חולין קל״ח

בְּשִׁשִּׁים, וְתָנֵי תַּנָּא: מָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים. אִין! וְהָתְנַן: חֵמֶת חֲדָשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַבֶּלֶת רִמּוֹנִים – טְהוֹרָה.

בששים סלעים. ותוהים על הסבר זה: ותני תנא [וכי שונה התנא] בדבריו מנה שהוא בן ארבעים סלעים, והרי סתם "מנה" הוא בן עשרים וחמישה סלעים? ומשיבים: אין [כן], גם כך נוהג התנא, והתנן [והרי כך שנינו במשנה]: חמת חדשה (נאד נוזלים העשוי מעור חדש), שעדיין לא הסתיימה מלאכת תפירתה, ואי אפשר לתת בתוכה נוזלים שישתמרו בתוכה. אף על פי שהיא מקבלת (יכולה לקבל ולשמר בתוכה) דבר ים ששיעורם הוא כרמונים, שאין אלה נופלים החוצה מבעד לחלקים הפתוחים שבחמת — מכל מקום הריהי טהורה, שאין היא מקבלת טומאה ככלי, כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתה.

תְּפָרָהּ וְנִקְרְעָה – שִׁיעוּרָהּ כְּמוֹצִיא רִמּוֹנִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: כְּפַקְעִיּוֹת שֶׁל שְׁתִי, אַחַת מֵאַרְבַּע, בְּמָנֶה בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים.

ואולם אם כבר תפרה לחמת זו, והעמידה על תיקונה, ולאחר מכן נקרעה — שיעורה להיחשב כדבר שאינו כלי, ולצאת בכך מידי טומאה, הוא כשהקרע במידה כזו שמוציא רמונים הנמצאים בתוך החמת. ר' אליעזר בן יעקב אומר שעל מנת שתיחשב החמת שנקרעה כמי שאינה עוד כלי, צריך שיהא נקב הקריעה כשיעורן של פקעיות (קבוצת חוטים) של שתי, שמשקלן של אלה הוא אחת מארבע (רביעית) של מנה, כשמדובר במנה בן ארבעים סלעים. הרי איפוא שיש בדברי המשנה "מנה" שהוא בן ארבעים סלעים דווקא.

וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ כּוּ׳. תָּנָא – לֹא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּלַבְּנֶנּוּ כֹּהֵן וְיַעֲמוֹד עַל חֲמֵשׁ סְלָעִים.

א ועוד שנינו במשנתנו בדין ראשית הגז באשר לשאלה כמה נותן לו לכהן במתנתו — שיהא זה משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. ועוד אמרו שיהא הצמר הניתן לכהן בשיעור זה כשהצמר כבר מלובן (מכובס ומנוקה מלכלוכים שבצמר), ולא כשהוא מלוכלך ("צואי"). ובפירוש הדברים הללו תנא [שנה החכם : כי לא התכוונו לומר בכך שילבננו הבעלים את הצמר, ויתננו לו לכהן בשיעור זה של סלעים. אלא הכוונה היא שיתן הבעלים לכהן צמר בשיעור כזה, שכאשר ילבננו הכהן ואז הצמר יעמוד על שיעור חמש סלעים.

כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בֶּגֶד קָטָן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אָמַר קְרָא ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְשֵׁירוּת. מַאי נִיהוּ? אַבְנֵט.

ב ועוד אמרו במשנתנו כי שיעור זה של הצמר הניתן לכהן הריהו כדי השיעור הנדרש לעשות ממנו בגד קטן. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור הצמר הניתן לכהן? אמר ר' יהושע בן לוי: שכן אמר קרא [הכתוב] בתחילה במצות נתינת ראשית הגז "וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ומיד לאחר מכן נאמר "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". ולמדים אנו מן המלים "לעמוד לשרת" — שתהא הנתינה כדי עשיית דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו [מה הוא] דבר זה? אבנט שבבגדי כהונה, שכדי לעשותו נדרש צמר בשיעור חמש סלעים.

