חולין קל״ד

וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – נוֹתֵן לְכׇל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: כהן המוכר בהמתו לישראל ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — אין הישראלי חייב לתיתן לו, אלא הריהו נותן את המתנות לכל כהן שירצה. שכיון שמכר לו את כל הבהמה, אינו יכול להתנות על מתנותיה, שאינן שייכות לו אלא לכל שבט הכהנים. ושלא כמשנתנו שפטור הקונה הישראלי מן המתנות!

״עַל מְנָת״ אַ״חוּץ״ קָא רָמֵית? ״חוּץ״ – שִׁיּוּרָא, ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא.

ודוחים: וכי ממקרה (שהוא עניינה של הברייתא) שבו הכהן המוכר אומר "על מנת שהמתנות שלי" על מקרה (שהוא עניינה של משנתנו) שבו הכהן המוכר אומר "חוץ מן המתנות" קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! והרי לשון "חוץ" משמעה שיורא [שיור], שהשאיר הכהן את המתנות אצלו, שלא מכרן לישראל, ולכן חייב הישראלי לתיתן לו. ואילו לשון "על מנת" — לאו שיורא [אין משמעה שיור], שאין הכהן משאיר לעצמו את המתנות, אלא עושה תנאי עם הקונה שתינתנה לו המתנות, ואין בכוחו להתנות תנאי כזה.

וּרְמִינְהוּ: ״עַל מְנָת שֶׁהַמַּתָּנוֹת שֶׁלִּי״ – הַמַּתָּנוֹת שֶׁלּוֹ! בְּהָא פְּלִיגִי: מָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – שִׁיּוּרָא הוּא, וּמָר סָבַר ״עַל מְנָת״ – לָאו שִׁיּוּרָא הוּא.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על ברייתא זו ממה ששנינו בברייתא אחרת: כהן המוכר לישראל את בהמתו ואמר לו "על מנת שהמתנות שלי" — המתנות שלו, שחייב הקונה לתיתן לכהן זה, ושלא כברייתא הקודמת שפטרה במקרה כזה את הקונה מלתת מתנותיו לכהן זה! ומסבירים: חלוקות ביניהן ברייתות אלה, ובהא פליגי [בזה נחלקו], שמר סבר [חכם זה שבברייתא השניה סבור] כי אמירת "על מנת" — לשון שיורא [שיור] הוא, ולכך המתנות הינן של הכהן המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה שבברייתא הראשונה סבור] כי אמירת "על מנת" — לאו שיורא [לא לשון שיור] הוא, אלא לשון תנאי וכיון שאין הכהן יכול להתנות כך, אין הקונה הישראלי חייב לתת לו את מתנותיה.

אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ וְכוּ׳. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁשָּׁקַל לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִם הַטַּבָּח. וְרַב אַסִּי אָמַר: אֲפִילּוּ שָׁקַל לוֹ טַבָּח – הַדִּין עִמּוֹ.

א שנינו במשנתנו: אמר לו לטבח: מכור לי בני מעיה (ובכללן הקיבה שהיא ממתנות הכהונה) של פרה ששחטת — נותן הקונה את הקיבה לכהן, ואינו מנכה למוכר את דמי הקיבה. ואולם אם קנה את בני המעיים לפי משקל ושקל לו אף את הקיבה — נותן הקונה לכהן את הקיבה, ואולם מנכה מהכסף הניתן למוכר את דמי משקלה של הקיבה. ובענין זה אמר רב: לא שנו שצריך הקונה לתת את הקיבה לכהן, אלא כשהקונה שקל לעצמו את בני המעיים שקנה. שבמקרה כזה הכהן דורש את מתנות כהונה מן הקונה ולא מן הטבח. אבל כששקל לו הטבח — הדין של הכהן אף עם הטבח, שיכול הכהן להתדיין עם זה או עם זה. ואילו רב אסי אמר: אפילו כאשר שקל לו הטבח — הדין עמו, עם הקונה בלבד.

