חולין קל״ז

בִּקְדוּשָּׁה, וּמְכִירָה – וְהָנָךְ נְפִישִׁין!

ועוד: ששניהם אינם מצווים בקדושה (בהקדשתם), שאין צורך להקדיש אותם. שהרי הבכור קדושתו היא מרחם אמו, ואת ראשית הגז אין צורך להקדיש, שהרי אין בה כל קדושה (ואילו את מעשר בהמה הריהו מקדיש בהעברה תחת השבט); וכן בשניהם מותרת המכירה, שיכול הכהן למכור את הבכור וכן את ראשית הגז שניתן לו (ואילו מעשר אינו נמכר). ומעתה יש להעדיף את הגזירה השווה שבין ראשית הגז ובכור מהגזירה השווה שבין ראשית הגז ומעשר בהמה, שכן הנך [אלה] הצדדים המשותפים שבין ראשית הגז ובכור הם נפישין [מרובים] מהצדדים המשותפים שבין ראשית הגז ומעשר בהמה!

פָּשׁוּט מִפָּשׁוּט עֲדִיף לֵיהּ.

ומשיבים: בכל זאת עדיפה היא הגזירה שווה שבין ראשית הגז ומעשר בהמה, כי דבר הנוהג בבעל חיים הפשוט (הרגיל, זה שאינו ולד ראשון לאמו), כראשית הגז, מדבר הפשוט כמעשר בהמה, עדיף ליה [לו] ללמוד בגזירה שווה.

רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלִים. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב חִסְדָּא: אָתְיָא גִּיזָּה גִּיזָּה, כְּתִיב הָכָא ״רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, וּכְתִיב הָתָם ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״, מָה לְהַלָּן כְּבָשִׂים, אַף כָּאן כְּבָשִׂים.

א שנינו במשנתנו כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המילים "גיזה" "גיזה", ומפרט את דבריו, כתיב הכא [נאמר כאן, בדין ראשית הגז] "ו ראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), וכתיב התם [ונאמר שם, בדברי איוב] "ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא, יט), מה הגיזה האמורה להלן באיוב, הריהי בכבשים, אף הגיזה האמורה כאן בראשית הגז, הריהי זו שבכבשים.

וְנֵילַף ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ מִבְּכוֹר, דְּתַנְיָא: ״לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹר בַּעֲבוֹדָה וְצֹאן בְּגִיזָּה.

ושואלים: ונילף [ושנלמד] גזירה שווה של המלים הללו "גיזה" (שבראשית הגז) ו"גיזה" מהנאמר בדין הבכור ("לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", דברים טו, יט). וכשם שבבכור לא רק גיזתו של הכבש אלא אף גיזתו של השור אסורה, כן יהא במצות ראשית הגז! דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" — אין לי מתוך פסוק זה אלא שבכור שור אסור בעבודה ובכור צאן אסור בגיזה,

מִנַּיִן לִיתֵּן הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה, וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא תַעֲבוֹד וְלֹא תָגוֹז״.

מנין ליתן האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה, שבכור השור אסור אף בגיזה ובכור הצאן אסור אף בעבודה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לא תעבוד ולא תגוז", בוי"ו יתירה, שאסורה הגיזה גם בבכור השור. ומעתה נאמר שגם במצות ראשית הגז נכלל אף גיזתו של השור, ולא רק זה של השה בלבד! ומשיבים: אין לומר כן, כיון ש

אָמַר קְרָא: ״תִּתֵּן לוֹ״, וְלֹא לְשַׂקּוֹ.

אמר קרא [הכתוב] במצות ראשית הגז לכהן "תתן לו" — הרי זה מורה שצריכה היא להיות נתינה של ממש לכהן עצמו, באופן שיוכל הכהן ליהנות ממנה במלבושיו, ולא נתינה שאינה מועילה אלא לשקו. ואף גיזת השור אינה ראויה למלבוש אדם, אלא לשק בלבד.

