חולין קכ״ז

תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כׇּל מָקוֹם שֶׁשּׁוֹרֵץ.

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו" (ויקרא יא, כט), ובאה המלה היתירה "השורץ" להורות כי טומאת השרצים נוהגת בכל מקום שיכול אחד השרצים המנויים בפרשה זו שיהא שורץ. וכיון שאף בים השרץ שט לו, והריהו איפוא שורץ גם בים, שוב אין לומר שלא יטמא בים. ולכך ודאי שהלימוד מ"על הארץ" בא למעט את עכבר הים מטומאת השרץ.

אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא ״הַשּׁוֹרֵץ״ – יָכוֹל כׇּל הַמַּשְׁרִיץ יְטַמֵּא, שֶׁאֵין מַשְׁרִיץ לֹא יְטַמֵּא? אוֹצִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, שֶׁאֵין פָּרֶה וְרָבֶה.

ודנים עוד: או שמא נאמר כי הכתוב אינו בא לדרשה זו אלא לדרשה אחרת, שכך למדים אנו מן ההדגשה "השורץ": כל המשריץ הפרה ורבה מזיווג שבין זכר ונקבה — יטמא, ואילו זה שאין משריץ, שאינו נוצר מזיווג שבין זכר ונקבה, וכגון שנוצר מן האדמה — לא יטמא, ומכאן אוציא מכלל השרצים המטמאים את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, שאין זה פרה ורבה ואינו משריץ, ונאמר כי הכתוב "על הארץ" לא בא למעט אלא כשירד העכבר (ואפילו זה עכבר יבשה) לים, ואילו עכבר שבים הנמצא על היבשה הריהו מטמא!

וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה – כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ חוּלְדָּה, אַף עַכְבָּר – כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר, אָבִיא עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה.

ולכאורה דבר זה מן הדין (היקש) הוא נלמד: שכן הכתוב טימא בחולדה וכמו כן הכתוב טימא בעכבר, מה טומאה בחולדה — הריהי נוהגת בכל ששמה חולדה, אף טומאת עכבר — הריהי נוהגת בכל ששמו עכבר, ומעתה אביא בכלל טומאת העכבר גם את העכבר שחציו בשר וחציו אדמה.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: מָה חוּלְדָּה פָּרָה וְרָבָה, אַף עַכְבָּר פָּרֶה וְרָבֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁרֶץ״.

או שמא כלך (הלך) לדרך זו: מה טומאת חולדה — נוהגת רק בזו שפרה ורבה, אף טומאת עכבר — נוהגת רק בזה שפרה ורבה, ויצא מכלל זה עכבר שחציו בשכר וחציו אדמה, שאינו פרה ורבה. לכך תלמוד לומר "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ", ובא הכתוב "בשרץ" ללמדנו שאף העכבר שחציו בשר וחציו אדמה הריהו בכלל טומאת העכבר. ומכאן שהכתוב "השורץ" המרבה בא ללמד שהריהו מטמא בכל מקום שהוא שורץ, ואף זה שירד לים. ואילו הכתוב "על הארץ" הממעט בא ללמדנו שאין עכבר הים בכלל טומאת עכבר.

אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִדְּרַבָּנַן לְרָבָא: אֵימָא ״בַּשֶּׁרֶץ״, לְאֵתוֹיֵי עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה, ״הַשּׁוֹרֵץ״ – כֹּל שֶׁהוּא שׁוֹרֵץ, וַאֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, וְאִי מִשּׁוּם ״עַל הָאָרֶץ״ – עַל הָאָרֶץ יְטַמֵּא, יָרַד לַיָּם – לֹא יְטַמֵּא.

אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד מהחכמים] לרבא: אימא [אמור] באופן שונה, שהמלה המרבה "בשרץ" באה לאתויי [להביא, לרבות] עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, וכן המלה המרבה "השורץ" באה לרבות כל שהוא שורץ (נע) ואפילו עכבר שבים, ואי [ואם] משום שנאמר כתוב ממעט "על הארץ", אני אומר כי בא ללמדנו שדווקא בהיותו על הארץ — יטמא, ואם ירד לים — לא יטמא!

אֲמַר לֵיהּ: וּמֵאַחַר דְּשַׁוִּיתֵיהּ לְיָם מְקוֹם טוּמְאָה, מָה לִי הָכָא, מָה לִי הָכָא.

אמר ליה [לו] רבא לאותו חכם בדחיית דבריו: והרי אין הדברים מסתברים, שכן מאחר דשויתיה [שעשית אותו] לפי שיטתך לים מקום טומאה, שכן לדבריך עכבר שבים מטמא, שוב אין מקום לומר שעכבר שירד לים לא יטמא, שכן מה זה משנה לי אם הוא נמצא הכא [כאן, ביבשה], מה לי זה משנה אם הוא נמצא הכא [כאן, בים], מאחר ששני המקומות הינם מקומות טומאה.

וְהַאי ״עַל הָאָרֶץ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה, דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: ״עַל הָאָרֶץ״ – לְהוֹצִיא סְפֵק טוּמְאָה צָפָה!

ומקשים עוד על דברי הברייתא: כיצד דורשת הברייתא את הכתוב הממעט "על הארץ" למעט מין עכבר שבים, והלא האי [זה] הכתוב "על הארץ" מיבעי ליה [נצרך לו] למיעוט אחר, להוציא (למעט) מטומאת שרצים מקרה של ספק טומאה צפה. שאם יש ספק לאדם אם אמנם נגע בשרץ שצף על פני המים, הריהו טהור, גם אם התרחש ספק זה ברשות היחיד. שכן אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר "על הארץ" — להוציא (למעט) ספק טומאה צפה!

תַּרְתֵּי ״עַל הָאָרֶץ״ כְּתִיבִי.

ומשיבים: תרתי [שני] "על הארץ" כתיבי [כתובים] בפרשיה זו, האחד בא למעט ספק טומאה צפה, והאחר בא למעט עכבר שבים.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַצָּב לְמִינֵהוּ״ – לְהָבִיא הֶעָרוֹד, וְכֵן הַנְּפִילִים וְסָלָמַנְדְּרָא.

א ועוד בדיני טומאת שמונת השרצים. תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר "הצב למינהו" (ויקרא יא, כט) — להביא (לרבות) לטומאה את הערוד וכן את השרצים הנקראים נפילים ואת שרץ הסלמנדרא. ומתוך שהוזכרה הסלמנדרה, שמקובל בה שהריהי נוצרת מן האש, מסופר כי

וּכְשֶׁהָיָה רַבִּי עֲקִיבָא מַגִּיעַ לְפָסוּק זֶה, אוֹמֵר: ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״! יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיָּם, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בַּיַּבָּשָׁה. שֶׁבַּיָּם – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת (בַּיַּבָּשָׁה) [לַיַּבָּשָׁה] מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבַּיַּבָּשָׁה – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לַיָּם מִיָּד מֵתוֹת.

כשהיה ר' עקיבא מגיע לפסוק זה שבפרשת השרצים המטמאים, היה אומר: "מה רבו מעשיך ה' "(תהלים קד, כד)! יש לך בריות הגדלות בים ויש לך בריות הגדלות ביבשה, אלה שגדלות בים — אילמלי (אילו) היו עולות ביבשה, היו מיד מתות. אלו שגדלות ביבשה — אילמלי (אילו) היו יורדות לים, היו מיד מתות.

יֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאוּר, וְיֵשׁ לְךָ בְּרִיּוֹת גְּדֵלוֹת בָּאֲוִיר. שֶׁבָּאוּר – אִילְמָלֵי עוֹלוֹת לָאֲוִיר מִיָּד מֵתוֹת, שֶׁבָּאֲוִיר – אִילְמָלֵי יוֹרְדוֹת לָאוּר מִיָּד מֵתוֹת. ״מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה׳״.

וכמו כן, יש לך בריות הגדלות באור (אש), ויש לך בריות הגדלות באויר, אלה שגדלות באור — אילמלי (אילו) היו עולות לאויר, היו מיד מתות. וכן אלה שגדלות באויר — אילמלי (אילו) היו יורדות לאור, היו מיד מתות, הרי זה "מה רבו מעשיך ה' ".

תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ בַּיַּבָּשָׁה יֵשׁ בַּיָּם, חוּץ מִן הַחוּלְדָּה. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה? ״הַאֲזִינוּ כׇּל יֹשְׁבֵי חָלֶד״.

ב ועוד בעניינם של יצורים החיים רק בסביבה אחת. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל בעל חיים שיש כמותו ביבשה, בדומה לו יש גם בים, חוץ מן החולדה, הנמצאת ביבשה בלבד. אמר ר' זירא: מאי קראה [מה המקרא] המלמד על כך? "האזינו כל יושבי חלד" (שם מט, ב), שכן היבשה נקראת "חלד" על שום שהיא מקומה הבלעדי של החולדה.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: בִּיבְרֵי דְּנָרֶשׁ אֵינָן מִן הַיִּשּׁוּב.

ועוד בעניינם של יצורים החיים רק במקום אחד אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ביברי [הבונים] באיזור העיר נרש, אינן מן הישוב שהם חיים רק במים ולא ביבשה.

אָמַר רַב פָּפָּא: בְּשַׁמְתָּא נָרֶשׁ, תַּרְבֵּיהּ מַשְׁכֵּיהּ וְאַלְיְתֵיהּ. ״אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה׳״ – אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא אָבָה נָרֶשׁ שְׁמוֹעַ דְּבַר ה׳.

ג כיון שהוזכרה העיר נרש, מביאים עוד בעניינה של עיר זו, שכן אמר רב פפא: בשמתא [בנידוי] יהיו אנשי העיר נרש, שרשעים הם כולם, תרביה משכיה ואליתיה [חלבה, עורה, ואלייתה, כלומר, כל סוגי האנשים שבה, הגדולים והקטנים]. ועוד בעניינה של העיר נרש: "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה' "(ירמיהו כב, כט) — אמר רב פפא: פסוק זה ראוי להיאמר בבני העיר נרש, שלא אבה נרש שמוע דבר ה'.

אָמַר רַב גִּידֵּל, אָמַר רַב: נַרְשָׁאָה נַשְּׁקָיךְ – מָנֵי כַּכָּיךְ; נְהַר פְּקוֹדָאָה לַוְיָיךְ – מִגְּלִימָא שַׁפִּירָא דְּחָזֵי עֲלָךְ; פּוּמְבְּדִיתָאָה לַוְיָיךְ – אַשְׁנִי אוּשְׁפִּיזָךְ.

ועוד: אמר רב גידל, אמר רב: אם נרשאה נשקיך [בן נרשאה נישק אותך] — מני ככיך [מנה את שיניך] אם לא חסרו מתוך נשיקה זו, מפני שגנבים הם. ואם נהר פקודאה לוייך [בן נהר פקודא ליווה אותך] בדרך — הרי זה מפני גלימא שפירא דחזי עלך [גלימה יפה שראה עליך], והוא חפץ לקחתה ממך. אם פומבדיתאה לוייך [בן פומבדיתא ליווה אותך] בדרך — אשני אושפיזך [שנה את מלונך], מפני שיש לחשוש בו שיבוא לגנוב ממך דברים.

אָמַר רַב הוּנָא בַּר תּוֹרְתָּא: פַּעַם אַחַת הָלַכְתִּי לַוַּועַד, וְרָאִיתִי נָחָשׁ שֶׁהוּא כָּרוּךְ עַל הַצָּב, לְיָמִים יָצָא עַרְוָד מִבֵּינֵיהֶם.

ד ושבים לעניינם של יצורים שונים. אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד, וראיתי שם שנוהגים בני המקום שיהא נחש שהוא כרוך על הצב, כדי שיזדווגו זה עם זה. לימים יצא ערוד (הנושך וממית בני אדם) מביניהם.

וּכְשֶׁבָּאתִי לִפְנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד, אָמַר לִי: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם הֵבִיאוּ בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, אַף אֲנִי אָבִיא עֲלֵיהֶם בְּרִיָּה שֶׁלֹּא בָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי.

וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד וסיפרתי לו זאת, אמר לי כהסבר לדבר שיצא הערוד מתוך זיווג זה: אמר הקדוש ברוך הוא: הם, אנשי אותו המקום הביאו (גרמו שתיווצר) בריה שלא בראתי בעולמי, כלומר, שרצו ליצור יצור כלשהו מזיווג זה של נחש וצב. אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי, כערוד הזה, שייענשו על ידו.

וְהָאָמַר מָר: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה, וְכֹל שֶׁאֵין תַּשְׁמִישָׁן וְעִיבּוּרָן שָׁוֶה – אֵין יוֹלְדִין וּמְגַדְּלִין זֶה מִזֶּה.

ושואלים על המסופר: כיצד מזיווגם של הנחש והצב יצא ערוד, והאמר מר [והרי אמר החכם]: כל בעלי החיים השונים שתשמישן (דרך הזדווגותם) ומשך זמן עיבורן שוה — הריהם יולדין ומגדלין זה מזה, וכל בעלי החיים שאין תשמישן ועיבורן שוה — אין יולדין ומגדלין זה מזה. ואילו הצב והערוד אין משך עיבורם שווה!

אָמַר רַב: נֵס בְּתוֹךְ נֵס! הַאי פּוּרְעֲנוּתָא הוּא? מַאי נֵס בְּתוֹךְ נֵס – לְפוּרְעָנוּת.

אמר רב בתשובה: לידתו של אותו ערוד לא היתה בדרך הטבע, אלא נס בתוך נס. שהזדווגו זה לזה, ושמתוך זיווג זה נוצר בעל חיים חדש. ותוהים: האי פורענותא [זה הערוד, דבר פורענות] הוא, שהריהו ממית באנשים, ומדוע הרי זה נחשב לנס? ומשיבים: מאי [מה] טיבו של נס בתוך נס זה? לפורענות לרשעים, להענישם בכך.

מַתְנִי׳ הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בַּבְּהֵמָה, מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין בִּמְקוֹמָן, וּצְרִיכִין הֶכְשֵׁר.

ה משנה האבר של הבהמה, שיש בו בשר וגידים ועצמות, וכן הבשר מן הבהמה המדולדלין (שנתלשו מן הבהמה, אך עדיין הם תלויים באופן רופף) בבהמה — אין הם נחשבים כ"אבר מן החי" (לענין שיטמאו כנבילה), ואולם אם חשב על אבר ובשר זה לאכילה, הריהם נחשבים כדבר מאכל, ולכך הם מטמאין טומאת אוכלין במקומן אם נגע בהם שרץ, ומעתה מטמאים מאכלים אחרים. ואולם כדי שייטמאו הם צריכין הכשר (בנתינת אחד משבעת המשקים המכשירים את האוכל לקבל טומאה).

נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה – הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא הוּכְשְׁרוּ.

ואם נשחטה הבהמה, ולא ניתן אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה על האבר והבשר המדולדלים — הרי אלו הוכשרו לקבלת טומאה בדמיה של הבהמה הנשחטת (שהרי דם הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לטומאה). אלה דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לא הוכשרו לקבל טומאה בדמי השחיטה.

מֵתָה הַבְּהֵמָה – הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר, הָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה – דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר.

ואם מתה הבהמה — הבשר המדולדל צריך הכשר לקבלת טומאה, שהרי הוא נחשב כבשר מן החי, וצריך הכשר כדי לטמא טומאת אוכלים. ואילו האבר המדולדל של בהמה מטמא משום היותו אבר הבא מן החי, שמטמא אדם וכלים, ואולם אינו מטמא משום אבר הבא מן הנבלה. אלה דברי ר' מאיר. ור' שמעון מטהר.

גְּמָ׳ טוּמְאַת אֳכָלִין – אִין, טוּמְאַת נְבֵלָה – לָא.

א גמרא שנינו במשנתנו שהאבר המדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלים, ומדייקים: טומאת אוכלין — אין [כן] מטמא, ואולם טומאת נבלה — לא מטמא, שכן אינו נחשב כתלוש לגמרי, שמטמא אדם וכלים.

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּמַעֲלִין אֲרוּכָה – אֲפִילּוּ טוּמְאַת אֳכָלִין נָמֵי לָא לִיטַּמּוּ, וְאִי דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה – טוּמְאַת נְבֵלָה נָמֵי לִיטַּמּוּ!

ונברר: היכי דמי [כיצד מדובר]? אי [אם] מדובר פה באיברים שנתלשו מן הבהמה והם תלויים בה באופן רופף, ואולם הם מסוגלים שיהיו מעלין ארוכה ויחזרו ויתאחו עם גוף הבהמה — אז אפילו טומאת אוכלין נמי לא ליטמו [גם כן שלא יטמאו]! ואי [ואם] מדובר שנתלשו באופן ששוב אין הם מעלין ארוכה — טומאת נבלה נמי ליטמו [גם כן יטמאו]!

לְעוֹלָם, דְּאֵין מַעֲלִין אֲרוּכָה, וְשָׁאנֵי טוּמְאַת נְבֵלָה, דְּרַחֲמָנָא אָמַר ״כִּי יִפּוֹל״, עַד שֶׁיִּפּוֹל.

ומשיבים: לעולם מדובר באברים שנתלשו שאין הם מעלין ארוכה, וטעם הדבר שאינם מטמאים בטומאת נבילה — שאני [שונה, מיוחדת] היא טומאת נבלה, דרחמנא [שכן המקרא] אמר בדין טומאה זו "ו כי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), וכוונתו: שאין נקראת "נבלה" אלא עד שיפול ממש מגוף הבהמה.

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּמְעוֹרִין בְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, יָכוֹל יְטַמְּאוּ טוּמְאַת נְבֵלָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִפּוֹל״ – עַד שֶׁיִּפּוֹל, וַאֲפִילּוּ הָכִי טוּמְאַת אֳכָלִין מְטַמּוּ.

ומציעים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא האומרת גם כן כך, כהסבר זה]: האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין (מחוברים) בה בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "וכי יפול" — עד שיפול ממש. ואפילו הכי [כך], שאין האברים המדולדלים מטמאים טומאת נבילה, מכל מקום לענין טומאת אוכלין הריהם מיטמו [נטמאים], שכן לענין זה הם נחשבים כאינם מחוברים לגוף הבהמה.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר שְׁמוּאֵל: תְּאֵנִים שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן – מְטַמְּאוֹת טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהַתּוֹלֵשׁ מֵהֶן בְּשַׁבָּת חַיָּיב חַטָּאת.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב חייא בר אשי, שכן אמר רב חייא בר אשי, אמר שמואל בדינן של התאנים שצמקו (יבשו והתכווצו) בעודן באיביהן בהיותן נתונות עדיין על העץ — אף שהן עדיין מחוברות, מכל מקום מטמאות טומאת אוכלין, שלענין זה הן נחשבות כתלושות, ואולם לענין דין שבת, הריהן נחשבות כמחוברות לעץ, ולכך התולש מהן בשבת חייב חטאת. הרי איפוא שישנם דברים שלענין מסויים נחשבים כתלושים ולענין אחר הם נחשבים כמחוברים, ובדומה לזה שלמדנו בדינם של אברים המדולדלים. ומציעים:

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: יְרָקוֹת שֶׁצָּמְקוּ בְּאִיבֵּיהֶן, כְּגוֹן הַכְּרוּב וְהַדַּלַּעַת – אֵין מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין; קְצָצָן וְיִבְּשָׁן – מְטַמְּאִין טוּמְאַת אֳכָלִין.

לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו, לשמואל] האומר שתאנים שצמקו הנתונות על העץ נחשבות כתלושות לענין טומאת אוכלים מברייתא זו ששנינו בה כי הירקות שצמקו באיביהן, כגון הכרוב והדלעת — אין מטמאין טומאת אוכלין, שכן משעה שצמקו אין הם נאכלים כלל, והריהם כעץ סתם. ואולם אם קצצן בהיותם לחים ויבשן על מנת לעשות מהם כלים שונים (מן הדלעת היבשה) או להשתמש בהם להסקה — הריהם מטמאין טומאת אוכלין.

קְצָצָן וְיִבְּשָׁן, סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּעַל מְנָת לְיַבְּשָׁן.

ותהו על הדברים: בזמן שקצצן ויבשן סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר שהם מטמאים טומאת אוכלים, והלא אין הם "אוכל" כלל, שהרי עץ בעלמא [סתם] הוא! ואמר ר' יצחק בהסבר הדברים: אין הכוונה בשקצצם כשהם כבר יבשים, אלא שקצצם כשהם לחים על מנת ליבשן. וחידשה לנו הברייתא שאף שבסופו של דבר יהיו לעץ, כל עוד הם עדיין לחים — הם מטמאים טומאת אוכלים.

טַעְמָא דִּכְרוּב וְדַלַּעַת הוּא, כֵּיוָן דְּיִבְּשָׁן לָאו בְּנֵי אֲכִילָה נִינְהוּ, הָא שְׁאָר פֵּירוֹת מְטַמְּאִי.

ומעתה יש לדייק: טעמא [הטעם] של הלכה זו הינו משום שמדובר דווקא בכרוב ודלעת הוא, שכיון שיבשן לאו [לא] בני אכילה נינהו [הם]. ומכאן נסיק: הא [הרי] בשאר פירות, הראויים לאכילה אף כשהתייבשו וצמקו — הריהם מטמאי [מטמאים] בטומאת אוכלים.

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּיִבְּשָׁן הֵן וְעוּקְצֵיהֶן – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לָאו – בְּלֹא עוּקְצֵיהֶן.

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] שיבשו גם הן וגם עוקציהן, שכל הפרי כולו יבש, ולמדים אנו מן הברייתא ששאר פירות (מלבד הכרוב והדלעת) מקבלים טומאת אוכלים משום שהריהם בכלל "אוכל" — אין צורך להשמיענו כן, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהם מטמאים, שהרי הם אינם צומחים יותר! אלא לאו [האם לא] מדובר באופן שקצצם בלא עוקציהן ויבשו הפירות עצמם אך לא עוקציהם. ומעתה הרינו נלמדים שלענין קבלת טומאת אוכלים הם נחשבים כתלושים, אף שלענין שבת אין הם נחשבים כתלושים. והרי זה כשיטתו של שמואל.

לְעוֹלָם הֵן וְעוּקְצֵיהֶן, וּקְצָצָן עַל מְנָת לְיַבְּשָׁן אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר שיבשו גם הן וגם עוקציהן, ואשר לשאלה מה החידוש שיש בדבר — קצצן על מנת ליבשן איצטריכא ליה [הוצרך לו ללמד], שאף שעתידים הכרוב והדלעת להיות כעץ סתם, מכל מקום כל עוד הם לחים הריהם נחשבים כאוכל, ומטמאים טומאת אוכלים.

תָּא שְׁמַע: אִילָן שֶׁנִּפְשַׁח וּבוֹ פֵּירוֹת – הֲרֵי הֵן כִּתְלוּשִׁין, יָבְשׁוּ – הֲרֵי הֵן כִּמְחוּבָּרִין. מַאי לָאו: מָה תְּלוּשִׁין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן, אַף מְחוּבָּרִין לְכׇל דִּבְרֵיהֶן?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי שמואל ממה ששנינו בדינו של אילן שנפשח (נחתך) ממנו ענף ובו פירות — אף שהפירות עדיין לחים, הרי הן נחשבים כתלושין מן האילן. ואולם אם יבשו הפירות בעודם נתונים על האילן — הרי הן נחשבים כמחוברין, אף שהם יבשים. ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה במה שאמר התנא בראשית דבריו בענף שנתלש שהפירות שעליו נחשבים כתלושין — הרי זה לכל דבריהן (ענייני הלכותיהם), בין לענין קבלת טומאת אוכלים ובין לענין איסור תלישה בשבת. ואף זה שאמר התנא שהפירות שהתייבשו על העץ נחשבים כמחוברין — הרי זה לכל דבריהן, ואף לענין קבלת טומאת אוכלים. והרי זה שלא כדברי שמואל!

מִידֵּי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא, וְהָא כִּדְאִיתָא.

ודוחים: אין זו קושיה, שכן מידי איריא [וכי הדברים שייכים], אין הדברים שבתחילת הברייתא כדברים שבסופה, הא כדאיתא, והא כדאיתא [זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו], שבתחילת הדברים, בדין הפירות על ענף שנחתך הריהם אמורים הן לענין טומאה והן לענין שבת. ואילו בסוף הדברים, בדין הפירות שהתייבשו על האילן, אמורים הדברים רק לענין שבת ולא לענין טומאה.

נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה [וְכוּ׳]. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי?

א שנינו במשנתנו בדעת ר' מאיר שאם נשחטה הבהמה, אף שעדיין לא בא כל משקה על האבר והבשר המדולדלים, הוכשרו בכך לקבל טומאה. ואילו לדעת ר' שמעון לא הוכשרו בכך. ומבררים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]?

אָמַר רַבָּה: בִּבְהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר אֵין בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר, וּמָר סָבַר בְּהֵמָה נַעֲשֵׂית יָד לְאֵבֶר.

אמר רבה: אין המדובר כשנזל מדם השחיטה על האבר המדולדל, אלא על גוף הבהמה בלבד. והכל סבורים שאם הוכשרה (במתן משקה עליה) ה"יד" (הדבר המשמש כבית אחיזה לדבר אחר, שעל ידי ה"יד" נישא הדבר האחר), אף הדבר הנישא על ידה הוכשר בכך. שהרי דינה של ה"יד" שהיא מביאה את הטומאה אל הדבר הנישא על ידה, ובדומה לכך היא מכשירה את הדבר הנישא על ידה. ואולם בשאלה האם הבהמה נעשית "יד" לאבר קמיפלגי [חלוקים הם]. שמר סבר [חכם זה, ר' שמעון סבור] כי אין הבהמה נעשית "יד" לאבר שבה, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה כולה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] שבהמה נעשית יד לאבר, ולכך הוכשר האבר בהכשר הבהמה.

אַבָּיֵי אָמַר: בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָמִיפַּלְגִי.

אביי אמר הסבר אחר במחלוקת ר' מאיר ור' שמעון: מדובר שלא נזל מדם השחיטה על האבר או הבשר המדולדלים אלא על גוף הבהמה בלבד, וכן הכל מודים שאין הכשר הבהמה מועיל להכשיר בה אבר מסויים, שכן אין הבהמה נעשית "יד" לאבר אחד שבה. אולם מוסכם על הכל שאין צורך שיבוא המשקה המכשיר על כל דבר המאכל, ומעתה יש מקום לדון האם האבר המדולדל נחשב כגוף אחד עם הבהמה, לענין שיוכשר הוא איתה. ובשאלה הנוגעת לדבר אחד קטן שהוא חלק מדבר גדול, וכאשר אדם אוחז בחלק הקטן ואין החלק הגדול עולה עמו קמיפלגי [חלוקים הם], האם נחשב החלק הקטן כגוף אחד עם החלק הגדול.

מָר סָבַר: אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ – הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ, וּמָר סָבַר: אֵינוֹ כָּמוֹהוּ.

מר סבר [חכם זה, ר' מאיר, סבור] שכל חלק קטן מדבר שלם גדול, והאוחז בדבר הקטן ואין הגדול עולה עמו — אף על פי כן הרי הוא כמוהו. ולכך נחשב ההכשר של דם השחיטה לגוף הבהמה גם כהכשר לאבר המדולדל שבה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' שמעון, סבור] שהחלק הקטן אינו כמוהו, ולכך לא הוכשר האבר המדולדל בהכשר הבהמה.

וְאַף רַבִּי יוֹחָנָן סָבַר, בְּאוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ קָא מִיפַּלְגִי.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר כהסברו זה של אביי, שבאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קא מיפלגי [חלוקים הם], שכן

דְּרַבִּי יוֹחָנָן רָמֵי דְּרַבִּי מֵאִיר אַדְּרַבִּי מֵאִיר: מִי אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אוֹחֵז בְּקָטָן וְאֵין גָּדוֹל עוֹלֶה עִמּוֹ הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ?

ר' יוחנן רמי [השליך, הראה סתירה] בין דברי ר' מאיר על דברי ר' מאיר: מי [האם] אמר ר' מאיר שהאוחז בקטן ואין הגדול עולה עמו הרי הוא כמוהו?

וּרְמִינְהוּ: אוֹכֶל שֶׁנִּפְרַס וּמְעוֹרֶה בְּמִקְצָת,

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בדינו של חלק אוכל שנפרס מאוכל גדול יותר, והריהו מעורה (מחובר) במקצת בחלק הגדול של האוכל,