חולין ק״ל

מַתְנִי׳ הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה נוֹהֲגִין בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, בַּחוּלִּין אֲבָל לֹא בַּמּוּקְדָּשִׁין.

א משנה הזרוע והלחיים והקבה, שהן המתנות הניתנות לכהנים מבהמת חולין הנשחטת, נוהגין בין בארץ ישראל ובין ובחוצה לארץ. בין בפני הבית (בזמן שבית המקדש קיים), ובין שלא בפני הבית. ונוהגות בבהמות חולין אבל לא בבהמות מוקדשין (קדשים).

שֶׁהָיָה בַּדִּין, וּמָה אִם הַחוּלִּין, שֶׁאֵינָן חַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, קָדָשִׁים, שֶׁחַיָּיבִים בְּחָזֶה וָשׁוֹק – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת?

וצריך לשנות במפורש שאינן ניתנות מבהמות קדשים, משום שהיה מקום לומר בדין (בקל וחומר) שבהמות קדשים חייבות בזרוע לחייים וקיבה. ובאופן זה: מה אם בהמות החולין הקלות בדינן, שהרי אינן חייבים בנתינת חזה ושוק לכהנים (כקרבנות השלמים שניתנים חזה ושוק שלהם לכהנים), הריהן חייבים במתנות (זרוע לחיים וקיבה), קדשים, החמורים בדינם, שכן הם חייבים בנתינת חזה ושוק, אינו דין שהם חייבים במתנות?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וָאֶתֵּן אֹתָם לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וּלְבָנָיו לְחׇק עוֹלָם״ – אֵין לוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁאָמוּר בָּעִנְיָן.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ו, לד) — להורות כי אין לו לכהן מבהמות הקדשים אלא מה שאמור בענין, חזה ושוק, ולא זרוע לחיים וקיבה.

כׇּל הַקֳּדָשִׁים שֶׁקָּדַם מוּם קָבוּעַ לְהֶקְדֵּשָׁן, וְנִפְדּוּ – חַיָּיבִין בַּבְּכוֹרָה וּבַמַּתָּנוֹת, וְיוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד, וּוְלָדָן וַחֲלָבָן מוּתָּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן.

כל בהמות הקדשים שקדם בהן מום קבוע (שאינו עובר) להקדשן, שהקדישן הבעלים לאחר שנפל בהם מום. אף שאין להקדיש בעלי מום, ולא חלה עליהם קדושת הגוף, חלה עליהם קדושת דמים, ויש לפדותן ולהביא בדמיהן קרבנות. ואם לא נפדו — לא חלה קדושת בכורה על הבכור הנולד להן, שאין קדושה חלה על קדושה. ופטורות ממתנות זרוע לחיים וקיבה אם שחטן כבהמות קדשים. ואם נפדו, ואחרי כן ילדו בכור, הריהן חייבין בבכורה, ואם שחטן הריהו חייב במתנות (זרוע לחיים וקיבה) לכהנים, ועם פדיונן, הן יוצאין לחולין לגמרי, ויכולות להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן.

וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ פָּטוּר, וְאֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִפָּדוּ, חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר.

והשוחטן בחוץ לעזרה, אף קודם שנפדו, פטור מעונש כרת (כעונש השוחט קדשים בחוץ), שכן אינן ראויות להיקרב בפנים (כיון שהן בעלות מום). ואין הן עושין תמורה אף קודם פדיונן. שאם המיר בהן בהמת חולין, אין בהמת החולין מתקדשת בכך (כדין תמורה), שאינן נחשבות כקדושות לענין זה. ואם מתו הבהמות הללו קודם שנפדו — יפדו לאחר מותן, וינתן בשרן לכלבים. שאף שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, מכל מקום באלה (שאין בהן קדושת הגוף) הותר הדבר. חוץ מן בהמת הבכור ומן המעשר, שיש בהן קדושה גמורה, אף שקדם מומן להקדשן.

כֹּל שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּשָׁן אֶת מוּמָן, אוֹ מוּם עוֹבֵר קוֹדֵם לְהֶקְדֵּשָׁן, וּלְאַחַר מִכָּאן נוֹלַד לָהֶם מוּם קָבוּעַ, וְנִפְדּוּ – פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה וּמִן הַמַּתָּנוֹת, וְאֵינָן יוֹצְאִין לְחוּלִּין לְהִגָּזֵז וּלְהֵעָבֵד.

כל שקדם הקדשן את מומן, שרק לאחר שהקדישן נפל בהן מום, או שהיה בהן מום עובר (שאינו נחשב כמום לענין זה וחלה עליהן קדושת הגוף) קודם להקדשן, ולאחר מכאן (לאחר שהוקדשו) נולד להם מום קבוע, והרי עתה הריהן עומדות לפדיון, ונפדו — יצאו בכך לחולין, ואולם אם ילדו בכור, הריהן פטורין מן הבכורה, ומן המתנות, ואינן יוצאין לגמרי לחולין כדי להגזז ולהעבד,

וּוְלָדָן וַחֲלָבָן אָסוּר לְאַחַר פִּדְיוֹנָן, וְהַשּׁוֹחֲטָן בַּחוּץ – חַיָּיב, וְעוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִם מֵתוּ – יִקָּבֵרוּ.

וולדן שנולד בין לפני פדיונן, ובין לאחר פדיונן (שהתעברו בו לפני פדיונן), וכן חלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ לעזרה, לפני פדיונן — חייב, ועושין תמורה קודם פדיונן, שחלה קדושה על בהמת החולין שהמיר באלה. ואם מתו קודם שנפדו — אינן נפדות לאכילת כלבים, אלא יקברו.

גְּמָ׳ טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אוֹתָם״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא קָדָשִׁים חַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת?

ב גמרא שנינו במשנתנו כי אין הקדשים חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה משום דרשת הכתוב "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו", ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "אותם", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שקדשים חייבין במתנות, קל וחומר מבהמות חולין?

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְחוּלִּין שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בִּבְכוֹרָה!

ואולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך] את הקל וחומר ולומר: מה לחולין שכן צד חמור יש בהם, שהם חייבין בבכורה, שלא כקדשים. וכיון שאי אפשר לחייב את הקדשים במתנות מקל וחומר, אין צורך בפסוק לפטרם!

תֵּיתֵי מִזְּכָרִים – מָה לִזְכָרִים, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין בְּרֵאשִׁית הַגֵּז!

ומוסיפים ושואלים: תיתי [תבוא, תילמד] הלכה זו שקדשים פטורים מן המתנות, מקל וחומר מזכרים של בהמות חולין, שאין הם מולידים, ולפיכך אין בהם דין בכורה. ודוחים: אין זה קל וחומר מה לזכרים שיש בהם צד חומרה שכן חייבין בראשית הגז כשהם חולין!

מִתְּיָישִׁים – מָה לִתְיָישִׁים, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!

ושואלים: ונלמד קל וחומר מתיישים של חולין, שאין בהם לא דין בכורה ולא ראשית הגז, והריהם חייבים במתנות כהונה! ודוחים: אף באלה יש צד חומרה שאין בקדשים, מה לתיישים שכן נכנסין לדיר להתעשר, שהריהם בכלל דין מעשר בהמה. מה שאין כן בבהמות קדשים!

מִזְּקֵנִים – מָה לִזְקֵנִים, שֶׁכֵּן נִכְנְסוּ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר!

ושואלים: יילמד הקל וחומר מתיישים זקנים (שכבר נכנסו לדיר להתעשר, ושוב אינם חייבים במעשר בהמה), ונמצא איפוא שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז ולא מעשר בהמה. ואין צורך אם כן בדרשת הכתוב לפטור את הקדשים ממתנות כהונה! ומשיבים: אף זה אינו קל וחומר, שהרי יש לטעון: מה לתיישים זקנים שכן הם שייכים בדין, שכן הם נכנסו בעבר לדיר להתעשר!

מִלָּקוּחַ וְיָתוֹם – מָה לְלָקוּחַ וְיָתוֹם, שֶׁכֵּן נִכְנָסִין בְּמִינָן לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר!

ומוסיפים ושואלים: ונלמד קל וחומר מלקוח (בהמה הנקנית), שאין היא חייבת במעשר בהמה, ואינה נכנסת כלל לדיר להתעשר, או יתום, שנולד לאחר שמתה אימו, שהריהו פטור ממעשר בהמה, ואינו נכנס לדיר כלל להתעשר! ודוחים: מה ללקוח ויתום, שכן אף שהם עצמם אינם נכנסין לדיר להתעשר, ואולם במינן שאר בהמות שאינן קנויות או יתומות, נכנסות לדיר להתעשר!

בְּמִינָן קָאָמְרַתְּ? קֳדָשִׁים נָמֵי, בְּמִינָן נִכְנָסִין לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר.

ותוהים על דחייה זו: במינן קאמרת [אומר אתה], והרי בהמות קדשים נמי [גם כן], שאר בהמות במינן, שהן של חולין, נכנסין לדיר להתעשר. ולכך הרי זה קל וחומר, וממנו נלמד כי אף קדשים חייבים במתנות כהונה. ומשום כך נצרכים אנו לדרשת "אותם" ללמד שאין הקדשים חייבים במתנות כהונה, ותורצו דברי המשנה.

וְיִהְיוּ חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה קָדָשִׁים, שֶׁאֵין חַיָּיבִים בְּמַתָּנוֹת, חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק; חוּלִּין, שֶׁחַיָּיבִין בְּמַתָּנוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁחַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק?

ג ושואלים מצד אחר: ומעתה יהיו חולין חייבין במתן חזה ושוק מקל וחומר מקדשים: ומה קדשים הקלים בדינם, שהרי אין הם חייבים במתנות זרוע לחיים וקיבה, ומכל מקום הריהם חייבין בחזה ושוק. חולין, החמורים בדינם, שהרי הם חייבין במתנות זרוע לחיים וקיבה, אינו דין שיהיו חייבין בחזה ושוק?

אָמַר קְרָא: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״, ״זֶה״ – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

לכך אמר קרא [הכתוב] בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), ונדייק: "זה" זרוע לחיים וקיבה — אין [כן] ניתן לכהנים, מידי אחרינא [דבר אחר], כחזה ושוק — לא ניתן לכהנים מבהמת חולין הנשחטת.

אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״זֶה״, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא חוּלִּין חַיָּיבִין בְּחָזֶה וָשׁוֹק? וְהָא בָּעֵי תְּנוּפָה, הֵיכָא לִינוּפִינְהוּ? אִי אַבָּרַאי – ״לִפְנֵי ה׳״ כְּתִיב,

ומקשים: אלא טעמא [הטעם] לפטור חזה ושוק בחולין משום שכתב רחמנא [כתבה התורה] "זה", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שחולין חייבין בחזה ושוק? והא [והרי] אי אפשר לומר כן, שכן מתנת חזה ושוק בעי [צריכה] תנופה (הנפה), וחזה ושוק של בהמת חולין היכא לינופינהו [היכן נניף אותם]? אי אבראי [אם מחוץ למקדש] — בהנפה "להניף אותו תנופה לפני ה' "(ויקרא ז, ל) כתיב [נאמר], כלומר, דווקא בבית המקדש!

אִי אַגַּוַּאי – קָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה, הִלְכָּךְ לָא אֶפְשָׁר.

ואי אגואי [אם נניף אותם בפנים, במקדש] — אין לעשות כן, שהרי בכך קא מעייל [הוא מכניס] חולין לעזרה! הלכך, לא אפשר לקיים הנפה בחזה ושוק של חולין, ואין איפוא צורך בכתוב ללמדנו שהם פטורים מחזה ושוק!

אֶלָּא ״זֶה״ לְמָה לִי? לְכִדְרַב חִסְדָּא, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם.

ושואלים: אלא מעתה הכתוב בדין מתנת זרוע לחיים וקיבה: "ו זה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג), למה לי? ומשיבים: הדבר נצרך להלכה זו כדברי רב חסדא, שכן אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן קודם שנתנם לכהן — פטור מלשלם. שכן אמר הכתוב "וזה" — שדווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן הן שניתנות לכהן, ולא תמורתן. א למעלה הובאה הלכה בשמו של רב חסדא, ועתה דנים בה

גּוּפָא, אָמַר רַב חִסְדָּא: הַמַּזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, אוֹ שֶׁאֲכָלָן – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא דִּכְתִיב ״זֶה״, וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ מָמוֹן שֶׁאֵין לוֹ תּוֹבְעִים.

גופא [עצמה]. אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה, או שאכלן — פטור מלשלם לכהן את תמורתם. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — איבעית אימא דכתיב [אם תרצה אמור משום שכתוב] "זה" — דווקא הזרוע הלחיים והקיבה עצמן ניתנות לכהן, ולא תמורתן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] טעם אחר: משום דהוה ליה [שהרי הוא] ממון שאין לו תובעים, שהרי אין כהן מסויים שיכול לתבוע את הממון הזה ממנו, שאין המתנה שייכת לכהן מסויים.

מֵיתִיבִי: ״וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. לְמַאי הִלְכְתָא? לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לְחוֹלְקָן בְּדַיָּינִין.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" — מלמד שהמתנות הניתנות לכהנים הינן דין ("משפט"). ויש לברר: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, שיכולים הכהנים לתבוע אותן בבית הדין, ומורים בית דין לבעלים לתת להם, ושלא כדברי רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לענין לחולקן בדיינין, שבית הדין מורה לבעלים למי לתת אותן, וכדברי

וְכִדְרַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מִנַּיִן שֶׁאֵין נוֹתְנִין מַתָּנָה לְכֹהֵן עַם הָאָרֶץ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳״, כׇּל הַמַּחְזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת ה׳ – אֵין לוֹ מְנָת.

רב שמואל בר נחמני, שכן אמר רב שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: מנין שאין נותנין מתנה (של כהונה) לכהן עם הארץ? שנאמר "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה' "(דברי הימים ב לא, ד), לומר שכל כהן המחזיק בתורת ה' — יש לו מנת (מתנת כהונה), ואילו כהן זה שאינו מחזיק בתורת ה' — אין לו מנת.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר: ״מִשְׁפָּט״ – מְלַמֵּד שֶׁהַמַּתָּנוֹת דִּין. יָכוֹל אֲפִילּוּ חָזֶה וָשׁוֹק דִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה״.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא לענין דברי רב חסדא אלה, ר' יהודה בן בתירא אומר: הכתוב "וזה יהיה משפט הכהנים" — מלמד שהמתנות דין. יכול אפילו מתנת חזה ושוק הינה דין? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "זה" שהיא לשון מיעוט: דווקא מתנת זרוע לחיים וקיבה הן דין, ולא מתנת חזה ושוק.

לְמַאי? אִילֵימָא לְחוֹלְקוֹ בְּדַיָּינִין – אַטּוּ חָזֶה וָשׁוֹק לָאו בְּדַיָּינִין מִיחַלְּקוּ? אֶלָּא לָאו (להוציא) [לְהוֹצִיאוֹ] בְּדַיָּינִין.

ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין אמר]? אילימא [אם תאמר] לענין לחולקו בדיינין, ולהשמיענו שאין חזה ושוק מתחלקים על פי הוראת בית דין — אטו [וכי] חזה ושוק לאו [לא] בדיינין מיחלקו [מתחלקים]? והרי בהוראת בית דין אין הם ניתנים לכהן עם הארץ! אלא לאו [האם לא] לענין להוציא בדיינין, ומכאן שמתנות כהונה (מלבד חזה ושוק) ניתנות לתובע על פי הוראת בית דין, ושלא כדעת רב חסדא!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ. אִי דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ, מַאי לְמֵימְרָא? דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] דאתו לידיה [שכבר באו המתנות לידו של הכהן], ואחר כך גזלו הבעלים הראשונים אותן מידי הכהן, ולמדנו שיכול הכהן לתבוע בבית דין את מתנותיו, ובית דין מורה לבעלים לתיתן לכהן. ותוהים: אי דאתו לידיה [אם מדובר באופן שכבר הגיעו לידו] של הכהן, מאי למימרא [מה יש לומר בזה], ודאי שיכול הכהן לתובען בבית דין, שהרי הן שלו! ומשיבים: מדובר באופן דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו לידו בטבלם, לפני שהופרשו מתנותיהן], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות], והריהן של הכהן, ולקיחתן ממנו בעל כרחו הריהי גזל.

תָּא שְׁמַע: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה עוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְצָרִיךְ לִיטּוֹל לֶקֶט, שִׁכְחָה, וּפֵאָה, וּמַעְשַׂר עָנִי – נוֹטֵל, וְלִכְשֶׁיַּחְזוֹר יְשַׁלֵּם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] עוד לענין דעת רב חסדא, ממה ששנינו: בעל הבית (עשיר) שהיה עובר ממקום למקום, ובתוך כך נגמר כספו והוא זקוק לאוכל, כעני, וצריך איפוא ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני כדי לקיים את עצמו — הרי זה נוטל לפי שעה, ולכשיחזור לביתו יטול מכספו וישלם מה שלקח לעני. אלו דברי ר' אליעזר. והרי זה שלא כדעת רב חסדא!

אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אָמַר רָבָא: תַּנָּא תָּנֵי ״יְשַׁלֵּם״, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן?! וְעוֹד, מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵיקוּם וְלֹיתֵוב?

אמר רב חסדא: מדת חסידות שנו כאן, ומן הדין אין העשיר יכול להיתבע בבית דין על כך. אמר רבא בתמיהה על הסברו של רב חסדא: תנא תני [התנא שנה] "ישלם", שמשמעה חובה, ואת אמרת [ואתה אומר] שמדת חסידות שנו כאן?! ועוד תמיהה על עצם השאלה מדברי ר' אליעזר: וכי ממנו ליקום וליתוב [אתה קם ומקשה]? הרי דבריו נדחו מן ההלכה?

אֶלָּא מִסֵּיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עָנִי הָיָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, טַעְמָא דְּעָנִי, הָא עָשִׁיר – מְשַׁלֵּם.

אלא מסיפא [מסופה] של אותה הלכה הקשו על רב חסדא, ששנינו, וחכמים אומרים: אין אותו בעל הבית צריך לשלם לעניים בבואו לביתו, משום שעני היה באותה שעה כשנזקק לקחת מתנות עניים. ונדייק: טעמא [טעם הדבר] משום שבאותה עת הוא היה עני, הא [הרי] אם היה עשיר באותה עת, ולקח מתנות עניים שלא כדין — משלם לעניים התובעים אותו בבית דין, ויש לברר:

אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! אָמַר רַב חִסְדָּא: מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן.

אמאי [מדוע] ישלם? ליהוי [יהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלדעת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ועל כך אמר רב חסדא: אף העשיר שאכל מתנות עניים אינו חייב מן הדין לשלם להם, אלא אם כן רוצה בכך, ומידת חסידות שנו כאן.

תָּא שְׁמַע: מִנַּיִן לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁאָכַל פֵּירוֹתָיו טְבָלִין, וְכֵן לֵוִי שֶׁאָכַל מַעְשְׂרוֹתָיו טְבָלִים, מִנַּיִן שֶׁפָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קׇדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ״ – אֵין לְךָ בָּהֶן אֶלָּא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ.

ומציעים עוד בבירור שיטת רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: מנין לבעל הבית שאכל את פירותיו כשהם טבלין, שלא הפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ואכל את כולם. וכן לוי שאכל מעשרותיו כשהם טבלים ולא הפריש מהם תרומת מעשר לכהן, מנין שהוא פטור מן התשלומין? תלמוד לומר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' " (ויקרא כב, טו) — אין לך הכהן זכות בהן אלא משעת הרמה ואילך, וכיון שאכלם לפני שהרים מהם את תרומותיו ומעשרותיו, אין זכות תביעה לכהן עליהן. ונדייק:

הָא מִשְּׁעַת הֲרָמָה וְאֵילָךְ מִיהָא מְשַׁלֵּם, אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! הָכָא נָמֵי

הא [הרי] אם אכלם משעת הרמה ואילך מיהא [על כל פנים] יש זכות תביעה לכהן על מעשרותיו, ומשלם האוכלם. ויש לשאול: אמאי [מדוע] חייב לשלם, ליהוי [שיהא] דינו כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, וכשיטת רב חסדא שהריהו פטור! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר