חולין קכ״ח

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם אוֹחֵז בַּקָּטָן וְגָדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וְאִם לָאו – אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.

שכן הלכה היא שכל הדברים שאוחזים בהם כשנוטלים את האוכל ("ידות האוכלים") נחשבים כחיבור לגוף האוכל לענין הטומאה, שאם נגעה בהם הטומאה, נטמא גוף האוכל בכך. ואף אם נגע ב"יד" מי שטבל לטומאתו ואולם עדיין לא העריבה שמשו ("טבול יום"), נפסל בכך הפרי עצמו. וכן אם נגע בפרי, נפסלה בכך ה"יד". ואולם באוכל שנחלק ר' מאיר אומר: אם כשהוא אוחז בחלק הקטן ובאותה עת החלק הגדול עולה עמו — הרי הוא כמוהו, ואם לאו — אינו כמוהו. והרי זה שלא כשיטתו של ר' מאיר במשנתנו שאין האבר המדולדל צריך הכשר, משום שהריהו כחלק מגוף הבהמה, אף שכשאוחז בחלק הקטן אין החלק הגדול עולה עמו.

וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

ואמר ר' יוחנן בתשובה לסתירה זו: מוחלפת השיטה, במסכת טבול יום החליף ר' מאיר את שיטתו, ואולם בכלל שיטתו היא שבמקרה של חלק קטן שאוחזים בו ובאותה עת אין החלק הגדול עולה עמו, הריהו כמותו. הרי שר' יוחנן מפרש את שיטת ר' מאיר שבמשנתנו כדרך שפירשה אביי.

וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּילְמָא שָׁנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין טְבוּל יוֹם לִשְׁאָר טוּמְאוֹת.

ושואלים על הסתירה שהראה ר' יוחנן בדברי ר' מאיר במשנתנו לבין דבריו במסכת טבול יום: ומאי קושיא [ומה קושיה] היא זו? דילמא שני ליה [שמא שונה לו] לר' מאיר הדין בין טומאתו של טבול יום שהיא קלה ביותר (שהרי כבר טבל מטומאתו, ואין הוא ממתין אלא להערב שמש בלבד, כדי לאכול מן הקדשים), ולכך יש מקום להקל ולומר שכאשר נגע הטבול יום בחלק האחד, אין החלק האחר נפסל בכך. לבין שאר טומאות, כבמשנתנו בנגיעת אדם בטומאה חמורה, שסבור ר' מאיר שנגיעה בחלק האחד נחשבת כנגיעה בחלק האחר. ומשיבים: אין להבחין בין זה לזה, שכן

תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: אֶחָד טְבוּל יוֹם וְאֶחָד שְׁאָר טוּמְאוֹת.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: אחד (בין) טבול יום ואחד (ובין) שאר טומאות דינם שווה, שהדבר שנחשב כנגיעה בזה (בטומאה החמורה), הריהו נחשב כנגיעה גם בזה (בטומאה הקלה, כטבול יום).

וְדִילְמָא, לְרַבִּי לָא שָׁנֵי לֵיהּ, וּלְרַבִּי מֵאִיר שָׁנֵי לֵיהּ?

ומקשים עוד: מה תשובה היא זו, דילמא [שמא] אמנם לדעת רבי לא שני ליה [אין שונה לו] בין טבול יום (הקל) לשאר טומאות (החמורות), ואולם לדעת ר' מאיר שני ליה [שונה לו] בין זה לזה, ואין איפוא מקום לסתירה שהראה ר' יוחנן?

אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי רַבִּי מוּחְלֶפֶת הַשִּׁיטָה.

אמר ר' יאשיה, הכי [כך] אמר ר' יוחנן: לדברי רבי הסבור ששוות הן טומאת הטבול יום ושאר הטומאות לענין זה, נמצא שלפנינו סתירה בדברי ר' מאיר, ולכך יש צורך לומר שמוחלפת השיטה של ר' מאיר במשנה במסכת טבול יום, ממה ששנה במסכתנו.

רָבָא אָמַר: בְּיֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, קָמִיפַּלְגִי.

א ועוד הסבר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון שבמשנתנו. רבא אמר: אין המדובר במשנתנו אלא כשנזל דם השחיטה על גוף הבהמה ולא על האבר המדולדל, וכמו כן הכל מודים כי הבהמה נעשית יד אף לאבר מסויים שבה, ואולם בשאלה האם יש "יד" דווקא לענין הבאת והוצאת טומאה ואילו לענין הכשר לטומאה אומרים אנו שאין יד להכשר, קמיפלגי [חלוקים הם].

מָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר, וּמָר סָבַר יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.

שמר סבר [חכם זה, ר' שמעון, סבור] שיש "יד" דווקא לענין הטומאה ואולם אין "יד" להכשר, ואילו מר סבר [חכם זה, ר' מאיר סבור] שיש "יד" הן לענין הטומאה והן לענין הכשר.

רַב פָּפָּא אָמַר: בְּהֶכְשֵׁר קוֹדֶם מַחְשָׁבָה קָמִיפַּלְגִי.

ב ומציעים עוד הסבר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון שבמשנתנו. רב פפא אמר: לדעת הכל יש "יד" להכשר כשם שיש "יד" לטומאה, ואולם במשנתנו מדובר במקרה שכבר הוכשר האבר המדולדל בדם השחיטה, אך היה ההכשר לפני שחשב על אבר זה להאכילו לגוי. ובשאלת הכשר קודם מחשבה אם נחשב להכשר, קמיפלגי [חלוקים הם]. שר' שמעון סבור שכיון שבשעת ההכשר עדיין לא היה ראוי אבר זה לקבל טומאה (שהרי באותה עת עדיין לא חשב עליו לאכילה), ומן הסתם אינו עומד לאכילה (שהרי אף לבן נח אסור הוא), לכך אין זה הכשר ראוי. ואילו ר' מאיר סבור שחל ההכשר לענין זה שכאשר יחשוב על האבר לאכילה, יהא זה ראוי לקבל טומאה.

דִּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: כָּךְ הָיָה רַבִּי עֲקִיבָא שׁוֹנֶה – חֵלֶב שְׁחוּטָה בַּכְּפָרִים צָרִיךְ מַחְשָׁבָה, וְאֵין צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, שֶׁכְּבָר הוּכְשַׁר בַּשְּׁחִיטָה.

דתנן [שכן שנינו] בדינו של חלב בהמה טהורה, שאמר ר' יהודה: כך היה ר' עקיבא שונה, החלב של בהמה שחוטה בכפרים, שבהם מעטים הם האנשים, ורב הוא הבשר, ולכך אין אנשים שבכפרים אוכלים מן החלב — אין החלב מוגדר כ"אוכל" לענין קבלת טומאה. ולכך על מנת שיקבל טומאת אוכלים צריך מחשבה להאכילו. ואולם אין החלב צריך הכשר כדי לקבל טומאה, משום שכבר הוכשר בשחיטה, אף שהוכשר לקבל טומאה לפני שהוגדר כ"אוכל".

אָמַרְתִּי לְפָנָיו: לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ, עוּלְשִׁין שֶׁלִּקְּטָן וְהִדִּיחָן לַבְּהֵמָה, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לָאָדָם – צְרִיכוֹת הֶכְשֵׁר שֵׁנִי. וְחָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּרַבִּי יְהוּדָה.

אמרתי לפניו: למדתנו רבינו כי עשבי העולשין שלקטן מן השדה והדיחן במים כדי לתיתם כאוכל לבהמה (ואין דבר העומד למאכל בהמה נחשב כ"אוכל" לענין קבלת טומאת אוכלים), ואחר כך נמלך עליהן למאכל אדם — הרי אלה צריכות הכשר שני. שיחזור ויתן עליהם אחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה, שכן אין ההדחה הראשונה נחשבת לכך. וטעם הדבר: משום שההכשר צריך להיות אחרי המחשבה ולא לפניה. וחזר ר' עקיבא מהדרך שבה שנה את דבריו הקודמים, להיות שונה כר' יהודה.

