חולין קכ״ט

טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים הִיא, וְטוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים לָא מְטַמְּיָא.

ועל כך קשה לי, כיצד נטמא הבשר באבר זה, והרי מקום מגעו טרם חיתוכו, נסתר, וטומאת בית הסתרים היא, וכלל הוא שטומאת בית הסתרים לא מטמא!

אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי, וּשְׁאֵילְתֵּיהּ לְרַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל, וְאָמַר לִי: הָא מַנִּי? רַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר: טוּמְאַת בֵּית הַסְּתָרִים מְטַמְּיָא.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: אף לדידי קשיא [לי עצמי היה קשה] לי כך, ושאילתיה [ושאלתי אותה] לר' אבא בר ממל, ואמר לי בתשובה כי הא [זו] הברייתא כשיטת מני [מי היא]? כשיטת ר' מאיר היא, שאמר כי טומאת בית הסתרים מטמא.

אֲמַר לֵיהּ: וְלָאו זִימְנִין סַגִּיאִין אַמְרַהּ קַמַּאי, וַאֲמַרִי לֵיהּ: שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טוּמְאָה דְּבָעֲיָא הֶכְשֵׁר וּבֵין טוּמְאָה דְּלָא בָּעֲיָא הֶכְשֵׁר.

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: ולאו זימנין סגיאין [והאם לא פעמים רבים] אמרה ר' אבא בר ממל את תירוצו זה קמאי [לפני], ואמרי ליה [ואמרתי לו] שאין זה מתרץ את דברי הברייתא, שהרי שני ליה [שונה לו] הדין בטומאת בית הסתרים לר' מאיר בין טומאה דבעיא [שצריכה] הכשר כדי שתחול, וכגון במקרה שבברייתא, שבשעה שחתך את הבשר מן האבר, עדיין לא הוכשר הבשר.

אָמַר רָבָא: וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא בְּשֶׁהוּכְשַׁר.

ובין טומאה דלא בעיא [שאינה צריכה] הכשר. אמר רבא בתמיהה על דברי ר' אסי: ומאי קושיא [ומה שאלה] היא זו? דלמא [שמא] אף בברייתא זו מדובר בשהוכשר הבשר לפני שנחתך האבר?

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְרָבָא: לְמָה לִי הֶכְשֵׁר, הֲרֵי מְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה אַגַּב אָבִיו?

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לרבא בדחיית דבריו: למה לי הכשר לבשר הזה שנחתך מן האבר מן החי, והרי הבשר הזה בשעה שהיה מחובר לאבר, היה מטמא טומאה חמורה מתוקף היותו באותו זמן אגב [אצל] אביו (כלומר, אבר מן החי, שהבשר היה חלק ממנו, ולאחר מכן פרש מאתו). ובאותה עת היתה זו טומאה חמורה כטומאת נבילה (המטמאת אדם וכלים). ודין הוא בהלכות טומאה כי כל שסופו לטמא טומאה חמורה, הריהו מטמא עתה טומאה קלה (כטומאת אוכלים) אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו!

אֲמַר לֵיהּ: כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ, מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

אמר ליה [לו] רבא לרבה בר חנן: לא נאמר הכלל הזה אלא כאשר הטומאה החמורה והטומאה הקלה שתיהן מטמאות כ"אוכל". ואולם לפנינו מדובר כששימש הבשר את האבר רק על מנת שיוכל האבר להיקרא "אבר מן החי" (שהרי אין אבר נקרא כן אלא אם כן יש בו בשר גידים ועצמות), ונמצא איפוא כי הבשר כמעשה עץ שימש את האבר, ולא כ"אוכל". ובמקרה שכזה אין אנו אומרים שזקוק הבשר להכשר כדי שתחול עליו טומאת אוכלים.

אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ כּוֹפֶת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה – בָּטְלָה.

א למעלה הובאה קביעתו של רבא שכל דבר מאכל ששימש כ"מעשה עץ" את הטומאה החמורה, נזקק להכשר שיקבל טומאה קלה. ומביאים עוד עניינים המוסברים על ידי קביעה זו. שכן אמר אביי: הרי אמרו חכמים בברייתא כי כופת (גוש) של שאור שהתקשה ועמד ויחדה (הועיד אותה) לצורך ישיבה עליה — בכך בטלה מלהיחשב עוד כ"חמץ" האסור בימי הפסח, ומותר לקיימה בתוך הבית. ששוב אין זה "אוכל" אלא כלי מושב. אכן מעתה שנחשב גוש השאור ככלי מושב, יש בו דין טומאת מדרס (שאם ישב עליו הזב — נטמא בכך).

טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, מָצִינוּ לָאֳכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה, כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ – מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

ואולם טומאתה זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מדברי חכמים. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה), והרי אמרו חכמים כי לא נאמר דין הכשר אלא בדברי אוכל, ומשום שהאוכל לעולם אינו בא לכלל טומאה חמורה. ומעתה נמצא שגם אוכל (שחישב עליו לישיבה) בא לידי טומאה חמורה. לכך צריך לומר שטומאה זו היא מדברי חכמים, ולא מדין תורה. ואולם עתה, עם קביעתו של רבא, יש לדחות את דברי אביי: אכן טומאת גוש השאור שיוחד לישיבה היא מן התורה, ואולם כששימש גוש השאור הזה כדי לקבל טומאת מדרס מן התורה — לא כ"אוכל" שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש, לצורך הישיבה עליו.

אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל אֳכָלִין מְטַמְּאִין בְּאוֹהֶל, טוּמְאָתָהּ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא – מָצִינוּ לָאֳכָלִין שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה! כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ – מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

ב כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים במסכתנו (לעיל יג,ב) שתקרובת (הדברים הבאים כקרבן) לעבודה זרה של אוכלין הריהם מטמאין באוהל כטומאת המת. ואף בזו יש לומר כי טומאתה היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכלין שיש אופן שבו הם מטמאין טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת תקרובת עבודה זרה של אוכלין היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כתקרובת עבודה זרה — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את העבודה זרה.

אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ חִבּוּרֵי אֳכָלִין כְּכֵלִים דָּמוּ, טוּמְאָתָן לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא – מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה! כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ – מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

ג כיוצא בדבר אמר אביי, הרי אמרו חכמים כי חבורי אוכלין (דברי מאכל שמחוברים לכלים, כבצק הנמצא בסדקיו של הכלי, ומשמש בכך את הכלי, ומעונין הבעלים שישאר שם חמץ זה בשימושו את הכלי — ככלים דמו [נחשבים], ולפיכך, אם נגע כזית מן המת בהם, הריהם נטמאים כ"אב הטומאה" ככל כלי, וחוזרים ומטמאים כטומאה חמורה, אדם וכלים. אף בזו יש לומר כי טומאתן היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק אביי את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חבורי האוכלים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש דבר מאכל זה כחיבורי הכלי — לא כאוכל שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הכלי.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: הָא דְּתַנְיָא, חֵלֶב נְבֵלָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, טוּמְאָתוֹ אַגַּב כּוּלְיָא לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא, מָצִינוּ לְאוֹכֶל שֶׁמְּטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה!

ד ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר ליה [לו] רב פפא לרבא: הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] כי חלב נבלה הבא מן הבהמה הטהורה, בכפרים על מנת שיקבל טומאת אוכלים הריהו צריך גם מחשבה של הבעלים שייאכל החלב (על ידי גוי, ובכך הריהו מוגדר כאוכל), והריהו צריך גם הכשר במתן אחד המשקים המכשירים עליו. ועל כך אמר רב פפא כי חלב הכליה טומאתו אגב כוליא [אצל הכליה] היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], אלא מגזירת חכמים היא. ומנמק רב פפא את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לאוכל שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)!

כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ – מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת חלב הנבילה בכפרים היא אכן מן התורה, ואולם כששימש החלב את הכליה, שימוש זה שבגללו הוא מטמא — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ הוא שימש את הכלי, וכאילו היה זה עצם השומר על הכליה.

אָמַר רַב מַתְנָה: הֲרֵי אָמְרוּ בַּיִת שֶׁסִּכְּכוֹ בִּזְרָעִים – טָהֵרוּ. טוּמְאָתוֹ לָאו דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּאוֹרָיְיתָא – מָצִינוּ לִזְרָעִים שֶׁמְּטַמְּאִין טוּמְאָה חֲמוּרָה! כְּשֶׁשִּׁימֵּשׁ – מַעֲשֵׂה עֵץ שִׁימֵּשׁ.

ה ומביאים עוד כיוצא בזה, מה שאמר רב מתנה, הרי אמרו חכמים כי בית שסככו בזרעים (צמחים שונים), שהשתמש בהם כתקרה לביתו, אם היתה באותם צמחים טומאת אוכלים — טהרו בסיכוכם מידי טומאתם. שכן שוב אין הם בכלל אוכל אלא כחלק מן הבית. ולכך אם תפרח צרעת באותו בית — כל הבית טמא, על כתליו ואהלו. ועל כך אמר רב מתנה כי טומאתו זו היא לאו דאורייתא [אינה מן התורה], ומנמק רב מתנה את דבריו: דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם עולה על דעתך לומר שטומאה זו היא מן התורה], מעתה מצינו [מוצאים אנו] לזרעים שיש אופן שבו הוא מטמא טומאה חמורה (כאב הטומאה)! ודוחים: אף כאן יש לומר שטומאת הזרעים שסוככו היא אכן מן התורה, ואולם כששימש הזרע את הבית כתקרה — לא כאוכל הוא שימש, אלא כמעשה עץ שימש את הבית.

רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

ו ושבים להסבר משנתנו, ששנינו בה שאם מתה הבהמה, נחשבים הבשר והאבר המדולדלים כאילו נפלו ממנה בחייה, ואין הם נעשים נבילה עם מותה של הבהמה. ולכך הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאה (שהרי דינו כבשר מן החי, שטהור הוא), ואילו האבר המדולדל מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבילה. אלה הם דברי ר' מאיר, ואילו ר' שמעון מטהר. ונראים דברי ר' שמעון כמוסבים על מה שאמר ר' מאיר במתה הבהמה, שבניגוד לר' מאיר המטמא את האבר טומאה חמורה, ר' שמעון מטהר את האבר מטומאה חמורה זו.

מָה נַפְשָׁךְ: אִי מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל – לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, אִי אֵין מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל – לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה!

ושואלים: מה נפשך [מה רצונך] לומר בהסבר שיטתו של ר' שמעון? אי [אם] אתה אומר שטעמו הוא משום שהמיתה של הבהמה עושה ניפול (מחשיבה את האבר כאילו הוא נפל ממנה קודם למותה) — ליטמא [שיטמא] האבר משום אבר מן החי, וכדינו של כל אבר הפורש מן הבהמה בחייה! ואי [אם] תאמר בטעמו של ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, וזו הסיבה מדוע אין האבר מטמא משום אבר מן החי, ומשום שהריהו כחלק מגוף הבהמה — מעתה ליטמא [שיטמא] משום אבר מן הנבלה! וכיצד לדעת ר' שמעון הוא טהור לגמרי?

רַבִּי שִׁמְעוֹן אַרֵישָׁא קָאֵי: הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון מוסבים על סוף משנתנו, בזמן שמתה הבהמה, אלא ר' שמעון ארישא קאי [על ראשה של המשנה עומד, מתייחס], שכן שנינו בה בדינם של האבר והבשר המדולדלין בבהמה — מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר, ועל זה שונים אנו בסוף המשנה כי ר' שמעון מטהר מטומאת אוכלים.

אָמַר רַבִּי אַסִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ

ובהסבר שיטתו של ר' שמעון, אמר ר' אסי, אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם, מקור דעתו] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא,לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים, אף לגוים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאי (שאין) אתה יכול להאכילו

לַאֲחֵרִים – אֵין קָרוּי אוֹכֶל.

לאחרים (כדבר האסור אף לגוים משום אבר מן החי, כגון אבר והבשר המדולדלים) — אין קרוי (נקרא, נחשב) אוכל.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: דִּילְמָא טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הָתָם, הוֹאִיל וּמְעוֹרֶה – מְעוֹרֶה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי בשאלה על הסברו זה בשם ר' יוחנן: אם אמנם ר' שמעון מתייחס לתחילת משנתנו, מנין לנו שטעמו של ר' שמעון הוא משום שדבר שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו נחשב אוכל, דילמא טעמא [שמא הטעם] של ר' שמעון התם [שם], בראשית משנתנו, שמטהר את האבר והבשר המדולדלים מכלל טומאת אוכלים, הוא משום שסבור ר' שמעון כי הואיל והאבר והבשר הוא עדיין מעורה בגוף הבהמה (אף שהם מדולדלים) לכך הוא נחשב כמעורה לכל דבר.

דְּתַנְיָא: יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בַּקְּלִיפָּה – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא. וְאָמְרִינַן לָךְ: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? וְאָמְרַתְּ לַן: הוֹאִיל וּמְעוֹרֶה – מְעוֹרֶה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדין יחור (ענף רך) של עץ התאנה שנפשח (נחתך) מן העץ, ואולם הוא עדיין מעורה בקליפה של עץ התאנה — לדעת ר' יהודה אין פירות התאנים שבאותו ענף נחשבים כתלושים אלא כמחוברים, ולכך הריהו מטהר אותם מכלל טומאה. ואילו חכמים אומרים: אם הוא יכול במצבו זה לשוב ולחיות (להתחבר עם העץ ולפרוח ולהניב) — הרי זה נחשב למחובר, ולכך הפרי הנמצא עליו הינו טהור. ואם לאו [לא], שאין הענף מסוגל לשוב ולהתאחות עם העץ — נחשב הוא כתלוש, והפרי הנמצא עליו הריהו טמא. ואמרינן לך [ואמרנו לך, לר' אסי] בשאלה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי טעמו הוא הואיל והענף עדיין מעורה בעץ התאנה, נחשב הוא כמעורה. ומעתה בדומה לכך יש לומר גם לדעת ר' שמעון!

אֲמַר לֵיהּ, אַמְּצִיעֲתָא: נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה, הוּכְשְׁרָה בְּדָמֶיהָ – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר; רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא בתשובה: לדעת ר' יוחנן, אין דברי ר' שמעון מוסבים על ראשית המשנה, אלא אמצעיתא [על אמצע המשנה], ששנינו בה כי אם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא עליה משקה, מכל מקום הוכשרה לקבל טומאה באמצעות דמיה של השחיטה, דברי ר' מאיר, ועל כך ר' שמעון אומר כי לא הוכשרו בדמי השחיטה.

(אָמַר רַבִּי אַסִּי) אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״ – אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – אֵין קָרוּי אוֹכֶל.

ובהסבר שיטתו זו של ר' שמעון אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת טומאת האוכלים "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד) — בא כפל הלשון ("האוכל אשר יאכל") ללמדנו כי רק אוכל שאתה יכול להאכילו בהיתר לאחרים — הוא זה הקרוי (הנקרא, הנחשב) אוכל לענין קבלת טומאת אוכלים. אבל אוכל שאין אתה יכול להאכילו — אין קרוי אוכל.

וְדִילְמָא טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּהָהִיא

ואף על הצעה זו שואלים: מנין לו לר' יוחנן להסביר כך את שיטת ר' שמעון, ודילמא טעמא [ושמא הטעם] של ר' שמעון בההיא [באותה הלכה]

אִי כִּדְרָבָא, אִי כִּדְרַבִּי יוֹחָנָן?

אי [או] כהסברו של רבא (רבה) בהסבר מחלוקתם זו (לעיל קכז,ב) שלדעת ר' שמעון אין הבהמה כולה נעשית יד לאבר מסויים שבה. אי [או] כהסברו של ר' יוחנן (שם) הסבור שנחלקו ר' מאיר ור' שמעון בשאלה האם הבשר והאבר המדולדל נחשבים כגוף אחד עם הבהמה, וכגון שכשאוחז באבר ובבשר הללו, אין גוף הבהמה עולה אתם?

אֶלָּא, לְעוֹלָם אַסֵּיפָא, וְלָאו אַאֵבֶר, אֶלָּא אַבָּשָׂר. מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

אלא, לעולם אתה צריך לפרש, כדרך שאמרנו בתחילה, שדברי ר' שמעון מתייחסים אסיפא [על סופה] של המשנה, ואולם לאו [לא] על האבר המדולדל, אלא על הבשר המדולדל. שכן צריכים לשנות בסוף המשנה: אם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר, ומקבל טומאת אוכלים. ואילו ר' שמעון מטהר אף אם יבואו משקים על הבשר. ובהסבר טעם שיטתו זו של ר' שמעון

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אָמַר קְרָא ״מִכׇּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל״, אוֹכֶל שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – קָרוּי אוֹכֶל, אוֹכֶל שֶׁאִי אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲכִילוֹ לַאֲחֵרִים – אֵין קָרוּי אוֹכֶל.

אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? שכן אמר קרא [הכתוב] "מכל האוכל אשר יאכל", אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים — קרוי אוכל, אוכל שאי (אין) אתה יכול להאכילו לאחרים — אין קרוי אוכל. וכיון שהבשר המדולדל אסור באכילה אף לבני נח, ומשום אבר מן החי, לכך אין הוא מקבל טומאה כלל.

מַתְנִי׳ הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בְּאָדָם – טְהוֹרִים. מֵת הָאָדָם – הַבָּשָׂר טָהוֹר. הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

א משנה האבר והבשר שנתלשו מגוף האדם, ועתה הם מדולדלין באדם החי — הריהם טהורים אף שאינם יכולים לשוב ולהתאחות ולהירפא. אם מת האדם — הבשר המדולדל שבו הריהו טהור, שדינו כדין הבשר שנשר מן האדם החי שהריהו טהור. ואילו האבר המדולדל שבו הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואולם אינו מטמא משום אבר מן המת. אלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר בזה ובזה.

גְּמָ׳ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מָה נַפְשָׁךְ? אִי מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל – לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאִי אֵין מִיתָה עוֹשָׂה נִיפּוּל – לִיטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת!

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת ר' מאיר האבר המדולדל לאחר מיתה מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, ואילו ר' שמעון מטהר בזה ובזה. ותוהים: בהסבר דעתו של ר' שמעון מה נפשך [מה רצונך] לומר, שהרי אי [אם] סבור הוא שמיתה עושה ניפול, שנחשב האבר המדולדל כאילו נפל מן האדם בחייו — ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן החי! ואי [ואם] סבור ר' שמעון שאין מיתה עושה ניפול, ונחשב האבר כמחובר לגוף בשעת מיתה — מעתה ליטמא [שיטמא] האבר המדולדל משום אבר מן המת!

רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעָלְמָא קָאֵי, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵין מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַמֵּת, אַלְמָא אֵבֶר הַמֵּת בְּעָלְמָא מְטַמֵּא, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵבֶר הַמֵּת בְּעָלְמָא לֹא מְטַמֵּא.

ומשיבים: אין דברי ר' שמעון הללו מוסבים על האמור במשנתנו, אלא לענין אבר הפורש מן המת בעלמא [סתם, בכלל, זה הפורש מן האדם המת לאחר מותו] קאי [עומד, מתייחס] ר' שמעון. שכן שמע ר' שמעון דקאמר [שאמר] התנא קמא [התנא הראשון במשנתנו, ר' מאיר] שאם מת האדם, האבר המדולדל שבו מטמא משום אבר מן החי ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. אלמא [ניתן להסיק מכאן] כי אבר המת בעלמא [סתם] הריהו מטמא. ועל כך אמר ליה [לו] ר' שמעון: אבר המת בעלמא [סתם] לא מטמא.

דְּתַנְיָא: אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שָׁמַעְתִּי שֶׁאֵבֶר מִן הַחַי מְטַמֵּא. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִן הַחַי וְלֹא מִן הַמֵּת? וְקַל וָחוֹמֶר – וּמָה חַי שֶׁהוּא טָהוֹר, אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא; מֵת שֶׁהוּא טָמֵא, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

דתניא [שכן שנויה ברייתא] שעולה ממנה כי הרי זו מחלוקתם של תנאים קודמים. שכך אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן החי באדם מטמא. אמר לו ר' יהושע: אמנם שמעת כן שאבר מן החי הריהו מטמא, ואולם בשל כך סבור אתה שהכוונה דווקא לאבר שבא מן האדם החי הוא המטמא, ולא אבר הבא מן המת? והלוא קל וחומר הוא זה שיהא אבר הבא מן המת מטמא: ומה אבר הבא מן האדם החי, שהרי זה דבר קל, כיון שהוא האדם הריהו טהור — בכל זאת אבר הפורש ממנו הינו טמא. אבר הבא מן האדם המת, שהרי זה דבר חמור, שכן הוא המת עצמו טמא — לא כל שכן הוא שהאבר הפורש ממנו יהיה טמא!

כָּתוּב בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית: ״פִּסְחָא זְעִירָא דְּלָא לְמִסְפַּד״, הָא רַבָּה לְמִסְפַּד?! אֶלָּא כָּל דְּכֵן! הָכָא נָמֵי, כׇּל דְּכֵן! אֲמַר לֵיהּ: כָּךְ שָׁמַעְתִּי.

ועוד הוסיף ר' יהושע ואמר: והרי כתוב במגילת תענית כי פסחא זעירא [פסח קטן, י"ד באייר] דינו הוא דלא למספד [שאין סופדים] בו, והאם גם בזה תאמר: הא [הרי] מכאן כי דווקא ב"פסח קטן" אין סופדים, ואולם בפסח רבה [גדול, שבי"ד בניסן] מותר למספד [לספוד] בו?! אלא כל שכן הוא, שאם ב"פסח קטן" אין סופדים, בוודאי שאין סופדים ב"פסח גדול". מעתה הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שאם אבר הבא מן החי מטמא, כל שכן שהוא הדין באבר הבא מן המת! אמר ליה [לו] ר' אליעזר: אמנם יש לומר קל וחומר זה, ואולם כך שמעתי מרבותי.

וּמַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר מִן הַמֵּת? כְּזַיִת בָּשָׂר וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ג שנינו במשנתנו שלדעת ר' מאיר האבר המדולדל הבא מן המת הריהו מטמא משום אבר מן החי, ואין הוא מטמא משום אבר מן המת. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין טומאת אבר מן החי לטומאת אבר מן המת? ומשיבים: לענין כזית בשר ועצם ששיעורה כשעורה הפורש מאבר מן החי איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל.

דִּתְנַן: כְּזַיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וְרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין. עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – רַבִּי נְחוּנְיָא מְטַמֵּא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: כזית בשר הפורש מאבר מן החי — ר' אליעזר מטמא, ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי — ר' נחוניא מטמא, ר' אליעזר ור' יהושע מטהרין.

הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, בֵּין תַּנָּא קַמָּא לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, כְּזַיִת בָּשָׂר וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן, למחלוקת תנאים זו], אפשר לומר שבין תנא קמא לר' שמעון נמי [גם כן] הבדל זה שבדין כזית בשר ועצם כשעורה איכא בינייהו

הֲדַרַן עֲלָךְ הָעוֹר וְהָרוֹטֶב.