חולין קכ״ג

אַיְבוּ אַמְרַהּ, וְאַרְבְּעֵי אֲמַר בַּהּ, וַחֲדָא מִינַּיְיהוּ עֲבוֹדָה.

לא ר' אבהו הוא שאמר דברים אלה של ריש לקיש, אלא החכם איבו הוא זה שאמרה להלכה זו של ריש לקיש. ולא שלושה דברים בלבד (גבל, תפילה, ונטילת ידים) הם שנאמרו בהלכה זו, כדרך שאמר ר' אבהו, אלא ארבעי [ארבעה] דברים אמר בה, וחדא מינייהו [ואחד מהם] הנוסף על השלושה שאמר ר' אבהו הוא משך זמן עבודה (עיבוד) העור, שאם הלך על העורות במשך זמן זה, הריהם בטלים מתורת בשר.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְפָנָיו, אֲבָל לְאַחֲרָיו – אֲפִילּוּ מִיל אֶחָד אֵינוֹ חוֹזֵר. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, וּמִינַּהּ: מִיל הוּא דְּאֵינוֹ חוֹזֵר, הָא פָּחוֹת מִמִּיל – חוֹזֵר.

ועוד מעירים בהלכה זו שנאמרה מפי ריש לקיש, אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא שנו שצריך להמתין מעשיית הדבר, מפני המים ומפני בית הכנסת, הנמצאים במרחק הפחות מארבעה מילים, אלא כאשר הם נמצאים לפניו בדרך הליכתו. אבל כאשר הם נמצאים לאחריו — אפילו מיל אחד אינו חוזר. רב אחא בר יעקב אמר: ומינה [וממנה] מלשון הדברים יש לדייק כי דווקא בשיעור מיל הוא שאינו חוזר לאחוריו, הא [הרי] פחות ממיל — חוזר לאחוריו.

תָּנוּ רַבָּנַן: לִיגְיוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, וְנִכְנַס לְבַיִת – הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁאֵין לָךְ כׇּל לִיגְיוֹן וְלִיגְיוֹן שֶׁאֵין לוֹ כַּמָּה קַרְקִפְלִין. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי קַרְקִפְלוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מוּנָּח בְּרֹאשׁ מְלָכִים.

א מתוך שהובאו דברים בדינו של ההולך בדרך לענין טהרתו, מביאים עוד בענין דומה. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: ליגיון (חיל צבא) העובר ממקום למקום במלחמותיו, ובתוך כך אחד מאנשיו נכנס לבית — הבית טמא, מפני שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפלין (קרקפות, עורות ראשיהם של מתים) הנישאים בידי החיילים. ואל תתמה שכן הוא, שהרי קרקפלו (עור ראשו) של ר' ישמעאל כהן גדול, מעשרה הרוגי מלכות, שנפשט מעליו בחייו, הריהו מונח בראש מלכים.

מַתְנִי׳ הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה –

ב משנה עור הבהמה והחיה לאחר שהופשט מהן, אינו מיטמא ומטמא כבשרן. ואולם המפשיט את העור, בין בבהמה ובין בחיה, ועדיין העור עליה בחלקו, בין בעורה של הטהורה (שנשחטה כדין) והמפשיט הוא אדם טמא, ובין בעורה של הטמאה (נבילה, הטמאה בטומאת נבילות), והמפשיט הוא טהור. בין בעור בהמה הדקה ובין בעור בהמה הגסה — בכל אלה, אם התכוון בהפשטת העור

לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה.

לשמש לו כשטיח (להציעו על מיטתו לישיבה, או לפורשו על הקרקע להליכה, או לפורשו על שולחנו לאכילה). כיון שהפושט לצורך זה הריהו פושט באופן הפשוט, שבתחילה הוא חותך את העור לאורך גוף הבהמה והחיה, מראשה ועד זנבה, ואחר כך פושט את העור משני הצדדים — אם יש בעור זה שהופשט שיעור כדי אחיזה, הריהו נחשב עדיין כמחובר לבשר, וכל הנוגע בו נחשב כנוגע בבשר. ולכך אין הוא נטמא (מן האדם הטמא) ואין (עור בהמת הנבילה) מטמאת את הנוגע בו (אם הוא טהור).

וּלְחֵמֶת – עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה.

ואולם אם התכוון בפשיטת העור לעשות ממנו חמת (נאד, כלי לאיחסון נוזלים), ולצורך זה אין הוא חותך לאורך גוף הבהמה אלא בתחילה הוא חותך כעין עיגול בצד צוואר הבהמה, ופושט את עור הבהמה כלפי מטה — נחשב העור כמחובר לבשר, עד שיפשיט את החזה. ומשעה שפשט את עור החזה, שוב אין עור הבהמה והחיה נחשב כמחובר לבשר.

הַמַּרְגִּיל – כּוּלּוֹ חִבּוּר לַטּוּמְאָה, לִיטַּמֵּא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר – רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֵינוֹ חִבּוּר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

ואילו זה המרגיל, הפושט את העור גם כן לצורך עשיית חמת ממנו, אלא שבתחילה הוא חותך באיזור הרגלים, ומשם הוא פושט את העור כלפי מעלה — כל עוד לא הופשט העור כולו מן הגוף הריהו נחשב חבור לבשר לענין הטומאה, וכל הנוגע בו הריהו נחשב כנוגע בבשר, בין ליטמא על ידי העור (שכל שנגעה טומאה בעור המופשט של בהמה טהורה, נטמא בכך אף בשר הבהמה), ובין לטמא (שעור בהמת נבילה המחובר לבשר, מטמא את הנוגע בו כדרך שהבשר מטמא). ואם הפשיט את העור לחמת, מן הרגלים כלפי מעלה הגוף ("המרגיל"), ועדיין לא הפשיט את העור שעל הצואר — נחלקו חכמים בדבר, שר' יוחנן בן נורי אומר כי מעתה העור אינו נחשב עוד כחבור לבשר, ואילו חכמים אומרים כי אף בזה נחשב העור חבור לבשר, עד שיפשיט את העור כולו מעל הגוף.

גְּמָ׳ מִכָּאן וְאֵילָךְ מַאי?

ג גמרא שנינו במשנתנו כי באופן הפשטה הרגיל של עור הבהמה והחיה, נחשב העור המופשט כמחובר לבשר כל עוד שיעורו הוא כדי אחיזה. ושואלים: מכאן ואילך (והלאה), כאשר הפשיט יותר מזה, מאי [מה] דינו של העור?

אָמַר רַב: טָהוֹר הַמּוּפְשָׁט, רַבִּי אַסִּי אָמַר: טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר טָמֵא.

אמר רב: טהור כל חלק העור המופשט, שהרי שוב אין הוא משמש כ"יד" לבשר, ואילו חלק העור שלא הופשט עדיין נחשב כ"שומר" לבשר, ולכך הוא מכניס טומאה לבשר ומוציא ממנה טומאה, וכן מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, לענין שיקבל הבשר טומאת אוכלים. ור' אסי אמר כי טפח מן העור שהופשט הסמוך לבשר הוא טמא כ"יד" לבשר, שכן האדם הפושט את העור אוחז בטפח זה לצורך הפשטת העור

מֵיתִיבִי: הַמַּפְשִׁיט כְּשִׁיעוּר הַזֶּה, מִכָּאן וְאֵילָךְ, הַנּוֹגֵעַ בַּמּוּפְשָׁט טָהוֹר. מַאי לָאו אֲפִילּוּ בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר? לָא, לְבַר מִטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר.

. מיתיבי [מקשים] על דברי ר' אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט כשיעור הזה ("כדי אחיזה"), מכאן ואילך, לאחר שחתך לאורך הגוף כולו והפשיט כדי אחיזה סביב מקום החתך, הנוגע בחלק העור המופשט של גוף בהמת הנבילה, הריהו טהור, שאין טומאת הנבילה יוצאת דרך עור זה שנגע בו. ומציעים: מאי לאו [האם אין] המדובר בכל העור המופשט, ואפילו בטפח הסמוך לבשר, שלא כר' אסי! ודוחים: לא, אין להוכיח מכאן, שכן אפשר לומר כי הכוונה היא לעור המופשט, לבד מטפח הסמוך לבשר.

תָּא שְׁמַע: בְּעוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא. עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר – טָמֵא, הָא בְּטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר. תָּנָא: כׇּל טֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר, עוֹר שֶׁכְּנֶגֶד הַבָּשָׂר קָרֵי לֵיהּ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה כנגד שיטת ר' אסי ממה ששנינו בברייתא בזה שהפשיט יותר מכדי אחיזה, ונגע בעור שכנגד (שעל) הבשר, שטרם הופשט ממנו — הריהו טמא. ונדייק: דווקא זה שנגע בעור שכנגד הבשר — הריהו טמא בכך, הא [הרי] מכאן נלמד כי זה שנגע בעור המופשט בטפח הסמוך לבשר — הריהו טהור, ושלא כר' אסי! ומשיבים: אין זו ראיה, שכן התנא לעור הנמצא בכל הטפח הסמוך לבשר — "עור שכנגד הבשר" קרי ליה [קורא לו].

תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה, וְטֶפַח הַסָּמוּךְ לַבָּשָׂר – טָהוֹר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רב אסי ממה ששנינו בברייתא: המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, אם היתה זו הפשטה שנועדה לעשיית שטיח מן העור — העור שהופשט מן הבשר בשיעור כדי אחיזה נחשב כ"יד" ומכניס ומוציא טומאה על ידו. ואולם העור שבטפח הסמוך לבשר — הנוגע בו הריהו טהור, ושלא כר' אסי!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטֶפַח רִאשׁוֹן.

ומתרצים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטפח הראשון מהעור שב"כדי אחיזה". וכגון שפשט שני טפחים בלבד, שבאופן זה אין אוחזים באותו הטפח הסמוך ל"כדי אחיזה", שכן נוח יותר לאחוז בשפת העור ולמשוך. ואולם הדרך הטובה ביותר היא להמשיך לחתוך בסכין, בלא לאחוז בעור המופשט. ובטפח זה אכן מודה ר' אסי שאין הוא נחשב כ"יד". ואולם לאחר מכן כשהופשטו כבר שלושה וארבעה טפחים מן העור, אוחזים באותו טפח הסמוך ל"כדי אחיזה", לצורך ההפשטה, ולכך הריהו נחשב כ"יד".

תָּנָא: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח. וְהָא תַּנְיָא: טִפְחַיִים!

ד במשנתנו שנינו דינו של העור, ששיעורו הוא עד "כדי אחיזה" כדי שייחשב כמחובר עדיין לבשר, לענין טומאה. ובענין שיעור זה תנא [שנה החכם בברייתא]: כמה הוא שיעור "כדי אחיזה"? טפח. ומקשים: והא תניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] האומרת כי שיעור "כדי אחיזה" הוא

אָמַר אַבָּיֵי: טֶפַח כָּפוּל. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה כְּדֵי אֲחִיזָה? טֶפַח כָּפוּל.

טפחיים! אמר אביי: כוונת הברייתא הראשונה היא לטפח כפול שמחזיק אותו מקופל בידו, ובכללו הריהו טפחיים. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של אביי]: כמה "כדי אחיזה"? טפח כפול.

תְּנַן הָתָם: טַלִּית שֶׁהִתְחִיל בָּהּ לְקוֹרְעָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּקְרַע רוּבָּהּ – שׁוּב אֵינוֹ חִבּוּר, וּטְהוֹרָה.

ה מתוך שנידון עניינו של עור שהופשט בחלקו מגוף הבהמה, מביאים כיוצא בזה. תנן התם [שנינו שם במשנה] בדינה של טלית (בגד) טמאה שהתחיל בה לקורעה (שכאשר תיקרע תצא בכך מכלל "בגד", ותיטהר מטומאתה), שכיון שנקרע רובה של הטלית — שוב אינו חבור בחלקיה השונים, ששוב אינה ראויה לתשמישה הקודם, וסר מעליה בכך שם "טלית", וטהורה.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּטַלִּית טְבוּלַת יוֹם.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא בטלית שהיתה טבולת יום (שכבר נטבלה במקוה טהרה באותו יום, ואולם יש להמתין עד הערב שמש, כדי לאכול בה טהרות).

דְּמִיגּוֹ דְּלָא חַס עֲלַהּ וְאַטְבְּלַהּ, לָא חָיֵיס עֲלַהּ וְקָרַע לַהּ רוּבַּהּ. אֲבָל טַלִּית שֶׁאֵינָהּ טְבוּלַת יוֹם – לָא, גְּזֵרָה דִּלְמָא לָא אָתֵי לְמִיקְרְעַהּ רוּבַּהּ.

שלענין אכילת טהרות מועילה קריעת הטלית, דמיגו [שמתוך] שרואים שלא חס עלה ואטבלה [עליה והטביל אותה], על אף שהטבלתה במים מקלקלת אותה, אומרים אנו כי לא חייס עלה וקרע לה רובה [לא יחוס עליה ויקרע אותה ברובה], שהוא האופן הראוי לביטולו של בגד. אבל טלית שאינה טבולת יום — לא נטהרת בקריעת רובה, אלא רק בקריעת כולה. וטעם הדבר: גזרה דלמא לא אתי למיקרעה [שמא לא יבוא לקרוע את] רובה, אלא רק מחציתה.

אָמַר רַבָּה: שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת בַּדָּבָר: חֲדָא – שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה, וְעוֹד –

אמר רבה: שתי תשובות (דחיות) יש בדבר זה, על האופן בו העמיד רבה בר אבוה את דברי המשנה: חדא [האחת], אין מקום לומר שמדובר במשנה בטלית טבולת יום, שנטהרת בקריעה, כיון שיש לגזור עליה טומאה אף באופן זה, מפני החשש שמא יאמרו האנשים הרואים שמשתמשים בטלית זו לטהרות, כי טבילה בת יומא [יומה, בטרם הערב שמש] עולה (נחשבת) כטבילה לענין שיוכל להשתמש בה עוד באותו יום, קודם הערב שמש. ועוד טעם שאין לומר כהסברו זה של רבה בר אבוה, שגזרו חכמים בטלית שאינה טבולת יום על קריעת רובה, שלא תטהר משום החשש שגיבואו לקרוע רק מחציתה,

עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד רוֹב שְׁנַיִם.

שכן מעתה, אמור כן אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר כי מולקים את רוב שני הסימנים (קנה וושט), ואין מולקים את כולם, ליגזר דילמא לא אתי למעבד [שיגזור שמא לא יבוא לעשות] רוב שנים אלא מחציתם בלבד!

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: דְּקָא אָמְרַתְּ גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ טְבִילָה בַּת יוֹמָא עוֹלָה – קִרְעָהּ מוֹכִיחַ עָלֶיהָ.

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה בדחיית שתי קושיותיו: דקא אמרת [זה שאתה אומר] שאין מקום להתיר טלית שנקרעה ברובה לטהרות, ומשום גזירה שמא יאמרו הרואים כי טבילה בת יומא [יומה] הריהי עולה (נחשבת) — אין מקום לחשש זה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שהיא טהורה משום הקריעה ולא משום שאין צורך בהערב שמש לטהרות.

וּדְקָא אָמְרַתְּ, עוֹלַת הָעוֹף לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לִיגְזַר – כֹּהֲנִים זְרִיזִים הֵן.

ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] כי מעתה אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון ליגזר [שיגזרו] מפני החשש שיבואו למליקה של מחצית הסימנים ולא רובם — אין מקום לחשש זה, שהרי המולקים הם הכהנים, והכהנים זריזים הן והם מדקדקים בדבר ואינם באים לידי טעות.

תָּא שְׁמַע: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּמֵאָה וּבִטְהוֹרָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ – כְּדֵי אֲחִיזָה.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רבה בר אבוה, שכן שנינו במשנתנו כי המפשיט את העור בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה, לצורך עשייתו שטיח — נחשב העור המופשט כבשר עד שהפשיט מן הגוף עור שיש בו כדי אחיזה.

הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה – טָהוֹר, אַמַּאי? לִיגְזַר, דִּילְמָא לָא אָתֵי לְמֶעְבַּד אֶלָּא כְּדֵי אֲחִיזָה, וְקָא נְגַע בְּטוּמְאָה, וְקָא מְטַהֲרִינַן לֵיהּ!

ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היה העור בשיעור שיש בו יתר מכדי אחיזה — הוא טהור, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? ליגזר [שיגזרו] חכמים אף על עור שיש בו יתר מכדי אחיזה שיטמא מפני החשש דילמא לא אתי למעבד [שמא לא יבוא זה שרוצה לפשוט עור בשיעור יותר מכדי אחיזה לעשות, לפשוט, עור בפועל] אלא כדי אחיזה, וקא נגע [והרי הוא נוגע] בטומאה, וקא מטהרינן ליה [ואנו מטהרים אותו] שלא כדין!

אִי בְּטוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא – הָכִי נָמֵי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטוּמְאָה דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה], הכי נמי [כך הוא גם כן] שהיה מקום לגזירה זו, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאה דרבנן [מדברי סופרים], ובטומאה כזו, אין גוזרים טומאה על עור שיש בו יותר מכדי אחיזה בשל עור שיש בו כדי אחיזה.

תִּינַח טָמֵא בַּטְּהוֹרָה, טָהוֹר בִּטְמֵאָה – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא הִיא! בִּטְרֵפָה.

ושואלים על הסבר זה: תינח [נוח, מובן הדבר] במה ששנינו במשנתנו "המפשיט בטהורה" שהכוונה היא לאדם טמא מדברי חכמים, והוא מפשיט עור בבהמה טהורה, והרי זו טומאה מדברי חכמים, ובכך אין גוזרים גזירה זו. ואולם אדם טהור המפשיט עור בבהמה טמאה, שכל בהמה טמאה שנשחטה הריהי נבילה שטומאתה טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, ונגזור בכגון זה! ומשיבים: מה שנאמר במשנה "בטמאה" הכוונה היא לבהמה טהורה שנשחטה כדין, ואולם בבדיקתה נמצא שהיא טרפה, וטומאתה של זו היא מדברי חכמים בלבד.

טְרֵפָה בַּת טַמּוֹיֵי הִיא? אִין, כְּדַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: טְרֵפָה שֶׁשְּׁחָטָהּ מְטַמְּאָה בְּמוּקְדָּשִׁין.

ושואלים: והאם בהמה טהורה טרפה בת טמויי [טומאה] היא? ומשיבים: אין [כן], כדאבוה [כשיטת אביו] של שמואל, שכן אמר אבוה [אביו] של שמואל: טרפה ששחטה — מטמאה בבהמות המוקדשין, שאם היתה זו מן הקדשים, נוהגת בה טומאה מדברי חכמים, ואף משנתנו עוסקת בבהמת קדשים שנטרפה.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי דּוֹסְתַּאי בֶּן יְהוּדָה מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַמַּפְשִׁיט בִּשְׁרָצִים – חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כּוּלּוֹ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי רבה בר אבוה ממה ששנינו שר' דוסתאי בן יהודה משום [בשם] ר' שמעון אומר כי המפשיט את העור בשרצים — העור נחשב כחבור לגוף השרץ, שמשמש לו כ"יד", ויוצאת טומאת השרץ על ידו לנוגע בעור זה, עד שיפשיט את העור כולו מעל השרץ.

הָא בְּגָמָל – אֵינוֹ חִבּוּר.

ונדייק מכאן: דין זה נוהג רק בעורם של שרצים, הא [הרי] בגמל או בשאר בהמה טמאה — העור המופשט מעליו שיש בו שיעור יותר מכדי אחיזה אינו נחשב חבור, והריהו טהור. ואילו עור שהופשט בכדי אחיזה, הריהו טמא. הרי איפוא שאין אנו גוזרים במפשיט יותר מכדי אחיזה מפני המפשיט בכדי אחיזה, ושלא כדברי רבה בר אבוה!

לָא תֵּימָא הָא בְּגָמָל אֵינוֹ חִבּוּר, אֶלָּא אֵימָא: בְּעוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר אֵינוֹ חִבּוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הִיא.

ודוחים: לא תימא [אל תאמר] כדרך שדייקת הא [הרי] בגמל אינו חבור, אלא אימא [אמור] כך בדיוק הדברים: דווקא בעור של שרצים נחשב העור כמחובר לבשר עד שיפשיט את העור כולו. אבל בגמל, ובשאר בהמה טמאה, כאשר מפשיט את העור לחמת ובאופן שמפשיט מלמטה כלפי מעלה ("מרגיל"), אם מפשיט עד הצוואר, אף שנשאר עדיין בעור שעל הצואר — אינו חבור, וכשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, שסבור כי משעה שהופשט עור בית החזה, הרי זה נחשב כאינו מחובר לבשר, אף שעדיין לא פשט את עור הצוואר.

אָמַר רַב הוּנָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי יוֹסֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת, אֲבָל שִׁיֵּיר בָּהּ כְּדֵי מַעְפּוֹרֶת – חִבּוּר.

א למעלה הובאו דברי המשנה במסכת כלים בדין טלית טמאה שנקרעה ברובה שהיא טמאה. ומביאים עוד דברים המסייגים את דברי המשנה. שכן אמר רב הונא משום [בשם] ר' שמעון בר' יוסי: לא שנו שהטלית הטמאה הריהי טהורה לאחר שנקרעה ברובה, אלא בזמן שלא שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת (חלוק עליון), אבל אם שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת — הרי זה חבור.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא טַלִּית, אֲבָל עוֹר – חֲלִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ עוֹר נָמֵי לָא חֲלִים.

ועוד דברים המסייגים את דברי המשנה אמר ריש לקיש: לא שנו שדבר טמא הנקרע ברובו שנטהר בכך אלא בטלית, אבל עור טמא שנקרע, אף שנקרע ברובו — אין הוא נטהר בכך, כיון שהוא חלים [מתרפא, ושב ומתחבר]. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו עור נמי [גם כן] כיון שנקרע ברובו הריהו נטהר בכך, כיון שהעור שנקרע לא חלים [אינו מתרפא].

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר טָמֵא מִדְרָס, חִישֵּׁב עָלָיו לִרְצוּעוֹת וְסַנְדָּלִים – כֵּיוָן שֶׁנָּתַן בּוֹ אִיזְמֵל טָהוֹר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיַּמְעִיטֶנּוּ מֵחֲמִשָּׁה טְפָחִים. כִּי מְמַעֵיט לֵיהּ מִיהָא טָהוֹר, אַמַּאי? לֵימָא חֲלִים!

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, אם חישב עליו בעליו לחותכו כדי שיעשה ממנו רצועות וסנדלים, כיון שנתן בו איזמל להתחיל לחותכו — הרי הוא טהור מטומאתו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין העור נטהר מטומאתו בנעיצת האיזמל בלבד, אלא רק עד שימעיטנו את העור השלם לכדי פחות מחמשה טפחים. ונדייק מכאן: כי ממעיט ליה מיהא [כאשר ממעט אותו את העור השלם משיעור חמישה טפחים על כל פנים] טהור הוא לכל הדעות, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר] כשיטתך!

כִּי קָאָמְרִי דַּחֲלִים, הֵיכָא דְּקָא צָרֵי לֵיהּ לְהֶדְיָא, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּמְקַצֵּעַ וּבָא לוֹ דֶּרֶךְ סְבִיבוֹתָיו.

השיב ריש לקיש לר' יוחנן: כי קאמרי דחלים [כאשר אמרתי שהעור שנחתך מתרפא] הרי זה רק היכא דקא צרי ליה להדיא [במקום שהוא חותך אותו את העור, למישרין, בקו ישר לאורכו או לרוחבו], ואילו הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים]? במקצע (מחתך) ובא לו דרך סביבותיו (בקו מעגלי), ועור שנחתך באופן שכזה אכן אינו יכול להתרפא.

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ כְּדֵי אֲחִיזָה – הָא יָתֵר מִכְּדֵי אֲחִיזָה טָהוֹר, וְאַמַּאי? לֵימָא חֲלִים! תַּרְגְּמַהּ רַבִּי אָבִין: רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה נִיפּוּל.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו כי המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח — נחשב העור כחיבור לבשר עד שיש בו שיעור כדי אחיזה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יש בעור שנפשט שיעור יתר מכדי אחיזה — הריהו טהור, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר]! תרגמה [תרגם, פירש, אותה את משנתנו] ר' אבין שמדובר בה באופן הפשטה שראשון ראשון (חלק אחר חלק) מן העור שנפשט עושה ניפול, פורש לגמרי מן הבשר, ואין דרך שיחזור ויתחבר עם החלקים האחרים שנפשטו. ועוד

מֵתִיב רַב יוֹסֵף: עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אֵינוֹ חִבּוּר. אַמַּאי? הָא חֲלִים וְקָאֵי!

מתיב [מקשה] ע ל שיטת ריש לקיש רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו כי העור שעל הצואר הרופף בחיבורו לגוף, ר' יוחנן בן נורי אומר שאינו נחשב חבור לבשר, והריהו טהור. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? הא חלים וקאי [הרי הוא מתרפא ועומד], בהיותו במקומו!

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חִבּוּר.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתשובה לקושייתו על ריש לקיש: עד שמקשה אתה על ריש לקיש מדברי ר' יוחנן בן נורי שבמשנתנו, אימא סיפא [אמור את סוף משנתנו]: וחכמים אומרים: אין זה נחשב חבור, ומעתה הרי זו ראיה לשיטת ריש לקיש!

אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: בְּשׁוֹמֵר הֶעָשׂוּי לִנָּתֵק מֵאֵלָיו קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: הָוֵי שׁוֹמֵר, וּמָר סָבַר: לָא הָוֵי שׁוֹמֵר.

אלא אמר אביי: אין מחלוקתם של ר' יוחנן בן נורי וחכמים עוסקת בענין רפואתו של עור הצוואר, אלא בדינו של הדבר המוגדר כשומר" (כעור זה של הצואר) ואולם הריהו העשוי לנתק מאליו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הוי [הריהו נחשב] כ"שומר", אף על פי שעשוי להינתק. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן בן נורי, סבור]: לא הוי [אין הוא נחשב] ל"שומר".

מֵתִיב רַבִּי יִרְמְיָה: תַּנּוּר שֶׁנִּטְמָא כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתוֹ? חוֹלְקוֹ לִשְׁלֹשָׁה, וְגוֹרֵר אֶת הַטְּפֵילָה

ועוד מתיב [מקשה] ע ל שיטת ריש לקיש ר' ירמיה ממה ששנינו: תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו מטומאתו? חולקו, כלומר, חותך אותו את חרס התנור לשלשה, וגורר (מסיר) את הטפילה (שכבת הטיט),