מָר סָבַר לַהּ כְּמֵעִיקָּרָא, וּמָר סָבַר לַהּ כַּחֲזָרָה.

ובכך נחלקו ר' מאיר ור' שמעון: שמר סבר לה [חכם זה, ר' מאיר, סבור הוא] כדרך ששנה ר' עקיבא מעיקרא [מתחילה], ומר סבר לה [וחכם זה, ר' שמעון, סבור הוא] כדרך ששנה ר' עקיבא לאחר חזרה.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר: בְּנִתְקַנֵּחַ הַדָּם בֵּין סִימָן לְסִימָן קָמִיפַּלְגִי.

ג ומביאים הצעת פירוש חמישית בהסבר מחלוקת ר' מאיר ור' שמעון. רב אחא בריה [בנו] של רב איקא אמר: מדובר במשנתנו כאשר אמנם נזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, ודם שחיטה מכשיר את דבר המאכל לקבל טומאה. ואולם כאן מדובר בזמן שנתקנח (התנגב, הוסר) הדם בין שחיטתו של הסימן הראשון לשחיטתו של הסימן השני. שהרי אין השחיטה המכשרת את הבהמה אלא זו שנשחטו בה שני הסימנים (קנה וושט) או רובם. שבזאת קמיפלגי [חלוקים הם],

מָר סָבַר יֶשְׁנָהּ לִשְׁחִיטָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, וְהַאי דַּם שְׁחִיטָה הוּא, וּמָר סָבַר אֵינָהּ לִשְׁחִיטָה אֶלָּא לְסוֹף, וְהַאי דַּם מַכָּה הוּא.

מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] כי ישנה לשם "שחיטה" במשך כל זמן שחיטתם של שני הסימנים, מתחלה ועד סוף, ולכן האי [זה] הדם של הסימן הראשון שנזל על האבר "דם שחיטה" הוא נחשב. ואילו מר סבר [חכם זה, ר ' שמעון, סבור] כי אינה לשם "שחיטה" אלא לסוף, ולכן האי [זה] הדם של הסימן הראשון בלבד, אין זה דם שחיטה אלא דם מכה הוא, שאינו מכשיר.

רַב אָשֵׁי אָמַר: בִּשְׁחִיטָה מַכְשֶׁרֶת וְלֹא דָּם קָמִיפַּלְגִי.

ד ועוד הצעת פירוש, שישית במספר, למחלוקת ר' מאיר ור' שמעון. רב אשי אמר: מדובר במקרה שבו דם השחיטה אכן נזל על האבר המדולדל, ואולם נחלקו ר' מאיר ור' שמעון בשאלה העקרונית האם השחיטה עצמה היא המכשרת את בשר הבהמה לקבל טומאה, ולא דם השחיטה הוא המכשיר, בכך קמיפלגי [חלוקים הם]. שלדעת ר' שמעון אין דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה (שאין הוא נחשב כ"משקה"), אלא השחיטה מתוך שהיא מכשירה את הבשר לאכילה הריהי גם מכשירתו לקבל טומאה (בכך שנקרא הוא מעתה "אוכל"). והאבר המדולדל, שאינו מותר לאכילה על ידי שחיטת הבהמה, כמו כן אין הוא מוכשר לטומאה בשחיטתה. ואילו ר' מאיר סבור שדם השחיטה נקרא "משקה" והריהו מכשיר את האבר לקבל טומאה.

בָּעֵי רַבָּה: בְּהֵמָה בְּחַיֶּיהָ, מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לְאֵבֶר? תֵּיקוּ.

ה למעלה הובא הסברו של רבה שר' מאיר סבור שבהמה נעשית "יד" לאבר שבתוכה. ובבירור דעתו זו של ר' מאיר בעי [שאל] רבה: בהמה שיש בה אבר אחד מדולדל ונגעה בה טומאה בחייה, ולא בשעת שחיטתה, מהו דינה לענין שתעשה "יד" לאבר שבה, להעביר אליו את הטומאה? שהרי הבהמה עצמה אינה נטמאת (כיון שחיה היא), ואילו האבר המדולדל שבה ראוי לקבל טומאת אוכלים. בעיה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר אַבָּיֵי: הֲרֵי אָמְרוּ, קִישּׁוּת שֶׁנְּטָעָהּ בְּעָצִיץ וְהִגְדִּילָה וְיָצָאת חוּץ לֶעָצִיץ – טְהוֹרָה.

ו ועוד בעיה דומה, לשיטת ר' שמעון. אמר אביי: הרי אמרו חכמים במשנה כי הקישות (קישוא) טמאה שנטעה בעציץ שאינו מנוקב, והריהי נחשבת כתלושה, וראויה איפוא לקבל טומאה ככל דבר מאכל אחר, והגדילה בעציץ, ויצאת (יצאה) אל מחוץ לעציץ והריהי נוטה מעל הקרקע — כל הקישות כולה טהורה. שכן הצמח כולו (אף החלק שבתוך העציץ) כיונק מן הקרקע, ונחשב כמחובר לקרקע, ונטהר מטומאתו.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מָה טִיבָהּ לְטַהֵר? אֶלָּא הַטָּמֵא בְּטוּמְאָתוֹ, וְטָהוֹר בְּטׇהֳרָתוֹ.

אמר ר' שמעון: וכי מה טיבה (עניינה) של טומאת הקישות שבעציץ לטהר בכך? אלא החלק הטמא שבעציץ ישאר בטומאתו, והחלק הטהור שיצא לחוץ ישאר בטהרתו.

בָּעֵי אַבָּיֵי: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.

ומעתה בעי [שאל] אביי לדעת ר' שמעון: מהו הדין לענין שתעשה חלק הקישות שיצאה אל מחוץ לעציץ "יד" לחברתה (לחלק שבתוך העציץ), שאם נגעה טומאה בחלק הקישות שמחוץ לעציץ ייטמא בכך החלק שבתוך העציץ? אף שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הֲרֵי אָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַחֲצִי דַלַּעַת אֲסָרָהּ, בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה:

ז עוד בעיה לשיטת ר' שמעון, אמר ר' ירמיה: הרי אמרו חכמים כי המשתחוה לחצי דלעת — אסרה לחצי דלעת זו בהנאה, משום עבודה זרה, ואולם חציה השני של הדלעת לא נאסר בהנאה. ומעתה בעי [שאל] ר' ירמיה:

מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.

לדעת ר' שמעון שאין איסורי הנאה מטמאים טומאת אוכלים (כמובא להלן קכט,א), מהו הדין לענין שתעשה אותה חצי דלעת שנאסרה בהנאה "יד" לחברתה (חציה השני של הדלעת, שלא נאסרה בהנאה), שאם נגעה טומאה בחצי האסור בהנאה, תעבור הטומאה אל החצי המותר בהנאה. אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אָמַר רַב פָּפָּא: הֲרֵי אָמְרוּ יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעוֹרֶה בִּקְלִיפָּתָהּ – רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אִם יָכוֹל לִחְיוֹת – טָהוֹר, וְאִם לָאו – טָמֵא.

א ומביאים עוד בעיה דומה. אמר רב פפא, הרי אמרו חכמים במשנה כי יחור (ענף) של עץ התאנה שיש עליו תאנים, שנפשח (נחתך מן העץ) ואולם הוא עדיין מעורה (מחובר) בקליפתה של התאנה — ר' יהודה מטהר את פירות התאנים שעל הענף, שאינן מקבלות טומאה, כיון שהריהן נחשבות כמחוברות לעץ. ואילו חכמים אומרים שאם כשיקשרו את הענף לעץ יכול הוא לחיות ולהוציא פירות — הריהו נחשב כמחובר לעץ, וכל הנמצא עתה עליו טהור, ואם לאו [לא] שאין הוא מוציא פירות לאחר שיקשרוהו לעץ — הריהו טמא.

בָּעֵי רַב פָּפָּא: מַהוּ שֶׁיֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֵירוֹ? תֵּיקוּ.

בעי [שאל] רב פפא: לדעת חכמים המבחינים בין ענף שיכול לחיות לבין ענף שאין יכול לחיות, מהו הדין במקרה של ענף שנחתך מן העץ והריהו יכול לחיות, ומן הענף הזה נחתך ענף אחר שאיננו יכול לחיות ומחובר בקליפתו של הענף הראשון (ולכך הוא נחשב כתלוש, המקבל טומאה). אם נגעה טומאה בענף הראשון האם יש מקום לומר שיעשה ענף זה "יד" לחבירו, לענף התלוש, וייטמא? אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, הֲרֵי אָמְרוּ: אֶבֶן שֶׁבַּזָּוִית, כְּשֶׁהוּא חוֹלֵץ – חוֹלֵץ אֶת כּוּלָּהּ, וּכְשֶׁהוּא נוֹתֵץ – נוֹתֵץ אֶת שֶׁלּוֹ וּמַנִּיחַ אֶת שֶׁל חֲבֵירוֹ.

ב ועוד בעיה דומה. אמר ר' זירא: הרי אמרו חכמים במשנה כי אבן גדולה שנתונה בזוית הכותל שבין בית זה לבית שכנו, והריהי נראית בשני הבתים. ונמצא נגע בית באבן זו, כשהוא חולץ את האבן ממקומה — הריהו חולץ את האבן כולה, ואף את חלק האבן הנתון בבית שכנו. ואולם כשהוא נותץ את כל הבית — הריהו נותץ רק את הבית שלו, ובכלל זה את חלק האבן שבביתו (שהריהי "אבן המנוגעת"), ומניח מלנתוץ את הבית של חבירו, ואף לא את חלק האבן שבבית השכן (שאין היא בכלל "אבן המנוגעת").

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: מַהוּ שֶׁתֵּעָשֶׂה יָד לַחֲבֶרְתָּהּ? תֵּיקוּ.

ומעתה בעי [שאל] ר' זירא: מהו הדין לענין שתעשה חלק האבן הנתונה בבית שכנו "יד" לחברתה (חלק האבן שבבית המנוגע), ולענין שתוציא ה"יד" את הטומאה אל הנוגע ב"יד". ויהא הבא אל בית השכן נטמא, כדרך שנטמא הבא אל הבית המנוגע. או שאין אנו אומרים דין "יד" בטומאת נגעי בתים. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד, תישאר] במקומה.

מֵתָה הַבְּהֵמָה. מַאי אִיכָּא בֵּין אֵבֶר מִן הַחַי לְאֵבֶר (שֶׁל) [מִן] הַנְּבֵלָה?

ג שנינו במשנתנו כי אם מתה הבהמה, הבשר המדולדל צריך הכשר כדי לקבל טומאת אוכלים, ואילו האבר המדולדל אמנם מטמא משום אבר מן החי (שהריהו ככל אבר שפרש מן החי), ואולם הוא אינו מטמא משום אבר הנבילה. ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל הלכתי יש] בין טומאת אבר מן החי לטומאת אבר של הנבלה, והרי זו וזו טומאה חמורה היא?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ (מֵאֵבֶר בְּהֵמָה), דְּאִילּוּ בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבֶר מִן הַחַי – לֹא מְטַמֵּא, מֵאֵבֶר מִן הַנְּבֵלָה – מְטַמֵּא.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי בשר הפורש ממנו, מאבר הבהמה. שאילו בשר הפורש מאבר מן החי — לא מטמא. שהרי אף אם פרש הבשר מן הבהמה עצמה, אין הוא מטמא. בעוד שהבשר הפורש מאבר מן הנבלה — הריהו מטמא אם יש בו שיעור כזית, שהרי בשר נבילה הוא.

אֵבֶר מִן הַחַי דִּמְטַמֵּא, מַאי קְרָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״.

ושבים לדון בעיקרה של טומאת אבר מן החי שאמרנו בו שהוא מטמא, מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? אמר רב יהודה, אמר רב: נאמר בתורה בפרשת טומאת הנבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאוכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). וממה שנאמר "וכי ימות מן הבהמה" ולא "וכי תמות בהמה" למדים שבכלל טומאה זו גם אבר מן הבהמה שמת (שנתלש ממנה, ובכך חדל להיות חלק מבעל חיים חי). ו

וְהַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ לִכְאִידַּךְ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מִקְצָת בְּהֵמָה מְטַמְּאָה, וּמִקְצָת בְּהֵמָה אֵינָהּ מְטַמְּאָה, וְאֵיזוֹ זוֹ? זוֹ טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ!

מקשים: כיצד דורש כן רב יהודה בשם רב מן הכתוב הזה, והרי האי [זה] הפסוק מיבעי ליה לכאידך [נצרך לו הפסוק לדין אחר] של רב יהודה שאמר בשם רב, שכן אמר רב יהודה שכך אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא היא שנויה]: "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" — מן הבהמה, ולא כל הבהמה, יש מקצת (חלק) ממיני הבהמה שמטמאה במותה בטומאת נבילה, ויש מקצת (חלק) ממיני הבהמה שאינה מטמאה במותה בטומאת נבילה. ואיזו זו הבהמה שאינה מטמאה? זו בהמה טרפה ששחטה. שאף שאין השחיטה מתירה את הבהמה לאכילה (שהרי טריפה היא), מכל מקום היא מועילה להוציאה מכלל טומאת נבילה.

אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״מִבְּהֵמָה״, מַאי ״מִן הַבְּהֵמָה״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי.

ומשיבים: אם כן, שרק לדרשה זו בא הכתוב, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "וכי ימות מבהמה", מאי [מה] מלמדנו הכתוב "וכי ימות מן הבהמה" שהוא לשון יתר? שמע מינה [למד מכאן] כי תרתי [שתי] דרשות יש בו, והדרשה השנית היא לענין טומאת אבר מן החי.

אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּשָׂר נָמֵי? לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֲלִיפִין, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.

ומקשים : אי הכי [אם כך] הוא שלמדים אנו מן הכתוב "מן הבהמה" שאף אבר מן החי מטמא בטומאת נבילה, מעתה נאמר כי אפילו בשר שפרש מן החי נמי [גם כן] יטמא בטומאת נבילה, שיילמד אף הוא מכתוב זה! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא בטומאת נבילה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "וכי ימות מן הבהמה" — מה מיתה הריהי דבר שאינה עושה חליפין, שהרי אין שבים ונוצרים חיים חדשים בדבר שמת. אף כל המטמא בטומאת נבילה הוא זה שבמותו אינו עושה חליפין, כאבר שפרש מן החי, שאין אותו אבר חוזר ונוצר בגוף הבהמה והוא זה שמטמא בטומאת הנבילה. מה שאין כן הבשר, שלאחר ופרש מן הבהמה, נוצר בשר אחר תחתיו. אלו הם דברי ר' יוסי.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״, מָה בְּהֵמָה – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״בְּהֵמָה״ מָה בְּהֵמָה – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

ר' עקיבא אומר כי יש ללמוד מן הכתוב "בהמה": מה בהמה הריהי דבר שיש בו גידים ועצמות, אף כל דבר שיש בו גידים ועצמות הוא המטמא. ולכך אבר (שיש בו גידים ועצמות) שפרש מן החי מטמא, ואילו בשר שפרש מן החי אינו מטמא. רבי אומר כי יש ללמוד כן מן הכתוב "בהמה", מה בהמה הריהי דבר שיש בו בשר גידים ועצמות, אף כל דבר שיש בו בשר גידים ועצמות הוא המטמא. ולכך אבר (שיש בו בשר גידים ועצמות) שפרש מן החי מטמא, ואילו בשר שפרש אינו מטמא. ומבררים

מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה.

: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין דרשתו של רבי לבין דרשתו של ר' עקיבא, שהרי לדעת שניהם אין מטמא הדבר שאין בו גידים ועצמות? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בדינה של הארכובה (העצם התחתונה שברגל), שיש בה גידים ועצמות ואולם אין בה בשר, שלדעת ר' עקיבא הריהי מטמאה כשפירשה מן החי, ולדעת רבי אינה מטמאה, כיון שאין בה בשר. ומבררים עוד:

בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

בין ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי, מאי איכא בינייהו [מה איזה הבדל יש ביניהם]? אמר רב פפא: למשל כוליא [כליה] וניב שפתים של הבהמה שפרשו מן החי איכא בינייהו [יש ביניהם]. שלדעת ר' יוסי הגלילי, כיון שהאברים הללו אינם מתחלפים — הריהם מטמאים. ואילו לדעת ר' עקיבא, כיון שאין באברים הללו עצם — אין הם מטמאים.

תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי שְׁרָצִים כְּהַאי גַּוְונָא: יָכוֹל בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַשְּׁרָצִים יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּמוֹתָם״ – מָה מִיתָה שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין, אַף כֹּל שֶׁאֵינָהּ עוֹשָׂה חֲלִיפִין. דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

ד למעלה הובאה ברייתא בעניינה של טומאת בשר הפורש מן החי, והובאו בה דעות ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא ורבי, ודנו חכמים בהבדלים שבין שיטות התנאים הללו. וכיוצא בדבר תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] טומאת שרצים כהאי גוונא [כגון זו]. שכך שנינו: יכול שבשר הפורש מן השרצים יהא טמא כשרצים עצמם? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפרשת טומאת השרצים "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), ובאה המלה "במותם" להורות: מה מיתה הריהי דבר שאינה עושה חליפין, שאין חיים חדשים נוצרים במקומה, והיא זו המטמאת בטומאת השרצים, אף כל שבא מן השרץ הריהו מטמא אם אינה עושה חליפין, יצא מכלל זה הבשר שפרש מן השרץ בחייו, שבשר חדש עולה במקומו. אלה הם

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – גִּידִים וַעֲצָמוֹת. רַבִּי אוֹמֵר: ״שֶׁרֶץ״, מָה שֶׁרֶץ – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, אַף כֹּל – בָּשָׂר גִּידִים וַעֲצָמוֹת.

דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: למדים אנו שאין הבשר שפרש מן השרץ בחייו מטמא, מתוך המלה "שרץ", שהרי זה בא ללמד: מה שרץ הריהו דבר שיש בו גידים ועצמות, אף כל דבר שפרש מן השרץ דווקא אם יש בו גידים ועצמות הריהו מטמא, יצא מכלל זה הבשר, שאין בו גידים ועצמות. ואילו רבי אומר שלמדים אנו מן הכתוב "שרץ": מה שרץ הריהו דבר שיש בו בשר גידים ועצמות, אף כל דבר הפורש מן השרץ בחייו מטמא רק אם יש בו בשר גידים ועצמות. יצא מכלל זה הבשר שפרש מן השרץ בחייו, שאין בו בשר גידים ועצמות. ומבררים:

בֵּין רַבִּי לְרַבִּי עֲקִיבָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַרְכוּבָּה. בֵּין רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מַאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַב פָּפָּא: כּוּלְיָא וְנִיב שְׂפָתַיִם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

בין רבי לר' עקיבא איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל בדינה של ארכובה שפרשה מן השרץ בחייו, שלדעת ר' עקיבא הריהי מטמאה, כיון שיש בה גידים ועצמות, ולכך נחשבת היא כ"שרץ". ואילו לדעת רבי אין היא מטמאת, כיון שאין בה בשר. ואולם בין ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי מאי איכא בינייהו [מה, איזה הבדל יש ביניהם]? אמר רב פפא: בדינם של כוליא [כליה] וניב שפתים איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, שלדעת ר' יוסי הגלילי מטמאים הם, שכן הם אינם עושים חליפים, שאין אחרים עולים תחתם. ואילו לדעת ר' עקיבא הם אינם מטמאים, כיון שאין בהם עצם.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן בְּהֵמָה – הַיְינוּ טַעְמָא דְּלֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, מִשּׁוּם דְּלֹא מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֲבָל שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה – אֵימָא לְטַמֵּא מֵחַיִּים.

ומסבירים מדוע נצרכו שתי ברייתות אלה להיאמר: צריכא [צריך] דין בשר שפרש להישנות הן לענין טומאת בשר שפרש מן הבהמה בחייה והן לענין טומאת בשר שפרש מן השרץ. דאי אשמעינן [שכן אם היה משמיע לנו] דין זה רק בבהמה — היינו אומרים כי היינו טעמא [זהו הטעם] שהבשר שפרש לא מטמא מחיים, משום שאין טומאת נבילה חמורה כל כך, שהרי לא מטמא בשיעור קטן כעדשה, אלא בשיעור כזית. אבל שרץ שטומאתו חמורה, שמטמא אפילו בשיעור כעדשה, אימא [אמור] שהבשר שפרש ממנו יהא דינו לטמא מחיים! ומצד שני,

וְאִי אַשְׁמְועִינַן שֶׁרֶץ, מִשּׁוּם דְּלָא מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – לֹא מְטַמֵּא מֵחַיִּים, אֲבָל בְּהֵמָה, דִּמְטַמֵּא בְּמַשָּׂא – אֵימָא תְּטַמֵּא מֵחַיִּים, צְרִיכָא.

אי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] את הדין רק בטומאת שרץ — היינו אומרים כי טעם הדבר הוא משום שקלה היא טומאה זו, שהרי השרץ לא מטמא במשא, לכן בשרו שפרש ממנו לא מטמא מחיים, אבל בהמה שטומאתה חמורה, שכזית מן הנבילה מטמא במשא, אימא [אמור] שתטמא גם בבשר שפרש ממנה מחיים, על כן צריכא [צריך] הדין להיאמר בשתי הברייתות.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵאֵבֶר מִן הַחַי, חֲתָכוֹ וְאַחַר כָּךְ חִישֵּׁב עָלָיו – טָהוֹר.

ה ומביאים עוד בדין בשר שפרש מן החי. תנו רבנן [שנו חכמים]: החותך כזית בשר מאבר מן החי, שאמנם אין הבשר הפורש מן האבר מטמא בטומאת נבילה, ואולם מטמא טומאת אוכלים (אם החשיבו כאוכל, ונגע בו שרץ). אם חתכו מן האיבר ואחר כך חישב עליו להאכיל אותו לגוי — הרי הוא טהור, שכן בשעה שהחשיב את הבשר לאוכל עדיין לא היה דבר המטמא את הבשר.

חִישֵּׁב עָלָיו, וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ – טָמֵא.

ואולם אם חישב עליו להאכילו לגוי לפני שחתך את הבשר מן האבר, ורק אחר כך חתכו — הריהו טמא, שכן בעת שכבר הוגדר הבשר כ"אוכל" נגע בדבר המטמא, הוא האבר מן החי, ונטמא בו הבשר בטומאת אוכלים.

רַבִּי אַסִּי לָא עָל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר בְּבֵי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ: מַאי קַשְׁיָא לָךְ? אֲמַר לֵיהּ, דְּקָתָנֵי: חִישֵּׁב וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ טָמֵא.

ובענין זה מסופר כי פעם אחת ר' אסי לא על לבי מדרשא [לא נכנס לבית המדרש], אשכחיה [מצא אותו] ר' זירא, אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: מאי אמור בבי מדרשא [מה אמרו היום בבית המדרש]? אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מאי קשיא [מה הדבר שקשה] לך, שסבור אתה שדנו בו בבית המדרש? אמר ליה [לו] ר' אסי לר' זירא: מה שקשה לי הוא זה דקתני [ששנינו] חישב על הבשר שנחתך מאבר מן החי להאכילו לגוי, ואחר כך חתכו, שהריהו טמא.