אֶלָּא מֵעַתָּה, נוֹצָה שֶׁל עִזִּים לִיחַיַּיב? בָּעֵינַן גִּיזָּה, וְלֵיכָּא!

ומקשים: אלא מעתה שטעם הפטור בגיזת השור אינו אלא משום שאין היא ראויה לעשיית בגד לכהן, מעתה הנוצה (שיער) של עזים ליחייב [שתתחייב] בראשית הגז, שהרי אפשר לעשות ממנה בגד! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] בחיוב ראשית הגז דבר הבא מן הצאן על ידי מעשה גיזה, ואילו בנוצה של עיזים ליכא [אין כאן] דבר הבא על ידי מעשה גיזה, שאין הנוצה נגזזת אלא נתלשת.

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ הַאי סְבָרָא? רַבִּי יוֹסֵי – הָא מוֹדֵי רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ!

ושואלים על הסבר זה: מאן [מי] החכם ששמעת ליה [אותו] שאומר האי סברא [סברה זו], שאין מתחייב בראשית הגז אלא דבר הבא על ידי מעשה של גזיזה? הלא ר' יוסי הוא (כמובא בהמשך הדברים), והא מודי [הרי מודה] ר' יוסי במידי דאורחיה [בדבר שדרכו] בהסרה מן הצאן שלא בדרך גזיזה, שאף הוא חייב בראשית הגז. ומעתה, גם נוצה של עיזים, שדרכה בתלישה, תהא חייבת בראשית הגז!

אֶלָּא, כִּדְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: ״לַעֲמוֹד לְשָׁרֵת״ – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת, הָכָא נָמֵי – דָּבָר הָרָאוּי לְשֵׁירוּת.

אלא יש לפרש שטעם הדבר שראשית הגז נוהג ברחלות בלבד כדרך שאמר ר' יהושע בן לוי על הכתוב (הנאמר מייד לאחר מצות נתינת ראשית הגז לכהן) "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (דברים יח, ה), ולמדים שמן הנאמר "לעמוד לשרת" למדים אנו שתהא הגיזה הניתנת לכהן דווקא דבר הראוי לעשות ממנו לשירות במקדש, כתכלת לבגדי כהונה. הכא נמי [כאן גם כן] בהסבר הטעם מדוע מצות ראשית הגז נוהגת רק ברחלות, שכן רק מהן ניתן להפיק צמר שיהא דבר הראוי לשירות, בבגדי הכהנים. ושואלים: אלא מעתה שלמדנו מכאן מקורה של ההלכה שראשית הגז באה דווקא מן הרחלות, גזירה שווה זו

אֶלָּא ״גִּיזָּה״ ״גִּיזָּה״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כְּבָשִׂים שֶׁצַּמְרָן קָשֶׁה פְּטוּרִים מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם״.

"גיזה" "גיזה" שהובאה למעלה, למאי אתא [למה היא באה]? ומשיבים: לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [שכן שנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז, שנאמר "ומגז כבשי יתחמם", שגיזה היא זו שראויה לחמם, ומאחר וגיזת הצמר הקשה אינה מחממת — אין מצות ראשית הגז נוהגת בה.

תָּנֵי חֲדָא: גּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – פָּטוּר, וְתַנְיָא אִידַּךְ: הַגּוֹזֵז אֶת הָעִזִּים – פָּטוּר, וְשׁוֹטֵף אֶת הָרְחֵלִים – חַיָּיב. לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי יוֹסֵי.

ב ועוד בדיני ראשית הגז, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הגוזז את צמרן של העזים או זה ששוטף את הרחלים במים, בלי לגזוז את צמרן, ואולם מתוך שטיפתן של הרחלים נתלש מהן צמר — הצמר היוצא מזה ומזה פטור מראשית הגז. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הגוזז את העזים — פטור מראשית הגז, ואולם השוטף את הרחלים — הצמר הנתלש אגב שטיפה חייב בראשית הגז! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] המחייבת את הצמר הנשטף מהרחלים בראשית הגז, הריהי כשיטת רבנן [חכמים], ואילו הא [ברייתא זו] הפוטרת את הצמר הנשטף מראשית הגז הריהי כשיטתו של ר' יוסי.

דְּתַנְיָא: ״לֶקֶט קְצִירְךָ״ – וְלֹא לֶקֶט קִיטּוּף. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.

ומסבירים מה היא מחלוקת זו שבין חכמים ור' יוסי, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בדין הלקט "ובקוצרכם את קציר ארצכם... ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, כב), "לקט קצירך" — בא להדגיש שדווקא התבואה הנקצרת היא שנוהג בה דין לקט, ולא נוהג דין לקט בתבואת קיטוף. ור' יוסי אומר: אין לקט אלא הבא מחמת קציר.

רַבִּי יוֹסֵי הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? כּוּלָּהּ רַבִּי יוֹסֵי הִיא, וְהָכִי קָתָנֵי: שֶׁרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֵין לֶקֶט אֶלָּא הַבָּא מֵחֲמַת קָצִיר.

והדברים תמוהים, שלכאורה שיטת ר' יוסי היינו [זו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], ומה בא ר' יוסי להשמיענו? ומשיבים: כל המשנה כולה שיטת ר' יוסי היא, והכי קתני [וכך היא שנויה]: "לקט קצירך" — ולא לקט קיטוף, שכן ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ומעתה יש לומר כי כדרך שפטר ר' יוסי לקט הבא על ידי קיטוף, כן הוא פוטר מראשית הגז את הצמר הבא על ידי שטיפה. ואילו חכמים החולקים על ר' יוסי וסוברים שאף בתבואה הנקטפת נוהג דין לקט, הריהם סבורים כמו כן שאף ראשית הגז נוהג בצמר הנשטף. ובביאור שיטת ר' יוסי,

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּמִידֵּי דְּאוֹרְחֵיהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: ״קָצִיר״ – אֵין לִי אֶלָּא קָצִיר, עוֹקֵר מִנַּיִן?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מודה ר' יוסי לחכמים במידי דאורחיה [בדבר שדרכו] לאוספו שלא על ידי קצירה אלא בקטיפה, שנוהג בו דין לקט, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על הכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט", ר' יוסי אומר: מן הכתוב "קציר" — אין לי שחייבת בלקט אלא התבואה הבאה על ידי קציר בלבד, ואולם זה העוקר את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט?

תַּלְמוּד לוֹמַר ״לִקְצוֹר״, תּוֹלֵשׁ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּקוּצְרֶךָ״.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לקצור" — בכל דרך שהוא קוצר. ואף זה התולש את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט? לכך תלמוד לומר "בקוצרך" — שבכל אופן אסיפה שכך הוא דרכו, נוהג בו דין לקט.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: מַלְבְּנוֹת בְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכׇּל אֶחָד וְאֶחָד, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאַחַת עַל הַכֹּל.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו כן]: מלבנות (ערוגות) בצלים שנמצאות בין הירק, ר' יוסי אומר: מפריש פאה מכל אחד ואחד מהמלבנות הללו. ואילו חכמים אומרים: מניח פאה מאחת המלבנות על הכל.

וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה? בִּשְׁלָמָא לְבֵית שַׁמַּאי – תַּרְתֵּי נָמֵי אִיקְּרוֹ ״צֹאן״, אֶלָּא לְבֵית הִלֵּל – מַאי טַעְמָא?

הרי איפוא שלדעת ר' יוסי חייבים הבצלים בלקט, אף שאין הם נקצרים, כיון שכך הוא דרך אסיפתם. ג עוד שנינו במשנתנו כי דין ראשית הצאן נוהג רק במרובה, והוסיפו והסבירו כמה הוא מרובה? ונחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל, שלדעת בית שמאי הכוונה לשתי רחלות ויותר, ולדעת בית הלל הכוונה היא לחמש רחלות ויותר. ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת בית שמאי — כיון שמוצאים אנו כי תרתי נמי איקרו [שתי רחלות גם כן נקראו] "צאן", שכן הביאו בית שמאי את הפסוק "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיה ז, כא), יש לחייב בראשית הגז שתי רחלות. אלא לבית הלל, אף שהביאו את הפסוק "חמש צאן עשויות" (שמואל א כה, יח), המלמד שגם חמש רחלות נקראות "צאן", מכל מקום מאי טעמא [מה טעם] אין הם מחייבים אף בשתי רחלות?

