חולין קכ״א

וַהֲדַר מַיְיתֵי לַהּ לְעׇרְלָה ״פְּרִי״ ״פְּרִי״ מִבִּכּוּרִים.

והדר מייתי לה [ואחר כך מביא, לומד אותה] את ההלכה בעניינם של המשקים היוצאים מפירות הערלה, מגזירה שווה של המלים "פרי" האמור באיסור ערלה ("וערלתם ערלתו את פריו". ויקרא יט, כג), ו"פרי" הנאמר במצות בכורים ("ולקחת מראשית כל פרי האדמה". דברים כו, ב). ללמדנו שכשם שאין בביכורים דין המשקים כדין הפירות אלא בזיתים וענבים, כך הוא גם בדינם של המשקים היוצאים משאר פירות לענין ערלה, שאין חייבים מלקות על שתייתם.

וְהָאָלָל. מַאי אָלָל? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין.

א ושנינו במשנתנו בין הדברים המצטרפים עם הבשר להשלים שיעורו לענין טומאת אוכלים, אף שהם עצמם אינם נאכלים, את האלל. ונחלקו חכמים מאי [מה] טיבו של האלל. שר' יוחנן אמר כי הכוונה היא למרטקא [גיד השדרה והצוואר], וריש לקיש אמר שהכוונה היא לשאריות בשר הנותרות על העור לאחר שפלטתו (חתכה) הסכין את הבשר מן העור.

מֵיתִיבִי: ״וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם״. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא – הַיְינוּ דְּלָאו בַּר רְפוּאָה הוּא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין – בַּר רְפוּאָה הוּא!

מיתיבי [מקשים] על פירושו של ריש לקיש מן הכתוב "ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם" (איוב יג, ד), ובאה בו המלה "אליל" בכתיב חסר "אלל". בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת ר' יוחנן שאומר] שהכוונה היא למרטקא — היינו [זהו] שטען איוב נגד חבריו האומרים לו דברים שאין בהם תועלת לו, שהריהם כבאים לרפא את המרטקא דלאו בר [שלא בן] רפואה הוא, אלא למאן דאמר [לשיטת ריש לקיש שאומר] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין, והלא בשר שכזה בר [בן] רפואה הוא, שהבשר המתדלדל מן החי, ניתן לאיחוי!

בָּאָלָל דִּקְרָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְלִיגִי; כִּי פְּלִיגִי – בָּאָלָל דְּמַתְנִיתִין.

ומשיבים: במשמעות המלה "אלל" דקרא [שבמקרא] מוסכם על הכל, ואף לדעת ריש לקיש, שהכוונה היא לגיד השדרה והצוואר, דכולי עלמא לא פליגי [שכן בכך הכל אינם חלוקים], שכך הוא בלשון מקרא. ואולם כי פליגי [כאשר חלוקים] ר' יוחנן וריש לקיש הרי זה בפירוש המלה "אלל" דמתניתין [של משנתנו], בלשון חכמים, ולדעת ריש לקיש משמעה הוא בשר שפלטתו סכין.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיבִין עָלָיו, וְאָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו שר' יהודה אומר כי האלל של הנבילה המכונס במקום אחד, אם יש בו שיעור כזית הנמצא במקום אחד — חייבין עליו אם אכלוהו משום נבילה, ואם נגעו בו ונכנסו למקדש, משום ביאת מקדש בטומאה, ובהסבר דברי ר' יהודה אלה אמר רב הונא: ואין מדובר אלא אם אדם הוא זה שכנסו לאלל זה במקום אחד, ולא שהתכנס האלל מאליו או על ידי תינוקות. שכיון שכינסו, גילה בכך דעתו שהריהו מחשיבו כבשר. ומעתה יש לומר:

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הַיְינוּ דְּכִי אִיכָּא כְּזַיִת מִיחַיַּיב, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מַרְטְקָא, כִּי אִיכָּא כְּזַיִת מַאי הָוֵי? עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!

בשלמא למאן דאמר [נניח, מובן הדבר, לדעת מי שאומר, ריש לקיש] כי הכוונה היא לבשר שפלטתו סכין — היינו [זהו] הטעם לשיטת ר' יהודה דכי איכא [שכאשר יש] מן האלל המכונס (בידי אדם) שיעור כזית, מיחייב [הריהו מתחייב] על כך, שהרי החשיבו לבשר. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, ר' יוחנן] שהכוונה היא למרטקא — גם כי איכא [כאשר יש] אלל בשיעור כזית במקום אחד, מאי הוי [מה נהיה, מה בכך]? והלא האלל עץ בעלמא [סתם] הוא, שאינו ראוי למאכל!

אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא פְּלִיגִי, כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מַרְטְקָא נָמֵי מִצְטָרֵף, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: דַּוְקָא בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, אֲבָל מַרְטְקָא לָא מִצְטָרֵף.

ומשיבים: אכן אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה לא פליגי [אינם חלוקים ר' יוחנן וריש לקיש], והכל מודים כי לדעת ר' יהודה האלל הוא בשר שפלטתו סכין. ואולם כי פליגי [כאשר נחלקו] ר' יוחנן וריש לקיש בפירוש המלה "אלל" אליבא דרבנן [לפי שיטת חכמים] נחלקו. שר' יוחנן אמר כי לדעת חכמים מרטקא נמי [גם כן] מצטרף להשלים לשיעור כביצה לטומאת אוכלים. ואילו ריש לקיש אמר כי אמרו חכמים את דבריהם דוקא בבשר שפלטתו סכין, אבל במרטקא סבורים חכמים כי לא מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה.

הַאי בָּשָׂר שֶׁפְּלָטַתּוּ סַכִּין, הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – אֲפִילּוּ בְּאַנְפֵּי נַפְשֵׁיהּ מִיטַּמֵּא, וְאִי דְּלָא חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ – בַּטּוֹלֵיה בַּטְּלֵיהּ!

ומבררים: האי [זה] הבשר שפלטתו סכין ששנינו בו שהריהו מצטרף לבשר להשלים לשיעור כביצה, היכי דמי [כיצד בדיוק היה]? אי [אם] מדובר באופן דחשיב עליה [שחשב עליו] לאוכלו — מדוע אמרו שאינו נחשב לענין הטומאה אלא רק מצטרף לבשר, אפילו באנפי נפשיה [בפני עצמו] יהא מיטמא, כשאר אוכלים! ואי [ואם] דלא חשיב עליה [שלא חשב עליו] לאוכלו — מדוע מצטרף לבשר לענין טומאת אוכלים, והרי בטוליה בטליה [ביטל אותו] במחשבתו מכלל מאכל!

רַבִּי אָבִין וְרַבִּי מְיָישָׁא, חַד אָמַר: מִקְצָתוֹ חִישֵּׁב עָלָיו.

ואומרים כי ר' אבין ור' מיישא תירצו שאלה זו, חד [אחד] מהם אמר שמדובר באופן שעל מקצתו של הבשר שפלטתו הסכין חישב עליו לאוכלו, ולא פירש באיזה חלק מבשר זה היתה מחשבתו. ולכך אין בשר זה שעל העור מטמא, שהרי לא חשב על כולו לאוכלו. ואולם אותו מקצת שחשב עליו לאוכלו, מצטרף לבשר להשלים שיעורו לכביצה.

וְחַד אָמַר: מִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ חַיָּה, וּמִקְצָתוֹ פְּלָטַתּוּ סַכִּין.

וחד [ואחד] מהם אמר שמדובר באופן שלא חישב האדם כלל על בשר זה שעל העור לאוכלו, ואולם מקצתו של אותו בשר שעל העור בתחילה פלטתו חיה (כגון כלב) שנשכה את הבהמה, ואחר כך שחט אדם את הבהמה ואת מקצתו האחרת של בשר זה שעל העור פלטתו הסכין שבידי אדם. ואין אנו יודעים איזה חלק הוא זה שפלטתו החיה ואיזהו החלק שפלטו האדם. שהחלק שפלטתו החיה לא ביטל אותו מדעתו מכלל אכילה, ומאחר ואין אנו יודעים איזה הוא חלק זה, לכך אין בשר זה מטמא, אולם הוא מצטרף לשאר הבשר.

תְּנַן הָתָם: הַחַרְטוֹם וְהַצִּפׇּרְנַיִם מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וּמִצְטָרְפִין. חַרְטוֹם – עֵץ בְּעָלְמָא הוּא!

ב שנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר להשלימו לשיעור לענין טומאת אוכלים, ובענין זה מביאים מה שתנן התם [שנינו שם במשנה במסכת טהרות] כי החרטום (מקור) והצפרנים שבעוף מיטמאין אם נגע בהם שרץ, ואם טמאים הם ונגעו באוכלים טהורים הריהם מטמאין אותם (שכן הם נחשבים כיד לענין שתיכנס ותצא הטומאה על ידם) ומצטרפין לשיעור כזית לענין טומאת העוף הטהור, ולשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים. ותוהים: והלא החרטום עץ בעלמא [בלבד] הוא, ומדוע הוא מצטרף עם הבשר כאוכל?

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בְּחַרְטוֹם תַּחְתּוֹן. תַּחְתּוֹן נָמֵי עֵץ בְּעָלְמָא הוּא! אָמַר רַב פָּפָּא: תַּחְתּוֹן שֶׁל עֶלְיוֹן.

אמר ר' אלעזר בהסבר הדברים כי מדובר כאן בחרטום התחתון. ומקשים: והרי החרטום התחתון נמי [גם כן] עץ בעלמא [בלבד] הוא! אמר רב פפא: אין הכוונה אלא לחלק החרטום התחתון של עליון, כלומר, הקרום הבשרי שבתוך הפה הדבוק לחרטום העליון לאורכו.

צִפׇּרְנַיִם, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מָקוֹם (המובלעים) [הַמּוּבְלָע] בַּבָּשָׂר.

וכן מה ששנינו שם כי הצפרנים מצטרפות אמר ר' אלעזר כי אין הכוונה לציפורניים עצמן, אלא למקום שורשי הציפורניים, המובלעים בבשר.

קַרְנַיִם, אָמַר רַב פָּפָּא: בִּמְקוֹם שֶׁחוֹתְכִין וְיוֹצֵא מֵהֶן דָּם.

וכן מה ששנינו במשנתנו כי הקרנים מצטרפות לבשר לענין שיעור טומאת אוכלים, אמר רב פפא כי הכוונה היא במקום שחותכין את הקרניים ויוצא מהן דם ולא למעלה שהוא קשה לגמרי.

כְּיוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה.

ג שנינו במשנתנו כי כיוצא בו (בבשר המטמא טומאת אוכלים ואין הוא מטמא טומאת נבילות) הוא השוחט בהמה טמאה לצורך גוי, ועדיין הבהמה מפרכסת, ש

אָמַר רַבִּי אַסִּי: שׁוֹנִין יִשְׂרָאֵל בִּטְמֵאָה, וְגוֹי בִּטְהוֹרָה – צְרִיכִין מַחְשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר מַיִם מִמָּקוֹם אַחֵר.

מטמאה טומאת אוכלים אבל לא טומאת נבילות. ובענין זה אמר ר' אסי כי יש מן החכמים ששונין בדין טומאת הבהמה שנשחטה ועודה מפרכסת כך: ישראל בזמן ששחט בהמה טמאה, וכן גוי בזמן ששחט בהמה טהורה — אין די בעצם שחיטתה שתהא הבהמה נחשבת כאוכל (לקבלת טומאת אוכלים), אלא צריכין השוחטים את הבהמה לחשוב מחשבה שתהא נאכלת (לגוי) כפי שהיא עתה, וכן יש צורך בהכשר מים (או שאר המשקים המכשירים לקבל טומאה), הבאים ממקום אחר, שאין דם השחיטה של בהמה זו מכשירה לקבל טומאה, כיון שהרי זו דם הבאה מהשחיטה הראויה.

הֶכְשֵׁר לְמָה לִי? סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה, וְכֹל שֶׁסּוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה – לָא בָּעֵי הֶכְשֵׁר.

ותוהים: הכשר משקים לשם קבלת טומאת אוכלים למה לי? והלוא סופו של בשר בהמה זו, לכשתמות, לטמא טומאה חמורה (טומאת נבילה), וכלל הוא בדיני טומאה כי כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה, לא בעי [צריך] הכשר, והריהו מקבל טומאת אוכלים אף בלא שהוכשר בנתינת משקה עליו.

דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע״, מָה זְרָעִים שֶׁאֵין סוֹפָן לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צְרִיכִין הֶכְשֵׁר, אַף כֹּל שֶׁאֵין סוֹפוֹ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה צָרִיךְ הֶכְשֵׁר.

דתני דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הנאמר בדין הכשר משקים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לח) מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה, צריכין הכשר. אף כל דבר מאכל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. יצא מכלל זה הדבר שסופו לקבל טומאה חמורה (כטומאת הנבילה) שאין צריך הכשר משקים כדי לקבל טומאת אוכלים.

וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ נִבְלַת עוֹף טָהוֹר צְרִיכָה מַחְשָׁבָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הֶכְשֵׁר? מִפְּנֵי

וכן תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מפני מה אמרו חכמים כי נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילה, על מנת שתטמא, ואולם אינה צריכה הכשר משקים? מפני

שֶׁסּוֹפָהּ לְטַמֵּא טוּמְאָה חֲמוּרָה!

שסופה של נבילה זו של העוף הטמא שתבוא לטמא את האדם האוכלה טומאה חמורה בשעה שהיא בבית הבליעה. ולכך אין נבלת העוף צריכה להכשר מים כדי לטמא טומאת אוכלים!

אָמַר חִזְקִיָּה: הוֹאִיל וְיָכוֹל לְגוֹרְרָהּ, וּלְהַעֲמִידָהּ עַל פָּחוֹת מִכְּזַיִת.

אמר חזקיה בתשובה: טעמם של חכמים (שהביא ר' אסי את דבריהם) שהצריכו הכשר מים לבהמה המפרכסת הוא הואיל ויכול עתה השוחט את הבהמה הזו לגוררה (לחותכה) כולה לפיסות בשר קטנות שאין בכל אחת מהן שיעור כזית (ולכך אינה נטמאת בטומאת נבילה), ולהעמידה לבהמה זו כולה על שיעור שהוא פחות מכזית. ונמצא שאין זה ברור שסופה של הבהמה המפרכסת לבוא לכלל טומאת נבילות.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וּמִי אָמַר חִזְקִיָּה הָכִי? וְהָא אִיתְּמַר: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – חִזְקִיָּה אָמַר: אֵינָהּ לְאֵבָרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא בתמיהה על תשובה זו: ומי [והאם] אמר חזקיה הכי [כך]? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו חזקיה ור' יוחנן בדינה של הבהמה ששחט בה בבהמה טמאה שנים (שני הסימנים שבצוואר: הוושט והקנה) או ששחט בה רוב שנים, שהיא השחיטה המכשירה את הבהמה הטהורה לאכילה לישראל, ועדיין היא, הבהמה, מפרכסת. חזקיה אמר: בהמה זו אינה בכלל איסור לאברים שבה, שאין בה איסור אבר מן החי, ולכך מותר הגוי (האסור באכילת אבר מן החי) באכילתה. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה בכלל איסור אבר מן החי לאברים שבה.

חִזְקִיָּה אָמַר אֵינָהּ לְאֵבָרִים: מֵתָה הִיא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים: לָאו מֵתָה הִיא.

והם מנמקים את דבריהם: חזקיה אמר שהבהמה אינה אסורה לאברים, שהרי מתה היא כיון שנשחטו בה שני סימניה או רובם. ואילו ר' יוחנן אמר כי בהמה זו ישנה עדיין באיסורה לאברים כי לאו [לא] מתה היא, שהרי היא עדיין מפרכסת. הרי איפוא שלדעת חזקיה בהמה זו נחשבת כמי שכבר מתה למרות שהיא עדיין מפרכסת, ומעתה מדוע לא תיחשב גם כן כמתה לענין טומאת נבילות?

אֲמַר לֵיהּ: יָצְתָה מִכְּלַל חַיָּה, וְלִכְלַל מֵתָה לֹא בָּאת.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה בתשובה לשאלתו: לדעת חזקיה בהמה זו יצתה (יצאה) מכלל חיה (לענין שאין עוד באבריה איסור אבר מן החי), ואולם לכלל מתה היא עדיין לא באת (באה), ולכך אין בה עדיין טומאת נבילות.

גּוּפָא: שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם, אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וַעֲדַיִין הִיא מְפַרְכֶּסֶת – חִזְקִיָּה אָמַר: אֵינָהּ לְאֵבָרִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֶשְׁנָהּ לְאֵבָרִים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נְקוֹט לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּיָדְךָ, דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא כְּוָותֵיהּ.

א למעלה הובאה מחלוקתם של חזקיה ור' יוחנן בדינה של בהמה שנשחטה ועדיין היא מפרכסת. ועתה דנים במחלוקת זו לגופא [לעצמה]. בהמה ששחט בה שנים (סימנים, קנה וושט), או רוב שנים, ועדיין היא מפרכסת. חזקיה אמר כי היא אינה לאברים, ואילו ר' יוחנן אמר שהיא ישנה לאברים. אמר ר' אלעזר בהכרעת המחלוקת להלכה: נקוט להא [תפוס, קבל כהלכה למעשה את דעה זו] של ר' יוחנן בידך, ומשום דתני [שכן שנה] רב אושעיא כוותיה [כמותו] בברייתא.

דְּתָנֵי רַב אוֹשַׁעְיָא: יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְגוֹי, שָׁחַט בָּהּ שְׁנַיִם אוֹ רוֹב שְׁנַיִם, וּמְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

דתני [ששנה] רב אושעיא: ישראל ששחט בהמה טמאה לאכילתו של גוי, אם שחט בה שנים סימנים או רוב שנים, ועדיין הבהמה מפרכסת לאחר השחיטה — בהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, כיון שנחשבת היא עתה כאוכל (ומטמאת אוכל אחר), אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלות כל עוד היא מפרכסת.

אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאמנם אין הוא נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת באכילה אפילו לאחר שתצא נפשה. הרי שברייתא זו היא כדעת ר' יוחנן הסבור שיש איסור אבר מן החי בבהמה המפרכסת, ושלא כדעת חזקיה.

שָׁחַט בָּהּ אֶחָד, אוֹ רוֹב אֶחָד – אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין; נְחָרָהּ – אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם.

ומאחר והובא חלקה הראשון של הברייתא (כראיה לשיטת ר' יוחנן) מביאים את המשך דבריה: ואם הישראלי שחט בה בבהמה הטמאה שנשחטה לאכילת הגוי לא את שני סימניה אלא סימן אחד בלבד או רוב סימן אחד, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — אין זו כדרך שחיטה ראויה, ולכך אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בזה אם לא שחטה אלא נחרה (הרג אותה שלא בשחיטה) — אין בה טומאה של כלום. והוא הדין ב

וְגוֹי שֶׁשָּׁחַט בְּהֵמָה טְהוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, וּמְפַרְכֶּסֶת – מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלָה.

גוי ששחט בהמה טהורה לישראל, ומפרכסת הבהמה לאחר שחיטתה — נחשבת היא כאוכל לענין שהיא מטמאה טומאת אוכלין, אבל היא לא נטמאת ומטמאת בטומאת נבלה.

אֵבֶר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וּבָשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנָּה, כְּפוֹרֵשׁ מִן הַחַי, וְאָסוּר לִבְנֵי נֹחַ, וַאֲפִילּוּ לְאַחַר שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ.

אבר הפורש ממנה מבהמה זו שנשחטה ועדיין מפרכסת נחשב כפורש מן החי לענין שהוא מטמא עתה בטומאת נבילות, כדינו של כל אבר מן החי. ודינו של הבשר הפורש ממנה כדינו של הבשר הפורש מן החי, שאינו נחשב לענין טומאת אוכלים, ואולם הוא אסור באכילה לבני נח. ואסור בשר זה שפרש מן הבהמה בעודה מפרכסת אפילו לאחר שתצא נפשה.

שָׁחַט בָּהּ אֶחָד אוֹ רוֹב אֶחָד – אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, נְחָרָהּ – אֵין בָּהּ טוּמְאָה שֶׁל כְּלוּם.

ואם שחט בה הגוי בבהמה הטהורה סימן אחד או רוב סימן אחד — אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכיוצא בדבר אם נחרה — אין בה טומאה של כלום.

שָׁחַט גּוֹי בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבָא יִשְׂרָאֵל וּגְמָרָהּ – כְּשֵׁרָה.

ובמקרה שבו שחט הגוי בהמה טהורה במקום שאין שחיטתו עושה אותה טרפה (כששחט רק חלק מן הסימנים, כגון חצי קנה, ובכך אין הבהמה נטרפת) ובא ישראל וגמרה לשחיטה זו, שחתך את אותו הסימן ואת הסימן האחר, כולו או רובו — בהמה זו כשרה לאכילה, שהרי נשחטה בידי ישראל.

שָׁחַט יִשְׂרָאֵל, בֵּין בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבֵין בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, וּבָא גּוֹי וְגָמַר שְׁחִיטָתוֹ – פְּסוּלָה.

ואולם אם שחט ישראל, בין במקום שעושה אותה טרפה (ששחט רובו של סימן, שבכך הבהמה נטרפת), ובין במקום שאין עושה אותה טרפה (ששחט רק חלק מן הסימן), ובא גוי וגמר את שחיטתו של הישראל — שחיטתו פסולה.

הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל מִבְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָתָהּ, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לַהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, וְאוֹכְלוֹ. אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִין בּוֹ.

ומוסיפה עוד הברייתא: זה הרוצה שיאכל מבשרה של בהמה שנשחטה קודם שתצא נפשה, משום שיפה בשר זה לבריאות, כיצד יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטתה (מקום השחיטה), ומולחו יפה יפה יותר מבשר אחר, שכן עדיין לא הספיק הדם לצאת, ובשעה שחותך הוא מבשר זה נבלע הדם בו, ומדיחו במים לאחר המליחה יפה יפה, להסיר את המלח והדם, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואוכלו. אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו, שאין בו משום איסור אבר מן החי.

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב אִידִי בַּר אָבִין, דְּאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַשְׁיָין: הָרוֹצֶה שֶׁיַּבְרִיא, חוֹתֵךְ כְּזַיִת בָּשָׂר מִבֵּית שְׁחִיטָה, וּמוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ, אֶחָד גּוֹי וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מוּתָּרִים בּוֹ.

ומעירים: דברי ברייתא זו מסייע ליה [לו] לרב אידי בר אבין, שכן אמר רב אידי בר אבין, אמר ר' יצחק בר אשיין: הרוצה שיבריא, מה יעשה? הריהו חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד גוי ואחד ישראל מותרים בו.

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: שָׁהָה בָּהּ, דָּרַס בָּהּ – מַהוּ?

ב למעלה למדנו כי ישראל השוחט בהמה טמאה לגוי (וכן גוי השוחט בהמה טהורה), אף שהיא עדיין מפרכסת נחשבת היא כאוכל לענין טומאת אוכלים, ובענין זה בעי [שאל] ר' אלעזר: אם בתוך שחיטה זו, השוחט שהה בה (באמצע השחיטה) או שדרס בה את הסכין, שאלה מן הדברים הפוסלים את השחיטה, מהו דינה. האם רק השחיטה הראויה בכל דיניה היא העושה את הבהמה המפרכסת כאוכל, ובאופנים הללו שאין זו שחיטה ראויה לא תועיל השחיטה לכך. או שמא גם השחיטה שאינה מדוקדקת בכל הלכות שחיטה עושה את הבהמה לאוכל?

אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: צְרִיכָה הֶכְשֵׁר שְׁחִיטָה כִּבְהֵמָה טְהוֹרָה. הֶכְשֵׁר לְמַאי? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בְּדִיקַת סַכִּין.

אמר ליה ההוא סבא [אמר לו אותו זקן] בפתרון בעייתו: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין המדובר אלא בשחיטה הראויה בכל אופניה, ולכך היא צריכה הכשר שחיטה כבהמה טהורה. ומבררים: "הכשר שחיטה" למאי [למה] הכוונה? אמר רב שמואל בר יצחק: הכוונה היא לבדיקת סכין, שיבדוק חכם את הסכין לפני השחיטה.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי זֵירָא מֵרַב שֵׁשֶׁת: מַהוּ שֶׁתַּצִּיל עַל הַבְּלוּעִין שֶׁבְּתוֹכָהּ?

ג ומביאים עוד בעיה בענין זה, מה שבעא מיניה [שאל אותו] ר' זירא מרב ששת: בהמה זו הטמאה שנשחטה בידי ישראל והריהי עתה מפרכסת, והריהי נמצאת עתה באוהל שבו יש טומאת מת, ובמעי ה של אותה בהמה ישנם דברים שבלעתם קודם שנשחטה, מהו הדין לענין שתציל הבהמה על הדברים הבלועין שבתוכה שלא ייחשבו אלה כנמצאים בתוך אוהל המת, ולא ייטמאו? האם היא נחשבת כחיה (ומצילה את הכלים שבתוכה) או שמא היא נחשבת כמתה (ואין היא מצילה אותם)?

אֲמַר לֵיהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, וּמַצֶּלֶת? אֲמַר לֵיהּ: אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלוֹת, וְלֹא תַּצִּיל?

אמר ליה [לו] רב ששת לר' זירא בתמיהה על שאלתו: והרי כיון שאמרנו שבהמה זו מטמאה טומאת אוכלין, והרי שנחשבת היא כמתה, ומעתה כיצד אפשר לומר שהיא מצלת על הבלועים שבתוכה? אמר ליה [לו] ר' זירא בתשובה: ואולם כמו כן אמרנו גם שאינה מטמאה טומאת נבלות, והרי שאין היא נחשבת כמתה אלא כחיה, ומעתה כיצד אפשר לומר שלא תציל על הבלועים שבתוכה?

אָמַר אַבָּיֵי: אֵינָהּ מַצֶּלֶת עַל הַבְּלוּעִים שֶׁבְּתוֹכָהּ, דְּהָא מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, וְהָרוֹבְעָהּ חַיָּיב, דְּהָא אֵינָהּ מְטַמְּאָה טוּמְאַת נְבֵלָה.

אמר אביי בהכרעת הבעיה: יש לנהוג לחומרה ולכן בהמה זו אינה מצלת על הבלועים שבתוכה, דהא [שהרי] מטמאה טומאת אוכלין, ומצד שני הרובעה חייב, דהא [שהרי] היא אינה מטמאה טומאת נבלה, ונחשבת כחיה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל [וְכוּ׳]. אָמַר רַב הוּנָא: וְהוּא שֶׁכִּנְּסוֹ.

ד עוד שנינו במשנתנו כי ר' יהודה אומר בדינו של האלל המכונס במקום אחד, שאם יש בו שיעור כזית במקום אחד, הריהו חייב עליו. ובהסבר שיטתו של ר' יהודה אמר רב הונא: והוא (ובלבד, כלומר, דין זה נאמר רק בזמן שכנסו אדם בר דעת, שגילה בכך דעתו שמחשיב הוא את האלל כראוי לאכילה.

וְאָמַר רַב הוּנָא: שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים שֶׁיֶּשְׁנָן עַל גַּבֵּי הָעוֹר – הָעוֹר מְבַטְּלָן,

ועוד אמר רב הונא: שני חצאי זיתים של בשר נבילה שישנן על גבי העור — העור מבטלן לכל אחת מחתיכות הבשר הללו, שאין העור מטמא בטומאת הנבילה והחתיכות הללו מתבטלות אצלו. ולכך אין כאן מקום לטומאת נבילה.