חולין קל״ה

מַתְנִי׳ רֵאשִׁית הַגֵּז נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁים.

א משנה דין ראשית הגז שצריך כל אדם מישראל הגוזז את צאנו לתת לכהן כמתנת כהונה, נוהג (קיים) בכל המקומות, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ. וכן בכל הזמנים, הן בפני הבית, בזמן שבית המקדש קיים והן שלא בפני הבית, מאז נחרב בית המקדש. והריהו נוהג רק בצאן של חולין, אבל לא בצאן המוקדשים.

חוֹמֶר בַּזְּרוֹעַ וּלְחָיַיִם וּבַקֵּבָה מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – שֶׁהַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, בִּמְרוּבֶּה וּבְמוּעָט, וְרֵאשִׁית הַגֵּז אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּרְחֵלוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּמְרוּבֶּה.

ומשווים הלכה זו להלכה הנידונה בפרק הקודם, מתנות הכהונה, הזרוע הלחיים והקבה: יש צד חומר (חומרה) במצות זרוע ולחיים ובקבה יותר ממצות ראשית הגז — שכן הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בבקר (הבהמות הגסות) ובצאן (הבהמות הדקות), שכן נאמר במצוה זו "אם שור אם שה". ובין במרובה (בהרבה) בהמות שנשחטו, ובין במועט (במעט). ואילו דין ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות (כבשים) בלבד, ולא בעיזים. ואינו נוהג אלא במרובה (הרבה) כבשים שנגזזו.

וְכַמָּה הוּא מְרוּבֶּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי רְחֵלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צֹאן״, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: חָמֵשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת״.

וכמה הוא מרובה, בכמה כבשים שנגזזו חלה מצות ראשית הגז? בית שמאי אומרים: משתי רחלות, שכן נאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא) — הרי ששתי בהמות דקות נקראות בשם "צאן", והן בכלל הציווי "ראשית גז צאנך" (דברים יח, ד). ובית הלל אומרים: מחמש רחלות, שכן נאמר בנתינתה של אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד ואנשיו "ו חמש צאן עשויות" (שמואל א כה, יח) — הרי שחמש בהמות דקות נקראות "צאן", ובהם חלה מצוה זו.

רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרָס חַיָּיבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גּוֹזְזוֹת כׇּל שֶׁהֵן.

ר' דוסא בן הרכינס אומר: רק חמש רחלות הגוזזות (שגיזת) כל אחת מהן לפחות מנה, מנה ופרס (וחצי מנה), כלומר, כל אחת מהן מנה וחצי. הן החייבות בנתינת ראשית הגז מהן. וחכמים אומרים: כל חמש רחלות חייבות בנתינת ראשית הגז מהן, אף שהן גוזזות כל שהן.

וְכַמָּה נוֹתְנִין לוֹ? מִשְׁקַל חֲמֵשׁ סְלָעִים בִּיהוּדָה, שֶׁהֵן עֶשֶׂר סְלָעִים בַּגָּלִיל, מְלוּבָּן וְלֹא צוֹאִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ בֶּגֶד קָטָן, שֶׁנֶּאֱמַר ״תִּתֵּן לוֹ״, שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְּדֵי מַתָּנָה.

ודנים עוד בפרטי הלכה זו: וכמה מן הגיזה נותנין לו לכהן? משקל חמש סלעים שביהודה, שהן משקל עשר סלעים לפי החשבון שבגליל, שמשקל הסלע הגלילי הוא מחצית ממשקל הסלע שביהודה. ומשקל זה של צמר הניתן לכהן הריהו אמור דווקא בצמר המלובן (נקי ורחוץ) ולא בצמר צואי (מלוכלך, כצמר בשעת גזיזתו). ואם נותן לכהן צמר צואי, צריך שיהיה בו כשיעור זה לאחר ליבונו. ונקבע שיעור זה, שזה הוא השיעור שיש בו כדי לעשות ממנו בגד קטן שזו נחשבת מתנה ראויה. שכן נאמר "וראשית גז צאנך תתן לו" — שיהא בו כדי מתנה של ממש.