אֵימָא מְעִיל! תָּפַשְׂתָּ מְרוּבֶּה – לֹא תָּפַשְׂתָּ, תָּפַשְׂתָּ מוּעָט – תָּפַשְׂתָּ.

ומקשים: מנין לנו שדי בנתינת צמר בשיעור לעשיית אבנט, ואולי אימא [אמור] שהכוונה היא לצמר שיש בו לעשיית מעיל שבבגדי כהונה, שהוא שיעור הרבה יותר גדול! ומשיבים: כלל הוא שיש לאחוז בדרשת הכתובים לענין המועט יותר, שכן אם תפשת (לקחת) ללמוד את המרובה, שיהא זה שיעור גדול ביותר — לא תפשת (לקחת לקיחה גמורה), שכן אפשר לשאול שמא הכוונה דווקא לשיעור המועט יותר. ואולם כאשר תפשת (לקחת) ללמוד לענין המועט — אכן תפשת (לקחת) בכך. שהרי ברור לכל הוא שהתקיימה המצוה גם בשיעור זה (ששיעור זה הוא בכלל השיעור הגדול יותר).

וְאֵימָא כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר, דְּתַנְיָא: כִּיפָּה שֶׁל צֶמֶר הָיְתָה מוּנַּחַת בְּרֹאשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְעָלֶיהָ צִיץ נָתוּן, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ״וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת״.

ושואלים באופן אחר: מנין לנו שהכוונה לצמר שיש בו שיעור לעשיית אבנט שבבגדי כהנים, ואימא [ושמא תאמר] שהכוונה לצמר בשיעור קטן יותר מזה שעושים ממנו אבנט, שהוא כדי לעשות כיפה של צמר הניתנת בראש הכהן הגדול! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כיפה של צמר היתה מונחת בראש הכהן הגדול, ועליה היה הציץ נתון, שנוהגים כן בהנחת הציץ כדי לקיים מה שנאמר בציץ: "ושמת אותו על פתיל תכלת" (שמות כח, לז)!

אָמַר קְרָא ״הוּא וּבָנָיו״, דָּבָר הַשָּׁוֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו.

ומשיבים: אין לומר כן, כי אמר קרא [הכתוב]: בענין נתינת ראשית הגז לכהן "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", ולמדים אנו מן הכתוב "הוא ובניו" — שתהא זו נתינה לצורך עשיית דבר שירות במקדש, בדבר השוה לאהרן ולבניו, הן לכהן הגדול ("אהרן") והן לכהן הדיוט ("ולבניו"), והוא האבנט. מה שאין כן כיפה זו של צמר שנוהגת בכהן גדול בלבד.

אַבְנֵט נָמֵי לָא שָׁוֵי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל לֹא זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט – שַׁפִּיר.

ומקשים: והרי האבנט נמי לא שוי [גם כן אינו שווה] לכל הכהנים, לכהן גדול ולכהן הדיוט. שאכן הניחא [זה נוח] לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של כהן גדול בעבודת יום הכיפורים (שהיה של פשתן ולא של צמר) לא זהו כאבנטו של כהן הדיוט וכהן גדול (בשאר ימות השנה) שהיה משל כלאיים, צמר ופשתים. ואולם בכל ימות השנה שווים היו כל הכהנים ובכללם הכהן הגדול, באבנט — שפיר [יפה] נדרש הכתוב בנתינת צמר ראשית הגז שתהא זו לדבר העשוי לכל הכהנים, שהוא אבנט זה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר זֶהוּ אַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שֵׁם אַבְנֵט בָּעוֹלָם.

אלא לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (שהיה עשוי פשתים) זהו אבנטו של כהן הדיוט שאף הוא עשוי פשתים. ואילו האבנט שיש בו צמר (ופשתים) הוא אבנטו של הכהן הגדול כל ימות השנה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי צמר בשיעור עשיית אבנט, אינו משמש לדבר שהוא שווה לכל הכהנים? ומשיבים: אכן כן, ואולם מכל מקום שם אבנט בעולם (ככלל) הריהו נוהג הן אצל הכהן הגדול ("אהרן"), והן אצל כלל הכהנים ("ובניו"). מה שאין כן בכיפה של צמר שאינה נוהגת אלא בכהן הגדול בלבד, ולכך עדיף הוא הלימוד כפי שהצענו, שיהא שיעור הנתינה כדי עשיית אבנט.

לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ וְכוּ׳. אִיתְּמַר: גָּזַז וּמָכַר רִאשׁוֹנָה, רַב חִסְדָּא אָמַר: חַיָּיב, רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר: פָּטוּר.

ג עוד שנינו במשנתנו שאם לא הספיק ליתנו את ראשית גיזת צאנו לכהן עד שצבעו, הריהו פטור מליתנו עוד. ואם לבנו ולא צבעו, הריהו חייב. והקונה את גיזת צאנו של הגוי פטור מנתינת ראשית הגז. ובענין זה של הקונה גיזת צאנו של הגוי מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינו של זה שיש לו חמש רחלות, ואולם לאחר שגזז אחת, עמד ומכר את הראשונה שנגזזה, וכן עשה בשאר כבשותיו, כך שלבסוף היו בידיו גיזותיהן של חמש כבשות, ואולם אין לו את הכבשות עצמן. רב חסדא אמר שהריהו חייב בנתינת ראשית הגז, ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור מן הנתינה.

רַב חִסְדָּא אֲמַר חַיָּיב, דְּהָא גָּזַז. רַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא אָמַר פָּטוּר, בְּעִידָּנָא דְּקָא מָלֵא שִׁיעוּרָא בָּעֵינַן ״צֹאנְךָ״, וְלֵיכָּא.

ומסבירים את דעותיהם: רב חסדא אמר שהריהו חייב — דהא [שהרי] גזז חמש כבשות, ובשעה שנגזזו כל אחת מהכבשות הללו היתה זו כבשה שלו, והרי זה איפוא בכלל "גז צאנך". ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור — כי בעידנא דקא מלא שיעורא [בזמן שמתמלא השיעור הראוי] לחיוב נתינת ראשית הגז, שהוא גיזת חמש רחלות, בעינן [צריכים אנו] שיהיו הרחלות בגדר "צאנך", ששייכות לו. ובמקרה זה ליכא [אין כאן] קיומו של תנאי זה.

תְּנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי, פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב. אַמַּאי? כֹּל חַד וְחַד בָּתַר גִּיזָּה נָפְקָא לַהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ!

ומקשים על דברי ר' נתן בר הושעיא: תנן [שנינו במשנתנו] שהלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, פטור מראשית הגז, שכן הצאן בשעה שנגזז לא היה שייך לו. ונדייק: הא [הרי נלמד מכאן שאם קנה מידי הגוי את צאנו לגזוז, שהקנה לו הגוי את גוף הצאן עד לאחר שיגזזו — הקונה חייב בנתינת ראשית הגז, שהרי זה בכלל "צאנך". ואולם על כך יש להקשות לשיטת ר' נתן בר הושעיא: אמאי [מדוע] הוא חייב באופן מכירה זה, והרי כל חד וחד בתר [אחת ואחת מן הכבשות, לאחר] הגיזה הריהי נפקא [יוצאת] לה מרשותיה [מרשותו], ושבה לרשות המוכר הגוי, ומעתה לאחר שסיים לגזוז את חמש הכבשות, לא היו לו כבשות, ואין מתקיים בכך "צאנך"!

תַּרְגְּמַאּ רַב חִסְדָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא: כְּגוֹן שֶׁהִקְנָן לוֹ כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

תרגמא [הסביר] רב חסדא אליבא [לפי שיטתו] של ר' נתן בר הושעיא: מדובר כגון שהגוי הקנן לו לישראלי את הכבשים הללו לפרק זמן של כל שלשים יום של עת הגזיזה, והריהן שלו אף לאחר שנגזזו, ולכך הריהו חייב בנתינת ראשית הגז, שכן התקיים התנאי של "צאנך".

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ כּוּ׳. מַאן תַּנָּא דְּהֵיכָא דְּאִיכָּא שִׁיּוּרָא גַּבֵּי מוֹכֵר, בָּתַר מוֹכֵר אָזְלִינַן?

ד עוד שנינו במשנתנו שהלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר לעצמו מעט מצאנו — המוכר חייב לתת את ראשית הגז מחלקו על כל הגיזה. ואם לא שייר המוכר מן הגיזה לעצמו — הקונה חייב לתת את ראשית הגז. ודנים בענין זה: מאן [מיהו] התנא הסבור דהיכא דאיכא שיורא גבי [שבמקום שיש שיור אצל] המוכר, בענין המתנות בתר [אחר] המוכר אזלינן [אנו הולכים] ולא אחר הלוקח?

אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דִּתְנַן: הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – נוֹתֵן פֵּאָה לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד.

אמר רב חסדא: שיטת ר' יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדינו של המוכר את שדה תבואתו, והיו אף קלחי אילן בתוך שדהו (שמכר את העצים בלבד, על מנת שהקונה יוכל לעקור אותם ולטעת אותם בתוך שדהו, והיו העצים הללו טעונים בפירות) — הקונה נותן פאה לכל אחד ואחד מן העצים שקנה. שכיון שאין הקרקע שלו, אין העצים מצטרפים לנתינת פאה אחת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה, אֲבָל שִׁיֵּיר בַּעַל הַשָּׂדֶה – נוֹתֵן פֵּאָה עַל הַכֹּל.

אמר ר' יהודה: אימתי נותן הקונה פאה? בזמן שלא שייר בעל השדה עצים לעצמו, אבל אם שייר בעל השדה עצים לעצמו — בעל השדה נותן פאה על הכל, על כל העצים שהיו שם. הרי ששיטת ר' יהודה היא שבמקום ששייר המוכר לעצמו, הולכים אחריו לענין חיוב הנתינה, וכן הוא בדין ראשית הגז.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר, וְהוּא שֶׁהִתְחִיל בַּעַל הַשָּׂדֶה לִקְצוֹר!

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: והא מר [והרי אדוני] הוא זה שאמר בהסבר דעתו של ר' יהודה: ודין זה שהפאה שנותן בעל השדה פוטרת את כל העצים הוא רק כשהתחיל בעל השדה לקצור (ללקט) את הפירות קודם שמכר את העצים, שכיון שכבר חל עליו חיוב נתינת הפאה, הריהו נותן פאה מהעצים ששייר לעצמו על כל העצים שבשדה. ואולם אם בעל השדה לא התחיל ללקט פירות קודם המכירה — אף ששייר לעצמו מן העצים, חייב הקונה לתת פאה מהעצים שקנה. והרי זה איפוא שלא כדין ראשית הגז, שאין החיוב חל אלא לאחר שכבר מכר המוכר את צאנו!

וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהוּא שֶׁהִתְחִיל לִגְזוֹז – בִּשְׁלָמָא הָתָם, ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם״ כְּתִיב, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לִקְצוֹר מִיחַיַּיב בְּכוּלַּהּ שָׂדֶה, אֶלָּא הָכָא, מֵעִידָּנָא דְּאַתְחֵיל לְמֵיגַז לָא מִיחַיַּיב בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כך גם כן] במשנתנו מדובר והוא שהתחיל לגזוז — אין לומר כן, כי בשלמא התם [נניח שם, בפאה] "ובקצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט, ט) כתיב [נאמר], והרי זה לומר כי מעידנא דאתחיל [מזמן שהתחיל] לקצור מיחייב בכולה [מתחייב בכל] השדה, אלא הכא [כאן, בדין ראשית הגז] מעידנא דאתחיל למיגז, לא מיחייב בכוליה עדריה [מזמן שהתחיל לגזוז, אינו מתחייב בכל עדרו]!

