חולין קל״ג

וְקַבָּלוֹת, הַזָּאוֹת, וְהַשְׁקָאַת סוֹטָה, וַעֲרִיפַת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וְטׇהֳרַת מְצוֹרָע, וּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם – בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ, תַּלְמוּד לוֹמַר ״מִבְּנֵי אַהֲרֹן״ – עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה לִבְנֵי אַהֲרֹן.

וקבלות (קבלת הדם לשם זריקתו על המזבח), והזאות דם הקרבנות על המזבח, כל קרבן כדינו. והשקאת סוטה במי סוטה לבדיקתה אם זינתה, ועריפת עגלה ערופה בידי כהנים בנחל שלא נעבד, במקום בו נמצא גופת אדם שלא נודע מי הרגו. וטהרת מצורע המביא צפורים ביום טהרתו, ובכלל שמזה הכהן מדם הצפור על המזבח, ונשיאות כפים של כהנים המברכים את העם, בין ברכת כהנים שמבפנים (בבית המקדש), בין זו שמבחוץ למקדש, בבתי הכנסת במקומות יישובם של ישראל — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בדינו של הכהן הזכאי למנה מן הקדשים, "מבני אהרן" (ויקרא ז, לג), שלא רק בהולכה אמורים הדברים, אלא בכל עבודה האמורה לבני אהרן. ומעתה יש לדייק בדברי הברייתא: שנינו בה כי

וְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ – אֵין לוֹ חֵלֶק בַּכְּהוּנָּה. טַעְמָא דְּאֵינוֹ מוֹדֶה בָּהּ, הָא מוֹדֶה בָּהּ – אַף עַל גַּב דְּאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן.

כל כהן שאינו מודה בה — אין לו חלק במתנות כהונה. ונדקדק: טעמא [הטעם] שאין לו חלק — מפני שאינו מודה בה, הא [הרי] אם הוא מודה בה — יש לו חלק, אף על גב [אף על פי] שאינו בקי בהן, ושלא כדברי רב חסדא שאין נותנים מתנות כהונה לכהן שאינו בקי בהן.

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב: חוּטִין שֶׁבַּלְּחִי אֲסוּרִים, וְכׇל כֹּהֵן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִיטְּלָן – אֵין נוֹתְנִין לוֹ מַתָּנָה.

א ועוד בענין הכהנים שאין נותנים להם מתנות כהונה, אמר ר' אבא, אמר רב הונא, אמר רב: החוטין (כלי דם) שנמצאים בלחי הבהמה אסורים באכילה, ומשום כך כל כהן שאינו יודע כיצד ליטלן ממקומם, ויש חשש שיבוא לאוכלם — אין נותנין לו את הלחיים במתנה של כהונה.

וְלָא הִיא, אִי בְּטַוְיָא – מֵידָב דָּיְיבִי, וְאִי לְקִדְרָה – אִי דִּמְיחַתֵּךְ לְהוּ וּמָלַח לְהוּ – מֵידָב דָּיְיבִי.

ומעירים: ולא היא, שאף שיש בחוטים הללו דם, אין הנותן מכשיל את הכהן באכילה אסורה. שכן בכל אופן שבו יתקין הכהן את הלחי לאכילה, לא יימצא דם בלחי. כי אי בטויא [אם בצלי] הוא מתקין לאכילה את הלחי — מידב דייבי [זב] הדם מהלחי באש הצלייה. ואי [ואם] הוא מתקין את הלחי לבישול בקדרה, אי דמיחתך להו ומלח להו [אם הוא חותך אותם ומולח אותם] — מידב דייבי [זב] מהם הדם, ומותרת הלחי באכילה.

אָמַר רָבָא: בָּדַק לַן רַב יוֹסֵף, הַאי כָּהֲנָא דְּחָטֵיף מַתְּנָתָא – חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּב מִצְוָה, אוֹ זַלְזוֹלֵי קָא מְזַלְזֵל בְּמִצְוָה? וּפְשַׁטְנָא לֵיהּ ״וְנָתַן״ – וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ.

ב ובענין הדרך בה הכהן נוטל את מתנותיו מידי הבעלים, אמר רבא: בדק (בחן) לן [אותנו התלמידים] רב יוסף בשאלה הבאה: האי כהנא דחטיף מתנתא [כהן זה שחוטף מתנות כהונה], האם בכך חבובי קא מחבב [לחבב הוא מחבב] את המצוה, או זלזולי קא מזלזל [לזלזל הוא מזלזל] במצוה? ופשטנא ליה [ופתרתי לו] את שאלתו מן האמור במתנות כהונה "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), שבאה הלשון "ונתן" להורות שהבעלים הוא שיתן, ולא שיטול הכהן מעצמו. ומכאן שהחוטף את מתנותיו, מזלזל במצוה ולא מחבבה.

אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה חָטֵיפְנָא מַתְּנָתָא, אָמֵינָא: חַבּוֹבֵי קָא מְחַבֵּיבְנָא מִצְוָה. כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא ״וְנָתַן״ – וְלֹא שֶׁיִּטּוֹל מֵעַצְמוֹ, מִיחְטָף לָא חָטֵיפְנָא, מֵימָר (אֲמַרִי) [אָמֵינָא]: הַבוּ לִי. וְכֵיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: ״וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּנֵי שְׁמוּאֵל חֶלְקָם שָׁאֲלוּ בְּפִיהֶם, מֵימָר נָמֵי לָא אָמֵינָא, וְאִי יָהֲבוּ לִי – שָׁקֵילְנָא.

ובענין זה אמר אביי, שכהן היה: מריש הוה חטיפנא מתנתא [בתחילה הייתי חוטף מתנות], שכן אמינא [אמרתי] לעצמי כי בכך חבובי קא מחביבנא [לחבב הריני מחבב] את המצוה. ואולם כיון דשמענא להא [ששמעתי את זו] דרשת הכתוב "ונתן" — ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא [לחטוף לא הייתי חוטף], אלא מימר אמרי הבו לי [הייתי אומר] לבעל הבהמה שיתן לי את מתנותיו. ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] על הכתוב בבני שמואל הנביא "ויטו אחרי הבצע" (שמואל א ח, ג) ובפירוש הכתוב ר' מאיר אומר: בני שמואל, את חלקם (מתנות לוי, כמעשר ראשון) שאלו בפיהם, שדרשו מהבעלים שיתנו להם את מתנותיהם. מאז מימר נמי לא אמינא [לומר לבעלים גם כן לא הייתי אומר], ואולם אי יהבו [היו נותנים] לי, שקילנא [הייתי לוקח] מהם.

כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא: הַצְּנוּעִים מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶם, וְהַגַּרְגְּרָנִים חוֹלְקִים – מִשְׁקָל נָמֵי לָא שָׁקֵילְנָא, לְבַר מִמַּעֲלֵי יוֹמָא דְכִיפּוּרֵי, לְאַחְזוֹקֵי נַפְשַׁאי בְּכָהֲנֵי.

ואולם כיון דשמענא להא דתניא [ששמעתי את זו ששנינו בברייתא] בכהנים שאכלו מלחם הפנים כי הכהנים הצנועים מושכין את ידיהם, ואילו אלה הגרגרנים חולקים, משקל נמי לא שקילנא [לקחת גם כן לא הייתי לוקח], אף שנותנים לי, לבר ממעלי יומא דכיפורי [חוץ מערב יום הכיפורים], שמצות היום באכילה, ומרובות מאד הן הבהמות הנשחטות בו לאכילה, ולכך ניתנות ביום זה מתנות כהונה לרוב — כדי לאחזוקי נפשאי בכהני [להחזיק עצמי, להעמידני בחזקת כהנים], שאילו לא הייתי מקבל ממתנות הכהונה, עלול היה הדבר להטיל ספק בכהונתי.

וְלִפְרוֹס יְדֵיהּ! אַנְסֵיהּ לֵיהּ עִידָּנֵיהּ.

ושואלים: והרי לצורך זה יכול היה לפרוס ידיה [לפרוש ידיו] בברכת כהנים כל השנה, ובכך יודעים היו הכל כי הוא כהן? ומשיבים: אנסיה ליה עידניה [אנסו זמנו], שלא נמצאה לו עת לפרוש ידיו בברכת כהנים, משום שטרוד היה בכל עת בהרבצת תורה לתלמידיו, אף בעת שהציבור נאסף בבית הכנסת לתפילה.

אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי כָּהֲנָא דְּאִית לֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בְּשִׁבָבוּתֵיהּ, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא – לִיזַכֵּי לֵיהּ מַתְּנָתָא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָתֵי לִידֵיהּ, בְּמַכָּרֵי כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה.

ג ועוד אמר רב יוסף בענין חלוקת מתנות כהונה: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה ודחיקא ליה מילתא [כהן זה שיש לו תלמיד חכם הגר בשכנותו ונצרך לו הדבר, כי עני הוא] — ליזכי ליה מתנתא [שיזכה לו בעל הבהמה את מתנותיו, מתנות הכהונה שעתידים לבוא לידו מאנשי העיר] לאותו תלמיד חכם עני, ויקחם העני לעצמו, ואף על גב דלא אתי לידיה [ואף על פי שלא באו מתנות הכהונה לידו של הכהן]. וניתן לעשות כן במכרי כהונה ולויה, באלה הרגילים ומוחזקים לתת את מתנותיהם לכהנים ולויים מסויימים. ובענין זה מסופר כי

רָבָא וְרַב סָפְרָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר אַדָּא, וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי מָר יוֹחָנָא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. עָבֵיד לְהוּ עִגְלָא תִּילְתָּא, אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: זַכִּי לַן מַתְּנָתָא, דִּבְעֵינָא לְמֵיכַל לִישָּׁנָא בְּחַרְדְּלָא.

