חולין קכ״ה

וְקוּלִית הַמּוּקְדָּשִׁין, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים – טָמֵא.

וכן קולית בהמות המוקדשין (קרבנות שנתפגלו או שנותרו, והריהם מטמאים מגזירת חכמים), שיש בתוכם מוח, כל הנוגע בהן, בין שהיו הקוליות סתומים שאין אפשרות לגעת במוח שבהן, בין שהיו נקובים — הריהו טמא במגען. שכן עצם (בשיעור כשעורה) הבאה מן המת, וכן עצם של הקרבנות שנפסלו, מטמאות בטומאת מגע. ואולם

קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם סְתוּמִים – טְהוֹרִים, נְקוּבִים כׇּל שֶׁהוּא – מְטַמֵּא בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַנּוֹגֵעַ … וְהַנּוֹשֵׂא״, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.

קולית בהמת הנבלה וכן קולית השרץ, כל הנוגע בהם, אם היו סתומים — הנוגעים בהם טהורים, כיון שאי אפשר לגעת במוח שבתוכן, ואילו עצמותיהן כשלעצמן אינן מטמאות. ואם היו העצמות הללו נקובים, ואפילו היה זה נקב ששיעורו בכל שהוא — מטמא במגע, שנחשבת הנגיעה בעצם כנגיעה במוח שבתוכן. מנין שאף בטומאת משא יש לחלק בין קולית סתומה לקולית נקובה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בטומאת המשא בנבילה "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב... והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט—מ), ללמד כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא בא לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע כעצמות הסתומות — לא בא לכלל טומאת משא.

גְּמָ׳ נוֹגֵעַ – אִין, אֲבָל מַאֲהִיל – לָא.

א גמרא שנינו במשנתנו שהנוגע בקולית המת, בין זו שהיא נקובה ובין זו שהיא סתומה, נטמא במגע זה. ומדייקים: דווקא הנוגע בה — אין [כן] נטמא, אבל המאהיל על קולית המת — לא נטמא, שאין העצם מטמאה בטומאת אהל.

הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר – בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת בָּשָׂר.

ומעתה יש לברר: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אי דאיכא [אם מדובר בקולית שיש] עליה כזית בשר מן המת — בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן שתטמא], מפני הבשר שעליה! ומשיבים: מדובר בזמן דליכא [שאין כאן] כזית בשר על הקולית.

וְאִי דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ מִבִּפְנִים – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! דְּלֵיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ בִּפְנִים.

וממשיכים לברר: אי [אם] מדובר בזמן דאיכא [שיש] כזית מוח מבפנים (בתוך הקולית) — הרי כלל הוא שטומאה בוקעת מבעד לעצם ועולה, אם כן בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא] הקולית! ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין כאן] כזית מוח בפנים הקולית.

וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, אֵבֶר מְעַלְּיָא הִיא, בְּאֹהֶל נָמֵי לִיטַמֵּא! אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא: זֹאת אוֹמֶרֶת, מוֹחַ בִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ.

וממשיכים לדון בדבר: ואי [ואם] סבורה משנתנו שהמוח מבפנים לקולית הוא מעלה ארוכה (מרפא, גורם לאיחוי לבשר) שמבחוץ לעצם, ואף הבשר יכול לחזור ולהבריא את מוח עצם שנפגם או שנחסר. מעתה הרי עצם זו היא אבר מעליא [מעולה, גמור] היא, אף שאין בה מוח, כאבר המטמא באוהל גם אם אין לו שיעור כזית, וכן קולית זו בטומאת אהל נמי ליטמא [גם כן תטמא]! אמר רב יהודה בריה [בנו] של ר' חייא בתשובה: זאת אומרת, מכאן נסיק כי לדעת משנתנו מוח בפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ.

בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ? דְּלֵיכָּא כְּזַיִת. אִי הָכִי, בְּמוּקְדָּשִׁים אַמַּאי מְטַמֵּא?

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] את משנתנו? בזמן דליכא [שאין] בתוך הקולית כזית מוח — אי הכי [אם כך] הוא, בקולית המוקדשים אמאי [מדוע] מטמא? שהרי טומאת קולית הקרבנות היא מגזירת חכמים שגזרו על העצמות ששימשו את הנותר (ואף הקולית שימשה את המוח שבתוכה, שהוא בכלל נותר), ואולם אין דין נותר בפחות מכזית!

וְתוּ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי נִיקְּבוּ, אַמַּאי מְטַמְּאוּ?

ותו [ועוד] יש לשאול: אם אמנם מדובר במשנתנו בזמן שאין בקולית מוח בשיעור כזית, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] ניקבו, אמאי [מדוע] הן מטמאו [מטמאות]? והרי אין בהן כזית מוח!

הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא דְּלֵיכָּא כְּזַיִת, סֵיפָא דְּאִיכָּא כְּזַיִת. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לַן? מִילֵּי מִילֵּי קָא מַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: הא לא קשיא [זה לא קשה], שיש לומר כי ברישא [התחלה] של משנתנו (בדין טומאת המת) מדובר במקרה דליכא [שאין] בקולית כזית מוח, ואילו בסיפא [סוף, בהמשך] משנתנו (בדין קולית המוקדשים וקולית הנבילה והשרץ) מדובר במקרה דאיכא [שיש] כזית מוח בקולית. ומעתה בקולית המוקדשים מדובר שיש בה שיעור שנוהג דין נותר, ובקולית הנבילה והשרץ יש בו שיעור שנוהגות בו טומאות אלה. ותוהים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] התנא במשנתנו, והרי הלכה ידועה היא! ומשיבים: מילי מילי קא משמע לן [דברים דברים הוא התנא משמיע לנו] שבכל דבר השנוי במשנתנו יש דבר חידוש.

רֵישָׁא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹחַ מִבִּפְנִים אֵינוֹ מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ. מוּקְדָּשִׁין מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שִׁימּוּשׁ נוֹתָר מִילְּתָא הִיא, דְּאָמַר מָרִי בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַבִּי יִצְחָק: עַצְמוֹת קָדָשִׁים שֶׁשִּׁימְּשׁוּ נוֹתָר, מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם, הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה בָּסִיס לְדָבָר הָאָסוּר.

שברישא קא משמע לן [בהתחלה הוא משמיע לנו] כי המוח מבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ, ושלא כדעת האומרים שהריהו מעלה ארוכה. ולאחר מכן בקולית המוקדשין מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? שגם הדבר שהוא שימוש של הנותר, כעצמות הללו שיש בהן מוח שהוא כבשר הקרבן — מילתא [דבר] נחשב היא, ומטמאת. שכן אמר מרי בר אבוה, אמר ר' יצחק: עצמות של קדשים ששימשו את הנותר — הריהן מטמאין את הידים, כפי שקרבן הנותר מטמאן. וטעם הדבר: הואיל והעצם הזו נעשה בסיס לדבר האסור, לכך דינו כדין הדבר האסור. ולאחר מכן זו ששנינו במשנתנו בקולית ה

נְבֵלָה, אַף עַל גַּב דְּאִיכָּא כְּזַיִת, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא.

נבלה שמטמאה רק כשהיא נקובה ולא כשהיא סתומה — חידוש יש בדבר: שאף על גב דאיכא [אף על פי שיש] בתוכה כזית מוח, מכל מקום רק אם ניקבה הקולית — אין [כן] הריהי מטמאת, ואם לא ניקבה — היא לא מטמאת.

אַבָּיֵי אָמַר: לְעוֹלָם מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּשֶׁשִּׁפָּהּ.

ב ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. אביי אמר: לעולם יש לומר כי משנתנו סבורה שמוח מבפנים העצם הריהו מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ לה. ובאשר לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, ומשום המוח — הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים]? במקרה ששפה (שפשף, שייף והחליק) את העצם ושוב אין העצם מעלה ארוכה לבשר שעליה ולמוח שבתוכה. ולכן אינה נחשבת כאיבר, לטמא בטומאת אוהל.

וְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קוּלִית שֶׁשִּׁפָּהּ לְאׇרְכָּהּ – טְמֵאָה, לְרׇחְבָּהּ – טְהוֹרָה, וְסִימָנָיךְ – דִּיקְלָא.

וכשיטת ר' אלעזר, שכן אמר ר' אלעזר: קולית ששפה אותה לארכה — הרי היא עדיין טמאה כאיבר, אף שאין בה בשר או מוח, שכן כששף כיוצא בה בחי הריהי מעלה ארוכה, וגם לאחר ששויפה יש אפשרות להתרקמות מחודשת. ואולם אם ניסרה לרחבה — אין היא שוב מעלה ארוכה, ולכך הריהי טהורה, וסימניך מה מעלה ארוכה ומה אינו מעלה: דיקלא שאם משייפים אותו לאורך הוא עשוי לחזור ולהתאחות, ואולם אם משייפים אותו לרוחב, באופן שמנתק את זרימת השרף בתוכו, אין הוא מתאחה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לְעוֹלָם דְּאִיכָּא כְּזַיִת, וּמוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, וּמַאי נוֹגֵעַ דְּקָתָנֵי – מַאֲהִיל.

ג ועוד אופן בהסבר דברי משנתנו. ר' יוחנן אמר: לעולם מדובר במשנתנו במקרה דאיכא [שיש] בקולית כזית מוח, וכמו כן סבורה משנתנו שמוח מבפנים העצם מעלה ארוכה לבשר שמבחוץ. ובתשובה לשאלה מדוע אין הקולית מטמאת בטומאת אוהל, משום המוח שבתוכה — יש לומר כי אכן מטמאת הקולית אף בטומאת אוהל, ומאי [ומה פירוש] "ה נוגע בהן — טמא" דקתני [ששנינו]? הכוונה היא למאהיל עליהן.

וְאִי מוֹחַ מִבִּפְנִים מַעֲלֶה אֲרוּכָה מִבַּחוּץ, קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ כִּי לֹא נִקְּבוּ, אַמַּאי טְהוֹרִים?

ושואלים על הסבר זה: אי [אם] אתה אומר שמוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ, קולית נבלה וקולית השרץ כי [כאשר] לא נקבו, אמאי [מדוע] הם טהורים?

אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר גִּידֵּל, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן דְּאִיכָּא כְּזַיִת מוֹחַ הַמִּתְקַשְׁקֵשׁ, גַּבֵּי מֵת – טוּמְאָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה, נְבֵלָה – כֵּיוָן דְּמִתְקַשְׁקֵשׁ הוּא, נִיקְּבָה – אִין, לֹא נִיקְּבָה – לָא.

אמר ר' בנימין בר גידל, אמר ר' יוחנן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דאיכא [שיש] בפנים כזית מוח המתקשקש (שנעקר ממקומו, ונע ממקום למקום ומשמיע בתוך כך רחש), ואז לגבי [אצל] טומאת המת — טומאה בוקעת ועולה, ולכך הריהי מטמאה באוהל. ואולם אצל טומאת נבלה, כיון שהמוח מתקשקש הוא, שוב אינו מבריא, ולכן אם ניקבה הקולית, וניתן לגעת במוח שבתוכה — אין [כן] מטמאה, ואולם אם לא ניקבה — היא לא מטמאה.

אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וּמַאֲהִיל עַל חֲצִי זַיִת, אוֹ חֲצִי זַיִת מַאֲהִיל עָלָיו – טָמֵא.

ד למעלה למדנו בדברי ר' יוחנן כי המאהיל נקרא "נוגע", ובענין זה אמר ר' אבין ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כדבר הזה, שכן שנינו במסכת אהלות שכל הנוגע בידו האחת בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת הוא מאהיל בידו השניה על חתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, או שחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית מאהיל עליו — הריהו טמא.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא חַד שְׁמָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי מִצְטָרֵף.

ומעתה אי אמרת בשלמא חד שמא הוא [נניח, מובן הדבר, אם אתה אומר כי שם אחד הוא, לטומאת מת ולטומאת אהל] — משום הכי [כך] מצטרף חצי זית של נגיעה לחצי זית זה של אוהל, לטמא בו את האדם.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ תְּרֵי שְׁמֵי נִינְהוּ – מִי מִצְטָרֵף? וְהָתְנַן: זֶה הַכְּלָל, כֹּל שֶׁהוּא מִשֵּׁם אֶחָד – מִצְטָרֵף וְטָמֵא, מִשְּׁנֵי שֵׁמוֹת – טָהוֹר!

אלא אי אמרת תרי שמי נינהו [אם אתה אומר ששני שמות הם] — מי [האם] מצטרף הוא? והתנן [והרי שנינו]: זה הכלל, כל שהוא טמא משם טומאה אחד — הרי זה מצטרף, וטמא. אם הוא טמא משני שמות — אין הוא מצטרף, וטהור!

אֶלָּא מַאי חַד שְׁמָא הוּא? אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל

ומקשים: אלא מאי [מה] אתה אומר, שחד שמא [שם אחד] הוא? אימא סיפא [אמור את סוף] אותה משנה: אבל

הַנּוֹגֵעַ בְּכַחֲצִי זַיִת, וְדָבָר אַחֵר מַאֲהִיל עָלָיו וְעַל כַּחֲצִי זַיִת – טָהוֹר.

הנוגע בחתיכת בשר מן המת ששיעורה הוא כחצי זית, ובאותה עת דבר אחר (כגון קרש) מאהיל עליו ועל חתיכת בשר אחרת מן המת ששיעורה הוא כחצי זית — הריהו טהור.

וְאִי חַד שְׁמָא הוּא, אַמַּאי טָהוֹר? אֶלָּא, קַשְׁיָא רֵישָׁא.

ואי חד שמא [ואם שם אחד] הוא, לטומאת מגע ולטומאת אוהל, אמאי [מדוע] אדם זה טהור? ואומרים: אלא מעתה קשיא רישא [קשה התחלת אותה משנה] שממנה עולה שמצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע על מה שעולה מסוף המשנה שאין מצטרפות טומאת אוהל לטומאת מגע!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: בְּטוּמְאָה רְצוּצָה בֵּין שְׁנֵי מִגְדָּלִים עָסְקִינַן, וְאֵין בֵּינֵיהֶן פּוֹתֵחַ טֶפַח, דְּכוּלַּהּ נְגִיעָה הִיא.

אמר ר' זירא: בתחילת המשנה מדובר בחתיכת בשר מן המת הנמצאת במקום דחוק, ונקראת טומאה רצוצה (צפופה, זו שאין לה מקום מרווח), שנמצאת בין שני מגדלים (ארונות עץ) עסקינן [עוסקים אנו], ואין ביניהן רווח כשיעור פותח טפח, שכיון שמאהיל האדם בידו האחת מעל המגדלים הללו, והטומאה הרצוצה עולה כלפי מעלה, נמצא שכולה נגיעה אחת היא, שהוא כנוגע בידו בטומאה ממש, והטומאה נוגעת בו כשהיא בוקעת ועולה. ונמצא איפוא שאין מהמשנה באהלות ראיה לשיטת ר' יוחנן שמאהיל הריהו כנוגע.

וּמַאן תַּנָּא דְּקָרֵי לְאֹהֶל ״נוֹגֵעַ״? רַבִּי יוֹסֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מְלֹא תַרְוָוד רָקָב מְטַמֵּא בְּמַגָּע, וּבְמַשָּׂא, וּבְאֹהֶל.

ושואלים: אלא מעתה מאן [מי] התנא דקרי [שקורא] לטומאת אהל "נוגע", כשיטת ר' יוחנן? ומשיבים: שיטת ר' יוסי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' יוסי אומר: כמות בשיעור מלא תרווד (כף) של רקב (בשר המת שנרקב) הריהי מטמא כדרך שהמת עצמו מטמא, בשלושה אופנים: במגע בו, ובמשא אותו ובאהל המאהיל על הרקב ועל האדם.

בִּשְׁלָמָא בְּמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, הָא קָא טָעֵין לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ, וְהָא קָא מַאֲהֵיל אַכּוּלֵּיהּ. אֶלָּא נוֹגֵעַ – הָא לָא נָגַע בְּכוּלֵּיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: מַאי ״נוֹגֵעַ״ – מַאֲהִיל.

בשלמא [נניח, זה מובן] שמטמא הרקב במשא ובאהל, שכן לענין טומאת משא — הא קא טעין ליה לכוליה [הרי הוא נושא אותו כולו, את כל מלוא התרווד] בבת אחת. וכיוצא בזה לענין טומאת אוהל — הא קא [הרי הוא] מאהיל אכוליה [על כולו] בבת אחת, ונטמא בכך. אלא זה הנוגע — הא [הרי] הוא לא נגע בכוליה [בכולו], וכיצד הוא יכול להיטמא?! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי מאי [מה פירוש] "נוגע" שאמר ר' יוסי? מאהיל. וזהו התנא הסבור כשיטת ר' יוחנן שמאהיל נקרא "נוגע".

וְהָא קָתָנֵי ״נוֹגֵעַ״, וְהָא קָתָנֵי ״מַאֲהִיל״! אָמַר אַבָּיֵי: לְמַטָּה מִטֶּפַח – אֹהֶל נְגִיעָה, לְמַעְלָה מִטֶּפַח – אֹהֶל גְּרֵידָא.

ומקשים: איך אפשר לפרש כן, והא קתני [והרי שנה] ר' יוסי בברייתא "נוגע" לחוד והא קתני [והרי שנה] "מאהיל" לחוד, והרי שאין מאהיל נקרא "נוגע"! אמר אביי: אין זו קושיה, שכן יש להבחין בין מאהיל על הטומאה הנמצאת מתחת לידו המאהילה בשיעור שלמטה (פחות) מטפח — הרי אהל זה נקרא "נגיעה", ובזה אמר ר' יוסי שמלוא תרווד רקב מטמא במגע. ואילו המאהיל על הטומאה שמתחתיו בשיעור שלמעלה (יותר) מטפח — הרי זה אהל גרידא [סתם], ובזה אמר ר' יוסי שמלא תרוד רקב מטמא באוהל.

רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מִטֶּפַח נָמֵי אֹהֶל נְגִיעָה הוּא, וְהֵיכִי דָּמֵי אֹהֶל גְּרֵידָא? בְּהַמְשָׁכָה.

רבא אמר: לדעת ר' יוסי אפילו כשמאהיל על הטומאה שלמעלה מטפח נמי [גם כן] אהל נגיעה הוא, והיכי דמי [ואיך נחשב, באיזה אופן הוא מוגדר] כאהל גרידא [סתם], ולא כנוגע? בהמשכה, כאשר דבר מאהיל על האדם ועל הטומאה גם יחד. שהדבר המאהיל ממשיך את הטומאה מן הדבר המטמא אל האדם.

אָמַר רָבָא: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דִּתְנַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲבִילֵי מִטָּה וּסְרִיגֵי חַלּוֹנוֹת חוֹצְצִין בֵּין הַבַּיִת לַעֲלִיָּיה, שֶׁלֹּא לְהַכְנִיס טוּמְאָה לְצַד שֵׁנִי.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה, את דעתי זו]? דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי אומר: חבילי מטה (רשת העשויה מחבלים המשמשת לשבת עליה), וכן סריגי (רשת סורגים) החלונות, ששטחם בין קורות שבגג הבית, ועתה הם משמשים כתקרה בין הבית לעליה — הרי אלה התבטלו עם קביעתן כתקרה, ואין הם מקבלים טומאה. ואף שיש ברשתות הללו נקבים, הריהם חוצצין בין הבית לעלייה, שלא להכניס טומאה של המת הנמצאת בתוך הבית לצד שני, לעליה.

פְּרָסָן עַל פְּנֵי הַמֵּת בַּאֲוִיר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָמֵא, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – טָהוֹר.

ואם פרסן את הרשתות הללו על פני המת הנמצא מחוץ לבית, שתלאן באויר, ולא קבען, כל הנוגע כנגד הנקב שברשתות הללו — הריהו טמא, והנוגע שלא כנגד הנקב — הריהו טהור.

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא לְמַטָּה מִטֶּפַח, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַנֶּקֶב – אַמַּאי טָהוֹר? מֵת בִּכְסוּתוֹ הִיא, וּמֵת בִּכְסוּתוֹ מְטַמֵּא!

ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שפרס את הרשתות במרחק שלמטה (פחות) מטפח מפני המת — זה הנוגע שלא כנגד הנקב אמאי [מדוע] הוא טהור? הלא במרחק כה קרוב אל המת, נחשבות הרשתות הללו כאחד מבגדיו של המת, וכמת הלבוש בכסותו היא, וכלל הוא שמת בכסותו מטמא, שאין הכסות חוצצת בין המת ובין המאהיל עליו!

אֶלָּא לָאו לְמַעְלָה מִטֶּפַח, וְקָא קָרֵי לֵיהּ ״נוֹגֵעַ״.

אלא לאו [האם לא] מדובר שפרס במרחק שלמעלה (יותר) מטפח מעל פני המת, וקא קרי ליה [והוא ר' יוסי קורא לו] "נוגע". הרי איפוא שלשיטת ר' יוסי אף המאהיל מעל לטפח נקרא "נוגע", ושלא כדברי אביי.

אָמַר אַבָּיֵי: לְעוֹלָם לְמַטָּה מִטֶּפַח, וּדְקָאָמְרַתְּ: מֵת בִּכְסוּתוֹ הוּא – מֵת בִּכְסוּתוֹ מְבַטֵּל לֵיהּ, הַאי לָא מְבַטֵּל לֵיהּ.

אמר אביי בדחיית ראייתו של רבא: אין זו קושיה, שכן לעולם מדובר כאן בפורס את הרשתות הללו במרחק שלמטה מטפח, ודקאמרת [ומה שאמרת] בשאלה מדוע הנוגע שלא כנגד הנקב טהור, והרי כמת הלבוש בכסותו הוא — אין המקרה הזה דומה למת הלבוש בכסותו, שכן מת בכסותו — הכסות אינה חוצצת בין המת למאהיל עליו, משום שבהלבשת המת בכסותו בכך הריהו מבטל ליה [אותו, את הכסות] אצל המת, שיהא זה בגדו של המת. ולכן הכסות נחשבת כחלק ממנו, ואינה חוצצת. מה שאין כן האי [זה] הרשת הניתנת מעל פני המת — לא מבטל ליה [אותו] לגבי המת, שהרי הוא עומד ליטלו ממנו.

וְתֶהֱוֵי כְּטוּמְאָה טְמוּנָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה? קָסָבַר רַבִּי יוֹסֵי: טוּמְאָה טְמוּנָה אֵינָהּ בּוֹקַעַת.

ושואלים על הסברו של אביי: אם אכן המדובר בפורס מעל פני המת במרחק שפחות מטפח, אף שאין אלה נחשבים ככסותו של המת, ומכל מקום תהוי [תהיה, תיחשב זו] כטומאה טמונה (הנמצאת בתוך חלל, מתחת לדבר הרחוק ממנה פחות מטפח) שהיא בוקעת מבעד לאותו הדבר שמעליה, ועולה מעלה, ותטמא אף את זה הנוגע שלא כנגד הנקב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' יוסי שטומאה טמונה אינה בוקעת ועולה.

וּמְנָא תֵּימְרָא? דִּתְנַן: תֵּיבַת הַמִּגְדָּל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח וְאֵין בִּיצִיאָתָהּ פּוֹתֵחַ טֶפַח, טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ – הַבַּיִת טָמֵא; טוּמְאָה בַּבַּיִת – מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר זאת]? דתנן [שכן שנינו במשנה]: תיבת המגדל (מגירה בארון) הנמצא בתוך הבית, שיש בה עצמה חלל ששיעורו הוא כפותח טפח (טפח על טפח בגובה טפח), ואולם אין ביציאתה (בחלק המגירה הנשלף החוצה) שיעור של פותח טפח, אם היתה טומאה בתוכה של המגירה, וכגון שהיה בה כזית מן המת — אין המגירה חוצצת בעד הטומאה, ולכך הבית טמא. ואם ישנה טומאה בתוך הבית — כל מה שבתוכה של המגירה הריהו טהור, שכן אין בפתח המגירה שיעור כטפח על טפח.

מִפְּנֵי שֶׁדֶּרֶךְ טוּמְאָה לָצֵאת, וְאֵין דֶּרֶךְ טוּמְאָה לִיכָּנֵס.

וטעם הדבר: מפני שדרך טומאה הוא לצאת ממקומה, ולכך ודאי שטומאה הנמצאת בתוך המגירה תצא לתוך הבית ותטמאו, ולכן אף כאשר הטומאה בתוך המגירה הריהי מטמאה את כל הבית. ואולם אין דרך הטומאה ליכנס, שאין דרך הטומאה שבבית להיכנס אל החלל הסגור שבתוכו, כמגירה זו. ולכך אם הטומאה בבית, כל מה שבמגירה טהור. שכיון שהמגירה נתונה בתוך ארון שיש בו ארבעים סאה, והריהו נחשב לאוהל, אף המגירה נחשבת כן, כיון שהיא קבועה בו.

וְרַבִּי יוֹסֵי מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל הוּא לְהוֹצִיאָהּ לַחֲצָאִין, אוֹ לְשׂוֹרְפָהּ בִּמְקוֹמָהּ.

ור' יוסי מטהר את הבית בזמן שהטומאה נמצאת בתוך המגירה, מפני שאין זה בהכרח שהטומאה תטמאה לכשתצא ממנה, שהרי יכול הוא להוציאה מן המגירה לא בשיעור המטמא, אלא לחצאין, או שיכול הוא לשורפה במקומה, בתוך המגירה.

וְקָתָנֵי סֵיפָא: הֶעֱמִידָהּ בַּפֶּתַח, וּפִתְחָהּ לַחוּץ – טוּמְאָה בְּתוֹכָהּ, הַבַּיִת טָהוֹר; טוּמְאָה בַּבַּיִת, מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ טָהוֹר.

וקתני סיפא [ושנה בסוף אותה משנה] שאם העמידה את הארון בתוך הפתח של הבית, ופתחה של הארון פונה לחוץ מן הבית, ולא אל תוך הבית, אם היתה טומאה בתוכה של הארון — כל הנמצא בתוך הבית הריהו טהור. שכן כל הטומאה יוצאת אל מחוץ לבית. ואם היתה טומאה בבית — כל מה שבתוכה של הארון הריהו טהור, כיון שאין סופה של הטומאה להיכנס אל הארון.