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא הוּא, דִּתְנַן: אָמַר לוֹ ״מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה זוֹ״, וְהָיוּ בָּהֶן מַתָּנוֹת – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵין מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח מִמֶּנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

אלא אמר רבא: דברי משנתנו הריהם כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו בפרק הקודם] לענין מתנות כהונה, שאם אמר לו הקונה למוכר "מכור לי בני מעיה של פרה זו", והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (הקיבה) — הקונה נותנן לכהן, ואין הוא מנכה (מפחית) לו למוכר בשל כך מן הדמים שהתחייב לשלם על בני המעיים שקנה. ואולם אם לקח (קנה) ממנו את בני המעיים במשקל — הרי הוא אמנם נותנן לכהן, ואולם מנכה לו מן הדמים,

אַלְמָא מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ, הָכָא נָמֵי מַתָּנוֹת דְּכֹהֵן לָא מְזַבֵּין אִינִישׁ. הִלְכָּךְ: שִׁיֵּיר הַמּוֹכֵר – מוֹכֵר חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ לוֹקֵחַ: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן גַּבָּךְ הִיא״. לֹא שִׁיֵּיר – לוֹקֵחַ חַיָּיב, דְּאָמַר לֵיהּ מוֹכֵר: ״מַתָּנָה דְּכֹהֵן לָא זַבֵּנִי לָךְ״.

אלמא [מכאן] שמתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם מוכר], כלומר, אינו יכול למכור, הכא נמי [כאן גם כן] מתנות של כהן לא מזבין איניש [אין אדם יכול למכור]. הלכך [על כן]: אם שייר המוכר — הרי המוכר חייב, דאמר ליה [שאמר לו] הלוקח: מתנה של הכהן גבך [אצלך] היא, אבל אם לא שייר שום דבר לעצמו — לוקח חייב, דאמר ליה [שאומר לו] המוכר: מתנה של הכהן לא זבני [מכרתי] לך, אלא אתה צריך להפריש אותם משלך.

הֲדַרַן עֲלָךְ רֵאשִׁית הַגֵּז.

מַתְנִי׳ שִׁילּוּחַ הַקֵּן נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁין. חוֹמֶר בְּכִסּוּי הַדָּם מִשִּׁילּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, בִּמְזוּמָּן וּבְשֶׁאֵין מְזוּמָּן, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּעוֹף, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בְּשֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן.

א משנה דין שילוח הקן האמור בתורה נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ. וכמו כן נוהג דין זה בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים) ובין שלא בפני הבית. ואולם נוהג דין זה דווקא בעופות של חולין אבל לא בעופות המוקדשין. ומציינים: יש חומר (חומרה) בדין כסוי הדם מדין שילוח הקן, שכן דין כסוי הדם נוהג גם בחיה וגם בעוף, בין שהיה בעל חיים זה מזומן לו, שגדל ברשותו, ובין שאין מזומן לו. ואילו דין שילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף בלבד ולא בחיה, וכן אינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

אֵיזֶהוּ שֶׁאֵינוֹ מְזוּמָּן? כְּגוֹן אֲוָוזִין וְתַרְנְגוֹלִים שֶׁקִּנְּנוּ בַּפַּרְדֵּס, אֲבָל אִם קִנְּנוּ בַּבַּיִת, וְכֵן יוֹנֵי הַרְדָּסִיָּאוֹת – פָּטוּר מִשִּׁילּוּחַ. עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ, עוֹף טָמֵא רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר, וְטָהוֹר רוֹבֵץ עַל בֵּיצֵי עוֹף טָמֵא – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּחַ. קוֹרֵא זָכָר – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

ומפרטים: איזהו (מיהו המוגדר) שאינו מזומן? כל עופות, ואפילו אלה שהם עופות ביתיים כגון אווזין ותרנגולים שברחו מן הבית וקננו בפרדס, שנחשב כמי שאינו מזומן, שכן יכול הוא לפרוח משם. אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדסיאות (סוג יונים הגדל בבתי אדם) — הרי אלה נחשבים כמזומנים, ולפיכך הריהו פטור משילוח האם. וכן אם היה זה עוף טמא — הוא פטור מלשלח את האם. ואף אם היה זה עוף טמא הרובץ על ביצי עוף טהור, וכן עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא — פטור מלשלח את האם. סוג העוף הנקרא קורא, שדרכו של הזכר שגם הוא דוגר על הביצים, כדרכה של הנקבה — ר' אליעזר מחייב לשלח את הקורא הזכר, וחכמים פוטרין.

גְּמָ׳ רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ״ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אִלְעַאי דְּאָמַר: ״רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ״.

ב גמרא שנינו במשנתנו וכן בכמה פרקים קודמים ביטויים זהים בדינים אלה שהם נוהגים בכולם, "בארץ ובחוצה לארץ"; "בפני הבית ושלא בפני הבית"; "בחולין ובמוקדשין", ועל כך אמרו ר' אבין ור' מיישא, חד [אחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו שנוהג הדין האמור בהם בארץ ובחוצה לארץ — הרי זה שלא לצורך. כיון שמצוות אלה אינן חובות הארץ אלא חובות הגוף, שברור שנוהגות אף בחוצה לארץ. לבד [חוץ] ממה ששנינו בענין ראשית הגז, שהיה צורך לשנות כן, כדי לאפוקי [להוציא, לשלול] מדעת ר' אלעאי, שאמר כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ בלבד.

וְחַד אָמַר: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת״ – שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ, לְבַד מֵ״אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ״. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּבְעִנְיָנָא דְּקָדָשִׁים כְּתִיב, בִּזְמַן דְּאִיכָּא קָדָשִׁים – נִנְהוֹג, בִּזְמַן דְּלֵיכָּא קֳדָשִׁים – לָא נִנְהוֹג, קָא מַשְׁמַע לַן.

וחד [ואחד] מהם אמר כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו את הלשון "בפני הבית ושלא בפני הבית" — הרי זה שלא לצורך, שהרי חובות הגוף הן, וברור שהן נוהגות אף לאחר החורבן. לבד [חוץ] מאיסור "אותו ואת בנו", שנצרכה לשון זו בעניינו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ובענינא [ובענין, בפרשת] קדשים כתיב [נאמר] איסור זה (ויקרא פרק כב), מעתה יש לומר כי דווקא בזמן דאיכא [שיש] קדשים, כשבית המקדש קיים — ננהוג [ננהג] באיסור זה, ואולם בזמן דליכא [שאין] קדשים, בעת שאין בית המקדש קיים — לא ננהוג [לא ננהג] איסור זה, לכך קא משמע לן [התנא משמיע לנו] שנוהג איסור "אותו ואת בנו" אף בזמן שאין בית המקדש קיים.

וְתַרְוַיְיהוּ אָמְרִי: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן ״בְּחוּלִּין וּבְמוּקְדָּשִׁים״ – לְצוֹרֶךְ, לְבַד מִגִּיד הַנָּשֶׁה, פְּשִׁיטָא! מִשּׁוּם דְּאִיקַּדַּשׁ פְּקַע לֵיהּ אִיסּוּר גִּיד הַנָּשֶׁה מִינֵּיהּ?

ותרוייהו אמרי [ושניהם אמרו] כי כל היכא דתנן [מקום ששנינו] במשניות הללו "בחולין ובמוקדשים" (בדין "אותו ואת בנו" ובדין גיד הנשה) — הרי זה לצורך, שכן לא היינו יודעים כי נוהג דין זה אף במוקדשים אלמלא השמיעתנו כן המשנה, לבד מגיד הנשה, שלא היה צורך להשמיענו שנוהג אף במוקדשים, שהרי פשיטא [פשוט] שכן הוא! וכי משום דאיקדש פקע ליה [שהוקדש פקע לו] איסור גיד הנשה מיניה [ממנו]?

וְלָאו אוֹקֵימְנָא בְּוַלְדוֹת קָדָשִׁים?

ומקשים: ולאו אוקימנא [והאם לא העמדנו] (לעיל פט,ב) את דברי אותה משנה שבענין גיד הנשה שהריהי עוסקת בולדות קדשים, ובאלה איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה. והיה איפוא מקום לומר שאין נוהג בהם איסור גיד הנשה, שאין איסור חל על איסור, ונצרכה המשנה להשמיענו אף בגיד הנשה שהריהו נוהג במוקדשים!

וּמַאי טַעְמָא אוֹקֵימְנָא? לָאו מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לַן לָא לִיתְנֵי? מֵעִיקָּרָא נָמֵי לָא תִּקְשֵׁי לָךְ, אַיְּידֵי דִּתְנָא לְצוֹרֶךְ, תְּנָא נָמֵי שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

ומשיבים: מאי טעמא אוקימנא [מה טעם העמדנו] את דברי המשנה בולדות קדשים? לאו [האם לא] משום דקשיא לן [שהיה קשה לנו] על דברי המשנה שלא ליתני [שלא ישנה] כלל דין זה שנוהג בחולין ובמוקדשים, שהרי זה שלא לצורך. לכך אמרו ר' אבין ור' מיישא כי קושיה זו שהיתה קשה לנו על דברי אותה משנה מעיקרא [מתחילה] כשסברנו שמדובר בה בבהמה שהוקדשה נמי לא תקשי [גם כן לא יקשה] לך, שכן איידי דתנא [מתוך ששנה] התנא את הלשון "בחולין ובמוקדשין" לצורך (לענין "אותו ואת בנו") תנא נמי [שנה גם כן] לשון זו שלא לצורך (לענין גיד הנשה).

בְּחוּלִּין אֲבָל לֹא בְּמוּקְדָּשִׁים. אַמַּאי לָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לִידֵי גִּזְבָּר.

ג שנינו במשנתנו כי מצות שילוח הקן נוהגת דווקא בחולין אבל לא במוקדשים, ושואלים: אמאי [מדוע] לא נוהגת המצוה אף במוקדשים? ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב]: "שלח תשלח את האם" (דברים כב, ז) — אין המדובר אלא במי (בעוף) שאתה מצווה לשלחו, יצא (התמעט) זה העוף המוקדש שאי (שאין) אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר.

אָמַר רָבִינָא: הִלְכָּךְ, עוֹף טָהוֹר שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ פָּטוּר מִשִּׁלּוּחַ, מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם״ – בְּמִי שֶׁאַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ, יָצָא זֶה שֶׁאִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְשַׁלְּחוֹ אֶלָּא לַהֲבִיאוֹ לְבֵית דִּין. הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּגְמַר דִּינֵיהּ –

אמר רבינא: הלכך [משום כך], לפי נימוק זה, עוף טהור שהיה בבית ויש לו בעלים, שהרג את הנפש, והריהו עתה חייב מיתה — פטור משלוח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן אמר קרא [הכתוב]: "שלח תשלח את האם" — דווקא במי שאתה מצווה לשלחו, יצא זה העוף שהרג שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה דבר זה] לגבי העוף שהרג והיה רובץ על הביצים? אי דגמר דיניה [אם שכבר נגמר דינו למיתה] —