רבא ורב ספרא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהזדמנו לבי [לבית] מר יוחנא בריה [בנו] של רב חנא בר ביזנא. עביד להו עגלא תילתא [עשה להם עגלה משולשת], אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו] של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל לתת לו מתנותיו: זכי לן מתנתא [זכה לנו מתנות], דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [שרוצה אני לאכול לשון בחרדל] והלשון עם הלחיים היא ממתנות הכהונה!

זַכִּי לֵיהּ. רָבָא אֲכַל, וְרַב סָפְרָא לָא אֲכַל. אַקְרְיוּהּ לְרַב סָפְרָא בְּחֶלְמָא: ״מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁירִים עַל לֶב רָע״.

זכי ליה [זכה לו] השמש, ומסופר כי רבא אמנם אכל, ואילו רב ספרא לא אכל, ובעקבות מעשה זה אקריוה [הקריאו] לרב ספרא בחלמא [בחלום] את הכתוב "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע" (משלי כה, כ), שיש במשמעו נזיפה ללומד תורה ("שר בשירים", וכדרך שיתבאר להלן) שאינו ראוי ("לב רע").

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא מִשּׁוּם דַּעֲבַרִי אַשְּׁמַעְתָּא דְּמָר אַקְרְיֻין הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: כִּי אֲמַרִי אֲנָא – בְּאַחֵר, שַׁמָּעָא – בְּעַל כֻּרְחֵיהּ מְזַכֵּי, וְכִי אֲמַרִי אֲנָא – לְמַאן דְּלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, הָא אֶפְשָׁר לֵיהּ.

אתא לקמיה [בא רב ספרא לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו]: דלמא [שמא] משום דעברי אשמעתא דמר אקריין הכי [שעברתי על דברי אדוני שהורית כי אפשר לזכות מתנות כהונה לתלמיד חכם ואני לא נהגתי כן, הקריאו לי כך] להשמיעני נזיפה חמורה? אמר ליה [לו] רב יוסף לרב ספרא: אין זה כך, שכן נהגת כראוי, שהרי כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא בכהן המזכה את מתנותיו לאדם אחר מדעתו, ואולם שמעא [בשמש] המזכה את מתנותיו לאורח חשוב המתארח בבית אדונו — לא אמרתי שמותר לעשות כן, שהרי בעל כרחיה מזכי [בעל כרחו הוא מזכה], שחושש מאדונו. ומלבד זאת, כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] את הוראתי זו — היה זה דווקא למאן דלא אפשר ליה [למי שאי אפשר לו] לאכול אלא בדרך זו, שתלמיד חכם עני הוא, ואולם הא [זה] המקרה שהיה אצלך עם רבא — הרי אפשר ליה [לו] לרבא לאכול בשר משלו בחרדל, שהרי אין הוא עני ונזקק. ולכך נהגת כראוי בכך שלא אכלת.

וְאֶלָּא מַאי טַעְמָא אַקְרְיֻין הָכִי? כְּלַפֵּי רָבָא! וְלַקְרְיוּהּ לְרָבָא? רָבָא נָזוּף הֲוָה.

שאל רב ספרא את רב יוסף: ואלא אם כך הוא, מאי טעמא אקריין הכי [מה טעם הקריאו לי כך]? השיב לו רב יוסף: לא הקריאו כן כלפיך אלא כלפי רבא שאכל, ושלא כהוראתי. ושואלים: ולקריין [ושיקריאו] לרבא עצמו? ומשיבים: רבא נזוף הוה [היה] באותו זמן בשל מעשה זה, ולכך הקריאוהו לרב ספרא.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב דִּימִי: וּפְשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? אֲמַר לֵיהּ: בְּשׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן.

ד למעלה הובא שהוקרא לרב ספרא בחלום הפסוק "מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע", כרמז להנהגה הראויה באותו מעשה, ועל כך אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב [ופשוטו של מקרא זה במשלי במה הוא אמור]? אמר ליה [לו]: ברב השונה לתלמיד שאינו הגון. שבדומה לבגד בלוי שאינו ראוי עוד ללבישה ויש להסירו ("מעדה בגד") ביום קרה, שאין בו כל תועלת, ובדומה לחומץ הניתן על החומר הנקרא "נתר" שהחומץ מקלקלו לבלי תועלת, כן אין תועלת בללמד תורה ("שר בשירים") לתלמיד שאינו הגון, שאין בלבו לקיימה ("על לב רע").

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר ״כׇּל חֹשֶׁךְ טָמוּן לִצְפּוּנָיו תְּאׇכְלֵהוּ אֵשׁ לֹא נֻפָּח יֵרַע שָׂרִיד בְּאׇהֳלוֹ״, וְאֵין ״שָׂרִיד״ אֶלָּא תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּבַשְּׂרִידִים אֲשֶׁר ה׳ קֹרֵא״.

שכן אמר רב יהודה, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון — נופל בגיהנם, שכן נאמר "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח ירע שריד באהלו" (איוב כ, כו), ואין "שריד" אלא תלמיד חכם, שכן נאמר "ובשרידים אשר ה' קורא" (יואל ג, ה).

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: כׇּל הַשּׁוֹנֶה לְתַלְמִיד שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – כְּזוֹרֵק אֶבֶן לְמֶרְקוּלִיס, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּצְרוֹר אֶבֶן בְּמַרְגֵּמָה כֵּן נוֹתֵן לִכְסִיל כָּבוֹד״, וּכְתִיב: ״לֹא נָאוֶה לִכְסִיל תַּעֲנוּג״.

ועוד בענין זה מדברי רב, שכך אמר ר' זירא, אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון — הריהו כזורק אבן למרקוליס, שכן נאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד" (משלי כו, ח), וכתיב [ונאמר] "לא נאוה לכסיל תענוג" (שם יט, י).

וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן צָרִיךְ לִרְשׁוֹם, וַאֲפִילּוּ עִם הַגּוֹי. וּרְמִינְהוּ: הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם כֹּהֵן – צָרִיךְ לִרְשׁוֹם, וְהַמִּשְׁתַּתֵּף עִם הַגּוֹי וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁים – אֵין צָרִיךְ לִרְשׁוֹם!

ה ועוד שנינו במשנתנו כי המשתתף עמהן צריך לרשום. ומקשים: מלשון הדברים עולה כי כך הדין אפילו במשתתף עם הגוי, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו כי המשתתף עם כהן — צריך לרשום, והמשתתף עם הגוי ופסולי המוקדשים — אין צריך לרשום!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּיָתֵיב גּוֹי אַמְּסַחְתָּא.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן בברייתא זו, במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אמסחתא [באטליז, בחנות למכירת בשר] של הטבח הישראל, שבכך ניכר לכל שהגוי הוא שותפו של הישראלי, ולכן אין צריך לסמן שותפות זו. ואילו משנתנו מדברת בגוי שאינו יושב בחנות.

דִּכְוָתַהּ גַּבֵּי כֹהֵן, דְּיָתֵיב אַמְּסַחְתָּא, אַמַּאי צָרִיךְ לִרְשׁוֹם? דְּאָמְרִי: בִּשְׂרָא קָא זָבֵין. אִי הָכִי, גּוֹי נָמֵי אָמְרִי: בִּשְׂרָא קָא זָבֵין!

ושואלים על כך: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שצריך לרשום, שמדובר גם כן באופן דיתיב אמסחתא [שיושב הכהן באטליז], ואמאי [מדוע] צריך לרשום שיש לו בה שותפות עם הכהן? ומשיבים: בזה שהכהן יושב בחנות הבשר, אין היכר שהריהו שותף במכירת הבשר, דאמרי בשרא קא זבין [שכן אומרים האנשים כי הוא קונה בשר], ולכן הוא נמצא שם. ותוהים: אי הכי [אם כך], על גוי נמי [גם כן] אמרי בשרא קא זבין [אומרים האנשים כי בשר הוא קונה]!

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּיָתֵיב גּוֹי אַכַּסְפְּתָא. דִּכְוָתַהּ גַּבֵּי כֹּהֵן דְּיָתֵיב אַכַּסְפְּתָא, אַמַּאי צָרִיךְ לִרְשׁוֹם? אָמְרִי: הֵמוֹנֵי הֵימְנֵיהּ, גּוֹי נָמֵי אָמְרִי: הֵמוֹנֵי הֵימְנֵיהּ!

אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דיתיב [שיושב] הגוי אכספתא [על הכספת, בצד הקופה בה ניתן הכסף מאת הלקוחות], והרי זו הוכחה ברורה שהגוי שותף במכירת הבשר, ולכך אין צריך לציין את שותפותו. ותוהים גם על הסבר זה: אם כן מסתבר דכותה [בדומה לכך] גם זה ששנינו באותה ברייתא גבי [אצל] המשתתף עם הכהן שמדובר באופן דיתיב אכספתא [שיושב הכהן על הכספת], ומעתה אמאי [מדוע] צריך לרשום שותפות עם הכהן, והרי ניכר לכל שהכהן הוא שותפו? ומשיבים: גם כשהכהן יושב בצד הקופה, אין בכך הוכחה כי הוא שותף במכירת הבשר, שכן אמרי המוני הימניה [אומרים האנשים שמניח לו בעל החנות לשבת שם כי הוא מאמינו] שיכול הוא להפקידו על הקופה לשומרה מפני גנבים. ומקשים על הסבר זה: והרי בגוי נמי גם כן] היושב בצד הקופה [אומרים האנשים כי מאמינו] בעל החנות שלא יקח כסף לעצמו!

אֵין אֱמוּנָה בְּגוֹי. אִיבָּעֵית אֵימָא: סְתַם גּוֹי מִפְּעָא פָּעֵי.

ומשיבים: אין זה דבר רגיל בישראל שתהא אמונה בגוי. ומוסיפים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: אמנם מדובר (כפי שהוסבר בתחילה) בברייתא הן בכהן והן בגוי היושבים בחנות (ולא בצד הקופה), וניכר שהגוי שותף במכירת הבשר, שכן סתם גוי השותף בחנות הריהו מפעא פעי [צועק] על המוכר בהערות ובהוראות, וכגון "אל תמכור במחיר זה אלא במחיר אחר". ואילו הכהן, אף שהוא יושב בחנות, אינו מתערב בעבודתו של המוכר, שהריהו צנוע וסומך על המוכר שיודע מלאכתו נאמנה, ואין זה ניכר שהריהו שותף, ולכך צריך לסמן שהוא שותף.

אָמַר מָר: וּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין אֵין צָרִיךְ לִרְשׁוֹם. אַלְמָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, וְהָא אֲנַן תְּנַן: פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין נִמְכָּרִים בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁחָטִים בָּאִיטְלִיז, וְנִשְׁקָלִים בְּלִיטְרָא!

א ועוד באותו ענין שנינו שאמר מר [החכם]: ופסולי המוקדשין לאחר שנפדו ויצאו לחולין כדינם, ונשחטו, והרי הם פטורים ממתנות כהונה — אין צריך לרשום שאלה פסולי מוקדשים. ושואלים: אלמא [מכאן נסיק] כי בפסולי המוקדשים מוכחא מלתא [מוכח הדבר] מצד עצמם שהריהם פסולי מוקדשים, ולכן אין צורך ברישום. ואולם הא אנן תנן [הרי שונים אנו] בדרך מכירת פסולי המוקדשין שהם נמכרים באיטליז (מקום ממכר בשר), כשאר בשר בהמות חולין, ובדומה לכך הם נשחטים באיטליז, ונשקלים ביחידות משקל שונות כליטרא, ונמצא אם כן שנוהגים בהם כבבשר בהמות חולין, ואין היכר לבשר פסולי המוקדשים!

תַּרְגְּמָא רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, בְּאוֹתָן הַנִּמְכָּרִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת.

ומשיבים: אכן תרגמא [פירש] רב אדא בר אהבה קמיה [לפני] רב פפא את דברי משנתנו שמדובר בה רק באותן פסולי המוקדשים הנמכרים בתוך הבית, בהמת בכור ובהמת מעשר, שדמי פדיונן ניתן לבעליהן, שכן אין קדושה לדמיהן. ולא התירו חכמים למוכרן בשוק, אלא רק בתוך הבית, אף שיש בדבר הפסד מסויים (שכן במכירה בשוק מרובים הם הקונים, והמחיר גבוה יותר). ומעתה ניכר בהם שהריהם פסולי המוקדשים, ואין צורך לרשום כן.

אָמַר רַב הוּנָא: שׁוּתָּף בָּרֹאשׁ – פָּטוּר מִן הַלֶּחִי, שׁוּתָּף בַּיָּד – פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ, שׁוּתָּף בִּבְנֵי מֵעַיִין – פָּטוּר מִן הַקֵּבָה. וְחִיָּיא בַּר רַב אָמַר: אֲפִילּוּ שׁוּתָּף בְּאַחַת מֵהֶן – פָּטוּר מִכּוּלָּן.

ב ועוד בדין מתנות כהונה בשותפים, אמר רב הונא: אם היה הישראל בעל הבהמה שותף עם הכהן או הגוי רק בראש הבהמה, ולא בשאר גופה — הריהו פטור רק מן מתנת הלחי שהוא חלק מראש הבהמה, ואולם הריהו חייב בנתינת הזרוע והקיבה. וכיוצא בזה אם היה הישראל שותף עם הכהן רק ביד הבהמה — הריהו פטור רק מן הזרוע, שהיא חלק מיד הבהמה. וכן הוא אם היה שותף רק בבני המעיין — הריהו פטור רק מן הקבה, שהיא חלק מבני המעיים של הבהמה. ואילו חייא בר רב אמר כי אפילו היה הכהן שותף רק באחת מהן — הריהו פטור מכל המתנות כולן. מיתיבי [מקשים] על שיטת חייא

מֵיתִיבִי: ״הָרֹאשׁ שֶׁלִּי וְכוּלָּהּ שֶׁלָּךְ״, וַאֲפִילּוּ אֶחָד מִמֵּאָה בָּרֹאשׁ – פָּטוּר. ״הַיָּד שֶׁלִּי וְכוּלָּהּ שֶׁלָּךְ״, אֲפִילּוּ אֶחָד מִמֵּאָה בַּיָּד – פָּטוּר. ״בְּנֵי מֵעַיִין שֶׁלִּי וְכוּלָּהּ שֶׁלָּךְ״, אֲפִילּוּ אֶחָד מִמֵּאָה בָּהֶן – פָּטוּר.

בר רב ממה ששנינו: כהן המציע לטבח שותפות בבהמה באופן ש"רק הראש של הבהמה הוא שלי, ושאר כל הבהמה כולה שלך", ואפילו אם הציע לו שותפות בבהמה באופן שרק חלק אחד ממאה בראש הבהמה הינו שלו, והשאר של חבירו — הריהו פטור. וכן אם הציע לו שותפות באופן ש"רק היד של הבהמה הינה שלי ושאר כל הבהמה כולה שלך". ואפילו הוא מותיר לעצמו רק אחד ממאה ביד — הריהו פטור. ובדומה לכך בשותפות וכן אם אמר כי "רק בני המעיין של הבהמה הם שלי, ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו כשאמר שרק חלק אחד ממאה בהן, מבני המעיים הוא שלו, ושאר כל הבהמה של חבירו — פטור.

מַאי לָאו: פָּטוּר מִן הַלֶּחִי וְחַיָּיב בְּכוּלָּן, פָּטוּר מִן הַזְּרוֹעַ וְחַיָּיב בְּכוּלָּן, פָּטוּר מִן הַקֵּבָה וְחַיָּיב בְּכוּלָּן? לָא, פָּטוּר מִכּוּלָּן.

ומציעים: מאי לאו [האם אין] הכוונה שהריהו פטור מן הלחי (בשותפות בראש בלבד), ואולם הריהו חייב בכולן (זרוע וקיבה), וכן הריהו פטור מן הזרוע (בשותפות ביד בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וקיבה). וכן הריהו פטור מן הקבה (בשותפות בבני המעיים בלבד), ואולם הוא חייב בכולן (לחיים וזרוע), ושלא כדעת חייא בר רב! ודוחים: לא, כוונת הדברים שהריהו פטור מכולן.

וְלִיתְנֵי פָּטוּר מִכּוּלָּן! וְעוֹד, תַּנְיָא: הָרֹאשׁ שֶׁלִּי וְכוּלָּהּ שֶׁלָּךְ – אֲפִילּוּ אֶחָד מִמֵּאָה בָּרֹאשׁ פָּטוּר מִן הַלֶּחִי וְחַיָּיב בְּכוּלָּן. תְּיוּבְתָּא דְּחִיָּיא בַּר רַב, תְּיוּבְתָּא!

ושואלים: אם כך הוא, ליתני [שישנה] התנא במפורש פטור מכולן (במקום הלשון "פטור" שאינה מבוררת דיה)! ועוד מקשים על דעת חייא בר רב: שכן תניא [שנויה ברייתא] מפורשת בדין שותפות שאם אומר הכהן לטבח הישראל "רק הראש של הבהמה הוא שלי ושאר כל הבהמה כולה הוא שלך", ואפילו לא היה לו אלא חלק אחד ממאה בראש הבהמה — הריהו פטור מן הלחי בלבד, ואולם הריהו חייב בשאר המתנות כולן, שלא כדברי חייא בר רב! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] זו שעל דעת חייא בר רב היא תיובתא [קושיה חמורה] שאין עליה מענה, ונדחו דבריו.

אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא מַתְנִיתָא אַטְעִיתֵיהּ לְחִיָּיא בַּר רַב, דְּתַנְיָא: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה הֵן, וְכוּלָּן נִיתְּנוּ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו בִּכְלָל וּפְרָט וּבְרִית מֶלַח.

ג אמר רב חסדא בהסבר דבריו של חייא בר רב (שנדחו דבריו למעלה מפני דברי ברייתא): הא מתניתא אטעיתיה [ברייתא זו שתובא בהמשך היא שהטעתו] לחייא בר רב, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, הניתנות לכהנים, וכולן ניתנו (ציוותה התורה על נתינתן) לאהרן ולבניו בלשון כלל (שבתחילת פרשת מתנות הכהונה נאמר "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם", במדבר יח, ח). וחזרו וניתנו בלשון פרט שבהמשך הפרשה באה רשימה מפורטת של מתנות הכהונה. ובסוף פרשת מתנות הכהונה נאמר "ברית מלח עולם היא" (שם פסוק יט), שהבטחה היא: כשם שברית מלח אינה שובתת, כן מתנות כהונה לא תשבותנה.

כָּל הַמְקַיְּימָן – כְּאִילּוּ קִיֵּים בִּכְלָל וּפְרָט וּבְרִית מֶלַח, וְכׇל הָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן – כְּאִילּוּ עוֹבֵר עַל בִּכְלָל וּפְרָט וּבְרִית מֶלַח.

ולכך כל המקיימן, שנותן מתנות כהונה — כאילו קיים את מצוותן שבלשון כלל ושבלשון פרט וקיום הבטחת ברית מלח, וכל העובר עליהן, שאינו נותנן — כאילו עובר על בכלל ופרט וברית מלח.

וְאֵלּוּ הֵן: עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ, וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם, וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִים. עֶשֶׂר בַּמִּקְדָּשׁ: חַטָּאת, וְחַטַּאת הָעוֹף, אָשָׁם וַדַּאי, וְאָשָׁם תָּלוּי, וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר, וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְלֶחֶם הַפָּנִים, וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת, וּמִנְחַת הָעוֹמֶר.

ואלו עשרים וארבע המתנות, מתחלקות הן לקבוצות: עשר מהן נאכלות בעזרה שבמקדש, וארבע מהן נאכלות בירושלים, ועשר מהן נאכלות בגבולים, בארץ ישראל מחוץ לירושלים. ומפרטים: אלו הן עשר מתנות כהונה שנאכלות במקדש: בשר קרבן החטאת, וחטאת העוף ואשם ודאי, ואשם תלוי, וזבחי שלמי צבור (כבשי עצרת, שהינם קדשי קדשים הנאכלים רק בעזרה), ולוג שמן הנשאר לאחר נתינת השמן של מצורע עליו לטהרו, שהריהו נאכל לכהנים בעזרה. וקרבן שתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, ומנחת העומר. ואלו הן

וְאַרְבַּע בִּירוּשָׁלַיִם: הַבְּכוֹרָה, וְהַבִּכּוּרִים, וּמוּרָם מִן הַתּוֹדָה וּמֵאֵיל נָזִיר, וְעוֹרוֹת קָדָשִׁים.

ארבע מתנות כהונה שנאכלות בכל ירושלים: הבכורה (בהמה הקדושה בקדושת בכור שאין בה מום), והבכורים, והמורם מן קרבן התודה (חזה ושוק וארבע חלות הבאות מארבעת מיני החלה שבמנחת התודה: חלות, רקיקים, רבוכה וחמץ). ומאיל נזיר (הזרוע בשלה וחלה ורקיק, שכל אלה נמנים כדבר אחד, ובכלל אלה אף חזה ושוק של שאר שלמים), ועורות קדשים של קרבן עולה וחטאת ואשם, שניתנים לכהנים.

וְעֶשֶׂר בַּגְּבוּלִים: תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, וְרֵאשִׁית הַגֵּז, וּמַתָּנוֹת, וּפִדְיוֹן הַבֵּן, וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר.

ואלו הן עשר מתנות כהונה שניתנות בגבולים: תרומה, ותרומת מעשר, וחלה, וראשית הגז, ומתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), וחמש סלעים דמי פדיון הבן, ושה הניתן בפדיון פטר חמור,

וּשְׂדֵה אֲחוּזָּה, וּשְׂדֵה חֲרָמִים, וְגֶזֶל הַגֵּר.

ושדה אחוזה שהקדיש אדם ולא גאלה ומכרה הגזבר לאחר, והריהי יוצאת ביובל ומתחלקת לכהנים של המשמר העובד במקדש בעת שאירע בו היובל, ושדה וקרקע שאמר בהן אדם שהריהן חרמים, שהן ניתנות לכהנים, וגזל הגר שאין לו יורשים, ונשבע הגזלן שלא גזלו, ולאחר שמת הגר הודה הגזלן שנשבע לשקר, שחייב בנתינת קרן (שווי הגזילה) ועוד חמישית, ואלו ניתנים לכהנים.

הוּא סָבַר: מִדְּקָא חָשֵׁיב לְהוּ לְמַתָּנוֹת בַּחֲדָא – חֲדָא נִינְהוּ, וְלָא הִיא! אַטּוּ מוּרָם מִתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר דְּקָא חָשֵׁיב לְהוּ כַּחֲדָא – מִשּׁוּם דַּחֲדָא נִינְהוּ?! אֶלָּא, כֵּיוָן דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי – חָשֵׁיב לְהוּ כַּחֲדָא, הָכִי נָמֵי: כֵּיוָן דְּדָמְיָין לַהֲדָדֵי – חֲשִׁיב לְהוּ כַּחֲדָא.

ועתה מסביר רב חסדא כיצד הוטעה חייא בר רב מדברי ברייתא זו, שכן הוא (חייא בר רב) סבר: מדקא חשיב להו [מתוך שהוא התנא בברייתא חושב, מונה אותן] המתנות (זרוע לחיים וקיבה) לא כשלש מתנות אלא בחדא [באחת] — מכאן שכל השלוש מתנה חדא נינהו [אחת הן], ואם נפטר אדם מאחת מהן, הריהו פטור מכולן. ואולם, מסכם רב חסדא כי לא היא המסקנה הנכונה. וראיה לדבר: אטו [וכי] המורם מקרבן תודה ואיל נזיר דקא חשיב להו כחדא [שהוא התנא בברייתא מונה אותם כאחד], האם משום דחדא נינהו [שאחד הם]?! והרי אלה מתנות נפרדות לחלוטין! אלא כיון דדמיין להדדי [שהם דומים זה לזה] — חשיב להו כחדא [מנה אותם כאחד], הכי נמי [כך גם כן] לענין זרוע לחיים וקיבה, כיון דדמיין להדדי [שדומות זו לזו] — חשיב להו כחדא [מנה אותן כאחד].

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הָרֹאשׁ שֶׁלְּךָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, מַהוּ? בָּתַר חִיּוּבָא אָזְלִינַן, וְחִיּוּבָא גַּבֵּי יִשְׂרָאֵל הוּא, אוֹ דִלְמָא בָּתַר עִיקַּר בְּהֵמָה אָזְלִינַן, וְעִיקַּר בְּהֵמָה דְּכֹהֵן הוּא?

ד ועוד בדין שותפות כהן וטבח ישראל לענין מתנות כהונה, איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: אם אמר הכהן לטבח הישראלי קודם שנשחטה הבהמה (שהוא זמן חיובה במתנות כהונה) שישתתפו בבהמה באופן שהראש של הבהמה הוא שלך ושאר כל הבהמה כולה הוא שלי, מהו הדין, האם חייב בנתינת הלחיים לכהן? וצדדי השאלה: האם בתר חיובא אזלינן [אחר איברי הבהמה שיש בהם חיוב מתנות אנו הולכים], והרי חיובא גבי [חיוב מתנת לחיים אצל] ישראל הוא, או דלמא בתר [שמא אחר] עיקר הבהמה אזלינן [הולכים אנו], ועיקר גוף הבהמה של הכהן הוא?

תָּא שְׁמַע: גּוֹי וְכֹהֵן שֶׁמָּסְרוּ צֹאנָם לְיִשְׂרָאֵל לִגְזוֹז – פָּטוּר, הַלּוֹקֵחַ גֵּז צֹאנוֹ שֶׁל גּוֹי – פָּטוּר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו: גוי וכן כהן שמסרו צאנם לישראל שיהיה שליחם לגזוז אותו — פטור הגוזז מנתינת ראשית הגז. וכמו כן הלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, עוד בטרם נגזז הצאן — הריהו פטור מראשית הגז. ומוסיפים כי בנושא

וְזֶה חוֹמֶר בִּזְרוֹעַ וּבַלְּחָיַיִם וּבְקֵבָה, יוֹתֵר מֵרֵאשִׁית הַגֵּז. שְׁמַע מִינַּהּ בָּתַר חִיּוּבָא אָזְלִינַן, שְׁמַע מִינַּהּ.

זה של הקונה דבר טרם התחייבותו במתנות כהונה יש צד חומר (חומרה) שיש במתנת זרוע ובלחיים ובקבה יותר מראשית הגז. שכן הקונה מן הכהן קודם שחיטת הבהמה את חלקי הבהמה החייבים במתנות, הריהו חייב במתנות כהונה, ואילו הקונה מן הגוי קודם גזיזת הצאן את גז צאנו, הריהו פטור ממתנות כהונה. שמע מינה [למד מכאן] כי בתר חיובא אזלינן [אחר החיוב אנחנו הולכים], ומסיקים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא, ונפתרה בעייתם של חכמים.

וְאִם אָמַר לוֹ ״חוּץ מִן הַמַּתָּנוֹת״ – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת.

ה שנינו במשנתנו שאם אמר לו הכהן לישראל שהוא מוכר לו את בהמתו חוץ מן המתנות שבה — הישראלי פטור מן המתנות, שכן אינן שלו, ואינו חייב לתת לכהן את דמיהן.