חולין קל״ו

דֶּרֶךְ בִּיאָתְךָ מִן הַיָּמִין.

הכתוב "ביתך" הריהו נקרא כ"ביאתך", ובא להורות שהמזוזה נקבעת על פי דרך ביאתך לביתך. שכפי שדרך אדם שבכניסתו לבית הוא מציב בתחילה את הרגל שמן הימין, אף המזוזה נקבעת מימינו של הנכנס לבית.

מַעֲשֵׂר, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ – דִּילָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מַעְשְׂרוֹתֵיכֶם״. אֶלָּא ״מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי.

וממשיכים באותו ענין: כיוצא בדבר לענין חובת המעשר מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "מעשר דגנך" (דברים יב, יז ועוד), והיה מקום לומר כי דווקא בתבואה דילך [שלך] — אין [כן] אתה מחויב במעשר, ואולם התבואה של שותפות — לא חייבת במעשר. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "מעשרותיכם" (במדבר יח, כח ועוד), בלשון רבים, להורות כי אף תבואת השותפים חייבת במעשרות. ושואלים: אלא מעתה, הכתוב "מעשר דגנך" הנאמר בלשון יחיד למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: למעוטי [למעט] שותפות של גוי.

מַתָּנוֹת, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״וְנָתַן״.

וכיוצא בדבר לענין מתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שהונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה".

אִיכָּא לְמֵימַר, יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״.

דברים יח, ג), ובא הכתוב "ונתן" בלשון יחיד, ואיכא למימר [יש מקום לומר] כי יליף [למד] גזירה שווה של המלים השוות "נתינה" האמורה במתנות כהונה מ"נתינה" מראשית הגז ("וראשית גז צאנך תתן לו". שם, ד). ונלמד כי מה להלן (בראשית הגז) צאן של שותפות — לא חייב בנתינה לכהן (כדעת ר' אלעאי הנזכרת בעמוד הקודם), אף כאן בדין מתנות כהונה, בהמה של שותפות — לא חייבת בנתינת מתנות. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] בדין מתנות כהונה "מאת זובחי הזבח" בלשון רבים, ללמד שגם בהמת שותפים חייבת במתנות. ושואלים: אלא

אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״מֵאֵת זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא לֵילַף מֵרֵאשִׁית הַגֵּז? אַדְּרַבָּה נֵילַף מִתְּרוּמָה.

טעמא [הטעם] שבהמת השותפים חייבת במתנות הוא רק משום דכתב רחמנא [שאמרה התורה] "מאת זובחי הזבח", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולי כן, הייתי אומר]: לילף [שילמד] דין מתנות כהונה בבהמת השותפים מדין צאן שותפים בראשית הגז, שפטור? ואולם אדרבה [להיפך], נילף [שילמד] דין מתנות כהונה בבהמת השותפים מדין תבואה השותפים בתרומה, שחייבת בהפרשה, ואין צורך בדרשה מיוחדת ללמדנו כן!

אִין הָכִי נָמֵי, מֵאֵת ״זוֹבְחֵי הַזֶּבַח״ לְמָה לִּי? לְכִדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: הַדִּין עִם הַטַּבָּח.

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן] ובאמת למדים דין מתנות כהונה מדין תרומה. ואם כן "מאת זובחי הזבח" למה לי (מה בא ללמדנו)? לכ דרך שאמר רבא, שכן אמר רבא: הדין (התדיינותו, תביעתו) של הכהן לקבל מתנות כהונה הינה עם הטבח, עם זה ששחט את הבהמה, ולא עם הקונה אותה.

בִּכּוּרִים, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״אַרְצְךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.

וממשיכים באותו אופן, כיוצא בדבר לענין חובת נתינת בכורים, אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בדין הבכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב), ויש בלשון "ארצך" האמור בלשון יחיד ללמד כי דווקא שדה שהיא דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בהבאת ביכורים, ואולם שדה שהיא של שותפות — לא חייבת בביכורים.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״בִּכּוּרֵי כֹּל אֲשֶׁר (בְּאַרְצְךָ) [בְּאַרְצָם]״, אֶלָּא ״אַרְצְךָ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי חוּצָה לָאָרֶץ.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "בכורי כל אשר (בארצך) [בארצם] אשר יביאו לה' לך יהיה" (במדבר יח, יג), בלשון רבים, להורות כי אף שדה השותפים חייבת בביכורים. ושואלים: אלא מעתה שאף שדה השותפים חייבת בביכורים, הכתוב "ארצך" האמור בלשון יחיד, למה לי (מה הוא מלמדנו)? ומשיבים: למעוטי [למעט] חוצה לארץ, שאין מצות ביכורים נוהגת בפירותיה.

צִיצִית, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״כְּסוּתְךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.

ועוד: כיוצא בדבר לענין מצות ציצית, אף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב), ובכתוב "כסותך" האמור בלשון יחיד יש ללמד כי דווקא בגד שהוא דידך [שלך] — אין [כן] חייב בציצית, ואולם בגד של שותפות — לא חייב בציצית.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם״, וְאֶלָּא ״כְּסוּתְךָ״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: טַלִּית שְׁאוּלָה פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח), בלשון רבים, להורות שאף בגד השותפים חייב בציצית. ושואלים: אלא מעתה שאף בגד שותפים חייב בציצית, הכתוב "כסותך" האמור בלשון יחיד, למה לי (מה בא ללמדנו)? ומשיבים: לכ דרך שדרש רב יהודה, שכן אמר רב יהודה: טלית שאולה — פטורה מן הציצית כל שלשים יום ראשונים של שאילה.

מַעֲקֶה, אַף עַל גַּב דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לְגַגֶּךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.

ועוד כיוצא בדבר לענין מצות עשיית מעקה לגג הבית, שאף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח), ובכתוב "לגגך" שנאמר בלשון יחיד יש ללמד כי דווקא בית דידך [שלך] — אין [כן] חייב בעשיית מעקה, ואולם בית של שותפות — לא חייב בעשיית מעקה.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ״, אֶלָּא ״גַּגֶּךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְמַעוֹטֵי בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "כי יפול הנופל ממנו" — להורות כי כל בית שעלול אדם ליפול מגגו, ובכלל זה של שותפים, חייב במעקה. ושואלים: אלא עתה שלמדנו שאף בית השותפים חייב במעקה, הכתוב "גגך" האמור בלשון יחיד, למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: למעוטי [למעט] בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם בכלל חיוב זה. ונמצינו למדים, לדעת רבא כי בכל אלה ההלכות, מודה ר' אלעאי שיש בהן חיוב אף בשל שותפים.

אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי, דְּתַנְיָא: בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין חַיֶּיבֶת בִּבְכוֹרָה, וְרַבִּי אִלְעַאי פּוֹטְרָהּ.

א למעלה הובאו דברי רבא, ולשיטתו אף ר' אלעאי הסבור שצאן של שותפות פטור מראשית הגז, מכל מקום הריהו מודה בעשרה חיובים אחרים (הפרשת תרומה, וחלה, ופאה, קדושת בכור, קביעת מזוזה, הנזכרים בעמוד הקודם. וכן בהפרשת מעשר, ונתינת מתנות כהונה, הבאת ביכורים, הטלת ציצית בבגד, ועשיית מעקה לגג הבית, בעמוד זה) שבכל אלה חייבים אף בדבר של שותפות. ובענין זה אמר רב ביבי בר אביי כי ליתנהו להני כללי [אין קיום לכללים הללו, שאמרם רבא כי מודה בהם ר' אלעאי], דתניא [שכן שנויה ברייתא מפורשת] בדין בהמת השותפין, שלדעת חכמים הריהי חייבת בבכורה, ואילו ר' אלעאי פוטרה מן הבכורה. הרי שאין ר' אלעאי מודה לחכמים בענין זה.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אִלְעַאי? דִּכְתִיב: ״בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ״, וְהָא כְּתִיב: ״בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״! דְּכוּלְּהוּ יִשְׂרָאֵל.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי הפוטר מבכורה את בהמת השותפים? דכתיב [שכן נאמר]: "ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יב, יז) בלשון יחיד, להורות כי רק בהמתו של יחיד מתקדשת בקדושת בכור, ולא של השותפים. ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] גם "ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם יב, ו) בלשון רבים, ויש ללמוד מכאן שאף בהמת השותפים מתקדשת בבכורה! ומשיבים: לשון רבים זו באה רק כדי ללמדנו דכולהו [שהבהמות של כל] ישראל מתקדשות בבכורה, ואולם אין המדובר אלא בבהמתו של אדם יחיד, ולא בשל השותפים. וכדרך שאמר רב ביבי בר אביי כן

אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: לֵיתַנְהוּ לְהָנֵי כְּלָלֵי, דְּתַנְיָא: בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִין חַיֶּיבֶת בְּמַתָּנוֹת, וְרַבִּי אִלְעַאי פּוֹטֵר. מַאי טַעְמָא? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא.

אמר רב חנינא מסורא כי ליתנהו להני כללי [אין קיום לאלה הכללים שאמרם רבא], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של בהמת השותפין שלדעת חכמים הריהי חייבת במתנות כהונה, ואילו ר' אלעאי פוטר אותה ממתנות כהונה. הרי איפוא שאין ר' אלעאי מודה לחכמים בענין זה! ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי הפוטר את בהמת השותפים מן המתנות? שכן הוא יליף [לומד] בגזירה שווה של המלים "נתינה" (האמורה במתנות כהונה, "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". דברים יח, ג) "נתינה" מראשית הגז ("וראשית גז צאנך תתן לו". שם, ד). מה להלן (בראשית הגז) צאן של שותפות — לא חייב בנתינה לכהן, וכשיטת ר' אלעאי, אף כאן (בזרוע לחיים וקיבה) בהמה של שותפות — לא חייבת בנתינת מתנות לכהן.

וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בִּתְרוּמָה מִיחַיַּיב, נֵילַף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִתְּרוּמָה! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ בִּתְרוּמָה נָמֵי פּוֹטֵר.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר, כדברי רבא, שר' אלעאי בתרומה מיחייב [מחייב] בתבואה של שותפות — במקום גזירה שווה "נתינה" "נתינה" מראשית הגז, שממנה למדנו לחייב את בהמת השותפים, נילף [נלמד] "נתינה" "נתינה" מתרומה (שנאמר בה "ראשית דגנך ותירושך ויצהרך... תתן לו". שם, ד), ונלמד ממנה לפטור את בהמת השותפים מנתינה. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי בתרומה נמי [גם כן] פוטר ר' אלעאי את תבואת השותפים, ושלא כדברי רבא.

אִי מָה תְּרוּמָה, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף מַתָּנוֹת, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא! אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִנְּהַרְבִּיל: אִין, וְהָתַנְיָא, רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: מַתָּנוֹת אִין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּאָרֶץ, וְכֵן הָיָה רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אִין נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ.

ושואלים: אי [אם] כך הוא, שישנה גזירה שווה "נתינה" (במתנות כהונה) "נתינה" (בתרומה), מעתה נוסיף ונאמר: מה תרומה, בארץ — אין [כן], נוהגת, ואילו בחוצה לארץ — לא נוהגת, מעתה אף מתנות כהונה, בארץ — אין [כן] נוהגות, ואילו בחוצה לארץ — לא נוהגות! אמר ר' יוסי מנהרביל: אין [כן] הוא באמת, שאין מתנות כהונה נוהגות בחוצה לארץ. והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' אלעאי אומר: מתנות כהונה אין נוהגין אלא בארץ, ולא בחוצה לארץ. וכן היה ר' אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ, ולא בחוצה לארץ.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אִלְעַאי? אָמַר רָבָא: יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִתְּרוּמָה: מָה תְּרוּמָה, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי? אמר רבא בהסבר הדברים: ר' אלעאי יליף [לומד] גזירה שווה של המלים "נתינה" האמורה בראשית הגז, ו"נתינה" מהנאמר בתרומה, מה תרומה, בארץ — אין [כן] נוהגת, ואילו בחוצה לארץ — לא, אף ראשית הגז, בארץ — אין [כן] נוהג, ואילו בחוצה לארץ — לא.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מָה תְּרוּמָה טוֹבֶלֶת, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז טוֹבֶלֶת? אֲמַר לֵיהּ: אָמַר קְרָא ״וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״ – אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא מֵרֵאשִׁיתוֹ וְאֵילָךְ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אם אנו עושים השוואה זו, אי [אם] כן יש מקום להוסיף ולומר כי מה תרומה טובלת את כל התבואה שבה היא נמצאת, שאם לא מפריש אותה — השאר הוא טבל ואסור. אף ראשית הגז, אם לא ניתנה לכהן תהיה טובלת את כל הגיזה לאוסרה בשימוש! אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין לומר כן, כיון שאמר קרא [הכתוב]: "וראשית גז צאנך תתן לו" — אין לך (לכהן) בו אלא מזמן שהופרשה ראשיתו של הגז ואילך, ואולם קודם לכן אין ראשית הגיזה שייכת לכהן, ואין טעם שתאסור את כל הגיזה.

אִי מָה תְּרוּמָה חַיָּיבִים עָלֶיהָ מִיתָה וָחוֹמֶשׁ, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז חַיָּיבִים עָלָיו מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?

חזר ושאל אביי את רבא: אי [אם] כדבריך, שיש גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה תרומה חייבים עליה אלה שאינם כהנים שאכלוה, מיתה אם אכלוה במזיד, ותשלום חומש (חמישית, הנוסף על תשלום הקרן) לאלה שאכלוה בשוגג, אף בראשית הגז נאמר שחייבים עליו מיתה וחומש!

אָמַר קְרָא: ״וּמֵתוּ בוֹ״, ״וְיָסַף עָלָיו״ – ״עָלָיו״ וְלֹא עַל רֵאשִׁית הַגֵּז, ״בּוֹ״ וְלֹא בְּרֵאשִׁית הַגֵּז.

השיב לו רבא: אין לומר כן כיון שאמר קרא [הכתוב] לגבי אכילת תרומה של הזר: "ומתו בו כי יחללוהו... ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, ט— יד), והרי אלה לשונות מיעוטים: "עליו" — דווקא על אכילת תרומה בשוגג נענשים בתשלום קרן ובחומש, ולא על ראשית הגז, "בו" — דווקא על אכילת תרומה במזיד נענשים במיתה, ולא בראשית הגז.

אִי מָה תְּרוּמָה רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אַחֲרֶיהָ, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי אַחֲרֶיהָ! אָמַר קְרָא ״רֵאשִׁית״, אֵין לְךָ בּוֹ אֶלָּא רֵאשִׁית בִּלְבַד.

ועוד שאל אביי את רבא, בדומה לכך: אי [אם] כדבריך, שישנה גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה הפרשת תרומה באה הפרשת מעשר ראשון ושני אחריה, אף ראשית הגז יהיו מעשר ראשון ושני באים אחריה! אמר לו בתשובה: אין לומר כן, שכבר אמר קרא [הכתוב] בדין ראשית הגז: "ראשית" — אין לך בו אלא נתינת ראשית הגז בלבד.

אִי מָה תְּרוּמָה, מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, מֵחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן – לָא? אִין.

ועוד הוסיף ושאל בדומה לכך: אי [אם] כדבריך הוא שישנה גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה תרומה, מיבול החדש של שנה זו על היבול הישן של שנה שעברה — לא מפרישים. אף ראשית הגז מגז חדש של שנה זו על הגז הישן של שנה שעברה — לא נותנים! השיב לו רבא: אין [כן], כך הוא,

וְהָתַנְיָא: הָיוּ לוֹ שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, גָּזַז וְהִנִּיחַ, גָּזַז וְהִנִּיחַ, שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים – אֵין מִצְטָרְפוֹת. הָא חָמֵשׁ – מִצְטָרְפוֹת.

והתניא [וכן שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיו לו שתי רחלות, גזז את שתיהן והניח את צמר הגיזה אצלו, שלא נתנו לכהן. וחזר בשנה הבאה וגזז אותן ושוב הניח את הגיזה אצלו, שלא נתנה לכהן. וכן עשה שנים ושלשה שנים עד שהצטברה אצלו גיזה מאותן שתי רחלות כגיזתן של חמש רחלות (שהוא השיעור המחייב מתן ראשית הגז) — אין הגיזות מצטרפות לחיוב נתינה לכהן, שכן לא היתה גזיזתן מחמש רחלות אלא משתים בלבד. ונדייק מכאן: הא [הרי] אילו אירע מקרה דומה, שגזז והניח אצלו, ואולם לא היתה זו גיזתן של שתי רחלות אלא של חמש רחלות, ובאופן שגזז שתים מהן בשנה זו ושלוש מהן בשנה האחרת — היו אלה מצטרפות. ו

וְהָתַנְיָא: אֵין מִצְטָרְפוֹת! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: הָא דְּרַבִּי אִלְעַאי, וְהָא דְּרַבָּנַן.

אולם על כך יש להקשות שכן התניא [הרי שנויה ברייתא אחרת] האומרת שאף באופן זה של גיזת חמש רחלות אין הגיזות מצטרפות, והרי לפנינו סתירה בין ברייתות, אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הא [ברייתא זו] האומרת שאין הגיזות מצטרפות, הריהי כשיטת ר' אלעאי, הסבור שיש לגזור גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, ולכך לדעתו אין מצרפים גיזה ישנה לגיזה חדשה. ואילו הא [ברייתא זו] הריהי כשיטת רבנן [חכמים] שאינם סבורים כר' אילעאי לגזור גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, ולדעתם בתרומה אמנם אין תורמים משנה זו לשנה אחרת, ואילו בראשית הגז מצטרפות גיזות של שנים שונות.

אִי מָה תְּרוּמָה, גָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, גָּדֵל בִּפְטוּר – פָּטוּר, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי: גָּדֵל בְּחִיּוּב – חַיָּיב, בִּפְטוּר – פָּטוּר!

חזר ושאל עוד, באותו אופן: אי [אם] כדבריך שגוזר ר' אלעאי גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר גם כי מה תרומה, מה שגדל בחיוב (בבעלות ישראל) — חייב, ומה שגדל בפטור (בבעלות הגוי) — הריהו פטור. שכך הוא הדין בישראל שקנה שדה מידי הגוי, והיתה בה תבואה שהחלה לגדול אצל הגוי (בפטור), ונוספה בה תבואה שגדלה אצל הישראלי (בחיוב). מעתה אף בראשית הגז נמי [גם כן] נאמר שהצמר שגדל בחיוב — הריהו חייב, ואילו זה שגדל בפטור — הריהו פטור!

וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּקַח שָׂדֶה בְּסוּרְיָא מִגּוֹי, עַד שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׁלִישׁ – חַיָּיב, מִשֶּׁהֵבִיאָה שְׁלִישׁ – רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּיב בְּתוֹסֶפֶת, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין.

וגבי [ואצל] תרומה מנלן [מנין לנו] שכך הדין? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ישראל שלקח (שקנה) שדה בסוריא מגוי, אם קנה אותה עד שלא (בטרם) הביאה שליש משיעור גידולה — הריהו חייב בתרומות ומעשרות, ואם קנה אותה משהביאה כבר שליש גידולה, ר' עקיבא מחייב בהפרשת תרומות ומעשרות בתוספת (בחלק הנוסף לאחר שנקנה על ידי הישראלי), וחכמים פוטרין.

וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאן גּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז, הָא צֹאנוֹ לִגְזוֹז – חַיָּיב! מַתְנִיתִין

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כך גם כן], גם לגבי ראשית הגז, שלדעת ר' אלעאי הצמר הגדל בפטור הריהו פטור, ואולם התנן [הרי שנינו במשנה] כי הלוקח (הקונה) את גז צאן גוי הריהו פטור מראשית הגז, ונדייק מכאן: הא [הרי] אם קנה את צאנו של הגוי כאשר הרחל עומדת לגזוז — הריהו חייב!

דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי.

ומשיבים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' אלעאי, שלשיטתו גם בראשית הגז הריהו חייב בנתינה לכהן.

אִי מָה תְּרוּמָה, מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא?

ועוד שב ושאל: אי [אם] כדבריך שר' אלעאי גוזר גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה יש מקום לומר: מה תרומה, יבול הבא מצמח של מין זה על יבול הבא מצמח שאינו מינו — לא יתן. מעתה אף בראשית הגז נאמר כי צמר הבא ממין זה של צאן על צמר הבא מצאן שאינו מינו — לא יתן!

וְגַבֵּי תְּרוּמָה מְנָלַן? דְּתַנְיָא: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינֵי תְּאֵנִים, שְׁחוֹרוֹת וּלְבָנוֹת, וְכֵן שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין – אֵין תּוֹרְמִים וּמְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אִלְעַאי: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים אֵין תּוֹרְמִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תּוֹרְמִין. אַף רֵאשִׁית הַגֵּז מִמִּין עַל שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – לֹא.

וגבי [ואצל] תרומה מנלן [מנין לנו] שכך הדין? דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיו לו שני מיני תאנים, שחורות ולבנות, וכן מי שהיו לו שני מיני חטין — אין תורמים ומעשרים מזה על זה. ר' יצחק אומר משום [בשם] ר' אלעאי: בית שמאי אומרים כי אין תורמין מתאנה או מחיטה זו על התאנה או על החיטה האחרת, ואילו בית הלל אומרים שתורמין מתאנה זו על התאנה האחרת, וכן מחיטה זו על החיטה האחרת, שלדעתם כל אלה מין אחד הן. ואולם הכל מודים שאין תורמים ומעשרים ממין זה על מין אחר. ואם כן אף בראשית הגז שנאמר שצמר הבא ממין צאן זה על צמר שבא מצאן שאינו מינו — לא יתן!

אִין, וְהָתְנַן: הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ.

ומשיבים: אין [כן] הוא באמת, והתנן [וכך שנינו במשנתנו]: היו לו שני מינים של צאן, שחופות (לא שחורות ולא לבנות) ולבנות, מכר לו לחבירו את השחופות אבל לא את הלבנות, שהשאירן המוכר לעצמו — זה המוכר נותן מגיזתו מהצאן ששייר לעצמו, וזה הלוקח נותן מגיזת הצאן שקיבל לעצמו. והרי שאין נותנים מצמר של מין זה על צמר של מין אחר.

אֶלָּא מֵעַתָּה, סֵיפָא דְּקָתָנֵי: זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ, הָכִי נָמֵי מִשּׁוּם דִּתְרֵי מִינֵי נִינְהוּ?

ותוהים על כך: אלא מעתה, סיפא דקתני [סוף המשנה ששנינו בה], שאם מכר זכרים אבל לא נקבות — זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שנותנים מזה ומזה משום דתרי מיני נינהו [ששני מינים הם]?!

אֶלָּא, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לֵיהּ מֵהַאי דְּרַכִּיךְ וּמֵהַאי דְּאַשּׁוּן. הָכָא נָמֵי, עֵצָה טוֹבָה קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלִיתֵּיב לְהוּ מִתַּרְוַיְיהוּ.

אלא הטעם הוא שעצה טובה קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו], שמאחר וגיזת הנקבות רכה בעוד שגיזת הזכרים היא קשה, לכך טוב למוכר שלא יתן לכהן מן הגיזה הרכה שאצלו הן על הנקבות שאצלו והן על הזכרים שמכר, אלא מוטב לו שיקנה מהקונה גיזת זכרים כשיעור שצריך לתת לכהן על הזכרים, ובאופן זה יצא דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון [שיתן לו לכהן במתנתו מזה שהוא רך, כגיזת הנקבות, וממה שקשה, כגיזת הזכרים], הכא נמי [כך גם כן] לענין שחופות ולבנות, אין זו אלא עצה טובה קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו], שמוטב למוכר שלא יתן כל מתנתו לכהן מן הלבנות שתחת ידו, ואף על השחופות, אלא יקנה מהקונה מגיזת השחופות בשיעור הנתינה לכהן, ובאופן זה דליתיב להו מתרוייהו [שיתן לו לכהן משניהם]! ואולם לדעת המשנה מפרישים מגיזת צאן ממין זה על מין אחר, ומעתה חוזרת השאלה לשיטת ר' אלעאי הגוזר גזירה שווה מתרומה, מדוע לא נאמר אף בראשית הגז שאין מפרישים ממין על שאינו מינו!

הָא אוֹקֵימְנָא לְמַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אִלְעַאי.

ומשיבים: אכן לדעת ר' אילעאי אין מפרישים מגיזת מין על גיזת מין אחר, ואין להקשות עליו ממשנתנו, שכן הא אוקימנא למתניתין [הרי כבר העמדנו את משנתנו] שלא כדעת ר' אלעאי.

אִי מָה תְּרוּמָה, בָּעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין? אִין.

ועוד שבים ושואלים באופן דומה: אי [אם] כדבריך שר' אלעאי גוזר גזירה שווה מתרומה לראשית הגז, מעתה יש מקום לומר כי מה תרומה, בעינן [צריכים אנו] שתהיה התרומה נתינה ראשית, שניתנת היא באופן ששיריה (שמה שנשאר ביבול, לאחר שהופרשה ממנו התרומה) ניכרין (ולכך העושה את כל גורנו תרומה — אין זו תרומה), אף בראשית הגז נאמר שצריכה זו להיות נתינה ששיריה ניכרין! ומשיבים: אין [כן], כך הוא דין ראשית הגז,

וְהָתְנַן: הָאוֹמֵר ״כׇּל גׇּרְנִי תְּרוּמָה וְכׇל עִיסָּתִי חַלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם, הָא ״כׇּל גִּזַּיי רֵאשִׁית״ – דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְתַנְיָא אִידַּךְ: לֹא אָמַר כְּלוּם.

והתנן [וכן שנינו]: האומר "כל גרני תרומה וכל עיסתי חלה" — לא אמר כלום, הא [הרי] נדייק מכאן, שדווקא באלה אין הפרשתו נחשבת, ואולם זה שאומר "כל גזיי ראשית" — דבריו קיימין. ואולם תניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת שהמפריש כל גיזת צאנו — לא אמר כלום.

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ, הָא רַבִּי אִלְעַאי, וְהָא רַבָּנַן. שְׁמַע מִינַּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי הא [משנה זו] האומרת שאין זו הפרשה ראויה, הריהי כשיטת ר' אלעאי הגוזר גזירה שווה לראשית הגז מן התרומה. ואילו הא [ברייתא זו] ששנינו בה שהיא הפרשה ראויה, הריהי כרבנן [חכמים] שאינם גוזרים גזירה שווה מתרומה לראשית הגז. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָאִידָּנָא נְהוּג עָלְמָא כְּהָנֵי תְּלָת סָבֵי, כְּרַבִּי אִלְעַאי בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דְּתַנְיָא: רַבִּי אִלְעַאי אוֹמֵר: רֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בָּאָרֶץ.

א אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי [בימינו הכל נוהגים כדעת שלושה זקנים, חכמים אלה] להקל. נוהגים כדעת ר' אלעאי בראשית הגז, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' אלעאי אומר כי ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. וכן הכל נוהגים

וּכְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה בְּדִבְרֵי תוֹרָה, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: אֵין דִּבְרֵי תוֹרָה מְקַבְּלִין טוּמְאָה.

כדעת ר' יהודה בן בתירה לענין דברי תורה, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' יהודה בן בתירה אומר כי אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכן גם זה שהוא נטמא כבעל קרי ולא טבל, מותר בלימוד תורה.

וּכְרַבִּי יֹאשִׁיָּה בְּכִלְאַיִם, דְּתַנְיָא: רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵין חַיָּיב עַד שֶׁיִּזְרַע חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּוֹלֶת יָד.

וכן הכל נוהגים כדעת ר' יאשיה בכלאים, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יאשיה אומר כי לעולם אין חייב משום איסור כלאי הכרם אלא עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן (גרעין הענב) במפולת יד (בתנועה אחת של זריעה).

חוֹמֶר בִּזְרוֹעַ [וְכוּ׳]. וְלִיתְנֵי חוֹמֶר בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, שֶׁנּוֹהֵג בִּטְרֵפוֹת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַתָּנוֹת!

ב שנינו במשנה כי יש צד חומר (חומרה) במצות נתינת זרוע לחיים וקיבה ממצות נתינת ראשית הגז, שכן מתנות הכהונה נוהגות הן בבקר והן בצאן, ואילו ראשית הגז נוהגת רק ברחלות. וכן שמתנות כהונה נוהגות הן במספר מרובה של בהמות שנשחטו והן במספר מועט ואפילו בבהמה אחת שנשחטה, ואילו ראשית הגז נוהגת רק ברחלות מרובות שנגזזו. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא צד חומר שיש בראשית הגז ואין במתנות כהונה, שראשית הגז נוהג אף ברחלות שהן טרפות (העומדות למות בשל פגיעה או מחלה), מה שאין כן במתנות כהונה שאינן ניתנות מבהמת טריפה שנשחטה!

אָמַר רָבִינָא: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אֶת הַטְּרֵפוֹת מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? יָלֵיף ״נְתִינָה״ ״נְתִינָה״ מִמַּתָּנוֹת – מָה מַתָּנוֹת, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי, טְרֵפָה – לָא.

אמר רבינא בתשובה: הא מני [משנתנו זו, כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' שמעון פוטר את הרחלות הטרפות מראשית הגז. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן יליף [לומד] הוא גזירה שווה של המלים "נתינה" האמורה בראשית הגז ("וראשית גז צאנך תתן לו". דברים יח, ד) ו"נתינה" מהנאמר במתנות ("ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". שם, ג). מה במתנות כהונה, בהמה טרפה — לא חייבת בנתינה, שכן אמר הכתוב "ונתן לכהן" שמשמע הדברים לתת לכהן עצמו, שהוא יאכלם, ואילו הטריפה אסורה באכילה. אף ראשית הגז נמי [גם כן] הרחלה הטרפה — לא חייבים בנתינת גיזתה.

וְאִי יָלֵיף נְתִינָה נְתִינָה מִמַּתָּנוֹת, לֵילַף נְתִינָה נְתִינָה מִתְּרוּמָה, מָה תְּרוּמָה: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז נָמֵי: בָּאָרֶץ – אִין, בְּחוּצָה לָאָרֶץ – לָא. אַלְּמָה תְּנַן: רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ?

ושואלים: ואי יליף [ואם למד] ר' שמעון גזירה שווה זו של "נתינה" "נתינה" ממתנות לראשית הגז, מעתה לילף [שילמד] גם גזירה שווה של המלים "נתינה" האמורה בראשית הגז, ו"נתינה" מהנאמר בתרומה ("ראשית דגנך ותירושך ויצהרך... תתן לו". שם, ד), ומעתה נאמר: מה תרומה, תבואה שבארץ — אין [כן] היא חייבת בהפרשת תרומה, ואולם תבואה שבחוצה לארץ — לא חייבת בהפרשה. אף ראשית הגז נמי [גם כן], גיזת צמר שבארץ — אין [כן] חיייבת בראשית הגז, ואילו גיזת צמר שבחוצה לארץ — לא חייבת בראשית הגז. אלמה תנן [מפני מה שנינו במשנתנו] כי ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ?

אֶלָּא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּיָלֵיף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִמַּעֲשֵׂר – מָה מַעֲשֵׂר, טְרֵפָה – לָא, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז, טְרֵפָה – לָא.

אלא, כך צריך לומר: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון: דיליף [שלומד] הוא גזירה שווה של המלים "צאן" האמור בראשית הגז ("וראשית גז צאנך") ו"צאן" מהנאמר במצות מעשר בהמה (שנאמר בה "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש לה' ". ויקרא כז, לב). מה מעשר בהמה, זו שהיא טרפה — לא חייבת במעשר בהמה, אף ראשית הגז, זו שהיא טרפה — לא חייבת בנתינת גיזתה.

וְהָתָם מְנָלַן? דִּכְתִיב ״כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט״ – פְּרָט לִטְרֵפָה שֶׁאֵינָהּ עוֹבֶרֶת. וְלֵילַף ״צֹאן״ ״צֹאן״ מִבְּכוֹר – מָה בְּכוֹר אֲפִילּוּ טְרֵפָה, אַף רֵאשִׁית הַגֵּז אֲפִילּוּ טְרֵפָה!

ושואלים: והתם [ושם] במעשר בהמה מנלן [מנין לנו] שאינו נוהג בטריפה? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] "כל אשר יעבור תחת השבט" — דווקא הבהמה הבריאה, שיכולה לעבור בעצמה, פרט לטרפה שאינה עוברת בעצמה תחת השבט, משום שהיא חולה מדי. ושואלים עוד: ולילף [ושילמד] ר' שמעון גזירה שווה מן המלים "צאן" האמורה בראשית הגז ("וראשית גז צאנך") ו"צאן" מהנאמר בקדושת בכור ("כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלהיך לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך". דברים טו, יט). מה קדושת בכור — נוהגת אפילו בבהמה טרפה, אף ראשית הגז — נוהגת אפילו בבהמה טרפה!

מִסְתַּבְּרָא מִמַּעֲשֵׂר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן זְכָרִים טְמֵאִין.

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שראשית הגז מגזירה שווה ממעשר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], ולא מדין בכור. שכן דומה דין ראשית הגז לדין מעשר בהמה בדברים רבים, כמפורט: ששניהם נוהגים לא רק בבהמות זכרים אלא גם בנקבות (ואילו הבכור נוהג רק בבהמה ממין זכר); ושניהם אינם נוהגים בבהמות

בִּמְרוּבִּין, מֵרֶחֶם.

טמאין (ואילו הבכור נוהג גם בבהמה טמאה, וכגון פטר חמור); ושניהם נוהגים דווקא בבהמות מרובין (מעשר בהמה — בעשר בהמות לפחות, וראשית הגז — בחמש רחלות לפחות (ואילו הבכור נוהג בבהמה יחידה); ושניהם אינם קדושים מרחם (ואילו הבכור קדוש מרחם אמו); ושניהם נוהגים רק בבהמה ולא באדם (ואילו קדושת בכור יש גם בבן הבכור באדם, הקדוש ונצרך לפדותו); ועוד

אָדָם, פָּשׁוּט, לִפְנֵי הַדִּבּוּר.

ששניהם נוהגים גם בבעל חיים הפשוט שאינו בכור (ואילו הבכור נוהג רק בבעל חיים הבכור); ושניהם לא נהגו לפני הדבור, לפני מתן תורה (ואילו קדושת הבכור נהגה עוד במצרים לפני מתן תורה).

אַדְּרַבָּה, מִבְּכוֹר הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן: יָתוֹם, שֶׁלָּקְחוּ.

ודוחים: אדרבה [להיפך], מבכור הוה ליה למילף [היה לו לר' שמעון ללמוד] גזירה שווה לענין ראשית הגז, ולא ממעשר בהמה, ומפני הצדדים המשותפים שבין ראשית הגז ובכור: שכן שניהם נוהגים אף בבעל חיים היתום, שמתה אמו קודם לידתו (ואילו מעשר בהמה אינו נוהג בבעל חיים שכזה); וכן שניהם נוהגים בבעל חיים שלקחו (שנקנה, ואילו מעשר בהמה אינו נוהג בבהמה שנקנתה); וכן שניהם נוהגים

בְּשׁוּתָּפוּת, נָתְנוּ; בִּפְנֵי כֹּהֵן,

בבהמה של שותפות (ואילו מעשר בהמה אינו נוהג בבהמת השותפים); וכן נוהגים שניהם בבעל חיים שנתנו בעליו במתנה לחבירו (ואילו מעשר בהמה אינו נוהג בבהמה שניתנה במתנה); וכן שניהם נוהגים גם שלא בפני הבית, בזמן שאין בית המקדש קיים (ואילו מעשר בהמה אינו נוהג אלא בזמן בית המקדש); וכן שניהם מתנות הניתנות לכהן (ואילו מעשר בהמה אינו ניתן לכהן, אלא נאכל לבעליו);