אָמַר רַב כָּהֲנָא: אָמַר קְרָא ״עֲשׂוּיוֹת״, שֶׁעוֹשׂוֹת שְׁתֵּי מִצְוֹת: רֵאשִׁית הַגֵּז וּמַתָּנוֹת. אֵימָא בְּכוֹרָה וּמַתָּנוֹת?

אמר רב כהנא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] "חמש צאן עשויות", ומשמעות המלה "עשויות" — שחמש צאן עושות שתי מצות, והן: ראשית הגז (שאין מתקיים אלא בחמש רחלות) ומתנות כהונה (המתקיים אף באחת). ומקשים על הסבר זה: אימא [אמור] שהכוונה היא לשתי מצוות אחרות, שהן בכורה ומתנות, ואין מכאן ראיה לראשית הגז!

בְּכוֹרָה, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? וּלְטַעְמָיךְ, מַתָּנוֹת, חֲדָא מִי לָא מִיחַיְּיבָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: ״עֲשׂוּיוֹת״ – שֶׁמְּעַשּׂוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן, וְאוֹמְרוֹת לוֹ: ״קוּם עֲשֵׂה מִצְוָה״.

ומשיבים: אין לומר כן, שהרי לקיום מצות בכורה חדא מי לא מיחייבא [האם רחל אחת אינה מחוייבת], ואין צורך לכך בחמש צאן. ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה אומר כי שתי המצוות עליהן רמז הכתוב הן ראשית הגז ומתנות — אף במתנות יש לומר באותו אופן, חדא מי לא מיחייבא [האם רחלה אחת אינה מחוייבת], ולמה הצריך הכתוב בה חמש צאן? אלא אמר רב אשי: כך נדרשת המלה "עשויות" — שמעשות את בעליהן, ואומרות לו: "קום עשה מצוה", שמשעה שיש לאדם חמש צאן, הריהו מחוייב בנתינת הגז מהן. ומכאן למדו בית הלל שאין חיוב ראשית הגז אלא בחמישה צאן.

תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם אָבִיו: אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה״.

ד למעלה נדונו שיטות בית שמאי ובית הלל באשר למספר הרחלות שיש בהן חיוב נתינת ראשית הגז, שאלה אומרים בשתי רחלות ואלה אומרים בחמש רחלות. ובענין זה מביאים עוד, תניא דבי [שנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בר' יוסי שאומר משום [בשם] אביו כי ארבע רחלות נגזזות הן המחייבות במתן ראשית הגז מהן. וראיה לדבר שארבע רחלות נקראות בשם "צאן", שכן נאמר בתשלומים שמשלם אדם הגונב שה וטבחו או מכרו "וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז).

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי: אִלְמָלֵא דִּבְרֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי קַבָּלָה – אֲנַן דִּבְרֵי בְּרִיבִּי שׁוֹמְעִין, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁדִּבְרֵיהֶם דִּבְרֵי קַבָּלָה, וְדִבְרֵי בְּרִיבִּי דִּבְרֵי תוֹרָה.

ובענין מחלוקתם זו של תנאים תניא [שנויה ברייתא], שכך אמר רבי: גם אלמלא (אילו) היה יסוד דבריהן של בית הלל ובית שמאי נלמד מדברי התורה (מן האמור בחמישה חומשי תורה), ויסוד דברי בריבי (כינויו של ר' יוסי) לא היה אלא מן הקבלה (מן הנביאים והכתובים) — גם אז, אנן [אנו] את דברי בריבי שומעין (מקבלים). וכל שכן עתה, שיסוד דבריהם של בית שמאי הינו מדברי קבלה (שכן בית שמאי למדו את שיטתם מן האמור בספר ישעיה, ובית הלל למדו את שיטתם מן האמור בספר שמואל), ואילו יסוד דברי בריבי הוא בדברי תורה (בכתוב שבספר שמות).

