חולין קל״א

דַּאֲתוֹ לִידֵיהּ בְּטִבְלַיְיהוּ, וְקָסָבַר הַאי תַּנָּא: מַתָּנוֹת שֶׁלֹּא הוּרְמוּ – כְּמִי שֶׁהוּרְמוּ דָּמְיָין.

דאתו לידיה בטבלייהו [שבאו הפירות בתחילה לידיו של הכהן בטבלם], וקסבר האי תנא [וסבור תנא זה] כי מתנות שלא הורמו — כמי שהורמו דמיין [הן נחשבות], ולכך זכה בהם הכהן מן ההפקר (שהרי קדם לכל כהן אחר בתפיסתן), ומסירתם לכהן, אף שהם עדיין בטבלם, נחשבת כ"משעת הרמה", ולכך חייב בעל הבית על אכילתם. ומציעים עוד בבירור דברי רב חסדא,

תָּא שְׁמַע: הֲרֵי שֶׁאָנְסוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ גׇּרְנוֹ, אִם בְּחוֹבוֹ – חַיָּיב לְעַשֵּׂר, אִם בְּאַנְפָּרוּת – פָּטוּר מִלְּעַשֵּׂר.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: הרי שאנסו אנשי בית המלך את הבעלים למסור להם את גרנו (ערימת התבואה), אם היה זה בפרעון חובו, שהיה חייב להם סכום כסף מוגדר שנזקף עליו כחוב — הריהו חייב לעשר מתבואות אחרות שיש לו, כשיעור המעשרות שהיה מפריש מהתבואה שנלקחה ממנו. שהרי כבר נתחייב בהפרשת מעשרותיה, וכאילו מכרה לאחר. ואולם אם באנפרות [בשרירות] נלקחה ממנו התבואה בידי אנשי בית המלך — הריהו פטור מלעשר. ומתוך שחייב לשלם לכהן את מעשרות תבואה שנלקחה ממנו בפרעון חובו, נלמד שהרי זה ממון שיש לו תובעים (שאילולי היה צריך לשלם בעל כרחו, לא היה צריך להפריש תבואה ממקום אחר), ושלא כשיטת רב חסדא!

שָׁאנֵי הָתָם, דְּקָא מִשְׁתָּרְשִׁי לֵיהּ.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, משום שנמצא דקא משתרשי ליה [שהוא מרויח לו] בזה שנלקחה ממנו התבואה בחובו, שמעתה אין הוא צריך להפריש ממנה מעשרות שהתחייב כבר בהם. לכך אמרה הברייתא שחייב להפריש מעשרות ממקום אחר, ולא משום שהוא נתבע על ידי הכהנים לשלם להם.

תָּא שְׁמַע, אָמַר לוֹ: מְכוֹר לִי בְּנֵי מֵעֶיהָ שֶׁל פָּרָה, וְהָיָה בָּהֶן מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. לָקַח הֵימֶנּוּ בְּמִשְׁקָל – נוֹתְנָן לַכֹּהֵן, וּמְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: אמר לו ישראל לטבח "מכור לי בני מעיה של פרה" מסויימת, והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (קיבה) שלא ניתנו לכהן — הקונה הוא שנותנן את המתנות לכהן, והטבח אינו מנכה לו בשל כך מן הדמים ששילם עבור בני המעיים, שכן ידע הקונה שהקיבה נמצאת בבני המעיים ואינה בכלל המכירה. ואולם אם לקח (קנה) הימנו (ממנו) במשקל, ששילם עבור משקל מסויים של בני מעיים — הקונה אמנם נותנן לכהן את מתנותיו, ואולם הטבח מנכה לו את משקל הקיבה מן הדמים שקיבל.

אַמַּאי? לֶיהֱוֵי כְּמַזִּיק מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה אוֹ שֶׁאֲכָלָן! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִיתַנְהוּ בְּעֵינַיְהוּ.

ומעתה יש לשאול: אמאי [מדוע] נדרש הקונה לתת את הקיבה לכהן, ליהוי [יהא] נחשב הטבח שמכר בני מעיה של פרה עם הקיבה שבהם, כמזיק מתנות כהונה או שאכלן, שלשיטת רב חסדא הריהו פטור מלשלם. ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: שאני התם [שונה שם] הדין, שהקונה חייב לתת את מתנות הכהונה שבידו משום דאיתנהו בעיניהו [שהן נמצאות בעינן, שלא נאכלו או אבדו], ורב חסדא דיבר באופן שאינן בעין.

תָּא שְׁמַע: תִּשְׁעָה נִכְסֵי כֹהֵן – תְּרוּמָה, וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר, וְחַלָּה, רֵאשִׁית הַגֵּז, וּמַתָּנוֹת, וְהַדְּמַאי, וְהַבִּכּוּרִים, וְהַקֶּרֶן, וְהַחוֹמֶשׁ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת לענין דברי רב חסדא, ממה ששנינו: תשעה דברים הם נכסי כהן: התרומה, ותרומת מעשר, וחלה, ראשית הגז, ומתנות, והדמאי, והבכורים, ושווים של של נכסי הגר שנגזלו בידי אדם, ונשבע הגזלן לשקר שלא גזלו, ולאחר מכן מת הגר בלא יורשים, והודה הגזלן שנשבע לשקר שהריהו משלם לכהן את שווי הקרן של נכסי הגר, ובתוספת החומש (חמישית) שלהם.

לְמַאי, לָאו לְהוֹצִיאָן בְּדַיָּינִין? לָא, לִכְדִתְנַן: לָמָה אָמְרוּ נִכְסֵי כֹהֵן? שֶׁקּוֹנֶה בָּהֶן עֲבָדִים וְקַרְקָעוֹת וּבְהֵמָה טְמֵאָה, וּבַעַל חוֹב נוֹטְלָן בְּחוֹבוֹ, וְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְסֵפֶר תּוֹרָה.

ונברר: למאי [למה, לאיזה ענין] אמרו בדברים הללו שהם נכסי כהן? לאו [האם לא] לענין להוציאן בדיינין, ושלא כשיטת רב חסדא! ודוחים: לא, כוונת הדברים לכדתנן [לכמו ששנינו]: למה אמרו שהם נכסי כהן? שקונה בהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ובעל חוב של הכהן נוטלן בפרעון חובו, ואשה של כהן המתגרשת ממנו נוטלת מהם בכתובתה, ויכול הכהן לקנות בדמי אלה ספר תורה.

הָהוּא לֵיוָאָה דַּהֲוָה חָטֵף מַתְּנָתָא, אֲתוֹ אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב, אֲמַר לְהוּ: לָא מִסָּתְיֵיהּ דְּלָא שָׁקְלִינַן מִינֵּיהּ, אֶלָּא מִיחְטָף נָמֵי חָטֵיף?!

א מסופר: ההוא ליואה דהוה חטף מתנתא [לוי אחד שהיה חוטף מתנות כהונה, זרוע לחיים וקיבה] מידיהם של ילדים שהיו מוליכים את מתנות אביהם לכהן. אתו [באו] אמרו ליה [לו] לרב שכך נוהג אותו לוי. אמר להו [להם]: לא מסתייה [לא דיו] שכאשר הוא שוחט את בהמתו דלא שקלינן מיניה [שאין אנו לוקחים ממנו] מתנות כהונה, אלא הוא מיחטף נמי חטיף [לחטוף גם כן חוטף] מתנות הנשלחות לכהן?!

וְרַב, אִי אִיקְּרוֹ ״עַם״ – מִשְׁקָל נָמֵי לִשְׁקוֹל מִינַּיְיהוּ. אִי לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״ – רַחֲמָנָא פַּטְרִינְהוּ!

ושואלים: ולדעת רב, אי איקרו [אם הלוים נקראים] "עם" — משקל נמי לשקול מינייהו [שיקחו גם כן מהם] זרוע לחיים וקיבה, שהריהם בכלל הנאמר במצות נתינת זרוע לחיים וקיבה "מאת העם מאת זובחי הזבח" (דברים יח, ג). ואי לא איקרו [אם לא נקראים] הלוים "עם" — רחמנא פטרינהו [התורה פטרה אותם], ואין אנו עושים להם טובה אם איננו לוקחים מהם מתנות זרוע לחיים וקיבה!

מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי אִיקְּרוֹ ״עַם״ אִי לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״.

ומשיבים: מספקא ליה אי איקרו [מסופק היה לו לרב אם נקראים] הלוים "עם" אי לא איקרו [או לא נקראים] "עם". ומשום הספק פטר את הלוים מלתת מתנות לכהן, שהרי כלל הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

יָתֵיב רַב פָּפָּא וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רַב אִידִי בַּר אָבִין לְרַב פָּפָּא: אַרְבַּע מַתְּנוֹת עֲנִיִּים שֶׁבַּכֶּרֶם – הַפֶּרֶט, וְהָעוֹלֵלוֹת, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה; וְשָׁלֹשׁ שֶׁבַּתְּבוּאָה – הַלֶּקֶט, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה; שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן – הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה.

ב ובענין זה מסופר: יתיב [ישב] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] של רב. איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לרב פפא ממה ששנינו, ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, ואלו הן: הפרט (גרגרי ענבים מועטים הנושרים מן האשכול בזמן הבציר), והעוללות (אשכולות ענבים שאינם שלמים), והשכחה (אשכולות ענבים הנשכחים בכרם), והפאה (מעט אשכולות בקצה הכרם). ושלש מתנות עניים הן שבתבואה: הלקט (שיבולים הנושרות בזמן הקצירה) והשכחה, והפאה. שנים מתנות עניים הן שבפירות ה

כּוּלָּן אֵין בָּהֶם טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.

אילן: השכחה, והפאה. כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים, שאין לבעלים זכות בהם, אפילו זכות לחלק אותם לאדם מסויים, וכל הקודם וזכה בהן, הריהן שלו. ואפילו עני שבישראל שיש לו כרם או שדה תבואה או אילן חייב לתת מתנות עניים בפירותיו, ואם אינו נותנן — בית דין מוציאין מידו.

מַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ, לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי.

ואולם מעשר עני (המופרש מן התבואות והפירות בשנים השלישית והשישית לשנות השמיטה) המתחלק בתוך ביתו (שלא כשאר מתנות עניים הניתנות בהיות הפירות בשדה) — יש בו טובת הנאה לבעלים, שרשאי לתת את מעשר העני שברשותו לאיזה עני שירצה. ובדומה לשאר מתנות עניים, אפילו עני שבישראל אם אינו מפריש מפירותיו מעשר עני — בית הדין עומדים ומוציאין אותו מידו. ואילו שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה אינן כמתנות עניים, שאין מוציאין אותן לא מכהן אחד ליתנן לכהן אחר, ולא מלוי אחד ליתנן ללוי אחר. ועתה מפרשים את דברי ברייתא זו.

אַרְבַּע מַתָּנוֹת שֶׁבַּכֶּרֶם: הַפֶּרֶט, וְהָעוֹלֵלוֹת, וְהַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב: ״וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט״.

שנינו בה כי ארבע מתנות עניים הן שבפירות הכרם, הפרט, והעוללות, והשכחה, והפאה. ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שנאמר]: "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא יט, י)

וּכְתִיב: ״כִּי תִבְצֹר כַּרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל אַחֲרֶיךָ״, אָמַר רַבִּי לֵוִי: ״אַחֲרֶיךָ״ – זוֹ שִׁכְחָה.

— שמצוה להניח את העוללות לעני ("לא תעולל"), וכן את הפרט ("ופרט... לא תלקט"). ועוד כתיב [נאמר]: "כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, כא), אמר ר' לוי: "אחריך" — זו רמז לשכחה, שעומר השכחה הוא זה שנשכח מאחוריו של הקוצר, ואילו זה שלפניו — אינו שכחה. ובאשר למקור מצות

פֵּאָה – גָּמַר ״אַחֲרֶיךָ״ ״אַחֲרֶיךָ״ מִזַּיִת, דִּכְתִיב: ״כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ.

פאה שחייבים גם בה בפירות הכרם — גמר [למד] בגזירה שווה "אחריך" "אחריך" ממה שנאמר בזית, דכתיב [שנאמר]: "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים שם, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הלשון "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו אלא תשאיר פאה.

שְׁלֹשָׁה שֶׁבַּתְּבוּאָה: הַלֶּקֶט,

ועוד שנינו בברייתא כי שלשה מתנות עניים הן שבתבואה, והן: הלקט,

הַשִּׁכְחָה, וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב: ״וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ וְגוֹ׳״, ״כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה״.

השכחה, והפאה, ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שכן נאמר] "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב) — הרי אלה מצוות פאה ולקט. ועוד נאמר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) — הרי זו מצות שכחה.

שְׁנַיִם שֶׁבָּאִילָן: הַשִּׁכְחָה וְהַפֵּאָה, דִּכְתִיב ״כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפָאֵר אַחֲרֶיךָ״, וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֶׁלֹּא תִּטּוֹל תִּפְאַרְתּוֹ מִמֶּנּוּ, ״אַחֲרֶיךָ״ – זוֹ שִׁכְחָה.

ועוד שנינו בברייתא בענין מתנות עניים כי שנים הן שמצוותן באילן: השכחה והפאה, דכתיב [שכן נאמר] "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם כד, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הכתוב "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו, אלא הותר פאה בפירות האילן, והנאמר "אחריך" — זה שכחה.

וְכוּלָּן אֵין בָּהֶן טוֹבַת הֲנָאָה לִבְעָלִים, מַאי טַעְמָא? ״עֲזִיבָה״ כְּתִיבָא בְּהוּ.

וכולן, כל מתנות העניים, אין בהן טובת הנאה לבעלים, שאין בידי הבעלים לתיתן דווקא למי שהם רוצים, אלא כל עני זכאי בהן, ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מקור] הדבר? שכן לשון "עזיבה" ("תעזוב אותם") כתיבא בהו [נאמרה בהן].

וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דִּכְתִיב: ״וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם״, לְהַזְהִיר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ.

ועוד שנינו בברייתא כי אפילו עני שבישראל אם יש לו שדה או כרם, מוציאין אותו את מתנות העניים מידו, דכתיב [שכן נאמר] "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" — להזהיר אף את העני על התבואה והפירות שלו לתת מהם מתנות עניים.

וּמַעְשַׂר עָנִי הַמִּתְחַלֵּק בְּתוֹךְ הַבַּיִת יֵשׁ בּוֹ טוֹבַת הֲנָאָה לַבְּעָלִים, מַאי טַעְמָא? ״נְתִינָה״ כְּתִיבָא בֵּיהּ.

ועוד שנו בברייתא כי מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, שיכול לתת אותו לכל עני שירצה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שכן במעשר עני לשון "נתינה" כתיבא ביה [כתובה בו] ("כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". שם כו, יב).

וַאֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אִילְעָא: גָּמַר ״לַגֵּר״ ״לַגֵּר״ מֵהָתָם, מָה לְהַלָּן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ, אַף כָּאן מוּזְהָר עָנִי עַל שֶׁלּוֹ.

ובענין ששנינו כי אפילו עני שבישראל מוציאין אותו את מעשר העני מידו, אמר ר' אילעא, גמר [למד בגזירה שווה] מן המלים "לגר" "לגר" מהתם [משם, ממצות לקט], מה להלן [שם], במצות לקט — מוזהר עני על שלו, לתת מתבואתו ופירותיו לקט, אף כאן במצות מעשר עני — מוזהר עני על שלו.

וּשְׁאָר מַתְּנוֹת כְּהוּנָּה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן לֹא מִכֹּהֵן לְכֹהֵן וְלֹא מִלֵּוִי לְלֵוִי. הָא מִלֵּוִי לְכֹהֵן מוֹצִיאִין, אַלְמָא אִיקְּרוּ ״עַם״.

ועוד שנינו בברייתא כי שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ומדייקים: דווקא מאלה אין מוציאים, הא [הרי] מלוי לכהן — מוציאין, אלמא [מכאן] נסיק כי הלויים איקרו [נקראים] "עם", ולכך נוטלים מהם את המתנות, שכן נאמר במתנת זרוע לחיים וקיבה "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע לחיים והקיבה" (שם יח, ג). ושלא כרב שהסתפק אם הלויים נקראים "עם"!

כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן.

ודוחים: אין הכוונה בברייתא למתנות זרוע לחיים וקיבה ממש אלא בשאר מתנות כהונה כגון (כמו, בדומה) הזרוע לחיים וקיבה, ואולם לא זרוע לחיים וקיבה עצמם. ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון.

מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן דְּלֵוִי הוּא? כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, דְּתַנְיָא: תְּרוּמָה לַכֹּהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לַלֵּוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אַף לַכֹּהֵן.

ותוהים: מעשר ראשון של לוי הוא ומדוע מוציאים אותו מידו? ומשיבים: שיטת הברייתא כדעת ר' אלעזר בן עזריה הסבור כי מעשר ראשון ניתן לכהן ולא ללוי. דתניא [שכן שנויה ברייתא] התרומה — ניתנת לכהן, מעשר ראשון — ללוי, אלה דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון אף שנאמר בתורה שהוא ניתן ללוי, הריהו ניתן אף לכהן, שכן במקומות רבים נקראים הכהנים "לויים".

אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אַף לַכֹּהֵן, לַכֹּהֵן וְלֹא לַלֵּוִי מִי אָמַר? אִין, לְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא.

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' אלעזר בן עזריה כי מעשר ראשון ניתן אף לכהן, ואולם שיהא ניתן רק לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר, ואיך אם כן מוציאים את המעשר הראשון מידי הלוי לתתו לכהן? ומשיבים: אין [כן], אכן מעיקר הדין אין מוציאים מן הלוי כדי לתיתו לכהן, ואולם מדובר לבתר דקנסינהו [לאחר שקנסם] עזרא את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון, מפני שלא עלו לארץ ישראל.

אֵימַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא – דְּלָא יָהֲבִינַן לְהוּ מִשְׁקַל מִינַּיְיהוּ מִי אָמַר?! אֶלָּא, כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – רֵאשִׁית הַגֵּז.

ושואלים: אימר דקנסינהו [אמור שקנסם] עזרא — דלא יהבינן להו [שלא ניתן להם] מעשר ראשון, ואולם משקל מינייהו [לקחת מהם] מעשר ראשון שכבר ניתן להם, ולתיתו לכהנים, מי [האם] גם כן אמר?! אלא יש להציע הסבר אחר: אין כוונת דברי הברייתא לזרוע לחיים וקיבה ממש, אלא לשאר מתנות כהונה שהן כגון זרוע לחיים וקיבה, ולא זרוע לחיים וקיבה ממש, ומאי ניהו [ומה הוא] — ראשית הגז. שבמצוה זו נאמר "וראשית גז צאנך תתן לו" (שם יח, ד), ולא נאמר בה "מאת העם", לכך אף הלוי חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, ומוציאים אותה מתחת ידו.

תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא בִּקְדוּשָּׁה, כְּגוֹן תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה – מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדָם, וְכׇל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּקְדוּשָּׁה, כְּגוֹן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה – אֵין מוֹצִיאִין אוֹתוֹ מִיָּדָם.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא, זה הכלל: כל דבר שהוא בקדושה שאסור באכילה למי שאינם כהנים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה — מוציאין אותן מידם של לויים לתיתם לכהן. וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה (שהרי הן באות מבהמות של חולין) — אין מוציאין אותו מידם של הלויים לתיתן לכהנים. משום שאין הלויים נקראים "עם", ואינם נכללים איפוא בציווי "מאת העם". ושלא כדברי רב שהסתפק אם הם נקראים "עם"! ודוחים: אין הכוונה לזרוע לחיים וקיבה, אלא לשאר מתנות כהונה, שהן

כְּגוֹן זְרוֹעַ וְלֹא זְרוֹעַ, וּמַאי נִיהוּ – מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, וּלְבָתַר דְּקַנְסִינְהוּ עֶזְרָא.

כגון זרוע לחיים וקיבה, ואולם הן לא ממש זרוע לחיים וקיבה, ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון, ומדובר לבתר דקנסינהו [ולאחר שקנסם] עזרא, שלא יתנו להם עוד את המעשר הראשון אלא לכהנים. ואולם אם כבר ניתן מעשר ראשון ללוי — אין מוציאים מידו, שעל כך לא גזר עזרא.

תָּא שְׁמַע: הַשּׁוֹחֵט לְכֹהֵן וּלְגוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב? לָא תֵּימָא הָא לְלֵוִי וּלְיִשְׂרָאֵל חַיָּיב, אֶלָּא אֵימָא: הָא לְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא: ישראל השוחט בהמה לכהן וכן אם שוחט לגוי — הריהו פטור מן המתנות, שהן כהן והן גוי פטורים מנתינת מתנות כהונה. ונדייק: הא [הרי] אם שחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, ומוציאים מתחת ידו, והרי שלוי הוא בכלל "עם" שלא כרב שהסתפק בדבר! ודוחים: אין זו קושיה על דברי רב, שכן לא תימא [אל תאמר] בדיוק דברי הברייתא הא [הרי] מכאן שהשוחט ללוי ולישראל חייב, אלא כך אימא [אמור]: הא [הרי] מכאן שהשוחט לישראל — חייב במתנות כהונה.

אֲבָל לְלֵוִי מַאי פָּטוּר? אִי הָכִי, לִיתְנֵי ״הַשּׁוֹחֵט לַלֵּוִי וְלַגּוֹי פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת״. וְעוֹד, הָא תַּנְיָא: הַשּׁוֹחֵט לַכֹּהֵן וְלַגּוֹי – פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, לַלֵּוִי וּלְיִשְׂרָאֵל – חַיָּיב! תְּיוּבְתָּא דְּרַב.

ומקשים על הסבר זה: אבל ללוי מאי [מה] יהא הדין — שהשוחט לו בהמה הריהו פטור ממתנות כהונה, אי הכי, ליתני [אם כן, שישנה] בברייתא "השוחט ללוי ולגוי פטור מן המתנות", ומכאן נדע שהוא הדין בשוחט לכהן! ועוד: הא תניא [הרי שנינו בברייתא] במפורש שהשוחט לכהן ולגוי — אכן פטור מן המתנות, ואולם השוחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי

אָמַר לְךָ רַב: תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: ״וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ״ – זֶה לִפְנַי וְלִפְנִים.

רב! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב כי אמנם דברי ברייתא זו הינם שלא כדבריו, ואולם מחלוקת תנאי [תנאים] היא השאלה אם הלויים נקראים "עם". דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בסיכום סדר העבודה ביום הכיפורים "וכיפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג): "וכפר את מקדש הקדש" — זה לפני ולפנים, שקרבנות הפר והשעיר של יום הכפורים מכפרים על טומאה שאירעה בקודש הקדשים.

״אֹהֶל מוֹעֵד״ – זֶה הֵיכָל, ״מִזְבֵּחַ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲזָרוֹת, ״כֹּהֲנִים״ – כְּמַשְׁמָעוֹ, ״עַם הַקָּהָל״ – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ הַלְוִיִּם.

"אהל מועד" — זה היכל, שהם מכפרים על טומאה שאירעה בו. "מזבח" — כמשמעו, שהם מכפרים על טומאה שהיתה בעבודות שבמזבח. "יכפר" — אלו עזרות שבמקדש, שהם מכפרים את הטומאה שאירעה בהן. "ועל הכהנים" — כמשמעו, אם שגגו ונכנסו טמאים לעזרה. "ועל כל עם הקהל" — אלו ישראל, "יכפר" — אלו הלוים.

וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״יְכַפֵּר״ – אֵלּוּ עֲבָדִים. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר אִיקְּרוֹ ״עַם״, וּמָר סָבַר לָא אִיקְּרוֹ ״עַם״.

ותניא אידך [ושנינו עוד ברייתא אחרת] בדרשת כתוב זה: "יכפר" — אלו עבדים כנענים שבידי ישראל, שחייבים במקצת מצוות, ונדרשת גם עליהם כפרה. וטעם הדבר שבברייתא זו לא נדרש הכתוב ללויים כבברייתא הקודמת, אלא לעבדים כנענים, מאי לאו [האם לא] משום שבהא קמיפלגי [בזה הן הברייתות הללו, חלוקות], דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור] כי הלוים איקרו [נקראים] "עם", ונכללים הם בכתוב "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על עבדים כנענים. ואילו מר סבר [חכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] כי הלוים לא איקרו [אינם נקראים] "עם", ואין הם נכללים בדרשת "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על הלויים.

וְרַב, אִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא – לֵימָא, וְאִי סְבִירָא לֵיהּ כְּהַאי תַּנָּא – לֵימָא! מְסַפְּקָא לֵיהּ אִי כְּהַאי תַּנָּא אִי כְּהַאי תַּנָּא.

ושואלים: ורב המסתפק אם הלויים נקראים "עם", עתה שראינו כי חלוקים תנאים בשאלה זו, אי סבירא ליה כהאי תנא [אם סבור הוא כתנא זה, אחד מהם] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה, ואי סבירא ליה כהאי תנא [ואם סבור הוא כתנא זה, האחר] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה! ומסבירים: מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא [מסופק לו לרב אם ההלכה כתנא זה אם כתנא זה].

דְּרַשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא.

ובהכרעת הנדון דרש מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שספק אם הלויים נקראים "עם", ולכך אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלמן לכהנים.

עוּלָּא הֲוָה יָהֵיב מַתְּנָתָא לְכָהַנְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְעוּלָּא: מִנְחַת כֹּהֶנֶת – נֶאֱכֶלֶת, מִנְחַת כֹּהֵן – אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת.

א ועוד בענין מתנות כהונה למי שאינו כהן, נמסר כי עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא [היה נותן מתנות כהונה לכהנת, בת כהן], אף שהיא נשואה לישראל, איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא על הנהגתו זו ממה ששנינו כי שיריי מנחת כהנת — נאכלת, כשיירי מנחת ישראל. ואילו שיירי מנחת כהן — אינה נאכלת, שכן נאמר במנחת כהן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז).

וְאִי אָמְרַתְּ ״כֹּהֵן״ וַאֲפִילּוּ כֹּהֶנֶת, וְהָכְתִיב: ״וְכׇל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל״! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי,

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאפשר לתת מתנות כהונה לבת כהן משום שבכל מקום שנאמר בתורה "כהן" הכוונה היא: ואפילו כהנת, והכתיב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ומעתה גם שיירי מנחת כהנת לא ייאכלו! אמר ליה [לו] עולא לרבא בתשובה: רבי,