לֹא הִסְפִּיק לִיתְּנוֹ לוֹ עַד שֶׁצְּבָעוֹ – פָּטוּר, לִבְּנוֹ וְלֹא צְבָעוֹ – חַיָּיב.

ועוד מדיני ראשית הגז: אם לא הספיק גוזז הצאן ליתנו את ראשית הגז לו לכהן עד (טרם) שצבעו את הצמר — הריהו פטור מלתת, שנקנה לו הצמר בשינוי זה. ואם רק לבנו (ניקה אותו) ולא צבעו — אין זה שינוי שיקנה בו את הצמר, והריהו חייב לתיתו לכהן.

הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, אִם שִׁיֵּיר – הַמּוֹכֵר חַיָּיב, לֹא שִׁיֵּיר – הַלּוֹקֵחַ חַיָּיב. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִינִים, שְׁחוּפוֹת וּלְבָנוֹת, מָכַר לוֹ שְׁחוּפוֹת אֲבָל לֹא לְבָנוֹת, זְכָרִים אֲבָל לֹא נְקֵבוֹת – זֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן לְעַצְמוֹ.

ועוד הלכה: ישראל הלוקח (הקונה) גז צאנו של גוי — פטור מראשית הגז. הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר לעצמו חלק מצאנו לגזיזה — המוכר חייב לתת לכהן את ראשית הגז מחלקו על הגיזה כולה. ואולם אם המוכר לא שייר לעצמו מן הגיזה — הלוקח חייב בנתינת ראשית הגז על כולן. ועוד הלכה: היו לו למוכר שני מינים של רחלות, שחופות (לא שחורות ולא לבנות) ולבנות, וגזזן ומכר לו את גיזת השחופות אבל לא את גיזתן של הלבנות, או שהיו למוכר שני מיני כבשים, זכרים ונקבות, ועמד ומכר לו את גיזת הזכרים אבל לא את גיזת הנקבות — הרי זה המוכר נותן ראשית הגז מן הגיזה ששייר לעצמו, וזה הקונה נותן ראשית הגז מן הגיזה ששייר לעצמו.

גְּמָ׳ בְּמוּקְדָּשִׁין, מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר קְרָא ״צֹאנְךָ״, וְלֹא צֹאן הֶקְדֵּשׁ.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דין ראשית הגז נוהג רק בצאן חולין אבל לא במוקדשין, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא חל חיוב זה אף במוקדשים? ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב] בדין ראשית הגז "צאנך" (דברים יח, ד) — להורות כי דוקא בצאן שלך, של חולין, אתה חייב בנתינה לכהן, ולא בצאן הקדש.

טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״צֹאנְךָ״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא קָדָשִׁים חַיָּיבִים בְּרֵאשִׁית הַגֵּז? הָא לָאו בְּנֵי גִיזָּה נִינְהוּ, דִּכְתִיב ״וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ״!

ושואלים: טעמא דכתב רחמנא [כל הטעם לפטור צאן קדשים הינו משום שאמרה התורה] "צאנך", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי בלא כן הייתי אומר] שאף צאן קדשים חייבים בראשית הגז? והא לאו [והרי לא] בני גיזה נינהו [הם], דכתיב [שכן נאמר] בקדשים "ולא תגוז בכור צאנך" (שם טו, יט)!

אִי בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת.

ומשיבים: אי [אם] המדובר בקדשי מזבח, הכי נמי [כך גם כן] שאין צורך בפסוק ללמד שאינם חייבים בראשית הגז, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים], בקדשי בדק הבית שמותרים בגיזה, ובא הכתוב ללמד שהם פטורים מראשית הגז.

וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת אֲסוּרִים בְּגִיזָּה וַעֲבוֹדָה! מִדְּרַבָּנַן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִדְּאוֹרָיְיתָא בְּנֵי גִיזָּה נִינְהוּ, הֵיכָא דִּגְזַז לֵיהּ – לִיתֵּיב לֵיהּ.

ומקשים על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר כי אף קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה, ואין צורך ללמד שהם פטורים מראשית הגז! ומשיבים: איסור גיזה בקדשי בדק הבית הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ולא מן התורה. ומעתה, סלקא דעתך אמינא [היה מקום שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ומדאורייתא [ומן התורה] קדשי בדק הבית בני גיזה נינהו [הם], והיכא [היכן, במקרה] שעבר על דברי חכמים, וגזז ליה [אותו, את זו שהוקדשה לבדק הבית], ליתיב ליה [שיתן לו לכהן] את ראשית הגז. לכך בא הפסוק לפוטרו.

וְהָא קַדֵּישׁ לַהּ! סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִפְרוֹק וְלִיתֵּיב לֵיהּ.

ושבים ושואלים: והא קדיש לה [והרי צמר זה קדוש הוא], ואינו יכול להינתן לכהן, ואין צורך בפסוק מיוחד לפוטרו מראשית הגז! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: לפרוק וליתיב ליה [שיפדה הישראלי המקדיש, את צמר הצאן ושיתן אותו] לכהן, ודמי הפדיון ילכו לבדק הבית.

וְהָא בָּעֵי הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת לֹא הָיוּ בִּכְלַל הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָיוּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ושואלים על הסבר זה: והא [והרי] כל דבר הקדש הנפדה בעי [צריך] העמדה והערכה (שיעמוד לפני הכהן ויעריכנו הכהן את שוויו, ככתוב "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך אותה הכהן בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" ויקרא כז, יא—יב), ואילו הצמר המוקדש אינו בכלל זה, ואין צריך איפוא לפסוק! ומוסיפים: הניחא למאן דאמר [זה נוח, אין זו שאלה, לדעת מי שאומר] שקדשי בדק הבית לא היו בכלל חיוב העמדה והערכה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אף קדשי בדק הבית היו בכלל זה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע נצרך הכתוב?

אָמַר רַבִּי מָנִי בַּר פַּטִּישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: הָכָא בְּמַקְדִּישׁ בְּהֶמְתּוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת חוּץ מִגִּיזּוֹתֶיהָ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיגְזוֹז וְלִיתֵּיב לֵיהּ, אָמַר קְרָא ״צֹאנְךָ״, וְלֹא צֹאן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.

אמר ר' מני בר פטיש משום [בשם] ר' ינאי: הכא [כאן, במשנתנו] מדובר במקדיש את בהמתו לבדק הבית, חוץ מגיזותיה, שאותן שייר לעצמו. ומעתה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזוז וליתיב ליה [שיגזוז את הצמר, שלא התקדש, ויתן לו לכהן], לכך אמר קרא [הכתוב] "צאנך" — ולא צאן של הקדש.

אִי הָכִי, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ נָמֵי! כָּחֲשִׁי.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שבאופן כזה מדברת משנתנו, מעתה אפשר לומר שהיא מדברת בקדשי מזבח נמי [גם כן], שהקדישם חוץ מגיזתם! ומשיבים: אין לומר כן בקדשי מזבח, משום שאסור לגזוז אותם, אף כשלא הוקדש צמרם, משום שעל ידי הגזיזה כחשי [נכחשים, מרזים ונחלשים] הצאן, ונמצא שהוא מפסיד את הקדשים.

קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת נָמֵי כָּחֲשִׁי! דְּאָמַר: חוּץ מִגִּיזָּה וּכְחִישָׁה.

ותוהים: אם כן אמור אף בקדשי בדק הבית ששייר לעצמו את צמרם, שיהו אלה אסורים בגזיזה, נמי [גם כן], ומשום שכחשי [נכחשים] בכך, ואף בהם הדבר אסור! ומשיבים: מדובר במשנתנו שאמר בהקדשו שהריהו מקדיש

קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ נָמֵי! דְּאָמַר: חוּץ מִגִּיזָּה וּכְחִישָׁה, אֲפִילּוּ הָכִי פָּשְׁטָה קְדוּשָּׁה בְּכוּלַּהּ.

את הצאן חוץ מגיזה וכחישה (מה שיחסר בבהמה כתוצאה מהכחשתה). ומקשים על כך: אם כך, אפשר להעמיד את משנתנו בקדשי מזבח נמי [גם כן], ובאופן זה שאמר "חוץ מגיזה וכחישה"! ומשיבים: בקדשי המזבח אי אפשר לומר כן, כי אפילו אם הכי [כך] יאמר בהקדשו, אסור הוא בגיזת הצאן, כי פשטה קדושה בכולה.

וּמְנָא תֵּימְרָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וַהֲלֹא בְּמוּקְדָּשִׁין, הָאוֹמֵר ״רַגְלָהּ שֶׁל זוֹ עוֹלָה״ – כּוּלָּהּ עוֹלָה. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר אֵין כּוּלָּהּ עוֹלָה, הָנֵי מִילֵּי דְּאַקְדֵּישׁ דָּבָר שֶׁאֵין הַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, אֲבָל הִקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ – קָדְשָׁה.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] סברה זו? שכך אמר ר' יוסי: והלא במוקדשין למזבח, אפילו האומר "רגלה של בהמה זו מוקדשת לקרבן עולה" — הבהמה כולה נעשית עולה. ואפילו לר' מאיר שאמר כי אין הבהמה כולה נעשית עולה, הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בזה שאקדיש [שהקדיש] דבר (איבר בגוף הבהמה) שאין הנשמה תלויה בו, אבל אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו — הבהמה כולה קדשה בכך.

רָבָא אָמַר: בְּמַקְדִּישׁ גִּיזָּה עַצְמָהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לִיגְזוֹז וְלִיפְרוֹק וְלִיתֵּיב לֵיהּ,

רבא אמר הסבר אחר מדוע צריך לפסוק מיוחד ללמד כי גיזת המוקדשים פטורה מראשית הגז: משום שכאן מדובר במקדיש את הגיזה עצמה לקדשי בדק הבית, ולא במקדיש את הצאן. ומעתה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזוז וליפרוק וליתיב ליה [שיגזוז את הצמר, ושיפדה אותו, ושיתן לו לכהן את הצמר] ויתן למקדש את דמי הפדיון, לכך

אָמַר קְרָא: ״גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לוֹ״, מִי שֶׁאֵין מְחוּסָּר אֶלָּא גְּזִיזָה וּנְתִינָה, יָצָא זֶה שֶׁמְחוּסָּר גְּזִיזָה פְּדִיָּיה וּנְתִינָה.

אמר קרא [הכתוב]: "גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד) — מצות ראשית הגז נאמרה רק במי (בצאן זה) שאין הוא מחוסר אלא גזיזה ונתינה. יצא (התמעט) מכלל החיוב צאן זה שמחוסר גזיזה ופדייה ונתינה.

אֶלָּא ״צֹאנְךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: בֶּהֱמַת הַשּׁוּתָּפִים חַיָּיב בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, וְרַבִּי אִלְעַאי פּוֹטֵר. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אִלְעַאי? אָמַר קְרָא ״צֹאנְךָ״, וְלֹא שֶׁל שׁוּתָּפוּת.

ושואלים: אלא לפי הסבר זה של רבא, שנלמד פטור המוקדשים ממקרא זה, מעתה הכתוב "צאנך" שמשמעו למעט למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: בהמת השותפים חייב בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי? שכן אמר קרא [הכתוב]: "צאנך" — ולא של שותפות.

וְרַבָּנַן, לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת גּוֹי. וְרַבִּי אִלְעַאי, שׁוּתָּפוּת גּוֹי מְנָא לֵיהּ?

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים שאף בהמת השותפים חייבת בראשית הגז, הכתוב "צאנך" מה בא למעט? ומשיבים: הרי זה בא למעוטי [למעט] ממצות ראשית הגז צאן של שותפות יהודי וגוי. ושואלים לצד האחר: ור' אלעאי, שלמד מכתוב זה לענין פטור צאן השותפים, פטור צאן של שותפות גוי מנא ליה [מנין לו]?

נָפְקָא לֵיהּ מֵרֵישָׁא דִּקְרָא, ״רֵאשִׁית דְּגָנְךָ״, וְלֹא שׁוּתָּפוּת גּוֹי.

ומשיבים: נפקא ליה מרישא דקרא [יוצא לו, נלמד הדבר, מראשו של הכתוב], "ראשית דגנך" — ולא כשהוא לך בשותפות עם גוי.

וְרַבָּנַן, ״רֵאשִׁית״ (הַגֵּז) הִפְסִיק הָעִנְיָן.

ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים] שלמדו את הפטור בשותפות הגוי מן הכתוב "צאנך", מדוע לא למדו כן מ"ראשית דגנך"? ומשיבים: לדעת חכמים אין ללמוד כן, שכן במלה "ראשית" החוזרת ונאמרת בדין ראשית הגז ("ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך") הפסיק הענין, לומר שהן שתי הלכות נפרדות, דין התרומה ודין ראשית הגז, ואין ללמוד מן האמור בתרומה על דין ראשית הגז.

וְרַבִּי אִלְעַאי: וָי״ו הֲדַר עָרְבֵיהּ.

ושבים ושואלים: ור' אלעאי שדרש לדין ראשית הגז מן הכתוב "ראשית דגנך" האמור בתרומה, מה הוא משיב לטענתם זו של חכמים? ומשיבים: לדעתו האות וי"ו שבכתוב "וראשית צאנך" הדר ערביה [חזרה לערבו] לעשותו ענין אחד עם התרומה.

וְרַבָּנַן: לָא נִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָא וָי״ו וְלָא ״רֵאשִׁית״.

ושואלים: ורבנן [ולחכמים], אף שהכתוב "ראשית" מפסיק בין התרומה לראשית הגז, הרי וי"ו החיבור שבביטוי "וראשית הגז" מחבר ביניהם! ומשיבים: לדעתם אין לומר שבאה הוי"ו לחבר בין העניינים, שאם לכך נועדה, מוטב היה שלא נכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] לא וי"ו המחבר בין העניינים, ולא "ראשית" המפסיקה ביניהם!

וְרַבִּי אִלְעַאי, אַיְּידֵי דְּהַאי קְדוּשַּׁת דָּמִים, וְהַאי קְדוּשַּׁת הַגּוּף, פָּסֵיק לְהוּ, וַהֲדַר עָרְבִי לְהוּ.

ושואלים: ור' אלעאי מה הוא משיב לטענת חכמים? ומשיבים: איידי דהאי [מתוך שזו, ראשית הגז] קדושה בקדושת דמים, שהריהי חובת ממון בלבד של הישראל לכהן, ואין זו קדושה ממש. ואילו האי [זו, תרומה] קדושה בקדושת הגוף, שאסורה באכילה למי שאינו כהן. לכך הכתוב פסיק להו [קטע אותן], את ראשית הגז מן התרומה, והדר ערבי להו [ואולם לאחר מכן חזר ועירב אותן] לדמות את דיניהם.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שׁוּתָּפוּת גּוֹי בִּתְרוּמָה, רַבָּנַן חַיּוֹבֵי מְחַיְּיבִי, דְּתַנְיָא: יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁלָּקְחוּ שָׂדֶה בְּשׁוּתָּפוּת – טֶבֶל וְחוּלִּין מְעוֹרָבִים זֶה בָּזֶה, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַיָּיב, וְשֶׁל גּוֹי פָּטוּר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר לשאלה שנשאלה לחכמים מדוע אין למדים ששותפות גוי פוטרת את הבהמה מהשוואתה לדין תרומה: שכן בשותפות גוי בתבואה, לענין דין תרומה רבנן חיובי מחייבי [חכמים מחייבים], דתניא [שהרי שנויה ברייתא]: ישראל וגוי שלקחו (שקנו) שדה בשותפות — בכל תבואת שדה זו טבל (פירות החייבים בהפרשת תרומה) וחולין מעורבים זה בזה, אלו דברי רבי. שחלקו של הישראלי בתבואה אינו נפטר מחיוב תרומה בשל שותפותו עם הגוי, ולכך הריהו טבל המעורב עם חולין (חלקו של הגוי בתבואת השדה). רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו כן, אלא חלקו של ישראל בתבואה — חייב בתרומה, ואילו חלקו של גוי בתבואה — פטור מן התרומה.

עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי, אֶלָּא דְּמָר סָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה, וּמַר סָבַר אֵין בְּרֵירָה, אֲבָל שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי – דִּבְרֵי הַכֹּל חַיֶּיבֶת.

