חולין קכ״ב

אַלִּיבָּא דְּמַאן?

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] אמר רב הונא את דבריו, שהרי בפרקנו (להלן קכד,א) נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בדינו של עור שיש עליו שתי חתיכות בשר נבילה הנפרדות זו מזו, שלדעת ר' ישמעאל הנושא אותם נטמא (כיון שנשא כזית בשר נבילה), ואולם הנוגע בהם אינו נטמא (שהרי לא נגע בנגיעה אחת בכזית בשר שלם). ואילו לדעת ר' עקיבא הן הנוגע והן הנושא אינם נטמאים. ומעתה דברי רב הונא אינם לא כשיטת ר' ישמעאל ולא כשיטת ר' עקיבא.

אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הָאָמַר לֹא מְבַטֵּל עוֹר. וְאִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא – פְּשִׁיטָא, הָאָמַר מְבַטֵּל עוֹר.

שהרי אי [אם] תאמר שנאמרו הדברים אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל — האמר [הרי אמר] ר' ישמעאל כי לא מבטל העור את הבשר, ולכך הנושא את העור נטמא בטומאת נבילה. ואי אליבא [ואם לשיטת] ר' עקיבא — לא נצרך רב הונא להשמיענו שהעור מבטל את הבשר, כי פשיטא [פשוט] הדבר, כי האמר [הרי אמר] ר' עקיבא שמבטל העור את הבשר, ולכן אין הנושא נטמא.

לְעוֹלָם אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְכִי אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא מְבַטֵּל עוֹר – הָנֵי מִילֵּי שֶׁפְּלָטַתּוּ חָיָה, אֲבָל פְּלָטַתּוּ סַכִּין – בָּטֵיל.

ומשיבים: לעולם אמר רב הונא את דבריו אליבא [לשיטת] ר' ישמעאל הסבור שאין העור מבטל את הבשר, ואולם כי [כאשר] אמר ר' ישמעאל שלא מבטל העור את הבשר — הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו חיה לחתיכות בשר אלה שעל העור מן הבהמה (כגון שנשכה כלב ותלש עור עם חתיכות בשר עליו), אבל בזמן שפלטתו סכין בידי אדם — בטיל [בטל] הבשר אצל העור.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיבִין עָלָיו, וְאָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] כי אין זה ההסבר בדברי רב הונא, שהרי שנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל המכונס, אם יש בו כזית במקום אחד — חייבין עליו. ובהסבר דברי ר' יהודה הללו אמר רב הונא: והוא (ובלבד) שכנסו האדם את האלל לאחר הפשט העור, שבכך גילה דעתו כי מלכתחילה לא ביטל את האלל. ומתוך שהעמיד רב הונא את דברי ר' יהודה דווקא באופן זה שכנסו אדם, מוכח מכאן שמדובר בזמן שפלטתו הסכין בשנים ושלושה מקומות, ועמד האדם וכינסם. ומכאן יש ללמוד כי אם ביטל אותם האדם במכוון — הריהם בטלים, אבל העור אינו מבטלם. שהרי אם ביטלם העור שוב אין חוזרים לכלל טומאת נבילה.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא פְּלָטַתּוּ סַכִּין, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל נָמֵי לָא בָּטֵיל, רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

ויש להקשות: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שחתיכות שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל נמי [גם כן] לא בטיל [בטל] אצל העור — מובן הדבר, שכן רב הונא שאמר כי לפי ר' יהודה כינוס הדברים בידי אדם מחשיב את הדבר, ומטמא, הרי זה כדעת ר' ישמעאל הסבור שפליטת סכין אינה מבטלת.

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פְּלָטַתּוּ סַכִּין, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בָּטֵיל, רַב הוּנָא דְּאָמַר כְּמַאן?

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שפלטתו סכין לר' ישמעאל בטיל [בטל], וגם כינוס בידי אדם אינו מחשיב את הדבר לכלל טומאה, דברי רב הונא שאמר כי לשיטת ר' יהודה מועיל כינוס גם בזמן שפלטתו סכין, ואין העור מבטלם, כשיטת מאן [מי] הם נאמרו?

אֶלָּא לְעוֹלָם פְּלָטַתּוּ סַכִּין, לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל לֹא בָּטֵיל, וְרַב הוּנָא דְּאָמַר כְּרַבִּי עֲקִיבָא!

אלא יש לחזור מההסבר שנאמר מקודם בשיטת ר' ישמעאל ולומר כי לעולם גם בזמן שפלטתו סכין לשיטת ר' ישמעאל לא בטיל [לא בטל], ואילו רב הונא האומר שהעור מבטל את שני חצאי זיתי בשר הנבילה שעליו, אמר את דבריו כשיטת ר' עקיבא. ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך היא שיטת ר' עקיבא, ולא נצרך רב הונא להשמיע את דבריו!

פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כִּי קָאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא – הָנֵי מִילֵּי פְּלָטַתּוּ סַכִּין, אֲבָל פְּלָטַתּוּ חַיָּה – לָא בָּטֵיל.

ומשיבים: נצרך רב הונא לומר את דבריו, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר]: כי קאמר [כאשר אמר] ר' עקיבא את שיטתו שהעור מבטל את חתיכות הבשר שעליו, הני מילי [דברים אלה] אמורים רק בזמן שפלטתו סכין, אבל בזמן שפלטתו חיה — לא בטיל [אינו בטל], לכך

קָא מַשְׁמַע לַן טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן, לָא שְׁנָא (פלט) [פְּלָטַתּוּ] חַיָּה, וְלָא שְׁנָא (פלט) [פְּלָטַתּוּ] סַכִּין, כִּדְקָתָנֵי סֵיפָא: מִפְּנֵי מָה רַבִּי עֲקִיבָא מְטַהֵר בְּעוֹר? מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹר מְבַטְּלָן.

קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שטעמא [טעם] שיטת ר' עקיבא הוא מפני שהעור מבטלן, ומשום כך, לא שנא [אינו שונה] אם פלט חיה, ולא שנא [ואינו שונה] אם פלט סכין, כדקתני סיפא [כמו ששנה בסופה] של אותה ברייתא: מפני מה ר' עקיבא מטהר בעור? מפני שהעור מבטלן.

מַתְנִי׳ אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן: עוֹר הָאָדָם, וָעוֹר חֲזִיר שֶׁל יִשּׁוּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף עוֹר חֲזִיר הַבָּר.

א משנה אלו הם בעלי החיים שדין עורותיהן כדין בשרן לענין הטומאה: עור של האדם המת, הריהו כבשר המת, ומטמא. וכן עור חזיר של ישוב (חזיר בית) שהוא רך ונאכל לגוים, הריהו נחשב כבשר החזיר, ומטמא טומאת נבילות כבשר החזיר. ר' יהודה אומר כי אף עור חזיר הבר נחשב כבשרו, ומטמא טומאת נבילות.

וָעוֹר חֲטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וָעוֹר הַפְּרָסוֹת, וְעוֹר בֵּית הַבּוֹשֶׁת, וָעוֹר הַשְּׁלִיל, וְעוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה, וָעוֹר הָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחוֹמֶט. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַלְּטָאָה כְּחוּלְדָּה.

ועור חטרת (חטוטרת, דבשת) של הגמל הרכה, שעדיין לא התקשה, הריהו נחשב כבשר, ומטמא. וכן עור הראש של עגל הרך, ועור הפרסות, ועור בית הבושת (רחם) של הנקיבה, ועור השליל (העובר שבמעי אמו), הנמצא בה בשעת שחיטה, ועור של תחת האליה (זנב) הכבשה, ועור של ארבעת השרצים הבאים (שמכלל שמונת השרצים המטמאים במותם, האמורים בתורה "החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת". ויקרא יא, כט—ל), שעורם רך: האנקה, והכח, והלטאה, והחומט. שבכל אלה העורות שנמנו דינם כדין הבשר, ומטמאים. ר' יהודה אומר כי עור הלטאה דינו כדין עור החולדה (ה"חולד" האמור בתורה), שאינם נחשבים כבשר לענין טומאה.

וְכוּלָּן שֶׁעִבְּדָן, אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה – טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר הָאָדָם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים יֵשׁ לָהֶן עוֹרוֹת.

וכולן, כל העורות האלה שצויינו למעלה כמי שדינם כבשר, בזמן שעבדן כדרך שמעבדים עור, או ששטחם על הקרקע והילך בהן (עליהם) שיעור זמן שיש בו כדי עבודה (עיבוד העור) — הריהם טהורין, שכן בכך יצאו מכלל בשר ונהיו לעורות גמורים. חוץ מעור האדם שנשאר טמא אף באופנים הללו. ר' יוחנן בן נורי אומר כי עורותיהם של כל שמונה השרצים הנזכרים בתורה, יש להן דין עורות, ולא דין בשר, ואין הם מטמאים.

גְּמָ׳ אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם טָהוֹר, וּמָה טַעַם אָמְרוּ טָמֵא? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין.

ב גמרא שנינו בתחילת משנתנו כי עור אדם נחשב כבשרו לענין הטומאה, ועל כך אמר עולא: דבר (מדין) תורה עור של אדם הריהו טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה היא שמא יעשה אדם מעורות אביו ואמו שמתו שטיחין, ולכן חכמים גזרו עליהם טומאה כדי שלא יעשו כן.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא, וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן אוֹ שֶׁהִילֵּךְ בָּהֶן כְּדֵי עֲבוֹדָה טְהוֹרִין, חוּץ מֵעוֹר אָדָם. אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה עוֹר אָדָם שֶׁעִבְּדוֹ טָהוֹר, וּמָה טַעַם אָמְרוּ טָמֵא? גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה אָדָם עוֹרוֹת אָבִיו וְאִמּוֹ שְׁטִיחִין.

ואיכא דמתני לה [ויש ששונים אותה הלכה של עולא] לא על תחילת משנתנו אלא אסיפא [על הסוף] ששנינו בה: וכל העורות כולן שנמנו במשנתנו כמי שיש להם דין בשר, בזמן שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך בהן שיעור זמן כדי עבודה — טהורין, חוץ מעור אדם, שטמא אף באופנים אלה. ועל כך אמר עולא: דבר תורה עור אדם שעבדו — טהור, ומה טעם אמרו חכמים שהוא טמא? גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין.

מַאן דְּמַתְנֵי לַהּ אַרֵישָׁא, כׇּל שֶׁכֵּן אַסֵּיפָא, וּמַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא, אֲבָל אַרֵישָׁא – טוּמְאָה דְּאוֹרָיְיתָא.

ומעירים: מאן דמתני לה ארישא [מי ששונה אותה הלכה על התחלת משנתנו, שעניינה עור שלא עובד], ולמדנו איפוא שגם עור דק טומאתו מדברי חכמים, ולא מדין תורה — כל שכן שהוא שונה אותה הלכה אסיפא [על סוף משנתנו בעור שעובד], שטומאתו של עור האדם מדברי חכמים ולא מדין תורה. ואולם מאן דמתני אסיפא [מי ששונה אותה על סוף משנתנו], נדייק מדבריו: דווקא עור אדם שעובד מקבל טומאה רק מדברי חכמים, אבל ארישא [בראשה של המשנה] העוסקת בעור שלא עובד — הריהו טמא בטומאה דאורייתא [שמן התורה].

וְעוֹר חֲזִיר [וְכוּ׳]. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: הַאי אַשּׁוּן וְהַאי רַכִּיךְ, וּמָר סָבַר: הַאי נָמֵי רַכִּיךְ.

ג ועוד שנינו במשנתנו שנחלקו תנאים בדינו של עור חזיר, שלדעת חכמים אין עור חזיר נחשב כבשר לענין הטומאה אלא עור חזיר של ישוב, ואילו לדעת ר' יהודה אף עור חזיר הבר נחשב כבשר. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: מר סבר [חכם זה, חכמים סבור] כי האי [זה, עור חזיר הבר] הוא אשון [קשה], ולכן אין הוא נחשב כבשר, ואילו האי [זה, עור של ישוב] הוא רכיך [רך], ולכן הוא נחשב כבשר. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יהודה, סבור] כי האי נמי רכיך [זה, עור חזיר הבר, גם כן רך], ולכן הוא נחשב כבשר.

עוֹר חֲטֶרֶת שֶׁל גָּמָל הָרַכָּה, וְכַמָּה גָּמָל הָרַכָּה? אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה.

ד עוד שנינו במשנתנו כי עור חטרת (חטוטרת, דבשת) של גמל הרכה נחשב כבשר לענין הטומאה. ושואלים: וכמה, מה משך הזמן שנקרא הוא גמל הרכה, ודין עורו כדין בשרו? אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה משא.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעוֹן וְלֹא טָעֲנָה, מַהוּ? בָּעֵי אַבָּיֵי: לֹא הִגִּיעַ זְמַנָּהּ לִטְעוֹן וְטָעֲנָה, מַהוּ? תֵּיקוּ.

ובבירור דברי ר' יהושע בן לוי הללו בעי [שאל] ר' ירמיה: אם הגיע זמנה של הגמל לטעון ואולם עדיין לא טענה בפועל, מהו דין עורו של הגמל? ועוד בעי [שאל] אביי בבירור דברי ר' יהושע בן לוי: גמל זה שעדיין לא הגיע זמנה לטעון, ואולם טענה, מהו דין עורו? ואומרים כי שאלות אלה לא נפתרו ותיקו [תעמודנה] במקומן.

יָתֵיב רֵישׁ לָקִישׁ וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כַּמָּה גָּמָל הָרַכָּה? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר אַבָּא: הָכִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה. אֲמַר לֵיהּ: תִּיב לְקִבְלִי.

ועוד נמסר בענין זה של גמל הרכה, כי יתיב [ישב] ריש לקיש וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו]: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] ר' ישמעאל בר אבא: הכי [כך] אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. אמר ליה [לו] ריש לקיש: תיב לקבלי [שב למולי]. כלומר, אמרת לי דבר חשוב, ואני מכבד אותך שתשב לידי.

יָתֵיב רַבִּי זֵירָא וְקָמִיבַּעְיָא לֵיהּ: כַּמָּה גָּמָל הָרַכָּה? אֲמַר לֵיהּ רָבִין בַּר חִינָּנָא: הָכִי אָמַר עוּלָּא, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל זְמַן שֶׁלֹּא טָעֲנָה. הֲוָה קָתָנֵי לַהּ. אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא הָוְיָא לָךְ אֲמַרְתְּ.

וכיוצא בזה נמסר כי בזמן אחר יתיב [ישב] ר' זירא וקמיבעיא ליה [ונשאלה לו] השאלה: כמה גמל הרכה? אמר ליה [לו] רבין בר חיננא: הכי [כך] אמר עולא, אמר ר' יהושע בן לוי: כל זמן שלא טענה. הוה קתני לה [היה רבין בר חיננא שונה אותה, את ההלכה הזו שוב לפני ר' זירא]. אמר ליה [לו] ר' זירא: פעם חדא הויא [אחת היה] לך, שכבר אמרת אותה כבר, ואין צורך לחזור.

תָּא חֲזִי, מָה בֵּין תַּקִּיפֵי אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל, לַחֲסִידֵי דְבָבֶל.

ומעירים: תא חזי [בוא וראה] מתוך השוואת המעשים מה בין תקיפי ארעא דישראל [תקיפי ארץ ישראל] כריש לקיש שהיה מפורסם בחומרתו ותקיפותו לחסידי [לחסידי] ארץ בבל כר' זירא. שריש לקיש כיבד את זה שהשמיע דבר תורה, ואילו ר' זירא השיב בחריפות לאותו חכם שהשמיעו דבר תורה.

וְעוֹר הָרֹאשׁ וְכוּ׳. וְכַמָּה עֵגֶל הָרַךְ? עוּלָּא אָמַר: בֶּן שְׁנָתוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר עוּלָּא? בֶּן שְׁנָתוֹ וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק,

ה ועוד שנינו במשנתנו כי עור הראש של עגל רך נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: כמה משך הזמן שהוא נקרא עגל הרך? עולא אמר: בן שנתו. ר' יוחנן אמר: כל זמן שיונק. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי בית המדרש]: היכי קאמר [איך אמר] עולא בדיוק את דבריו, האם כוונתו לעגל שהוא בן שנתו והוא גם עגל שיונק.

וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק.

וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי כל זמן שהעגל יונק חלב הריהו נחשב כ"עגל הרך", גם אם העגל הוא בן למעלה משנה. ונמצא לפי הסבר זה של הבעיה כי עולא מצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ולדעת ר' יוחנן די בכך שהעגל יונק.

אוֹ דִלְמָא, עוּלָּא בֶּן שְׁנָתוֹ קָאָמַר, בֵּין יוֹנֵק וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יוֹנֵק, וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: בֶּן שְׁנָתוֹ וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק?

או דלמא [שמא] "עגל רך" לדעת עולא, הוא זה שהוא בן שנתו קאמר [הוא עולא אומר], בין שעגל זה יונק ובין שאינו יונק. וכנגד דעה זו אמר ליה [לו] ר' יוחנן לעולא כי אין "עגל רך" אלא זה שהוא גם בן שנתו והוא גם שיונק. ונמצא שלפי הסבר זה ר' יוחנן הוא שמצריך שיתקיימו בו שני תנאים, ואילו לדעת עולא די בכך שהוא בן שנתו?

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל זְמַן שֶׁיּוֹנֵק, וְאִם אִיתַהּ – ״וְהוּא שֶׁיּוֹנֵק״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! שְׁמַע מִינַּהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה שר' יוחנן אמר בלשונו "כל זמן שיונק", ואם איתא [יש] מקום לצד השני, שלדעת ר' יוחנן צריכים אנו גם שיהא העגל בן שנתו, "והוא שיונק" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי תנאי זה של יניקה בא כתוספת לתנאי הראשון שהוא בן שנתו. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא, ונפתרה בכך הבעיה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, מַהוּ שֶׁיְּטַמֵּא? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ מְטַמֵּא.

א ומביאים עוד בדין עור הראש של עגל הרך. בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלים, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: אינו מטמא.

אֲמַר לֵיהּ, לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ: אֵלּוּ שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, וְעוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַל תַּקְנִיטֵנִי, בִּלְשׁוֹן יָחִיד אֲנִי שׁוֹנֶה אוֹתָהּ.

אמר ליה [לו] ריש לקיש: והרי לימדתנו רבינו את זו ששנינו במשנתנו אלו שעורותיהן כבשרן ובכללם הוא גם עור הראש של עגל הרך! אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: אל תקניטני בקושיה זו, כי בלשון יחיד אני שונה אותה את המשנה הזו, שהיא דעת תנא יחיד, ולא "סתם משנה" שהלכה כמותה.

דְּתַנְיָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הָעוֹלָה לְהַקְטִיר כְּזַיִת מֵעוֹר שֶׁתַּחַת הָאַלְיָה, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של השוחט את קרבן העולה על מנת להקטיר (להקריב) כזית מעור שתחת האליה (הזנב) של הכבש, אם כדי להקטירו חוץ למקומו (חוץ לעזרה) — הרי זה הקרבן פסול, ואולם אין בו עונש כרת לאוכלו. ואם שחט כדי להקטיר עור זה חוץ לזמנו (למחרת) — הרי זה הקרבן הוא פיגול וחייבין עליו, על אכילתו, עונש כרת. מפני שעור זה הוא רך, ודינו כבשר, שמחשבה בו פוסלת. זו היא דעת חכמים.

אֶלְעָזָר בֶּן יְהוּדָה אִישׁ אֶבְלַיִם אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עִיכּוּם אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶחָד עוֹר פְּרָסוֹת, וְאֶחָד עוֹר הָרֹאשׁ שֶׁל עֵגֶל הָרַךְ, וְאֶחָד עוֹר שֶׁל תַּחַת הָאַלְיָה, וְכׇל שֶׁמָּנוּ חֲכָמִים גַּבֵּי טוּמְאָה שֶׁעוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן, לְהָבִיא עוֹר שֶׁל בֵּית הַבּוֹשֶׁת.

אלעזר בן יהודה איש אבלום אומר משום [בשם] ר' יעקב, וכן היה ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכום אומר משום [בשם] ר' שמעון: אחד (בין) עור בית הפרסות, ואחד (ובין) עור הראש של עגל הרך, ואחד (ובין) עור של תחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי [אצל] טומאה "אלו שעורותיהן כבשרן", והרי לשון זו באה להביא (לרבות) עור של בית הבושת של הנקיבה, שכל אלה נידונים כבשר.

חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל, וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת.

שאם בשעת עבודת הקרבן חשב להקטירו חוץ למקומו — פסול, ואם אכלו אין בו כרת. ואם חשב להקטירו חוץ לזמנו, למחרת — הרי זה הקרבן פיגול, וחייבין עליו כרת, על אכילתו. משמע ששיטת משנתנו היא כשיטת יחיד (אלעזר בן יהודה), ואילו חכמים באותה ברייתא סבורים שאין העור נחשב כבשר מלבד העור שתחת האליה.

וְעוֹר בֵּית הַפְּרָסוֹת. מַאי בֵּית הַפְּרָסוֹת? רַב אָמַר: בֵּית הַפְּרָסוֹת מַמָּשׁ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: רְכוּבָּה הַנִּמְכֶּרֶת עִם הָרֹאשׁ.

ב ועוד שנינו במשנתנו כי אף עור בית הפרסות נחשב כבשר לענין הטומאה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "בית הפרסות"? רב אמר: הכוונה לעור שעל בית הפרסות ממש, החלק שמתחת לקרסולים. ר' חנינא אמר: הכוונה היא לעור הרכובה (הארכובה, הברך) הנמכרת עם הראש, הוא הפרק התחתון של הרגל, שהקצבים מוכרים עם הפרסה ("הראש"), עצם השוק מן הברכים ותחתיהן, שעור זה נחשב כבשר.

וָעוֹר הָאֲנָקָה, תָּנוּ רַבָּנַן: ״הַטְּמֵאִים״ – לְרַבּוֹת עוֹרוֹתֵיהֶן כִּבְשָׂרָן.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי עור האנקה והכח והלטאה והחומט (שהם ארבעה שרצים מן השמונה הכתובים בפרשת השרצים המטמאים), נחשב כבשר לענין טומאה. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב בפרשת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" (ויקרא יא, כט—לא): המלה "הטמאים" באה לרבות שאף עורותיהן של אלה (אנקה, כח, לטאה, חומט) נחשבים כבשרן לענין הטומאה.

יָכוֹל אֲפִילּוּ כּוּלָּן, תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֵלֶּה״.

יכול יהא כן הדין אפילו בכל השרצים כולן, שיהיו עורותיהם נחשבים כבשרם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אלה" — שרק באלה נוהג דין זה, ולא באחרים.

וְהָא ״אֵלֶּה״ אַכּוּלְּהוּ כְּתִיבִי! אָמַר רַב: ״לְמִינֵהוּ״ הִפְסִיק הָעִנְיָן.

ותוהים: והא [והרי] המלה "אלה" אכולהו כתיבי [על שמונת השרצים כולם היא כתובה]! אמר רב: במה שנאמר "למינהו" אחר החולד והעכבר והצב הפסיק הענין, ללמדנו שאין הריבוי הנלמד מהמלה "הטמאים" מתייחס גם אליהם.

וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי תִּנְשֶׁמֶת? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: רַב תְּנָא הוּא, וְתָנֵי תִּנְשֶׁמֶת.

ומקשים: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את התנשמת בכלל אלה שעורותיהם כבשרם, שהרי המלה "הטמאים" מתייחסת לכל הנאמר בפסוק שקדם לה, ואף התנשמת נזכרת שם! אמר רב שמואל בר יצחק: אכן רב שדרש כן מן הכתוב, תנא הוא, ותני [ושנה] גם תנשמת בין אלה שעורותיהם כבשרם, שלא כמשנתנו.

וְהָא תַּנָּא דִּידַן לָא תָּנֵי תִּנְשֶׁמֶת?

ושואלים: והא תנא דידן לא תני [והרי התנא שלנו לא שנה] תנשמת, ומדוע לדעתו התנשמת אין עורה כבשרה?

אָמַר רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: תַּנָּא דִּידַן סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָזֵיל בָּתַר גִּישְׁתָּא.

אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: תנא דידן סבר לה [התנא שלנו סבור] כדעת ר' יהודה הסבור שדין הלטאה (אף שהיא כתובה בתורה באותו פסוק בו נכתבו האנקה והכח והחומט) כדין החולד (הכתוב בפסוק הקודם), שאין עורם כבשרם, וטעמו של ר' יהודה אינו מדרשת הכתוב "הטמאים" (כדרך שאמר רב) אלא משום דאזיל בתר גישתא [שהולך אחר המישוש], שבכל אחד מן השרצים הללו על פי מישוש עורם יש לקבוע אם הריהו כבשר. ולכך סבור התנא של משנתנו כי עורם של האנקה והכח והלטאה והחומט מישוש עורם מוכיח שדין עורם כדין בשרם.

וּבְגִישְׁתָּא דְּהַלְּטָאָה קָמִיפַּלְגִי.

ובגישתא [ובמישוש] שעל הלטאה קמיפלגי [הם חלוקים] האם יש בו כדי לקבוע שזה עור קשה (כדעת ר' יהודה) או עור רך (כדעת התנא הראשון).

וְכוּלָּן שֶׁעִיבְּדָן [וְכוּ׳]. הִילֵּךְ אִין, לֹא הִילֵּךְ לָא? וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: אוֹזֶן חֲמוֹר שֶׁטְּלָאָהּ לְקוּפָּתוֹ טְהוֹרָה, טְלָאָהּ – אַף עַל גַּב דְּלָא הִילֵּךְ!

ד ועוד שנינו במשנתנו כי כל העורות כולן הנחשבים כבשר, שעיבדן או ששטחם על הקרקע והילך עליהם — יצאו מכלל בשר, והריהם עור לכל דבר, ואינם טמאים. ושואלים: מדיוק הדברים ניתן ללמוד כי דווקא אם הילך עליהם — אין [כן] ואין הם עוד נחשבים בשר. ואולם אם לא הילך עליהם — לא פסקו מלהיחשב כבשר. והא תני [והרי שנה] ר' חייא בדינו של אוזן חמור שטלאה (שעשאה לשימוש כטלאי) לקופתו (סל) שבטלה בכך מתורת בשר, והיא בכלל עור, ולכך היא טהורה מטומאת נבילה. הרי שבעצם זה שטלאה התבטלה מדין בשר. ונאמר כן גם לענייננו, שבעצם זה ששטח את העור על הקרקע לפני ההולכים, או שכרכו סביב רגלו, ביטלו מתורת בשר, ואף על גב [אף על פי] שעדיין לא הילך בפועל על העור, שיידחה בכך מתורת בשר!

לֹא: טְלָאָהּ, הִילֵּךְ – אִין, לֹא הִילֵּךְ – לָא.

ודוחים: לא, אין זו קושיה. שכן טלאה — הרי זה מעשה שנעשה בעור, ובא המעשה וביטלו מתורת בשר. ואולם פרישת העור על הקרקע או כריכתו על הרגל אינם נחשבים כמעשה המבטל, אלא ההילוך בפועל על העור. ולכך אם הילך — אין [כן] התבטל העור מכלל בשר, ואם לא הילך — לא התבטל מכלל בשר. ובדין זה של ביטול עור מתורת בשר אם הילך עליו, שנינו שצריך שיהלך על העור כדי עיבוד. ומבררים:

כַּמָּה כְּדֵי עִבּוּד? אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אַרְבַּעַת מִילִין.

כמה זמן הוא "כדי עבוד"? אמר רב הונא שכך אמר ר' ינאי: הרי זה משך זמן הליכה של ארבעת מילין.

רַבִּי אֲבָהוּ מִשּׁוּם דְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: לְגַבָּל.

ה כיון שהוזכר למעלה שיעור הזמן של הילוך ארבעה מילין, מביאים עוד הלכות שיש בהן בענין שיעור זמן זה. ר' אבהו משום [בשם] ריש לקיש אמר כי לגבל (מי שמקצועו ללוש עיסה) המקפיד ללוש את עיסתו בטהרה, והריהו שכיר לבעל הבית, ונצרך הוא למי מקוה כדי לטהר בהם את כליו, מה יעשה? עד מרחק ארבעה מילים — יטריח עצמו ויטביל, ואולם מעבר לכך — אין לו לטרוח, אלא אם כן בעל הבית נותן לו שכר הליכה. וכיוצא בדבר לענין תפלה, באדם המהלך בדרך וצריך להתפלל. אם יש בית כנסת לפניו במרחק שעד ארבעה מילין — יטריח עצמו, וילך שם, כדי להתפלל בבית הכנסת. ואולם מעבר לכך, לא הצריכוהו לטרוח כל כך.

וְלִתְפִלָּה וְלִנְטִילַת יָדַיִם – אַרְבַּעַת מִילִין.

וכן לענין נטילת ידים לאכילה, למי שאין לו מים לנטילה. שאם יש מים לפניו בסוף ארבעת מילין — ימתין מלאכול עד שיבוא לשם.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

ובענין דברי ר' אבהו הללו אמר רב נחמן בר יצחק: