חולין קכ״ד

עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לִגְרוֹר אֶת הַטְּפֵילָה וְלֹא עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ, אֶלָּא מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים (מארבע) [מֵאַרְבָּעָה] טְפָחִים.

עד שיהא בארץ, כלומר, עד שהוא מגיע בגירור הטפילה עד הקרקע, ובכך אין התנור נחשב עוד ככלי, והריהו טהור. ר' מאיר אומר: אינו צריך לא לגרור את הטפילה כלל, ובוודאי לא עד שיהא בארץ כדברי חכמים. אלא די בכך שהוא ממעטו (חותך את התנור, ומקטין אותו בכך ממידותיו) מבפנים לטפילה, עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים.

כִּי מְמַעֵט לַהּ (מארבע) [מֵאַרְבָּעָה] מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא: הָא חֲלִים וְקָאֵי!

ונדייק: לדעת ר' מאיר אמנם כאשר שבר רק מקצת התנור — אין התנור נטהר בכך, ואולם כי ממעט לה [כאשר ממעט אותו] לפחות מארבעה טפחים — מיהא [על כל פנים] טהור הוא, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע] טהור תנור שכזה, לימא: הא חלים וקאי [אמור: הרי לרפואה, לחיבור עומד] תנור זה, ולשיטת ריש לקיש הריהו נחשב כמחובר, ואינו טהור!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְאֵימָא מִדְּרַבָּנַן – גּוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ.

אמר ליה [לו] רבא לר' ירמיה: ועד שאתה מקשה מדברי ר' מאיר על שיטת ריש לקיש, אימא [אמור] כהוכחה מדבריהם של רבנן [חכמים החלוקים על ר' מאיר] שאמרו כי טהרת התנור היא רק כשהוא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. הרי שסבורים חכמים כי כל גרירה שאינה גמורה כמו זו, נחשבת כדבר העומד להתחבר, שדינו כמחובר, וכשיטת ריש לקיש.

אֶלָּא אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ.

אלא אמר רבא: אחר שראינו כי אין שיטת ריש לקיש נסתרת מדברי המשנה (שהרי דעת חכמים הריהי כמותו), נוסיף כי שיטת ריש לקיש יכולה להיות אף כדעת ר' מאיר, שכן הכי קאמר [כך אמר] התנא במשנה זו: תנור שכבר נטמא כיצד מטהרין אותו? לדברי הכל (ואף לדעת ר' מאיר) יש לחולקו לשלשה חלקים, וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכל

וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יָבֹא תַּנּוּרוֹ לִידֵי טוּמְאָה, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא לִגְרוֹר אֶת הַטְּפֵילָה וְלֹא עַד שֶׁיְּהֵא בָּאָרֶץ, אֶלָּא מְמַעֲטוֹ מִבִּפְנִים מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים.

הרוצה שלא יבא תנורו לידי טומאה, כיצד הוא עושה שלא ייקרא שם "תנור" על הדבר, ולא ייחשב ככלי הנטמא? מתחילה יש לחולקו לשלשה חלקים וכן צריך שיהא גורר את הטפילה עד שיהא בארץ. וכדרך שנוהגים בתנור שכבר נטמא. ואילו ר' מאיר אומר כי בתנור שטרם נטמא אינו צריך לא לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ, אלא די בכך שיהא ממעטו מבפנים עד שיהא שיעורו של חלק התנור השלם פחות מארבעה טפחים. ונמצא מעתה כי יכול ריש לקיש לסבור אף כדעת ר' מאיר.

אָמַר מָר: חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה.

א ומוסיפים ודנים בדברי המשנה במסכת כלים שהובאה למעלה. אמר מר [החכם במשנה] בדינו של תנור שנטמא שיש לחולקו (דווקא) לשלשה חלקים, ובכך הריהו נטהר. שדעת חכמים היא שהתנור נטהר בשבירתו רק כאשר אין רוב תנור בשברים. וכאשר נחלק התנור לשלושה חלקים, אין חלק אחד שהוא רוב התנור. ואולם אם ייחלק התנור לשנים, נמצא חלק אחד שיש בו רוב תנור.

וּרְמִינְהוּ: תַּנּוּר, תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

ועל כך רמינהו [משליכים, מראים סתירה] לדין זה ממה ששנינו במשנה אחרת במסכת כלים: תנור של חרס תחלתו לענין קבלת טומאה (שאינו מקבל טומאה לפני כן) כשיש בגובהו ארבעה טפחים. ואם נטמא התנור ונשבר, הריהו עדיין טמא כל עוד יש בשיריו (שבריו) שיעור ארבעה טפחים, אלו דברי ר' מאיר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּגָדוֹל, אֲבָל בְּקָטָן – תְּחִלָּתוֹ כׇּל שֶׁהוּא, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ – שְׁיָרָיו בְּרוּבּוֹ.

וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהשיעור הוא ארבעה טפחים — רק בתנור העומד לאפיה, שהוא תנור גדול, אבל בתנור קטן — תחלתו לענין קבלת טומאה הוא בשיעור כל שהוא, משתגמר מלאכתו, ולענין טומאה בתנור כזה שנשבר — אין הוא נטהר אלא אם כן שיריו (שבריו) הם ברובו של התנור.

וְכַמָּה ״כׇּל שֶׁהוּא״? אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: טֶפַח, שֶׁכֵּן עוֹשִׂים (תנורים) [תַּנּוּרֵי] בָּנוֹת טֶפַח.

ומסבירים: וכמה הוא שיעור זה המכונה "כל שהוא"? אמרי דבי [אומרים חכמי בית] מדרשו של ר' ינאי: שיעורו טפח, שכן עושים תנורים עבור הבנות הקטנות ששיעורם הוא טפח.

טַעְמָא דְּאִיכָּא שְׁיָרָיו אַרְבַּע, הָא לֵיכָּא שְׁיָרָיו אַרְבַּע – טָהוֹר.

ומעתה יש לשאול: סבורים חכמים במשנה זו שתנור גדול נחשב לענין קבלת טומאה כל עוד שיעור שבריו הוא ארבעה טפחים, ונדייק מכאן: טעמא דאיכא [הטעם הריהו רק כשיש] בשיריו שיעור ארבעה טפחים, הא ליכא [הרי אם אין] בשיריו שיעור ארבעה טפחים — הריהו טהור בכל אופן, וגם אם יש באחד מהשברים רוב תנור, ושלא כדברי חכמים במשנה הקודמת!

אָמְרִי: הָתָם, דְּצַלְקֵיהּ מִצְלָק; הָכָא, דְּעַבְדֵיהּ גִּיסְטְרָא.

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], במשנה המטהרת (לדעת חכמים) כל שאין בשיעור השבר ארבעה טפחים — מדובר בזמן דצלקיה מצלק [שחתך אותו לגובהו], ואז אין השברים עומדים באופן יציב זה על זה. ואילו הכא [כאן], במשנה האומרת שהתנור נטהר רק באופן שאין באחד השברים רוב תנור — מדובר בזמן דעבדיה גיסטרא [שעשאו, שהפריד את התנור לגובהו, והניח את תחתית התנור].

אָמַר מָר: שְׁיָרָיו בְּרוּבּוֹ, רוּבּוֹ דְּטֶפַח לְמַאי הָוֵי?

ב ועוד בבירור אותה משנה. שנינו שאמר מר [החכם] כי תנור קטן מקבל טומאה אף בכל שהוא. ואם נשבר, הריהו טהור רק כאשר שיריו (שבריו) הם ברובו של תנור. ואולם אם נשאר רובו של התנור שלם, אין הוא נטהר בכך. ותוהים: והרי למדנו למעלה מדברי חכמי בית מדרשו של ר' ינאי כי שיעור "כל שהוא" הריהו טפח, ומעתה רובו של טפח (שהוא מידתו של תנור קטן) למאי הוי [למה הוא משמש], ומדוע הריהו טמא?

אָמַר אַבָּיֵי: שְׁיָרֵי גָּדוֹל בְּרוּבּוֹ, וְהָאָמְרִי רַבָּנַן אַרְבָּעָה? לָא קַשְׁיָא: הָא בְּתַנּוּרָא בַּר תִּשְׁעָה, הָא בְּתַנּוּרָא בַּר שִׁבְעָה.

אמר אביי בתשובה: מה שנאמר "שיריו ברובו" אינו מתייחס לשברי תנור קטן, אלא לשירי (שברי) תנור גדול שאינ ו נטהר עד שישבר ברובו. ומקשים על כך: והאמרי רבנן [והרי אומרים חכמים] בטהרת תנור גדול שהיא כשאין בשבריו ארבעה טפחים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר כששבריו הם ברובו — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] תשעה טפחים. שכאשר תנור כזה נשבר ברובו, אף שנשארו בו חלקים שגודלם ארבעה טפחים — הריהו טהור. ואילו הא [זה] שאמרו חכמים כי תנור גדול נטהר רק כשאין בשבריו ארבעה טפחים — מדובר בתנורא בר [בתנור בן] שבעה טפחים, שכיון שלא נשאר בו שבר בן ארבעה טפחים, הריהו נטהר, אף שאותו שבר הוא רובו של התנור.

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ: אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: וַאֲפִילּוּ שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת.

ג ושבים לבירור דברי המשנה (שהובאה לעיל קכג,א) בדין הטלית הטמאה שנקרעה ברובה, שנטהרת בכך, ובפירושה של המשנה הובאו (לעיל קכג,ב) דברי רב הונא בשם ר' שמעון בר' יוסי שמדובר במשנה דווקא כשלא שייר בטלית כדי מעפורת, אבל אם שייר בה כדי מעפורת — לא בטל מכך תורת בגד מן הטלית. ועתה מביאים כי לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה] הלכה באופן שונה: אמר רב הונא משום [בשם] ר' ישמעאל בר' יוסי: ואפילו שייר בה כדי מעפורת.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲשִׁיב, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲשִׁיב.

ובהמשך לדברים הללו אמר ריש לקיש: לא שנו חכמים במשנה שנטהרת הטלית בקריעת רובה, אף ששייר בה כדי מעפורת, אלא דווקא טלית, אבל עור טמא שנקרע ברובו ושייר בו כדי מעפורת — הריהו עדיין דבר חשיב [חשוב], ולא נטהר בכך מטומאתו. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו עור שנקרע ברובו, אף שהשתייר בו כדי מעפורת, נמי לא חשיב [גם כן אינו חשוב], ונטהר בקריעה זו.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעָה וְסַנְדָּלִין – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו שעור הטמא בטומאת מדרס, אם בעליו חישב עליו לעשות ממנו רצועה וסנדלין — כיון שנתן (שנעץ) בו איזמל, הריהו טהור, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים שאין העור נטהר מטומאתו אלא עד שימעיטנו מחמשה טפחים.

כִּי מְמַעֵט מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲשִׁיב! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקָא בָעֵי לֵיהּ לְמוֹשַׁב זָב.

ונדייק בדברי חכמים: אין חכמים מטהרים את העור בעצם נעיצת האיזמל בו, ואולם כי [כאשר] ממעט מחמישה טפחים, מיהא [על כל פנים] הריהו טהור לדעת חכמים, ויש לשאול לשיטתך: אמאי [מדוע] הוא נטהר? לימא חשיב [אמור שהעור חשוב] אף בזמן שהומעט מחמישה טפחים, ולא ייטהר! השיב ריש לקיש: אין זו קושיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דקא בעי ליה [שהוא צריך אותו, את העור החתוך] למושב שישב עליו זב, ועור שיש בו פחות מחמישה טפחים, אינו יכול לשמש למושב. ולכך אין הוא נחשב.

מַתְנִי׳ עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – טָמֵא.

ד משנה עור של בהמת נבילה שיש עליו במקום אחד שיעור כזית של בשר, כל הנוגע בציב (חוט בשר דק) היוצא ממנו מחתיכה זו שעל העור, או שנוגע בשערה שנמצאת כנגדו של אותו כזית בשר, בצידו האחר של העור — הריהו טמא, אף שאין בציב ובשערה הללו שיעור כזית. שהציב הריהו כבשר לכל דבר, והנוגע בו כנוגע בבשר. ואילו השערה נחשבת כ"שומר" לבשר, וכל הנוגע ב"שומר" דינו כנוגע בבשר. אם היו עליו על עור הנבילה במקומות שונים שתי חתיכות בשר, ששיעורן הוא

הָיוּ עָלָיו כִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן, שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר? מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.

כשני חצאי זיתים — הרי העור מטמא את נושאו במשא שהרי הוא נושא את שניהם יחד, ואילו הנוגע בהם לא נטמא במגע, אם אין הוא נוגע בשתיהן כאחת, ואין שתי נגיעות זו אחר זו מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת. אלו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חתיכות בשר אלה אין מטמאות לא במגע ולא במשא, וכפי שיוסבר בהמשך דברי המשנה. אבל מודה ר' עקיבא בשתי חתיכות בשר נבילה שיש בשיעורן שני חצאי זיתים, שתחבן בקיסם, והסיטן (הניע אותן) — שהוא טמא, שכן נחשב הדבר כנושא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בנוגע ובנושא שתי חתיכות בשר נבילה שעל העור, ואילו כשהן תחובות בקיסם הריהו מטמא? מפני שלדעתו העור מבטלן לשתי החתיכות, שכל אחת מהן מתבטלת אגב העור, ונמצא שאין על העור שיעור שלם של בשר המטמא.

גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פְּלָטַתּוּ חַיָּה, אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין – בָּטֵיל.

ה גמרא שנינו במשנתנו שעור שיש עליו כזית בשר אינו בטל על ידי העור, ולכך הנוגע בציב היוצא ממנו הריהו טמא. ובענין זה אמר עולא, אמר ר' יוחנן: לא שנו כן במשנתנו אלא דווקא בזמן שפלטתו חיה לבשר זה מגוף הבהמה (וכגון שנשכה כלב), אבל אם פלטתו סכין לבשר זה — הרי הבשר (אף שיש בו שיעור כזית) בטיל [בטל] אצל העור, שכן ביטלו האדם במעשהו.

אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲפִילּוּ כְּתַרְטָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וַאֲפִילּוּ כְּנַפְיָא? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! אִם אָמַר לִי רַבִּי יוֹחָנָן מִפּוּמֵּיהּ – לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ.

אמר ליה [לו] רב נחמן לעולא בשאלה: האם אמר כן ר' יוחנן אפילו בשיעור גדול של בשר כתרטא [רובע הקב]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן]. הוסיף רב נחמן ושאל בתמיהה: ואפילו היה הבשר כגודלה של נפיא [נפה]? אמר ליה [לו] עולא בתשובה: אין [כן], אמר ליה רב נחמן לעולא בלשון שבועה: האלהים! גם אם אמר לי דבר זה רבי יוחנן ישירות מפומיה [מפיו], לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו, מקבל את דבריו]!

כִּי סְלֵיק רַב אוֹשַׁעְיָא, אַשְׁכְּחֵיהּ לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּיה קַמֵּיהּ: הָכִי אֲמַר עוּלָּא, וְהָכִי אַהְדַּר לֵיהּ רַב נַחְמָן. אֲמַר לֵיהּ: וּמִשּׁוּם דְּרַב נַחְמָן חַתְנֵיהּ דְּבֵי נְשִׂיאָה הוּא, מְזַלְזֵל בִּשְׁמַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן?!

ומסופר: כי סליק [כאשר עלה] רב אושעיא מבבל לארץ ישראל אשכחיה ליה [מצא את] ר' אמי כשהוא אמרה לשמעתיה קמיה [אמר את ההלכה הזו לפניו]: הכי [כך] אמר עולא, והכי אהדר ליה [וכך השיב לו] רב נחמן. אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: ומשום שרב נחמן חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא] הוא, הרי הוא מזלזל בשמעתיה [בהלכותיו] של ר' יוחנן?!

זִמְנִין אַשְׁכְּחֵיהּ דְּיָתֵיב וְקָאָמַר לַהּ אַסֵּיפָא: הָיוּ עָלָיו שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים – מְטַמְּאִים בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לֹא בְּמַגָּע וְלֹא בְּמַשָּׂא.

ועוד מסופר כי זמנין [פעם אחרת] אשכחיה [מצאו] רב אושעיא לר' אמי דיתיב וקאמר לה אסיפא [שיושב ואומר אותה ההלכה על סוף המשנה]: היו עליו שני חצאי זיתים — מטמאים במשא, ולא במגע. אלו דברי ר' ישמעאל. ואילו ר' עקיבא אומר שאין הם מטמאים לא במגע ולא במשא.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פְּלָטַתּוּ חַיָּה, אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין – בָּטֵיל.

ועל כך אמר ר' יוחנן: לא שנו את דעת ר' ישמעאל המטמא במשא אלא בשני חצאי כזית בשר שפלטתו חיה מהבהמה, אבל בשני חצאי כזית בשר שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל]. ואילו היה רב נחמן שומע שדברי ר' יוחנן מתייחסים למקרה של חצאי זית, לא היה תמה אם כך הדין גם בחתיכות בשר גדולות כתרטא וכנפיא.

אֲמַר לֵיהּ מָר אַסֵּיפָא מַתְנֵי לַהּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. וְאֶלָּא עוּלָּא אַרֵישָׁא אַמְרַהּ נִיהֲלַיְכוּ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים, אִי אָמַר לִי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִשְּׁמֵיהּ – לָא צָיֵיתְנָא לֵיהּ!

אמר ליה [לו] רב אושעיא לר' אמי: מר אסיפא מתני לה [אדוני, על סוף המשנה שונה אותה אמירה של ר' יוחנן], ולא על החלק הראשון שענינו בכזית בשר? שהרי בזה אין מקום לתמיהותיו של רב נחמן. אמר ליה [לו] ר' אמי: אין [כן]. ואלא האם עולא ארישא [על ראש המשנה] אמרה להלכה זו של ר' יוחנן ניהליכו [אצלכם בבבל]? אמר ליה [לו] אין [כן]. אמר ליה [לו] ר' אמי: אם כך צדק רב נחמן בתמיהתו על דברי ר' יוחנן, שכן האלהים (לשון שבועה), גם אי אמר [אם היה אומר] לי הלכה שכזאת יהושע בן נון משמיה [משמו, מפיו] — לא צייתנא ליה [לא הייתי מקשיב לו]!

כִּי אֲתָא רָבִין וְכׇל נָחוֹתֵי, אַמְרוּהָ אַרֵישָׁא. וְאֶלָּא קַשְׁיָא? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא:

ונמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין וכל נחותי [היורדים] מארץ ישראל לבבל אמרוה להלכה זו של ר' יוחנן ארישא [על ראש המשנה]. ומקשים על כך: ואלא קשיא [קשה] הדבר, שמאחר וכזית בשר בטל, יהא הדין כן אפילו בשיעורים גדולים יותר! ומשיבים: לא נאמרו דברי ר' יוחנן אלא כמו שאמר רב פפא בענין אחר,

בִּמְרוּדָּד, הָכָא נָמֵי בִּמְרוּדָּד.

שמדובר בו דווקא בזמן שהבשר מרודד (שטוח ברדידות על פני העור), הכא נמי [כאן גם כן] בהלכתו של ר' יוחנן מדובר דווקא בבשר המרודד, ובאופן זה אכן גם כזית בשר ויותר שנפלט על ידי סכין בטל אצל העור.

הָיוּ עָלָיו.

א שנינו במשנתנו שאם היו עליו, על העור, שתי חתיכות מבשר הנבילה, ששיעור כל אחת מהן הוא כחצי זית — לדעת ר' ישמעאל הרי אלה מטמאות במשאן, אבל לא במגען.

אָמַר בַּר פְּדָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵאַחֲרָיו, אֲבָל מִלְּפָנָיו – יֵשׁ נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ.

ובענין זה אמר בר פדא: לא שנו לדעת ר' ישמעאל אלא רק במגען מאחריו של העור, שאין האדם נוגע בצד העור שיש בו חתיכות הבשר אלא בצד שמאחוריו. אבל הנוגע מלפניו, ונגע בכך בחתיכות הבשר הנמצאות שם — נטמא במגעו זה, אף שלא נגע בנגיעה אחת בכזית בשר, שכן כלל הוא: יש נגיעה המטמאת גם את הנוגע וחוזר ונוגע, ששתי נגיעות מצטרפות להיחשב כנגיעה אחת.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ, וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְרַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד.

ואילו ר' יוחנן אמר כי אין נוגע וחוזר ונוגע, ולכך לדעת ר' ישמעאל גם הנוגע בשתי חתיכות הבשר הללו אינו נטמא. ומעירים: אזדא [הלך] ר' יוחנן בדבריו אלה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר ר' יוחנן שר' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס אמרו שניהם דבר אחד, ומחזיקים בעיקרון אחד.

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הָא דַּאֲמַרַן; רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס – דִּתְנַן: כָּל הַמְטַמְּאִין בְּאֹהֶל, שֶׁנֶּחְלְקוּ וְהִכְנִיסָן לְתוֹךְ הַבַּיִת – רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס מְטַהֵר, וַחֲכָמִים מְטַמְּאִים.

ומפרטים: שיטת ר' ישמעאל — הא דאמרן [זו שאמרנו] עתה, שאין שתי נגיעות מצטרפות לענין הטומאה. ושיטת ר' דוסא בן הרכינס — דתנן [שכן שנינו במשנה] בדין טומאת אוהל, שכל הדברים הבאים מן המת והריהם מטמאין באהל, שנחלקו שיעוריהם (וכגון שנחצה בשר המת משיעור כזית לשני חצאי זית), והכניסן את שני החלקים הללו לתוך הבית, והריהם עתה נתונים בתוך אוהל אחד — ר' דוסא בן הרכינס מטהר את הנמצא בתוך הבית, שאין שני החלקים הללו מצטרפים לשיעור כזית. ואילו חכמים מטמאים את הנמצא בתוך הבית, שכן הם מצטרפים לשיעור כזית.

לָאו אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס הָתָם, אֵין מַאֲהִיל וְחוֹזֵר וּמַאֲהִיל, הָכָא נָמֵי אֵין נוֹגֵעַ וְחוֹזֵר וְנוֹגֵעַ.

ובהסבר דעת ר' דוסא בן הרכינס יש לומר: לאו [האם לא] אמר כן ר' דוסא בן הרכינס התם [שם, לענין טומאת אהל] אלא משום שלשיטתו אין מאהיל וחוזר ומאהיל, ומכאן נלמד כי הכא נמי [כאן לענין טומאת מגע, גם כן] סבור ר' דוסא בן הרכינס שאין נוגע וחוזר ונוגע. הרי שר' ישמעאל ור' דוסא בן הרכינס סבורים כאותה שיטה.

וּמִדְּרַבִּי דּוֹסָא בֶּן הַרְכִּינָס כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, רַבָּנַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא? וְהָא רַבִּי עֲקִיבָא טַהוֹרֵי קָא מְטַהַר!

ושואלים על דברי ר' יוחנן: וכיון שלדבריו שיטת ר' דוסא בן הרכינס בדין טומאת אוהל היא כשיטת ר' ישמעאל שבמשנתנו, נמצא ששיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' דוסא בן הרכינס בדין טומאת אוהל, הריהי כשיטת ר' עקיבא במשנתנו. ועל כך יש לתהות: הא [הרי] ר' עקיבא במשנתנו מקל כנגד ר' ישמעאל, שכן טהורי קא מטהר [לטהר הוא מטהר] הן מטומאת מגע והן מטומאת משא, ואילו חכמים בדין טומאת אוהל מחמירים כנגד ר' דוסא בן הרכינס המטהר!

עַד כָּאן לָא קָא מְטַהַר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּעוֹר, אֲבָל בְּעָלְמָא מְטַמֵּא, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן שֶׁהוּא טָמֵא. וּמִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בָּעוֹר? מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.

ומשיבים: עד כאן לא שמענו כי קא מטהר [הוא מטהר] ר' עקיבא אלא בחתיכות בשר שעל העור בלבד, שאינן מצטרפות, ומשום טעם מיוחד שיש בעור דווקא. אבל בעלמא [בכלל] דברים אחרים לענין דינם בצירופם הריהו מטמא. כדקתני סיפא [כמו ששנינו בסוף משנתנו], ומודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן, שהוא טמא. ומפני מה ר' עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

מֵתִיב רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: ״בְּנִבְלָתָם״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים.

מתיב [מקשה] רב עוקבא בר חמא על דברי בר פדא שאמר כי לדעת ר' ישמעאל מטמאות שתי חתיכות הבשר (שאין בכל אחת מהן שיעור כזית) במגען, כאשר נגע בהן עצמן, ממה ששנינו בברייתא על הכתוב בפרשת הטומאות "ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב. וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, כד—כה): באה המלה "בנבלתם" כהדגשה, לומר שדווקא הנוגע בהם עצמם הוא הנטמא, ולא זה הנוגע בעור שיש עליו שתי חתיכות בשר הבא מן המת, ששיעורן הוא שני חצאי זיתים.

יָכוֹל אַף בְּמַשָּׂא? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְהַנּוֹשֵׂא יִטְמָא״ – דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״הַנּוֹגֵעַ״ ״וְהַנּוֹשֵׂא״ – אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא; לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע, לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.

יכול לא יטמא אף במשא של שתי חתיכות בשר אלה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך "וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב", שאף באופן זה יטמא. אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב "כל הנוגע" וכן נאמר "ו כל הנושא", והרי זה בא להקישם זה לזה ולומר: את זה שבא לכלל טומאת מגע — הריחו בא גם לכלל טומאת משא, ואילו זה שלא בא לכלל טומאת מגע — אף לא בא לכלל טומאת משא.

וְאִם אִיתָא, הֲרֵי בָּא לִכְלַל מַגָּע מִלְּפָנָיו?

ומעתה יש להקשות לבר פדא: אם אמנם איתא [יש מקום] לומר שר' ישמעאל סבור שחתיכות הבשר הללו מטמאות במגען (כשנגע בהן מלפנים), הרי אף זה בא לכלל מגע מלפניו, ומה איפוא טען ר' עקיבא כלפי ר' ישמעאל שאין מקום לטומאת משא משום שאין כאן טומאת מגע?

אָמַר רָבָא: הָכִי קָאָמַר, אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע בְּכׇל צַד – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע בְּכׇל צַד – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא.

אמר רבא בתשובה: הכי קאמר [כך הוא, ר' עקיבא אמר], כך צריך להבין את דבריו: את שבא לכלל טומאת מגע בכל צד של נגיעה, ולא רק בנגיעה מלפניו — הוא זה שבא לכלל טומאת משא, וזה שלא בא לכלל טומאת מגע בכל צד — לא בא לכלל טומאת משא.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַוְיָא סָבָא מֵרַבָּה בַּר רַב הוּנָא: קוּלִית סְתוּמָה, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַהוּ שֶׁתְּטַמֵּא?

ב ודנים עוד בשיטת ר' ישמעאל. בעא מיניה [שאל אותו] רב אויא סבא מרבה בר רב הונא: קולית (עצם הירך) שאין עליה בשר, ובתוכה יש מח, והיא סתומה מכל צדדיה, ששנינו במשנתנו כי קולית נבילה וקולית השרץ הסתומות טהורות אף מטומאת המשא, שכן אין הן באות לכלל טומאת מגע. ומעתה יש לשאול לשיטת ר' ישמעאל מהו לענין שתטמא בטומאת המשא.

אִית לֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אֶת שֶׁבָּא לִכְלַל מַגָּע – בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָּע – לֹא בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא מִשּׁוּם דְּבָא לִכְלַל מַגָּע מִלְּפָנָיו.

וצדדי השאלה: האם אית ליה [יש לו, סבור] ר' ישמעאל את הכלל האומר כי את זה שבא לכלל טומאת מגע — הוא זה שגם בא לכלל טומאת משא, ואולם זה שלא בא לכלל טומאת מגע — לא בא לכלל טומאת משא, ומעתה הכא [כאן] שלמדנו כי ר' ישמעאל מטמא בטומאת משא שני חצאי זית מן המת הנמצאים על העור, אף שאין הם באים לכלל טומאת מגע, יש לומר כי היינו טעמא [זהו הטעם]: משום שאף שאין הוא בא לכלל טומאת מגע מאחריו, מכל מקום הוא בא לכלל מגע מלפניו, ומכאן נסיק כי בקולית סתומה, שאין כל אפשרות לבוא לכלל טומאת מגע, ואף לא מלפנים — סבור ר' ישמעאל שאין היא מטמאת במשא.

אוֹ דִלְמָא לֵית לֵיהּ?

או דלמא [שמא] יש לומר כי לית ליה [אין לו, אינו סבור] ר' ישמעאל את הכלל הזה, שכן בשני חצאי זית היה מטמא ר' ישמעאל במשא, גם אם אין הם נטמאים במגע מלפניו. ומכאן נסיק כי בקולית סתומה, אף שאין כל אפשרות לבוא בא לכלל טומאת מגע — סבור ר' ישמעאל שמטמאה בטומאת משא?

אֲמַר לֵיהּ: עוֹרְבָא פָּרַח.

אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לרב אויא סבא בהתעלמות משאלתו ופונה לענין אחר: הנה עורבא פרח [עורב פורח] באויר, שלא השיב כלל על שאלתו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא בְּרֵיהּ: וְלָאו הַיְינוּ רַב אַוְיָא סָבָא מִפּוּמְבְּדִיתָא, דִּמְשַׁבַּח לַן מָר בְּגַוֵּיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא? אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי הַיּוֹם ״סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת״, וּבְעָא מִינַּאי מִילְּתָא דְּבָעֵי טַעְמָא.

אמר ליה [לו] רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא: ולאו היינו [וכי אין זה] אותו רב אויא סבא מהעיר פומבדיתא דמשבח לן מר בגויה דגברא רבה הוא [שמשבח אותו אדוני בפנינו עליו שאדם גדול הוא], ומדוע אתה דוחה אותו ואינך עונה לו? אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא לבנו בתשובה: אני היום התקיים בי הכתוב "סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים" (שיר השירים ב, ה), שאני עייף וזקוק למנוחה ואין בכוחי להיכנס לעומקה של הלכה, ובא רב אויא סבא ובעא מינאי מילתא דבעי טעמא [ושאל ממני דבר שצריך טעם], ולכן דחיתיו, ולא משום זלזול בו.

אָמַר עוּלָּא: שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם, אֲפִילּוּ מוֹלִיךְ וּמֵבִיא כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ – טָהוֹר.

ג אמר עולא: שני חצאי זיתים שתחבן בקיסם, אפילו הוא מוליך ומביא אותם כל היום כולו — הריהו טהור מטומאת משא.

מַאי טַעְמָא? כְּתִיב ״וְנִשָּׂא״ וְקָרֵינַן ״נוֹשֵׂא״, בָּעֵינַן ״נוֹשֵׂא״ וְהוּא דְּנִישָּׂא בְּבַת אַחַת.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — שכן כתיב [נאמר] בטומאת המשא "והנושא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (ויקרא יא, מ), המלה כתובה "ו הנשא", ואולם קרינן [קוראים אנו] "וה "נושא", ומעתה יש לנו ללמוד כי בעינן [צריכים אנו] בדין טומאת משא שיהיה הדבר הנטמא "נושא" את טומאת הנבילה (ששיעורה כזית ויותר), ושיהא הוא (הכזית מן המת) נישא בבת אחת. מה שאין כן בנושא שני חצאי זיתים התחובים בקיסם. ומקשים על דברי עולא:

תְּנַן: הָיוּ עָלָיו שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים – מְטַמְּאִין בְּמַשָּׂא וְלֹא בְּמַגָּע, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אַמַּאי? וְהָא לָאו נִישָּׂא הוּא!

תנן [שנינו] במשנתנו שאם היו עליו (על העור) שני חצאי זיתים מן המת — הריהם מטמאין בטומאת משא ולא בטומאת מגע, אלה הם דברי ר' ישמעאל, ולשיטת עולא יש לשאול: אמאי [מדוע] הם מטמאים לדעת ר' ישמעאל, והא לאו [והרי לא] מתקיים תנאי זה בטומאת המשא, שכן זה לא נישא בבת אחת

אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְרוּדָּד.

הוא! אמר רב פפא: מדובר כאן במרודד, שמשוטח הבשר על פני העור, שאמנם אין כזית בשר שלם במקום אחד, אלא כחצי זית בשר במקום זה על העור וכחצי זית בשר במקום אחר, ואולם רצועת בשר שטוחה בין זה לזה, ומחברת אותם להחשיבם כנישאים בבת אחת.

תָּא שְׁמַע: מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בִּשְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁתְּחָבָן בְּקֵיסָם וֶהֱסִיטָן שֶׁהוּא טָמֵא. אַמַּאי? וְהָא לָאו נִישָּׂא הוּא! הָכִי נָמֵי בִּמְרוּדָּד.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת עולא, שהרי שנינו בסוף משנתנו שמודה ר' עקיבא בשני חצאי זיתים שתחבן בקיסם והסיטן שהוא טמא, ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוא נטמא בכך, והא לאו [והרי לא] "נישא בבת אחת" הוא זה! ודוחים: אין זו קושיה על עולא, שכן הכא נמי [כאן, בשיטת ר' עקיבא, גם כן] יש לומר שמדובר במרודד.

כְּתַנָּאֵי: אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמֵּסִיט, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הַנּוֹשֵׂא. אַטּוּ נוֹשֵׂא לָאו מֵסִיט הוּא?

ומציעים עוד: דעה זו של עולא הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים], שכן שנינו בברייתא בדינן של שתי חתיכות בשר מן המת שאין בכל אחת מהן שיעור כזית, כי אחד (בין) הנוגע בהן ואחד (ובין) המסיט אותן — הריהם טמאים. ר' אליעזר אומר: אף הנושא אותם — טמא. ויש לדון בדברי ר' אליעזר: אטו [וכי] הנושא לאו [לא] מסיט הוא, ומה איפוא הוסיף על דברי חכמים?

אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: אֶחָד הַנּוֹגֵעַ וְאֶחָד הַמֵּסִיט בְּלֹא נִישָּׂא, וַאֲתָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְמֵימַר: וְהוּא דְּנִישָּׂא, וּמַאי ״אַף״? אֵימָא: וְהוּא דְּנִישָּׂא.

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא התנא בברייתא אומר]: אחד הנוגע ואחד המסיט בלא נישא, ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: והוא דווקא כשנישא בבת אחת, שהן בטומאת מגע והן בטומאת משא אין אלה מטמאות אלא כשהן מחוברות. ויש להקשות על הסבר זה: מאי [ומה פירוש] "אף", שהרי ר' אליעזר לא בא להוסיף על דברי התנא הראשון אלא לצמצם דבריו. אלא אימא [אמור] באופן שונה את דברי ר' אליעזר: שהריהו אומר והוא שנישא, ומכאן נלמד שמחלוקת תנאים היא האם נדרש שיהא נישא בבת אחת אם לא.

מַתְנִי׳ קוּלִית הַמֵּת

ד משנה קולית (עצם הירך) של המת,