וְהָאָמַר מָר: אֵין הַכְרָעָה שְׁלִישִׁית מַכְרַעַת!

ומקשים על דברי רבי: והאמר מר [והרי אמר החכם] כי אין הכרעה של דעה שלישית הבאה לפשר בין שתי דעות חלוקות מכרעת, ואם כן אין לפסוק כדעת ר' יוסי האומר שחיוב ראשית הגז הינו בארבע רחלות, שזו דעה המפשרת בין דעת בית שמאי הסבורה שהחיוב הוא בשתי רחלות, ובין דעת בית הלל הסבורה שהחיוב הוא בחמש רחלות!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפִּי שְׁמוּעָה אָמְרָה, מִפִּי חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.

אמר ר' יוחנן בתשובה: אף שהיא דעה מכרעת, רבי קיבל את דעתו של ר' יוסי כי מפי שמועה (על פי מסורת) שהיתה בידו אמרה ר' יוסי להלכה זו, מסורת שמקורה מפי הנביאים חגי זכריה ומלאכי.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר וְכוּ׳. וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהֵן״? אָמַר רַב: מָנֶה וּפְרָס, וּבִלְבַד שֶׁיְּהוּ מְחוּמָּשׁוֹת, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שִׁשִּׁים, וְנוֹתֵן סֶלַע אַחַת לְכֹהֵן.

א עוד שנינו במשנתנו שר' דוסא בן הרכינס אומר בחיוב ראשית הגז שהוא בחמש רחלות הגוזזות כל אחת מהן מנה ופרס, ואילו חכמים אומרים שהחיוב הוא בחמש רחלות גוזזות כל שהן. ושואלים: כמה הוא שיעור "כל שהן"? אמר רב: שתהא הגיזה כמשקל מנה (משקל מאה דינרים) ועוד פרס (מחצית המנה, שהם חמשים דינרים), ובלבד שיהו הגיזות שמשקלן מאה וחמשים דינרים מחומשות (שמכל כבשה ניטלה חמישית משקל זה של הגיזות). ואילו שמואל אמר שהשיעור שאמרו חכמים "כל שהן" כוונתו, שאם היתה כלל הגיזה במשקל כולל של ששים סלעים, חייב בראשית הגז, ומתוכם נותן גיזה שמשקלה סלע אחת לכהן.

רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֵׁשׁ – לְכֹהֵן חָמֵשׁ, וְאַחַת לוֹ. עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״כׇּל שֶׁהֵן״ שָׁנִינוּ.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: "כל שהן" כוונתו שאם היתה כלל הגיזה במשקל שש סלעים — הריהו נותן ממנה לכהן חמשה סלעים, וגיזה שמשקלה סלע אחד הריהו משאיר לו. ואילו עולא אמר בשם ר' אלעזר כי "כל שהן" שנינו בדברי חכמים, אף שכלל הגיזה הוא משקל של סלע אחד בלבד — חייב בראשית הגז. ודנים בדברי חכמים אלה,

תְּנַן: וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל. בִּשְׁלָמָא לְרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן – נִיחָא, אֶלָּא לִשְׁמוּאֵל וְרַבִּי אֶלְעָזָר – קַשְׁיָא!

תנן [שנינו במשנתנו]: וכמה נותן לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, ומעתה יש לומר: בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר כמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ולא אמר כמה שיעור נתינה זו (ויש מקום לומר שאף לדעתו הנתינה היא בשיעור חמישה סלעים). וכן לשיטתו של ר' יוחנן שאמר כי שיעור הנתינה הוא חמישה סלעים — ניחא [נוח, אין קושי מדברי המשנה] האומרת ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים. אלא לשיטת שמואל שאמר ששיעור הנתינה הוא סלע אחד בלבד, וכן לשיטת ר' אלעזר שאמר כי שיעור הנתינה הוא בכל שהוא. קשיא [קשה]!

וְלִיטַעְמָיךְ, וּלְרַב מִי נִיחָא? וְהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מקשה רק על דברי שמואל ולא על דברי רב, ואולם לשיטתו של רב מי ניחא [האם נוח הנאמר במשנתנו]? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור ראשית הגז הניתן לכהן הוא באחד מששים מכלל הגיזה. וכיון שסבור רב כי שיעור הגיזה המתחייבת בראשית הגז הוא מאה וחמישים סלעים, וחלק אחד מששים של כמות שכזו הריהו פחות מסלע אחד, ודאי ששיטת המשנה, ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים, אינה כשיטתו!

הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ דְּהַהִיא, רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּיזִּין הַרְבֵּה עָסְקִינַן, וּמְבַקֵּשׁ לִיתְּנָן לְכֹהֵן, וְאָמְרִינַן לֵיהּ: כֹּל חַד וְחַד לָא תְּבַצַּר לֵיהּ מֵחֲמֵשֶׁת סְלָעִים.

ומשיבים: אין זו קושיה על רב, כי הא איתמר עלה דההיא [הרי נאמר עליה, על אותה הלכה שבמשנתנו] שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שאין המדובר (שנותנים לכהן חמישה סלעים בראשית הגז) אלא בגיזתו של אדם מישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן [עוסקים אנו], ומבקש ליתנן לכהן (לכהנים רבים), ואמרינן ליה [ואומרים אנו לו], כל חד וחד [אחד ואחד] מהכהנים שתתן להם מגיזתך, לא תבצר ליה [אל תפחית לו] ממשקל חמשת סלעים. ואולם בזמן שגיזתו של האדם מועטת — אינו נותן לכהן משקל חמישה סלעים, אלא חלק אחד מששים מכלל הגיזה. ואין מקום להקשות מדברי המשנה.

גּוּפָא: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּשִׁשִּׁים, תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים, פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים.

ב למעלה הובאה מחלוקת רב ושמואל בהסבר דברי חכמים במשנתנו, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור הנתינה בראשית הגז — הוא אחד בששים מכלל הגיזה. וכן הוא לדעתם שיעור התרומה (תרומה גדולה) הניתנת לכהן מן היבול — אחד בששים מכלל הפירות. וכן הוא שיעור הפאה הנשארת לעניים בשדה — אחד בששים מן התבואה.

תְּרוּמָה בְּשִׁשִּׁים? וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּרוּמָה עַיִן יָפָה – אֶחָד מֵאַרְבָּעִים! דְּאוֹרָיְיתָא – בְּשִׁשִּׁים, דְּרַבָּנַן – בְּאַרְבָּעִים.

ושואלים על דבריהם: והאם שיעור התרומה הוא אחד בששים? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה שבמסכת תרומות] בשיעור התרומה כי זה הנותן את תרומתו בעין יפה — נותן אחד מארבעים (שהוא אחוז וחצי)! ומשיבים: שיעור התרומה דאורייתא [מדין תורה] — אחד בששים בלבד, ואילו שיעור התרומה דרבנן [מדברי חכמים] שהוסיפו על שיעור זה, הוא אחד בארבעים.

דְּאוֹרָיְיתָא בְּשִׁשִּׁים? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: חִטָּה אַחַת פּוֹטֶרֶת אֶת הַכְּרִי! דְּאוֹרָיְיתָא – כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּרַבָּנַן בִּדְאוֹרָיְיתָא – אַחַת מֵאַרְבָּעִים, דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.

ושואלים: האם שיעור תרומה דאורייתא [מן התורה] הוא אחד בששים? והאמר [והרי אמר] שמואל כי חטה אחת הניתנת כתרומה פוטרת את הכרי (ערימת גרגרי החיטה) כולו! ומשיבים: אכן שיעור התרומה דאורייתא [מדברי תורה] הוא כדברי שמואל, שחיטה אחת פוטרת את הכרי כולו. ואולם תקנה דרבנן [של חכמים] בתבואה שחיובה הוא דאורייתא [מן התורה] — שיהא שיעורה הניתן לכהן אחת מארבעים. וכן תקנה דרבנן [של חכמים] היא שבתבואה שחיובה רק דרבנן [מדברי חכמים] — שיהא שיעורה הניתן אחד בששים בלבד.

פֵּאָה בְּשִׁשִּׁים, וְהָתְנַן: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן שִׁיעוּר: הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן. דְּאוֹרָיְיתָא – אֵין לָהּ שִׁיעוּר, דְּרַבָּנַן – בְּשִׁשִּׁים.

ועל ששנינו במשנה שהובאה למעלה כי שיעור הפאה הוא בששים, תוהים: והתנן [והרי שנינו במשנה שבמסכת פאה] כי אלו דברים שאין להן שיעור: הפאה, והבכורים והראיון (קרבן עולת ראיה, הבא ברגלים). הרי שלפאה אין שיעור! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] באמת אין לה שיעור, ואולם דרבנן [מדברי סופרים] — שיעורה אחד בששים.

מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַפֵּאָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר! הָתָם בָּאָרֶץ, הָכָא בְּחוּצָה לָאָרֶץ.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיעו לנו רב ושמואל בדבריהם]? והרי כבר תנינא [שנינו במשנה במסכת פאה שלאחרי המשנה הקודמת] כי אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור! ומשיבים: יש חידוש בדברי רב ושמואל, כי התם [שם, במסכת פאה] מדובר בארץ ישראל, ואילו הכא [כאן, בדברי רב ושמואל] מדובר בחוצה לארץ.

כִּי סְלֵיק אִיסִי בַּר הִינִי, אַשְׁכְּחֵיהּ (לְרַבִּי) [רַבִּי] יוֹחָנָן דְּקָא מַתְנֵי לֵיהּ לִבְרֵיהּ ״רְחֵלִים״, אֲמַר לֵיהּ: אַתְנְיֵיהּ ״רְחֵלוֹת״, אֲמַר לֵיהּ: כְּדִכְתִיב ״רְחֵלִים מָאתַיִם״, אֲמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן.

ג למעלה הובאה דעת ר' יוחנן בשיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ומביאים עוד בענין זה: כי סליק [כאשר עלה] איסי בר היני מבבל לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] ר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה [שהוא משנה, מקריא משניות את בנו] והיה שונה את משנתנו ואומר "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים", אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: אתנייה [שנה לו] "רחלות"! אמר ליה [לו] איסי: הריני שונה במשנה כדכתיב [כמו שנאמר] במקרא: "רחלים מאתים" (בראשית לב, יד). אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן, וחכמים קוראים להם "רחלות".

אֲמַר לֵיהּ: מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא. אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא אֲרִיכָא קָרֵית לֵיהּ?! דְּכִירְנָא כַּד הֲוָה יָתֵיבְנָא אַחַר שְׁבַע עֶשְׂרֵה שׁוּרָן אֲחוֹרֵיהּ דְּרַב קַמֵּיהּ דְּרַבִּי, וְנָפְקִי זִיקּוּקִין דְּנוּר מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב לְפוּמֵּיהּ דְּרַבִּי, וּמִפּוּמֵּיהּ דְּרַבִּי לְפוּמֵּיהּ דְּרַב, וְלֵית אֲנָא יָדַע מָה הֵן אָמְרִין, וְאַתְּ ״אַבָּא אֲרִיכָא״ קָרֵית לֵיהּ?!

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: מאן [מיהו] זה שמכהן עתה כריש סדרא [ראש הסדר], כלומר, ראש הישיבה, בבבל? אמר ליה [לו] איסי: אבא אריכא [הארוך], שהוא כינויו של האמורא רב. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: "אבא אריכא" קרית ליה ["אבא הארוך" אתה קורא לו]? בלשון קירבה?! והרי דכירנא כד הוה יתיבנא אחר [זוכר אני כאשר הייתי יושב] בבית המדרש שבע עשרה שורן אחוריה [שורות אחרי] רב, שהיה יושב קמיה [לפני] רבי, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה [והיו יוצאים זיקוקין של אש מפיו] של רב לפומיה [לפיו] של רבי, ומפומיה [ומפיו] של רבי לפומיה [לפיו] של רב, ולית אנא ידע מה הן אמרין [ולא ידעתי מה הם אומרים] מתוך עומק הדברים, ואת "אבא אריכא" קרית ליה [ואתה "אבא הארוך" אתה קורא לו]?!

אֲמַר לֵיהּ אִיהוּ: רֵאשִׁית הַגֵּז בְּכַמָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בְּשִׁשִּׁים. וְהָאֲנַן ״בְּכׇל שֶׁהֵן״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִם כֵּן, מָה בֵּין לִי וְלָךְ?

אמר ליה איהו [לו הוא, איסי בר איני]: ראשית הגז בכמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בגיזה שיש בה כמשקל ששים סלעים. הקשה לו איסי: והאנן [והרי אנו] "בכל שהן" תנן [שונים במשנתנו]? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אם כן, שאתה מקשה עלי מלשון הדברים כפי שהם שנויים במשנה, מה הוא ההבדל שבין לי ולך, שאתה יודע רק את דברי המשנה, ואילו אני יודע את מסקנת ההלכה בענין זה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: רֵאשִׁית הַגֵּז – רַב אָמַר בְּשִׁשִּׁים, וְרַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי אָמַר בְּשֵׁשׁ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: אַנַּחְתְּ לַן חֲדָא וְאַקְשֵׁת לַן חֲדָא.

ד בעקבות המסופר למעלה, ששיטת ר' יוחנן היא כי שיעור הגיזה המתחייב בראשית הגז הוא ששים סלעים, מביאים עוד: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות חכמים, אמר בדין ראשית הגז: רב אמר כי השיעור המתחייב הוא בששים סלעים, ואילו ר' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר שאף בגיזה ששיעורה שש מתחייבים בראשית הגז. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: בדבריך אלה, אנחת לן חדא, ואקשת לן חדא [הנחת, תרצת, לנו דבר אחד, והקשית לנו בדבר אחד], ומפרט אביי את דבריו: יישבת

בִּשְׁלָמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן אַדְּרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.

לנו את שיטתו של ר' יוחנן, שכן בשלמא [נניח] מדברי ר' יוחנן שאמר למעלה במחלוקתו עם ר' אלעזר כי שיעור הגיזה המתחייבת הוא ששה סלעים, על דברי ר' יוחנן שאמר לאיסי בר היני ששיעור הגיזה המתחייב הוא ששים סלעים, לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זה] שאמר בששים סלעים, היא שיטתו דידיה [שלו], ואילו הא [זה] שאמר כי השיעור הוא ששה סלעים, היא שיטתו דרביה [של רבו, ר' ינאי],

אֶלָּא דְּרַב אַדְּרַב קַשְׁיָא, דְּהָא אָמַר רַב מָנֶה וּפְרָס! דְּרַב אַדְּרַב נָמֵי לָא קַשְׁיָא, מַאי מָנֶה דְּקָאָמַר? בֶּן אַרְבָּעִים סְלָעִים, דַּהֲוָה לֵיהּ

אלא מדברי רב על דברי רב קשיא [קשה], דהא [שהרי] אמר רב כי שיעור הגיזה המתחייב הוא מנה ופרס, שהריהו שלושים ושבעה וחצי סלעים (שהרי המנה הוא עשרים וחמישה סלעים), ובדבריך נאמר ששיטת רב היא שיעור ששים סלעים! ומשיבים: אף מדברי רב על דברי רב נמי לא קשיא [גם כן לא קשה], שכן מאי [מה פירוש] "מנה" דקאמר [שהוא אומר]? אין זה מנה בן עשרים וחמשה סלעים, אלא מנה בן ארבעים סלעים, דהוה ליה [שהרי הוא] שיעור זה של מנה וחצי,