ועד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ורבן שמעון בן גמליאל אלא דמר סבר [שחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] שיש ברירה, ולכך כאשר כל אחד מן השותפים קיבל את חלקו, הוברר שזה היה חלקו מעיקרו, ומעתה חלקו של הישראל חייב בתרומה, ושל הגוי פטור ממנה. ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] שאין ברירה, שאף אחר שחלקו ביניהם את תבואות השדה, עדיין בחלקו של הישראלי טבל וחולין מעורבים זה בזה. אבל שותפות של גוי — דברי הכל חייבת בתרומה.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא, תַּרְוַיְיהוּ לְרַבִּי אִלְעַאי מִ״צֹּאנְךָ״ נָפְקָא.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר בשיטת ר' אלעאי, שאין הוא למד את פטור בהמת השותפים מהכתוב "צאנך" ואת פטור בהמת שותפות גוי מהכתוב "דגנך", אלא תרוייהו [שתיהן] לדעת ר' אלעאי מ"צאנך" נפקא [יוצאות, נלמדות], שהרי

שׁוּתָּפוּת דְּגוֹי מַאי טַעְמָא? דְּלָא מְיַיחֲדָא לֵיהּ, לְיִשְׂרָאֵל נָמֵי לָא מְיַיחֲדָא לֵיהּ. וְרַבָּנַן? גּוֹי לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא, יִשְׂרָאֵל בַּר חִיּוּבָא הוּא.

שותפות של גוי מאי טעמא [מה טעם] היא פוטרת מראשית הגז? משום דלא מייחדא ליה [שאין הבהמה מיוחדת לו לישראל], מעתה בשותפות לישראל נמי [גם כן] הריהי פוטרת משום שלא מייחדא ליה [אינה מיוחדת לו, לאחד מהם]. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מה הם אומרים על כך? ומשיבים: אין ללמוד משותפות גוי לשותפות ישראל, שכן הגוי לאו בר חיובא [לא בן חיוב] הוא, ואילו ישראל בר חיובא [בן חיוב] הוא.

אָמַר רָבָא: מוֹדֶה רַבִּי אִלְעַאי בִּתְרוּמָה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״דְּגָנְךָ״ – דִּידָךְ אִין, דְּשׁוּתָּפוּת לָא.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חכמים ור' אלעאי בדין חיוב ראשית הגז בבהמת השותפים, שחכמים מחייבים ור' אלעאי פוטר. וביחס למחלוקת זו אמר רבא: אף שנחלק ר' אלעאי על חכמים בחיוב בהמת השותפים בראשית הגז, מודה ר' אלעאי לחכמים בדין התרומה, שתבואת השותפים חייבת בתרומה. אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בחיוב התרומה "דגנך" שמשמעה — תבואה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בתרומה, ואולם של שותפות — לא חייבת בתרומה.

כְּתַב רַחֲמָנָא ״תְּרוּמֹתֵיכֶם״, אֶלָּא ״דְּגָנְךָ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת גּוֹי.

בכל זאת כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "תרומותיכם" ("אדרוש את תרומותיכם". יחזקאל כ, מ) להורות שאף תבואת השותפים חייבת בתרומה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "דגנך" הנאמר בלשון יחיד, למה לי (מה הוא מלמדנו)? ומשיבים: הרי זה בא למעוטי [למעט] שותפות גוי.

חַלָּה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״רֵאשִׁית״, וְאִיכָּא לְמֵימַר: נֵילַף ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז – מָה לְהַלָּן דְּשׁוּתָּפוּת לָא, אַף כָּאן דְּשׁוּתָּפוּת לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״.

וכיוצא בדבר לענין חיוב הפרשת חלה מעיסת השותפים, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בדין החלה "ראשית" ("ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ), ומעתה איכא למימר [יש מקום לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה של המלים "ראשית" "ראשית" מדין ראשית הגז, ונאמר: מה להלן בראשית הגז, צאן של שותפות — לא חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, אף כאן בדין הפרשת חלה, עיסת שותפות — לא חייבת בהפרשה. לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "עריסותיכם" בלשון רבים — לרבות שותפים.

אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתִיב ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא נֵילַף ״רֵאשִׁית״ ״רֵאשִׁית״ מֵרֵאשִׁית הַגֵּז? אַדְּרַבָּה, נֵילַף מִתְּרוּמָה!

ושואלים: אלא טעמא דכתיב [הטעם לחיוב עיסת השותפים בחלה הוא רק משום שנאמר] "עריסותיכם", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא כן הייתי אומר] שנילף [נלמד] "ראשית" "ראשית" מראשית הגז? אולם אדרבה [להיפך] יש לומר כי נילף [נלמד] בגזירה שווה "ראשית" "ראשית" מתרומה שהיא דומה יותר לחלה, וכשם שתבואת השותפים חייבת בתרומה כן עיסת השותפים חייבת בחלה, ואין צורך בדרשת "עריסותיכם"!

הָכִי נָמֵי, אֶלָּא ״עֲרִיסוֹתֵיכֶם״ לְמָה לִי? כְּדֵי עֲרִיסוֹתֵיכֶם.

ומשיבים: הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שדין חלה בעיסת השותפים נלמד מתרומה, אלא "עריסותיכם" למה לי? ומשיבים: הרי זה בא ללמד ששיעור העיסה החייבת בהפרשת חלה הוא כדי (כשיעור זה) של עריסותיכם (עיסות של בני ישראל) בהיותם במדבר סיני, בזמן שנאמרה מצוה זו. וכיוצא בדבר לענין מצות נתינת

פֵּאָה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״שָׂדְךָ״ – דִּידָךְ אִין, שׁוּתָּפוּת לָא – כְּתַב רַחֲמָנָא ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם״. אֶלָּא ״שָׂדְךָ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת גּוֹי.

פאה בשדה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] במצוה זו "שדך" ("ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור". ויקרא יט, ט), בא להורות כי שדה דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בפאה, אבל של שותפות — לא חייבת בפאה. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובקצרכם את קציר ארצכם" בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף שדה שותפים חייבת בפאה. ושואלים: אלא מעתה המלה "שדך" הנאמרת בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] שדה של שותפות גוי, שאין היא חייבת בפאה.

בְּכוֹרָה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״כׇּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ״, דִּידָךְ – אִין, דְּשׁוּתָּפוּת – לָא.

וכיוצא בדבר לענין בכורה (בכור בהמה טהורה שהריהו קדוש), מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' " (דברים טו, יט), שמכאן היה מקום ללמוד כי דווקא בכור דידך [שלך] — אין [כן] חלה בו קדושה, ואולם בכור של שותפות — לא חלה בו קדושה.

כְּתַב רַחֲמָנָא: ״וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם״, אֶלָּא ״בְּקָרְךָ וְצֹאנְךָ״ לְמָה לִי? לְמַעוֹטֵי שׁוּתָּפוּת גּוֹי.

ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] "ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם יב, ו) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בכור השותפים מתקדש. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "בקרך וצאנך", הנאמר בלשון יחיד, למה לי? ומשיבים: למעוטי [למעט] בכור של שותפות גוי, שאין הוא מתקדש.

מְזוּזָה, אַף עַל גַּב דִּכְתִיב ״בֵּיתֶךָ״ – דִּידָךְ אִין, שׁוּתָּפוּת לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם״. וְאֶלָּא ״בֵּיתֶךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְרַבָּה, דְּאָמַר רַבָּה:

וכיוצא בדבר לענין מצות מזוזה, מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בה "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם ו, ט), שאפשר ללמוד מכאן כי דווקא בבית דידך [שלך] — אין [כן] חלה חובת קביעת מזוזה, ואולם בבית של שותפות — לא חלה חובה זו. ואולם כיון שכתב רחמנא [אמרה התורה] עוד במצות מזוזה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (שם יא, כא) בלשון רבים, הרי זה בא ללמד שאף בית השותפים חייב במזוזה. ושואלים: אלא מעתה הכתוב "ביתך" הנאמר בלשון יחיד, למאי אתא [למה הוא בא]? ומשיבים: לכ דרך שדרש רבה, שכן אמר רבה: