חולין קכ״ו

וְתָנֵי עֲלַהּ: רַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא – תַּנָּא קַמָּא נָמֵי טַהוֹרֵי קָא מְטַהַר!

ותני עלה [ושנויה עליה, על אותה הלכה שבמשנה שר' יוסי מטהר. ויש לברר: אהייא [על מה, על איזו הלכה במשנה] מוסבים דברי ר' יוסי? אילימא אסיפא [אם תאמר על הסוף], בדינו של הארון שהעמידו בפתח הבית — והרי תנא קמא נמי טהורי קא מטהר [התנא הראשון גם כן הוא מטהר] במקרה זה!

אֶלָּא, דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא, אִי מִשּׁוּם דְּדֶרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאִי מִשּׁוּם דְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת. וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי: וּדְקָאָמְרַתְּ דֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת – יָכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ, וּדְקָאָמְרַתְּ טוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת – טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת.

אלא צריך לומר דקאמר תנא קמא [שמה שאמר התנא הראשון] במגירה שבתוך הארון הנמצא בבית, שאם היתה טומאה בתוכה של המגירה — הבית טמא, אי [או] משום שדרך טומאה לצאת, ואי [או] משום שהוא סבור כי טומאה טמונה בוקעת, וכנגד זה קאמר ליה [אמר לו] ר' יוסי: ודקאמרת [ומה שאתה אומר] כי דרך טומאה לצאת — הרי אין זה הכרח, שהרי יכול הוא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה, ודקאמרת [ומה שאמרת] כי טומאה טמונה בוקעת — טומאה טמונה לדעתו אינה בוקעת. הרי נמצאנו למדים לשיטת ר' יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

וְרָמֵי דְּרַבִּי יוֹסֵי אַדְּרַבִּי יוֹסֵי.

א למעלה התבררה שיטת ר' יוסי בדין טומאה טמונה. ובענין זה רמי [משליכים, מראים סתירה] מדברי ר' יוסי על דברי ר' יוסי,

דִּתְנַן: הַכֶּלֶב שֶׁאָכַל בָּשָׂר מֵת, וּמֵת הַכֶּלֶב, וּמוּטָּל עַל הָאִסְקוּפָּה – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח – מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה, וְאִם לָאו – אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכלב שאכל מבשר האדם המת, והרי בשר המת נמצא בתוכו, ומת הכלב ההוא, והריהו מוטל על האסקופה (מפתן הדלת), באופן שצווארו ופיו פונים לצד הבית פנימה. ר' מאיר אומר: אם יש בחלל שבתוך צוארו של הכלב כשיעור פותח טפח (טפח על טפח בגובה טפח) — הרי זה מביא את הטומאה אל תוך הבית. שכן חלקו העליון של הכלב מאהיל על הטומאה הנמצאת בתוך גופו, ויוצאת הטומאה מבעד לצווארו ופיו של הכלב אל תוך הבית. ואם לאו, שאין בצווארו של הכלב כשיעור זה, והרי איפוא אין בגופו של הכלב טומאת אוהל — אינו מביא את הטומאה אל תוך הבית.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין מִכְּנֶגֶד הַשָּׁקוֹף וְלִפְנִים – הַבַּיִת טָמֵא, מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלַחוּץ – הַבַּיִת טָהוֹר.

ר' יוסי אומר: רואין (בוחנים) היכן בדיוק בפתח נמצאת הטומאה שבתוך גופו של הכלב, שאם היא נמצאת מכנגד השקוף (המשקוף) ולפנים (פנימה, כלפי הבית) — הבית טמא, ואם היא נמצאת מכנגד השקוף ולחוץ — הבית טהור.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: פִּיו לִפְנִים הַבַּיִת – טָהוֹר, פִּיו לַחוּץ הַבַּיִת – טָמֵא, מִפְּנֵי שֶׁטּוּמְאָה יוֹצְאָה דֶּרֶךְ שׁוּלָיו.

ר' אלעזר אומר: בוחנים אנו באיזה אופן מונח הכלב על מפתן הדלת, שאם היה פיו של הכלב נתון לפנים הבית, ואחוריו וכן הטומאה, בחלק שבחוץ — הבית טהור, ואם היה פיו לחוץ הבית, וחלקו האחורי אל תוך הבית — הבית טמא, וטעם הדבר: מפני שטומאה יוצאה דרך שוליו, דרך אחוריו ולא דרך פיו.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא.

ר' יהודה בן בתירא אומר: בין כך ובין כך, בין כאשר פיו לפנים ובין כאשר פיו לחוץ — הבית טמא. שכן הטומאה יוצאת הן דרך פיו והן דרך בית הרעי.

מַאי לָאו, אַאֵין בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח קָאֵי רַבִּי יוֹסֵי?

ויש לברר את דברי ר' יוסי האומר שאם הטומאה נמצאת מכנגד המשקוף ולפנים שהבית טמא, מאי לאו [האם לא] על מה ששנינו לפני כן בשיטת ר' מאיר האומר שאם אין בצוארו של הכלב שיעור של פותח טפח שהבית טהור, קאי [עומד, מתייחס] ר' יוסי בדבריו, ואומר שאם הטומאה שבתוך הכלב נמצאת כנגד חלק המשקוף ולפנים שהבית טמא, גם אם אין בצווארו של הכלב שיעור פותח טפח העושה אותו לאוהל, שהרי הבית הוא שמאהיל על הטומאה (אף שהיא טומאה טמונה).

וּשְׁמַע מִינַּהּ: טוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת!

ומעתה שמע מינה [למד מכאן] כי לדעת ר' יוסי טומאה טמונה בוקעת, ושלא כשיטת ר' יוסי המוזכרת למעלה שאין טומאה טמונה בוקעת ועולה!

אָמַר רָבָא: רוֹאִין אֶת חֲלַל הַטּוּמְאָה קָתָנֵי, וְרַבִּי יוֹסֵי בְּתַרְתֵּי פְּלִיג, וְקָאָמַר לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר: דְּקָאָמְרַתְּ כִּי יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח מֵבִיא אֶת הַטּוּמְאָה – אֲנַן בָּתַר חֲלָלַהּ אָזְלִינַן.

אמר רבא בדחיה: ר' יוסי אכן סבור כי טומאה טמונה אינה בוקעת ועולה. ומה שאמר ר' יוסי "רואין את הטומאה מכנגד המשקוף", שרואין את חלל מקומה של הטומאה קתני [הוא ששנה, התכוין]. ור' יוסי בתרתי פליג [בשני דברים חולק] על ר' מאיר, וקאמר ליה [והוא אומר לו] לר' מאיר כך: זה דקאמרת [שאתה אומר] כי [כאשר] יש בצוארו של הכלב שיעור פותח טפח הריהו מביא את הטומאה לבית, גם כאשר הוא בצד החיצון של מפתן הדלת, אנן בתר [אנחנו אחר] חללה אזלינן [אנו הולכים].

וּדְקָא אָמְרַתְּ הַבַּיִת כּוּלּוֹ טָמֵא – מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלִפְנִים הַבַּיִת טָמֵא, מִכְּנֶגֶד הַשְּׁקוֹף וְלַחוּץ הַבַּיִת טָהוֹר.

ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] שאם הכלב מוטל על מפתן הבית כולו, ואפילו אם הוא בחלק החיצוני של המפתן, שהבית טמא — לא כן הוא. אלא רק אם מקום הטומאה שבכלב נמצא מכנגד השקוף ולפנים — הבית טמא, אבל אם מקום הטומאה שבכלב נמצא מכנגד השקוף ולחוץ — הבית טהור.

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי לַהּ בְּהֶדְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רוֹאִין אֶת חֲלַל הַטּוּמְאָה.

ומוסרים כי רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה, את המשנה במפורש כהסברו של רבא], שכן היה שונה, ר' יוסי אומר: רואין את חלל הטומאה אם הוא מכנגד המשקוף ולפנים — הבית טמא.

וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ? רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

ב בעמוד הקודם התברר כי לדעת ר' יוסי אף המאהיל נקרא "נוגע" וטומאת אהל וטומאת מגע הריהן שם אחד. ואולם מן המשנה שהובאה במהלך הסוגיה למדנו כי הנוגע בחתיכת בשר מן המת ששיעורה כחצי זית ובאותה עת דבר מסויים האהיל עליו ועל חתיכת בשר אחרת מן המת שאף שיעורה הוא כחצי זית, שאין שתי טומאות אלה מצטרפות. הרי איפוא שיש תנא החולק על ר' יוסי וסבור כי אין המאהיל נקרא "נוגע", ולכך שואלים: מאן [מי] התנא דפליג עליה [שחולק עליו]? ומשיבים: ר' שמעון הוא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר:

שָׁלֹשׁ טוּמְאוֹת פּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת, שְׁתַּיִם בְּכׇל אַחַת וּשְׁלִישִׁית אֵין בָּהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב, וְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, וְגוֹלֵל וְדוֹפֵק.

המת שאמרו שמטמא הריהו בבשרו (ובלבד שיש בו שיעור כזית) ובאבר (שלם), ובעצמותיו (בשיעור כרובע) וברוב מנין ובנין שלו. וכל אלה מטמאים באחת משלושת אופנים: במגע, במשא, ובאוהל. ואולם יש שלש טומאות הפורשות מן המת, שרק שתים מדרכי ההיטמאות נוהגות בכל אחת מהן, ואולם דרך ההיטמאות השלישית אין בהן. ומפרטים: ואלו הן: מלא תרווד (כף גדולה שיש בה שיעור מלוא חפניים) רקב מבשר המת, ועצם מן המת ששיעורה הוא כשעורה, ואבני הגולל והדופק המשמשות לקבורת המת.

מְלֹא תַרְוָוד רָקָב – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וְהֵיכָן מַגָּעוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן.

מלא תרווד רקב — אמנם מטמא במשא ובאהל, ואינו מטמא במגע, שהרי מאחר שהרקב הוא אוסף פירורים, אין אפשרות לגעת בכולו כאחת. והיכן נוהגת טומאת מגעו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן מהשתים האחרות (עצם כשעורה, וגולל ודופק).

עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה – מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וּבְמַגָּע, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּאֹהֶל, וְהֵיכָן אׇהֳלוֹ? עִם אַחַת מֵהֶן.

עצם כשעורה — אמנם מטמא במשא ובמגע, ואולם הוא אינו מטמא באהל, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת אהלו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחת מהן, מהשתים האחרות (מלא תרוד רקב וגולל ודופק).

הַגּוֹלֵל וְדוֹפֵק – מְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְאֹהֶל, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא, וְהֵיכָן מַשָּׂאוֹ? עִם אֶחָד מֵהֶן.

הגולל והדופק — אמנם מטמא במגע ובאהל, ואולם אינו מטמא במשא, הלכה למשה מסיני. והיכן נוהגת טומאת משאו של המת בשלוש הטומאות הללו? עם אחד מהן מהשתים האחרות (מלוא תרווד רקב ועצם כשעורה). הרי נמצאנו למדים כי לדעת ר' שמעון מלוא תרווד רקב מטמא באוהל אך לא במגע, ומכאן שלדעתו אין המאהיל נקרא נוגע, ושלא כר' יוסי.

קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּקוּלִית סְתוּמָה.

א שנינו במשנתנו כי הנוגע בקולית נבלה וקולית השרץ כשהן סתומות (ואי אפשר לגעת במוח שבתוכן) — הריהו טהור. שכן אין עצמותיהן כשלעצמן מטמאות. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב בטומאת נבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט). ובאה המלה "בנבלתה" להדגיש: דווקא זה הנוגע בנבלתה, ולא זה הנוגע בקולית סתומה.

יָכוֹל אֲפִילּוּ נִיקְּבָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.

מעתה יש לשאול: יכול יהא כן הדין אפילו הנוגע בקולית שניקבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא", ללמדנו: דווקא את זה הנוגע במה שאפשר ליגע בו — הרי הוא טמא, ואולם את הנוגע בדבר שאי אפשר ליגע בו, וכגון בקולית שאי אפשר לגעת במוח שבתוכה — הריהו טהור. שאף הנוגע ב"שומר" (כקולית זו השומרת על המוח שבתוכה) בדבר שאי אפשר לגעת בו, אין הוא נטמא בכך.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְאַבָּיֵי: אֶלָּא מֵעַתָּה, בְּהֵמָה בְּעוֹרָהּ לֹא תְּטַמֵּא? פּוֹק חֲזִי כַּמָּה נְקָבִים יֵשׁ בָּהּ!

אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בשאלה: אלא מעתה, שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" של דבר שאי אפשר לגעת בו, גם בהמה נבילה, כשהיא עדיין נתונה בעורה (בטרם הופשטה ממנו), לא תטמא שהרי בשלב זה אי אפשר לגעת בבשר, ואילו הנגיעה היא רק ב"שומר", הוא העור! השיב לו אביי: פוק חזי [צא וראה] כמה נקבים יש בה בבהמה (פה, אף ועיניים) שדרכם אפשר לגעת בבשר.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כּוּלְיָא בְּחֶלְבָּהּ לֹא תְּטַמֵּא? תָּא חֲזִי כַּמָּה חוּטִין נִמְשָׁכִין הֵימֶנָּה.

וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: אלא מעתה שאין מטמאת הנגיעה ב"שומר" דבר שאי אפשר לגעת בו, נגיעה בכוליא [כליה] המכוסה כולה בחלבה לא תטמא! השיב לו רבא: אין זה נחשב כדבר שאי אפשר לגעת בו, שהרי תא חזי [בוא וראה] כמה חוטין נמשכין הימנה מהכליה אל מחוצה לה, וניתן לגעת בהם.

בָּעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: חִישֵּׁב עָלֶיהָ לְנוֹקְבָהּ וְלֹא נִיקְּבָה, מַהוּ? מְחוּסַּר נְקִיבָה כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי, אוֹ לָא?

ב שנינו במשנתנו שישנה הבחנה בדין טומאה בין קולית הנבילה והשרץ הסתומות לבין הנקובות, ובענין זה בעי [שאל] רב אושעיא: אם הבעלים חישב עליה לנוקבה, ועדיין לא ניקבה, מהו דינה של קולית זו לענין טומאה. האם נחשבת היא כסתומה או כנקובה. וצדדי השאלה: האם דבר המחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי [נחשב], והרי קולית זו דינה כסתומה, או לא?

הֲדַר פַּשְׁטַהּ: מְחוּסַּר נְקִיבָה לָאו כִּמְחוּסַּר מַעֲשֶׂה דָּמֵי.

הדר [חזר] רב אושעיא ופשטה [פתרה] לשאלתו: מחוסר נקיבה לאו [לא] כמחוסר מעשה דמי [נחשב], ולכן גם אם רק חשב עליה לנוקבה, הרי היא כנקובה.

מַתְנִי׳ בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ הַמְרוּקֶּמֶת טְהוֹרָה, נִיקְּבָה כׇּל שֶׁהוּא – טָמֵא. עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ בָּשָׂר וְחֶצְיוֹ אֲדָמָה – הַנּוֹגֵעַ בַּבָּשָׂר טָמֵא, בָּאֲדָמָה טָהוֹר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר טָמֵא.

ג משנה ביצת השרץ המרוקמת שהתחיל להתרקם בה עובר — אף שהשרץ שבתוכה הינו טמא, מכל מקום הנגיעה בביצה הרי היא טהורה, שכן בשלב הזה אי אפשר לגעת בשרץ עצמו. ואולם אם ניקבה הביצה, ואפילו בנקב כל שהוא — הנוגע בביצה הריהו טמא. מין העכבר הגדל מהקרקע, הנמצא בשלב שבו חציו האחד הוא בשר, ואילו חציו האחר הוא אדמה, הנוגע בחלק הבשר — הריהו טמא, ואילו הנוגע בחלק האדמה — הריהו טהור. ר' יהודה אומר: אף הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר — הריהו טמא.

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַטְּמֵאִים״ – לְרַבּוֹת בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי ביצת השרץ המרוקמת שניקבה מטמאת את הנוגע בה. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא נאמר "אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לא), ובאה המלה "הטמאים" — לרבות בכלל טומאה זו אף את ביצת השרץ וקולית השרץ. יכול יהא

יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא רִיקְּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַשֶּׁרֶץ״ – מָה שֶׁרֶץ שֶׁרִקֵּם, אַף בֵּיצַת הַשֶּׁרֶץ שֶׁרִקְּמָה.

כך הדין אפילו לא ריקמה הביצה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "השרץ" — מה שרץ הריהו דבר שכבר רקם, אף ביצת השרץ המטמאת אינה אלא זו שכבר רקמה. יכול יהא הדין שביצת השרץ שרוקמה שהיא

יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא נִיקְּבוּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … יִטְמָא״, אֶת שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע – טָמֵא, וְאֶת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִיגַּע – טָהוֹר.

מטמאת אפילו אם לא ניקבו? לכך תלמוד לומר "הנוגע בהם במותם יטמא", להורות: נגיעה את זה שאפשר ליגע בו — הריהו טמא, ואת זה שאי אפשר ליגע בו — הריהו טהור.

וְכַמָּה נְקִיבָתָהּ? כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, שֶׁאֶפְשָׁר לִיגַּע כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.

וכמה הוא נקיבתה, שעל ידה הנוגע בביצת ובקולית השרץ הריהו נטמא? כחוט השערה, שכן אפשר ליגע בדבר שבתוך הביצה ובתוך הקולית כאדם שחוט השערה נכנס מבעד לנקב כזה.

עַכְבָּר שֶׁחֶצְיוֹ [וְכוּ׳]. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַנּוֹגֵעַ בָּאֲדָמָה שֶׁכְּנֶגֶד בָּשָׂר טָמֵא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: וְהוּא שֶׁהִשְׁרִיץ עַל פְּנֵי כּוּלּוֹ.

ה שנינו במשנתנו כי העכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בחלק הבשר שבו נטמא בכך. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: והוא (ובלבד) שהשריץ (שנוצר חציו הבשרי של העכבר) על פני כולו (לכל אורכו, מראשו ועד רגליו). שכל הנוגע בצד זה של השרץ נטמא, שכל שבצד זה נחשב כשרץ. איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על סוף משנתנו], שר' יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר — טמא, ועל כך אמר ר' יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו.

מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא, וּמַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא – אֲבָל רֵישָׁא, אַף עַל גַּב דְּלָא הִשְׁרִיץ.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה את דברי ר' יהושע בן לוי על ראש המשנה], שסבור הוא כי הנוגע בחלק הבשר של העכבר נטמא רק אם היה חלק הבשר לכל אורכו של העכבר — כל שכן שכך הוא הדין אסיפא [על סוף המשנה, על דברי ר' יהודה], שבוודאי שהנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק אם החלק הבשר של העכבר היה על כל אורכו. ואולם מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותם על סוף המשנה] — דווקא הנוגע בחלק האדמה שכנגד הבשר נטמא רק כאשר השריץ העכבר על פני כולו, אבל בדין הנזכר ברישא [ראש המשנה] — הנוגע בחלק הבשר הריהו נטמא, אף על גב [אף על פי] שלא השריץ על פני כולו.

תָּנוּ רַבָּנַן: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״עַכְבָּר״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם, שֶׁשְּׁמוֹ עַכְבָּר. וְדִין הוּא: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ, אַף עַכְבָּר מִין הַגָּדֵל עַל הָאָרֶץ.

ו ועוד בדין טומאת העכבר. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מתוך שנאמר בתורה בכלל שמונת השרצים "עכבר" ("וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו". ויקרא יא, כט), שומע אני שמטמא אפילו עכבר שבים, שגם שמו הוא "עכבר". ולכאורה דבר הנלמד מן הדין (היקש) הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת היא דווקא מין הגדל על הארץ, אף עכבר המטמא הוא דווקא מין הגדל על הארץ, ואין עכבר של ים מטמא.

אוֹ כְּלָךְ לְדֶרֶךְ זוֹ: טִימֵּא בְּחוּלְדָּה וְטִימֵּא בְּעַכְבָּר, מָה חוּלְדָּה כֹּל שֶׁשְּׁמָהּ ״חוּלְדָּה״, אַף עַכְבָּר כֹּל שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״, אֲפִילּוּ עַכְבָּר שֶׁבַּיָּם שֶׁשְּׁמוֹ ״עַכְבָּר״. תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל הָאָרֶץ״.

או כלך (הלך) לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה המטמאת הריהי כל ששמה הוא "חולדה". אף עכבר המטמא הוא כל ששמו "עכבר", ובכלל זה אפילו עכבר שבים הריהו מטמא, שכן שמו "עכבר". לכך תלמוד לומר "על הארץ" — זה שעל הארץ, של יבשה, ואין עכבר של ים מטמא.

אִי ״עַל הָאָרֶץ״, יָכוֹל עַל הָאָרֶץ – יְטַמֵּא, יָרַד לְיָם – לֹא יְטַמֵּא,

ועדיין יש לשאול: אי [אם] למדים אנו מן הכתוב "על הארץ", יכול שכך בא הכתוב ללמדנו: שאם היה העכבר על הארץ, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — יטמא, ואולם אם ירד לים, בין עכבר של יבשה ובין עכבר של ים — לא יטמא,