לֵימָא בִּדְרַב חִסְדָּא קָא מִיפַּלְגִי, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: גָּזַל וְלֹא נִתְיָיאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וּבָא אַחֵר וַאֲכָלוֹ – רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה, רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. דְּמָר אִית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא, וּמָר לֵית לֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי בשיטתו של רב חסדא קא מיפלגי [הם חלוקים]. שכן אמר רב חסדא: אדם שגזל מאדם אחר, ולא נתייאשו הבעלים מן הגזילה שתשוב אליהם, ובא אדם אחר ואכלו את הדבר הגזול — אם רצה הבעלים לגבות את דמי גזילתו מזה, מן הגזלן הראשון — גובה. רצה לגבות מזה שאכל את הגזילה — גובה. ולענייננו יש לומר שמר [חכם זה, רב], אית ליה [יש לו, סבור הוא] כשיטת רב חסדא, שיכול הנגזל לגבות ממי שירצה, וכמו כן יכול הכהן לגבות את מתנותיו ממי שירצה, אם מהקונה או מהטבח. ואילו מר [חכם זה, רב אסי], לית ליה [אין לו, אינו סבור] כשיטת רב חסדא, ולכך הכהן תובע מתנותיו מן הקונה בלבד. ודוחים:

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא, וְהָכָא בְּמַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר נִגְזָלוֹת, וּמַר סָבַר אֵין נִגְזָלוֹת.

לא, אלא דכולי עלמא אית להו [לדעת הכל יש להם, שניהם סבורים] כשיטתו של רב חסדא, ואולם הכא [כאן] בשאלה האם מתנות כהונה נגזלות קא מיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, רב סבור] כי מתנות כהונה נגזלות, והריהן ברשות הגזלן ויכול לגבות ממנו אף שאחר אכלן, ואף בענייננו יכול הכהן להתדיין גם עם המוכר. ואילו מר סבר [חכם זה, רב אסי סבור] כי מתנות כהונה אין נגזלות, שאין כח בידי אדם לגוזלן, וכל עוד הן קיימות מוטל חוב נתינתן על המחזיק בהן, ולכך יכול הכהן להתדיין על מתנותיו רק עם הקונה המחזיק עתה בהן.

אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא בִּפְנֵי עַצְמָהּ: רַב אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה נִגְזָלוֹת, וְרַב אַסִּי אָמַר: מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אֵין נִגְזָלוֹת.

ומעירים: איכא דמתני לה להא שמעתא [יש ששונה הלכה זו, מחלוקת זו של רב ורב אסי בשאלת גזילת מתנות כהונה] לא כהסבר למחלוקתם בדין מתנות כהונה, אלא כהלכה בפני עצמה, רב אמר: מתנות כהונה נגזלות, ורב אסי אמר: מתנות כהונה אין נגזלות.

מַתְנִי׳ גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּיר וְהָיְתָה לוֹ פָּרָה, נִשְׁחֲטָה עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – פָּטוּר, שֶׁהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.

ב משנה גר שנתגייר והיתה לו פרה, אם נשחטה פרה זו על ידי אדם מישראל עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור ממתנות כהונה, שכן בשעת שחיטתה היתה הפרה עדיין של גוי. ואם נשחטה משנתגייר — הריהו חייב בנתינת מתנות מפרה זו, ככל אדם מישראל. ספק אם נשחטה קודם שהתגייר או לאחר שהתגייר — פטור מלתת את מתנותיה לכהן, שכלל הוא כי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכל עוד לא יביא הכהן הוכחה שנשחטה הפרה לאחר שהתגייר, אין הגר חייב לתת את מתנותיה.

גְּמָ׳ כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: רָמֵי לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן – תְּנַן: ״סָפֵק פָּטוּר״, אַלְמָא סְפֵיקָא לְקוּלָּא.

ג גמרא שנינו במשנתנו שבספק אם התחייב האדם במתנות כהונה, הריהו פטור מלתיתן. ובענין זה מסופר כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר שרמי ליה [השליך, הראה סתירה בדברי תנאים במקומות שונים] ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן. שכן במשנתנו תנן [שנינו] שבספק — פטור מלתת מתנות כהונה, אלמא [מכאן נסיק] כי ספיקא [ספק] — נדון לקולא [להקל].

וּרְמִינְהוּ: חוֹרֵי הַנְּמָלִים שֶׁבְּתוֹךְ הַקָּמָה – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְשֶׁלְּאַחַר הַקּוֹצְרִים – הָעֶלְיוֹנִים לַעֲנִיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.

ועל כך רמינהו [השליך, הראה סתירה] ממה ששנינו בדין לקט (התבואה הנושרת מתחת ידי הקוצרים בשעת קצירה, ממתנות עניים), כי התבואה הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שבשדה שטרם הגיעו הקוצרים אליה — הרי אלו של בעל הבית, שאין בתבואה זו דין לקט. ואילו הנמצאת בחורי הנמלים שבתוך הקמה שלאחר הקוצרים, החיטים העליונים, אלה של פי החור — שייכות לעניים, שיש לומר שלקט הן שנשרו מן השיבולים בשעת הקצירה. ואילו התחתונים, אלה שבקרקעית חור — של בעל הבית, שייתכן שקודם הקצירה אספו אותן נמלים לשם, ואין הן של לקט.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַכֹּל לַעֲנִיִּים, שֶׁסְּפֵק לֶקֶט – לֶקֶט.

ר' מאיר אומר: הכל לעניים, שספק לקט — לקט. הרי שלדעת ר' מאיר בספק מתנות עניים מכריעים להחמיר, ושלא כשיטת משנתנו במתנות כהונה, וסתם משנה (שלא צויין בה במפורש מי אמר את הדברים) הריהי דעת ר' מאיר. ונמצא שלפנינו סתירה בדברי ר' מאיר!

אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, שֶׁבִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אַגְרָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: סְפֵק לֶקֶט – לֶקֶט, סְפֵק שִׁכְחָה – שִׁכְחָה, סְפֵק פֵּאָה – פֵּאָה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בתשובה: אל תקניטני בשאלה זו, שהרי אין דברי ר' מאיר שנויים בברייתא זו כדרך שאמרת ("ר' מאיר אומר"), שמשמע שזו היא דעת ר' מאיר בוודאות. אלא בלשון שלפיה חכם יחיד הוא שאמר שכן היא דעת ר' מאיר, אני שונה אותה ברייתא שהבאת כסתירה בדברי ר' מאיר. דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יהודה בן אגרא אומר משום [בשם] ר' מאיר: ספק לקט — לקט, ספק שכחה — שכחה, ספק פאה — פאה. ואין להקשות מדברי חכם אחד (הסבור שכך היא דעתו של ר' מאיר) על דברי משנתנו.

אָמַר לוֹ אַל תִּשְׁנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן בֶּן תַּדָּל, וְהָא טַעְמָא קָאָמַר, דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ״? מַאי ״הַצְדִּיקוּ״?

אמר לו ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בדחיית דבריו: והרי אפילו אם אל (לא) תשנה אותה ברייתא אלא בלשון שלפיה אותו שוטה נודע הנקרא בשם בן תדל אמר שזו היא דעת ר' מאיר, עדיין הריהי קושיה על דברי משנתנו, והא טעמא קאמר [והרי טעם, נימוק לדבר הוא אומר] מדוע יש לנהוג בספק מתנות עניים להחמיר ולתיתן לעניים, שכן אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מה פירוש מקרא זה שנאמר] "עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג)? מאי [מה] פירוש "הצדיקו"?

אִילֵּימָא בְּדִינִים, וְהָא כְּתִיב ״וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ״? אֶלָּא, צַדֵּק מִשֶּׁלְּךָ וְתֵן לוֹ.

אילימא [אם תאמר] שהכוונה בדינים, שיש לדיינים להשתדל למצוא לו זכות בדין — והא כתיב [הרי נאמר] "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג), שאין לדיין לנהוג כן. אלא הכוונה לומר שהמסופק אם עליו לתת מתנות עניים אם לאו, אף שספק הוא, מכל מקום צדק משלך, ותן לו. ומעתה מובן מדוע במשנתנו נקבע שבספק מתנות כהונה נוהגים להקל, ואילו בספק מתנות עניים נוהגים להחמיר!

אָמַר רָבָא: הָכָא, פָּרָה בְּחֶזְקַת פְּטוּרָה קָיְימָא, קָמָה בְּחֶזְקַת חִיּוּבָא קָיְימָא.

אמר רבא בתשובה: הכא [כאן, בספק מתנות כהונה בזה שהתגייר] נוהגים להקל, משום שהפרה שלו בחזקת פטורה קיימא [עומדת], שבעודו גוי היתה הפרה פטורה ממתנות כהונה. מה שאין כן בספק מתנות עניים שהקמה — בחזקת חיובא קיימא [חיוב לקט עומדת].

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וַהֲרֵי עִיסָּה נַעֲשֵׂית עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּיר – פָּטוּר מִן הַחַלָּה, מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּיר – חַיָּיב, סָפֵק – חַיָּיב.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בקושיה על הסברו זה: והרי גם בדין חיוב חלה בעיסה של גר, אומרים אנו כי אם העיסה נעשית עד שלא (בטרם) נתגייר — הריהו פטור מן הפרשת החלה מעיסה זו. ואם נעשתה העיסה משנתגייר — הריהו חייב להפריש ממנה חלה. ובספק אם נעשתה העיסה לפני שהתגייר או לאחר שהתגייר — הריהו חייב, שספק חלה — חלה, אף שעיסת הגוי בחזקת פטור היא, שהרי היתה בחזקתו בעודו גוי, ועיסה שגולגלה בידי גוי פטורה מן החלה. ומדוע לא יהא דינה כדין ספק מתנות כהונה שפוטרים את הגר מלתיתן משום שהפרה היתה בחזקת פטור?

אֲמַר לֵיהּ: סְפֵק אִיסּוּרָא לְחוּמְרָא, סְפֵק מָמוֹנָא לְקוּלָּא.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: אין להשוות ספק חלה לספק מתנות כהונה, שכן בחלה אף שיש לה חזקת פטור, יש בה ספק איסור, שיש עונש מיתה באכילתה, וכלל הוא כי בספק איסורא [איסור] הולכים אנו לחומרא [להחמיר]. ואילו ספק מתנות כהונה אינו אלא ספק ממוני, וכלל הוא כי בספק ממונא [ממון] הולכים לקולא [להקל], ולכן סומכים על חזקת הפטור של הפרה, לפטור את הגר ממתנות כהונה.

דַּאֲמַר רַב חִסְדָּא, וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: שְׁמוֹנָה סְפֵקוֹת נֶאֶמְרוּ בַּגֵּר, אַרְבַּע לְחִיּוּב וְאַרְבַּע לִפְטוּר.

שכן אמר רב חסדא, וכן תני [שנה] ר' חייא: שמונה מקרים של ספקות נאמרו בגר, בארבע נקבע דינו של הספק לחיוב, ובארבע לפטור.

קׇרְבַּן אִשְׁתּוֹ, וְחַלָּה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה, וּבְכוֹר בְּהֵמָה טְהוֹרָה – לְחִיּוּב.

ומפרטים: בענין קרבן אשתו שילדה, שספק אם ילדה לפני שהתגיירה, וחייבת בקרבן, או שמא ילדה לאחר מכן ואינה חייבת — הרי זה ספק איסור כרת, שכל שלא התכפרה בקרבן הריהי ענושה כרת על אכילת קדשים. וכן בספק אם עיסת הגר חייבת בהפרשת חלה — הרי זה ספק איסור מיתה, שבאכילת חלה יש עונש מיתה. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טמאה (פטר חמור) של הגר, שאסור בהנאה קודם שנפדה שספק אם נולד קודם שנתגייר או לאחר מכן. וכן בספק הנוגע לבכור בהמה טהורה של הגר, שיש בדבר איסור כרת לענין שחיטתו מחוץ לעזרה — באלה הולכים אנו לחיוב.

רֵאשִׁית הַגֵּז וְהַמַּתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר – לִפְטוּר.

ובענין ספק אם התחייב בנתינת ראשית הגז, שספק אם נגזז צאנו לפני שהתגייר או לאחר מכן. וכן אם התחייב בנתינת המתנות לכהן, (זרוע לחיים וקיבה), שספק הוא מתי נשחטה בהמתו. וכן אם הוא חייב בתשלום חמש סלעים הניתנים בדמי פדיון הבן, וכן בספק אם הוא חייב בפדיון פטר חמור בשה — כל אלה הריהם ספק ממון בלבד, ולכך נקבע בהם לפטור, שאין הוא חייב לתת אותם לכהן.

כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר: קָמָה אַקָּמָה רְמִי לֵיהּ.

ובענין המשא ומתן שבין ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן מוסרים שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, ומסר לחכמי בבל מתורת חכמי ארץ ישראל, אמר כי ממה ששנינו בברייתא אחרת שר' מאיר פוטר מנתינת לקט בקמה של הגר שספק אם נקצרה לפני התגיירותו או לאחר מכן, על מה ששנינו בדברי ר' מאיר בדין קמה שספק לקט לקט הוא, ר' שמעון בן לקיש רמי ליה [השליך לו, הראה לר' יוחנן סתירה בין השיטות], והשיב לו ר' יוחנן שאין להקשות מאותה ברייתא, שכן היא דעתו של חכם יחיד, בן אגרא.

לֵוִי זְרַע בְּכִישָׁר, וְלָא הֲווֹ עֲנִיִּים לְמִשְׁקַל לֶקֶט. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אֲמַר לֵיהּ: ״לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״, וְלֹא לְעוֹרְבִים וְלֹא לַעֲטַלֵּפִים.

א ועוד בענין מתנות עניים, מסופר כי החכם לוי זרע תבואה במקום הנקרא כישר, ולא הוו [היו] עניים באותו מקום למשקל [לקחת] לקט משדהו. אתא לקמיה [בא לוי לפני] רב ששת לשאול כיצד עליו לנהוג בלקט שבשדהו. אמר ליה [לו] רב ששת: נאמר במצוות פאה ולקט "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב), ואמרו חכמים שאם אין שם עניים — לא ישאיר את הפאה והלקט לא לעורבים ולא לעטלפים, אלא יקחם לעצמו. ואף אתה קחם לעצמך.

מֵיתִיבִי: אֵין מְבִיאִין תְּרוּמָה, לֹא מִגּוֹרֶן לָעִיר, וְלֹא מִמִּדְבָּר לַיִּשּׁוּב, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – שׂוֹכֵר פָּרָה וּמְבִיאָהּ, מִפְּנֵי הֶפְסֵד תְּרוּמָה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי אין הבעלים צריכים להטריח עצמם שיהיו מביאין את התרומה לא מהגורן (מקום ערימת התבואה בשדה) לעיר לידי הכהן, ולא ממדבר לישוב. אלא הדבר מוטל על הכהן מקבל התרומה. ואם אין שם בגורן או במדבר כהן שיתנו לו את התרומה — הבעלים שוכר פרה ומביאה את התרומה לעיר ולמקום ישוב, וטעם הדבר: מפני הפסד תרומה, אם תושאר במקומה. ומדוע אין אומרים אף בלקט במקום שאין בו עניים, שיביאו אותו הבעלים למקום שיש בו עניים!

שָׁאנֵי תְּרוּמָה, דְּטָבְלָה, וְלָא סַגִּיא דְּלָא מַפְרֵישׁ לַהּ.

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] תרומה — דטבלה [שכן היא טובלת, גורמת לכל הפירות שיהיו באיסור טבל], כל עוד לא הופרשה מהם התרומה, ולכן לא סגיא דלא מפריש לה [אין זה מספיק להתיר את התבואה כל עוד שלא הפריש אותה]. מה שאין כן לקט, שאינו אוסר את התבואה.

וַהֲרֵי מַתָּנוֹת, דְּלָא טָבְלִי, וְתַנְיָא: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְלוֹג בַּעֲגָלִים – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַזְּרוֹעַ.

ומקשים: והרי אף מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) דלא טבלי [שאין הן טובלות], שאין הן אוסרות באכילה את כל בשר הבהמה שלא ניתנו ממנה המתנות, ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא] כי במקום שנהגו למלוג (להטיל אל תוך מים רותחים) בבשרם (עם עורם עליהם) של עגלים הנשחטים כדי להסיר מהם את השער, שאוכלים אותם עם העור שעליהם — לא יפשיט את הזרוע מעורו, אלא יתן לכהן את הזרוע עם העור שעליה.

לְהַפְשִׁיט אֶת הָרֹאשׁ – לֹא יַפְשִׁיט אֶת הַלֶּחִי, וְאִם אֵין שָׁם כֹּהֵן – מַעֲלִין אוֹתָן בְּדָמִים וְאוֹכְלָן, מִפְּנֵי הֶפְסֵד כֹּהֵן.

וכן במקום שבו נוהגים להפשיט את הראש של הבהמה מעורה — הנותן מתנות כהונה לא יפשיט את הלחי, אלא יתן אותה עם העור שעליה. ואם אין שם כהן שיקבל מתנות כהונה — מעלין (שמים, מעריכים את השווי הכספי) אותן בדמים, ואוכלן הבעלים, ולאחר מכן יתן את דמיהן לכהן. ונהגו כן מפני הפסד כהן. הרי שאף במתנה שאינה אוסרת באכילה את השאר ("אינה טובלת") צריכים הבעלים לטרוח שתגיע המתנה לידי הכהן. ומדוע לא נקבע כן אף בלקט?

