: מרחק שיש בו כדי שתצא מתחת ידו ולא יוכל לתופסה מיד. ועוד מבררים: במה (באיזה אופן) הוא משלחה? רב הונא אמר: יאחזנה ברגליה וישלחה, ואילו רב יהודה אמר: יאחזנה באגפיה (בכנפיה) וישלחנה. ומסבירים את טעמיהם: רב הונא אמר שהשילוח נעשה באחיזה ברגליה, וראיה לדבר דכתיב [שנאמר]: "משלחי רגל השור והחמור" (ישעיה לב, כ) — הרי ששילוחם של בעלי חיים מתייחס לרגליהם. ואילו רב יהודה אמר שהשילוח נעשה באחיזה באגפיה, דהא [שהרי] רגליהם של השור והחמור (שבהן הם נעים ממקום למקום), אצל ציפור כנפיה נינהו [הן], שבהן היא נעה ממקום למקום.

הַהוּא דְּגַזִּינְהוּ לְגַפַּהּ, וְשַׁלְּחַהּ, וְאַחַר כָּךְ תַּפְשַׂהּ. נַגְּדֵיהּ רַב יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: זִיל רַבִּי לַהּ גַּדְפַיהּ, וְשַׁלְּחַהּ!

ומסופר, ההוא דגזינהו לגפה [אדם אחד שחתך את כנפה] של האם, ושלחה, ואחר כך חזר ותפשה, מפני שלא יכלה לברוח. נגדיה [הלקה אותו] רב יהודה על שעבר על איסור "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ז). אמר ליה [לו] רב יהודה לאותו אדם: זיל, רבי לה גדפיה [לך, גדל לה, המתן עד שיצמחו שוב כנפיה], ושלחה!

כְּמַאן? אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה – לוֹקֶה וְאֵין מְשַׁלֵּחַ, אִי כְּרַבָּנַן – מְשַׁלֵּחַ וְאֵין לוֹקֶה! לְעוֹלָם כְּרַבָּנַן, וּמַכַּת מַרְדּוּת מִדְּרַבָּנַן.

ושואלים: כמאן [כדעת מי] נהג רב יהודה שהלקה על כך וגם הורה לו לשוב ולשלחה? אי [אם] כדעת ר' יהודה במשנתנו בדינו של זה שעבר ונטל את האם — הרי אמר שלוקה ואין משלח! אי כרבנן [אם כדעת חכמים] שחלקו על ר' יהודה — הרי אמרו שמשלח ואין לוקה! ומשיבים: לעולם סבור רב יהודה כרבנן [כדעת חכמים], והמלקות שלקה זה, מכת מרדות מדרבנן [מדברי סופרים] היא, על שנהג שלא כדין, ולא מלקות כעונש מן התורה.

הָהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: תֵּימָה מַהוּ? אָמַר: לָא יָדַע הַאי גַּבְרָא דְּעוֹף טָהוֹר חַיָּיב לְשַׁלּוֹחֵי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא חֲדָא בֵּיעֲתָא הוּא דְּרַמְיָא? אֲמַר לֵיהּ: (הַאי יָדְעִי) [אִין. אֲמַר לֵיהּ: מַאי תִּיבְּעֵי] לָךְ? מַתְנִיתִין הִיא: אֵין שָׁם אֶלָּא אֶפְרוֹחַ אֶחָד אוֹ בֵיצָה אַחַת – חַיָּיב לְשַׁלֵּחַ.

ב ועוד בהוראות חכמים בשילוח הקן. ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבא, אמר ליה [לו] אותו אדם לרבא בשאלה: העוף הנקרא תימה, שעוף טהור הוא, מהו דינו לענין מצות שילוח הקן? תמה רבה ואמר: האם לא ידע האי גברא [אין אדם זה יודע] הלכה פשוטה כי עוף טהור חייב לשלוחי [בשילוח]? אמר לו אותו אדם: אכן יודע אני, ואולם עדיין יש לי שאלה בדבר. אמר ליה [לו] רבא: דילמא חדא ביעתא הוא דרמיא [שמא רק ביצה אחת היא המוטלת] בקן, ולכך אתה מסופק אם יש בקן זה מצות שילוח, שהרי בתורה נאמר "אפרוחים או ביצים". השיב אותו אדם כי אכן כך הוא ספקו. אמר ליה [לו] רבא: אף הדין באופן האי ידעי לך [זה ידוע] לך, שכן מתניתין [משנתנו] היא זו ששנינו בה כי אם אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת — חייב לשלח.

שַׁלְחַהּ, וְאַהְדַּר לַהּ רָבָא פְּרִסְתָּקֵי וְתַפְסַהּ. וְלֵיחוּשׁ לַחֲשָׁדָא? כִּלְאַחַר יָד.

עמד אותו אדם ושלחה, ואהדר לה [והקיף אותה] רבא פרסתקי [מצודות] ותפסה. ושואלים: וליחוש לחשדא [ונחשוש לחשד] שרבא פסק לו לשלח אותה רק כדי שהוא יצוד את הציפור! ומשיבים: אין מקום לחשש זה, שכן הציב רבא את המצודות רחוק מן הקן, כלאחר יד, שלא היה נראה כעושה בכוונה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּיה – חַיָּיבוֹת בְּשִׁלּוּחַ, וַאֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

ג ועוד בדיני שילוח הקן, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יוני שובך ויוני עלייה — חייבות בשלוח, שאינן נחשבות כמזומנות לפניו, שהריהן כהפקר, ואולם אסורות לאדם אחר לקחתן משם משום גזל מדברי חכמים, שכך תיקנו חכמים מפני דרכי שלום. ושואלים על דין זה:

וְאִי אִיתָא לְהָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, קְרִי כָּאן ״כִּי יִקָּרֵא״ – פְּרָט לִמְזוּמָּן!

אי איתא להא דאמר [ואם יש לקבל להלכה את זה] שאמר ר' יוסי בר ר' חנינא כי חצרו של אדם קונה לו את הדבר הנמצא בה, אף אם זה שלא מדעתו, אם כן מדוע חייב הוא במצות שילוח ביוני שובך וביוני עלייה, שהרי קרי [קרא] כאן במקרה הזה את הכתוב במצות שילוח הקן "כי יקרא קן צפור לפניך... לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך" (דברים כב, ו), ומהלשון "כי יקרא" דרשו חכמים: פרט למזומן ויונים אלה הן בתוך חצירו!

אָמַר (רב) [רַבָּה]: בֵּיצָה – עִם יְצִיאַת רוּבָּהּ הוּא דְּאִחַיַּיב בְּשִׁלּוּחַ, מִקְנָא לָא קָנֵי עַד דְּתִפּוֹל לַחֲצֵרוֹ, וְכִי קָתָנֵי חַיָּיבוֹת בְּשִׁלּוּחַ – מִקַּמֵּי דְּתִפּוֹל לַחֲצֵרוֹ.

אמר רב בתשובה: ביצה של הציפור שבקן — עם יציאת רובה מבטן אמה הוא הזמן דאחייב [שחייב] בשלוח, ואולם מקנא [לקנות] עדיין לא קני [לא קונה] בעל החצר עד שתפול כל הביצה כולה לחצרו, וכי קתני [וכאשר שנה] שחייבות היונים הללו בשלוח — בשלב שמקמי [לפני] שתפול הביצה לחצרו.

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם גָּזֵל? אַאִמָּם. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם אַבֵּיצָה, וּבֵיצָה כֵּיוָן דִּנְפַק לֵיהּ רוּבָּא – דַּעְתֵּיהּ עֲלֵיהּ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מסביר, אמאי [מדוע] בשלב זה אסורות הביצים משום גזל, שהרי באותה עת עדיין לא נקנו לבעל החצר? ומשיבים: מוסבים הדברים על אמם, שהיא אסורה משום גזל. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: לעולם מדובר על הביצה עצמה שאסורה משום גזל מדברי חכמים, וטעם הדבר הוא משום שהביצה כיון דנפיק ליה רובא [שיצאה לה רובה] מבטן האם — דעתיה [דעתו] של הבעלים עליה.

וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָסוּר לִזְכּוֹת בְּבֵיצִים שֶׁהָאֵם רוֹבֶצֶת עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שַׁלֵּחַ אֶת הָאֵם״ וַהֲדַר ״הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ״. אֲפִילּוּ תֵּימָא אַף עַל גַּב דִּנְפַל לַחֲצֵרוֹ, כֹּל הֵיכָא דְּאִיהוּ מָצֵי זָכֵי – חֲצֵרוֹ נָמֵי זָכְיָא, וְכֹל הֵיכָא דְּאִיהוּ לָא מָצֵי זָכֵי – חֲצֵרוֹ נָמֵי לָא זָכְיָא לֵיהּ.

ומוסיפים: והשתא [ועכשיו] שאמר רב יהודה שכך אמר רב כי אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן, שכן נאמר בתחילה "שלח תשלח את האם" והדר [ואחר כך] נאמר "ואת הבנים תקח לך", אפילו אם תימא [תאמר] כי אף על גב [אף על פי] שמדובר שנפל לחצרו — הריהו חייב בהן בשילוח, כי כלל הוא: כל היכא דאיהו מצי זכי [כל מקום שהוא עצמו יכול לזכות] בדבר מסויים, חצרו נמי זכיא [גם כן זוכה] באותו הדבר עבורו. וכל היכא דאיהו לא מצי זכי [וכל מקום שהוא עצמו אינו יכול לזכות] בדבר מסויים, חצרו נמי לא זכיא ליה [גם כן אינה זוכה לו]. ולכך, בקן שהאם רובצת על אפרוחיה, כיון שהוא עצמו אינו יכול לזכות באפרוחים בזמן שהאם רובצת עליהם ובלא ששילחה מהקן, כך גם חצירו אינה זוכה לו בהם.

אִי הָכִי, אַמַּאי אֲסוּרוֹת מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם? אִי דְּשַׁלְּחַהּ – גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא, אִי דְּלָא שַׁלְּחַהּ – שַׁלּוֹחֵי בָּעֵי!

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר הדברים, אמאי [מדוע] הביצים אסורות מפני דרכי שלום, שהרי אי [אם] כבר עמד ושלחה את האם — הרי גזל מעליא [מעולה, גמור] הוא! ואי [אם] מדובר כשעדיין לא שלחה לאם — כיצד הוא יכול לקחת את הביצים, והרי תחילה שלוחי בעי [לשלח הוא צריך]!

בְּקָטָן. קָטָן בַּר דַּרְכֵי שָׁלוֹם הוּא? הָכִי קָאָמַר: אָבִיו שֶׁל קָטָן חַיָּיב לְהַחְזִיר לוֹ, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.

ומשיבים: מדובר פה בקטן הלוקח את הביצים, שאינו חייב במצות שילוח הקן. ותוהים: וכי קטן בר [בן] דרכי שלום הוא, לומר שבו נאמרה הלכה זו בברייתא? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל השובך את הביצים שנלקחו, מפני דרכי שלום.

לֵוִי בַּר סִימוֹן אַקְנִי פֵּירוֹת שׁוֹבָכוֹ לְרַב יְהוּדָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אֲמַר לֵיהּ: זִיל טְרוֹף אַקַּן, דְּלִיתְגַּבְהוּ וּקְנִינְהוּ.

ד למעלה הובא דינן של יוני שובך במצות שילוח הקן, ובענין זה מסופר כי לוי בר סימון אקני [הקנה] את פירות (תוצרת) שובכו, הם האפרוחים והביצים שבו, לרב יהודה. אתא [בא] רב יהודה לקמיה [לפני] שמואל וסיפר לו. אמר ליה [לו]: זיל, טרוף אקן [לך, הקש על הקן], באופן דליתגבהו [שיתרוממו] האפרוחים על ידי הרעש, וקנינהו [ותקנה אותם] בהגבהה זו.

לְמַאי? אִי לְמִקְנֵא – לַקְנִינְהוּ לֵיהּ בְּסוּדָר! אִי בְּיוֹם טוֹב –

ושואלים: למאי [למה, לאיזה ענין] יעץ לו לנהוג כן? אי למקנא [אם לצורך קנין] — לקנינהו ליה [שיקנה לו] את האפרוחים על ידי קנין סודר, ולמה לו ללכת לשם! אי [אם] לענין יום טוב שהיה הדבר בערב יום טוב, ובא רב יהודה לפני שמואל לשאול איזו הכנה יעשה על מנת שלא יהיו האפרוחים אסורים למחרת משום מוקצה, ויוכל לשוחטם ביום טוב —