שָׁאנֵי מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, דִּנְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, תְּרוּמָה נָמֵי נְתִינָה כְּתִיבָא בֵּיהּ.

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] מתנות כהונה, שכן לשון נתינה כתיבא ביה [נאמרה בו], ככתוב "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג). מה שאין כן בלקט. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך, להסבר זה], שוב אין צורך לומר שבתרומה צריכים הבעלים להביא אותה למקום שיש בו כהן, משום שהריהי טובלת את הפירות, אלא ההסבר בתרומה נמי [גם כן] משום שלשון "נתינה" כתיבא ביה [נאמרה בה], ככתוב "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו" (שם פסוק ד).

וְאֶלָּא ״תַּעֲזֹב״ יַתִּירָא לְמָה לִי?

ושואלים: אלא הלשון "תעזוב" יתירא [היתירה] שנאמרה בלקט (שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזוב אותם", ויקרא יט, ט—י. ושוב נאמר "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם", שם כג, כב) למה לי, מה היא באה ללמדנו, האם לא ללמדנו שאף במקום שאין בו עניים, על הבעלים לאסוף את הלקט, ולשומרו עבור העניים?

לְכִדְתַנְיָא: הַמַּפְקִיר אֶת כַּרְמוֹ, וְלַשַּׁחַר הִשְׁכִּים וּבְצָרוֹ – חַיָּיב בְּפֶרֶט וּבְעוֹלֵלוֹת וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.

ומשיבים: לשון יתירה זו באה ללמדנו לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: המפקיר את כרמו, ולמחרת בשחר (בבוקר) השכים וזכה בכרם מן ההפקר ובצרו — אף שכרם של הפקר פטור ממתנות עניים, כרם זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, שכן בכל המתנות הללו נאמר לשון "תעזוב" נוספת, ללמדנו שיש לתיתן אף באופן זה. ומכל מקום הפקר זה (כשאר הפקר) פטור מן המעשרות.

הָהוּא שַׂקָּא דְּדִינָרֵי דַּאֲתָא לְבֵי מִדְרְשָׁא, קָדֵים רַבִּי אַמֵּי וּזְכָה בָּהֶן. וְהֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא כְּתִיב ״וְנָתַן״ וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ! רַבִּי אַמֵּי נָמֵי לַעֲנִיִּים זָכָה בָּהֶן.

ב ומתוך שנדון למעלה אופן בו בעל שדה זוכה לעצמו במתנות עניים, מביאים ענין דומה. מסופר: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא [שק אחד של דינרי זהב שנשלח עבור בני בית המדרש והובא לבית המדרש], קדים [הקדים, הזדרז] ר' אמי וזכה בהן, ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כן], והא כתיב [והרי נאמר] במתנות כהונה "ונתן לכהן" (דברים יח, ג), ולמדנו מכאן הוראה שדווקא כך יש לקבל מתנות כהונה, ולא שיטול מעצמו, וכמו כן במתנות עניים, אין על המקבל לקחת מעצמו!

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, דְּתַנְיָא: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּנוֹי, בְּחָכְמָה, וּבְעוֹשֶׁר.

ומשיבים: ר' אמי נמי [גם כן] לא לעצמו לקח, אלא לעניים זכה בהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: אדם חשוב כראש ישיבה, וכר' אמי, שאני [שונה] הוא, שהריהו יכול לקחת לעצמו. דתניא [שכן שנויה ברייתא על הכתוב "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא, י) — צריך שיהא הכהן הגדול גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו״ – גַּדְּלֵהוּ מִשֶּׁל אֶחָיו.

אחרים אומרים: מנין שאם אין לו, לכהן הגדול עושר משל עצמו, שאחיו הכהנים מגדלין (מעשירים) אותו עד שיהא עשיר מהם — תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "והכהן הגדול מאחיו" — גדלהו משל אחיו. וכיון שהיו צריכים בני בית המדרש להעשיר את ר' אמי מכספם, כל שכן הוא שרשאי ר' אמי לקחת לעצמו כדי לזכות עבורם.

מַתְנִי׳ אֵיזֶהוּ הַזְּרוֹעַ? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד כַּף שֶׁל יָד, וְהוּא שֶׁל נָזִיר, וּכְנֶגְדּוֹ בָּרֶגֶל – שׁוֹק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹק מִן הַפֶּרֶק שֶׁל אַרְכוּבָּה עַד סוֹבֶךְ שֶׁל רֶגֶל. אֵי זֶהוּ לֶחִי? מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לֶחִי עַד פִּיקָה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת.

ג משנה לאחר שנשנו דיניהן של מתנות הזרוע והלחיים והקיבה מגדירים מהם הזרוע והלחיים שבבהמה: איזהו הזרוע — זה חלק הבהמה שמן הפרק של הארכובה (הברך התחתונה), עד כף הירך של יד (הרגל הקדמית, הם השוק והקולית של הרגל הקדמית הימנית), וזה הוא ה"זרוע" הנזכר בתורה בדינו של הנזיר ("ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל", במדבר ו,יט). וכנגדו ברגל האחורית הימנית, באותם החלקים (מן הברך התחתונה ועד כף הירך), היא השוק והקולית, שהרי מבהמת קרבן שלמים נותנים לכהן את השוק. ר' יהודה אומר: השוק הניתן לכהן בקרבן השלמים אינו כולל את הקולית, אלא הוא מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל, הוא הברך העליונה המחברת את החלק האמצעי של הרגל עם החלק העליון. אי זהו לחי — זה חלק הבהמה שמן הפרק של לחי (הלחי התחתונה, לאחר הצדעיים, ולמטה) עד פיקה (הטבעת העליונה) של גרגרת (הקנה).

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: הַזְּרוֹעַ – זֶה זְרוֹעַ יָמִין. אַתָּה אוֹמֵר זֶה זְרוֹעַ יָמִין, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא זְרוֹעַ שְׂמֹאל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזְּרוֹעַ״.

ד גמרא שנינו במשנתנו מהו חלק הבהמה הנקרא "זרוע" שניתן לכהן. ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר במצות מתנות כהונה "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג): "הזרוע" — זה זרוע ימין של הבהמה. ודנים בדבר: אתה אומר שזה זרוע ימין, או אולי אינו אלא זרוע שמאל? ומשיבים: לכך תלמוד לומר "הזרוע" בה"א הידיעה, הזרוע הימנית.

מַאי תַּלְמוּדָא? כִּדְאָמַר רָבָא: ״הַיָּרֵךְ״ – הַמְיוּמֶּנֶת שֶׁבַּיָּרֵךְ, הָכָא נָמֵי: ״הַזְּרוֹעַ״ – הַמְיוּמָּן שֶׁבַּזְּרוֹעַ.

ושואלים: מאי תלמודא [מה, הלימוד], כיצד נלמד הדבר מתוספת ה"א הידיעה שבמלה? ומשיבים: הרי זה כדרך שאמר רבא בדרשת הכתוב האמור "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב,לב) — באה ה"א הידיעה שבמלה "הירך" ללמדנו שזו המיומנת (החשובה) שבירך. הכא נמי [כאן גם כן] למדים אנו מן ה"א הידיעה שבמלה "הזרוע" — זה המיומן שבזרוע, שהיא הזרוע הימנית.

״וְהַלְּחָיַיִם״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא צֶמֶר שֶׁבְּרֹאשׁ כְּבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים. ״וְהַקֵּבָה״ לְמַאי אֲתָא? לְהָבִיא חֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, וְחֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּבָה. דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: כֹּהֲנִים נָהֲגוּ בּוֹ עַיִן יָפָה וּנְתָנוּהוּ לַבְּעָלִים. טַעְמָא דְּנָהֲגוּ, הָא לֹא נָהֲגוּ – דִּידֵיהּ הוּא.

וממשיכים בדרשת הנאמר במתנות כהונה, הכתוב "והלחיים" למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא (לרבות) אף את הצמר שבראש כבשים, והשער שבזקן התיישים, שאף הם ניתנים לכהן. והכתוב "והקבה" למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא אף את החלב שעל גבי הקבה, ואת החלב שבתוך הקבה, שאף אלה ניתנים לכהן. שכן אמר ר' יהושע: כהנים נהגו בו (בחלב, זה שעל גבי הקיבה וזה שבתוך הקיבה) עין יפה ונתנוהו (הסכימו שלא לקבלו, וויתרו עליו) לבעלים, ויש לדייק בדברים: טעמא [הטעם] שאין החלב ניתן לכהנים — משום שכך נהגו הכהנים משום עין יפה שלהם, הא [הרי] נסיק מכאן כי אם הכהנים לא נהגו כן — דידיה [שלו, של הכהן] הוא החלב.

דּוֹרְשֵׁי חֲמוּרוֹת הָיוּ אוֹמְרִים: הַזְּרוֹעַ – כְּנֶגֶד הַיָּד, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיִּקַּח רוֹמַח בְּיָדוֹ״.

ומביאים עוד מדרשת חכמים במצות נתינת זרוע הלחיים והקיבה: דורשי חמורות היו אומרים בטעמה של מצות נתינת זרוע ולחיים וקיבה: הזרוע — כנגד היד של פינחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא, ועצר בכך את המגיפה מעל בני ישראל, וכן הוא, הכתוב, אומר "ויקח רומח בידו" (במדבר כה, ז).

וּלְחָיַיִם – כְּנֶגֶד תְּפִלָּה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל״, קֵבָה – כְּמִשְׁמָעָהּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ״.

ולחיים — כנגד התפלה שהתפלל פינחס באותה עת, וכן הוא אומר "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם" (תהלים קו,ל-לא). הקבה לכהנים — זו הקיבה כמשמעה, כדרך שהיא נזכרת בתיאור מעשה פינחס, וכן הוא אומר "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר שם,ח).

וְתַנָּא מַיְיתֵי לַהּ מֵהָכָא: ״שׁוֹק הַיָּמִין״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹק הַיָּמִין, זְרוֹעַ מוּקְדָּשִׁין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תְּרוּמָה״. זְרוֹעַ חוּלִּין מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״תִּתְּנוּ״.

למעלה הובא מאין למדים אנו כי מתנת הזרוע היא מזרוע ימין של הבהמה, ומעירים כי התנא של הברייתא הבאה מייתי לה [מביא, למד אותה הלכה שהזרוע הניתנת לכהן היא של ימין] מהכא [מכאן], מן האמור בנתינה לכהן מקרבן השלמים: "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם". ודנים בכתוב: "שוק הימין" — אין לי אלא שוק הימין של קרבן השלמים, ואולם זרוע מוקדשין של איל נזיר מנין לנו שאף היא של ימין — תלמוד לומר "תתנו תרומה לכהן". ואף זרוע של בהמת חולין הניתנת לכהן במתנותיו מנין לנו שהיא של ימין — תלמוד לומר "תתנו".

אֵיזֶהוּ לֶחִי – מִן הַפֶּרֶק שֶׁל לְחִי וְעַד פִּיקָּה שֶׁל גַּרְגֶּרֶת, וְהָתַנְיָא: נוֹטְלָהּ וּבֵית שְׁחִיטָה עִמָּהּ?

ה שנינו במשנתנו: איזהו לחי — מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין נתינת לחי לכהן שנוטלה מן הבהמה הנשחטת ובית שחיטה עמה, והרי בית השחיטה הוא מעבר לפיקה של הגרגרת!

לָא קַשְׁיָא: הָא רַבָּנַן, וְהָא רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הן המשנה והן הברייתא סבורות כי הכהן מקבל את הלחי שעד הפיקה של הגרגרת, ואולם הא [זו] ששנינו במשנתנו שמקבל הכהן עד הפיקה של הגרגרת — הריהי כשיטת רבנן [חכמים], ואילו הא [זו] ששנינו בברייתא שנוטלה הכהן עם בית השחיטה — הריהי כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס.

דְּתַנְיָא: מוּגְרֶמֶת פְּסוּלָה, הֵעִיד רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס עַל מוּגְרֶמֶת שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שחיטה שנעשית בה הבהמה מוגרמת, שהחיתוך נעשה גבוה מן המקום הראוי בצואר, למעלה מבית הבליעה — הריהי שחיטה פסולה לדעת חכמים. ואולם העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. שלשיטתו הכהן מקבל עד פיקה של הגרגרת שלדעתו אף היא מקום שחיטה.

אִיבָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא רַבָּנַן, וּמַאי ״עִמָּהּ״? עִמָּהּ דִּבְהֵמָה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [זו וזו, המשנה והברייתא] — כשיטת רבנן [חכמים] ומאי [ומה] פירוש הנאמר "עמה" — עמה של הבהמה, שבית השחיטה נשאר עם גוף הבהמה אצל הבעלים, שאין הכהן נוטלה.

הֲדַרַן עֲלָךְ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם.