חולין ק״כ

אַמַּתְנִיתִין: ״הָעוֹר וְהָרוֹטֶב וְהַקֵּיפֶה וְכוּ׳״ מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין.

אמתניתין [על מה ששנינו במשנתנו] כי העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין להשלים את שיעורו של הבשר לשיעור כביצה, לטמא טומאת אוכלין.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֶצֶם, דְּהָוֵי שׁוֹמֵר, אֲבָל נִימָא לָא הָוְיָא שׁוֹמֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ נִימָא נָמֵי הָוְיָא שׁוֹמֵר.

ועל כך אמר ריש לקיש כי לא שנו שמצטרפים אלה עם הבשר אלא דווקא עצם והדברים האחרים המנויים עימה, ומשום דהוי [שהריהי] משמשת כשומר לבשר, אבל נימא [שערה] אינה מצטרפת לבשר להשלים שיעורו לטומאה, שכן לא הויא [אין היא] משמשת כשומר לבשר. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו נימא נמי הויא [שערה גם כן הינה] שומר לבשר, ולכך מצטרפת להשלים שיעורו לטומאה.

אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ לְרַבִּי יוֹחָנָן: וּמִי אִיכָּא שׁוֹמֵר עַל גַּבֵּי שׁוֹמֵר? חַלְחוּלֵי מְחַלְחֵל.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: והרי השערה נמצאת על העור (המשמש כשומר לבשר), ומעתה השערה היא שומר על גבי שומר, ומי איכא [והאם יש] דין שומר על גבי שומר? השיב לו ר' יוחנן: חלחולי מחלחל [מחלחלת] השערה מבעד לעור ומגיעה עד לבשר, ואף היא שומרת על הבשר בחלקה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּפִילִּין הֵיכִי כָּתְבִינַן? הָא בָּעֵינַן כְּתִיבָה תַּמָּה, וְלֵיכָּא!

מתקיף לה [מקשה על כך, על תשובה זו] רב אחא: אלא מעתה שאמרנו כי יש נקבים בעור שדרכם השערה מחלחלת מבעד לעור ומגיעה לבשר עצמו, תפילין היכי כתבינן [איך אנו כותבים]? הא בעינן [הרי אנו צריכים] בכתיבת התפילין שתהא זו כתיבה תמה (רצופה ושלימה), שלא יהיה דבר המפסיק בתוכה, וליכא [ואין כאן] שכן נקבי השערות בעור מפסיקים בתוך הכתיבה!

אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו – אֵינוֹ נֶקֶב.

ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, מרב אחא שהקשה כן] הא דאמרי במערבא [הלכה זו שאמרו בארץ ישראל] כי כל נקב שהדיו עובר עליו ומכסה אותו — אינו נחשב נקב לענין זה.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבְשַׂעֲרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – טָמֵא. מַאי לָאו מִשּׁוּם שׁוֹמֵר? לָא, מִשּׁוּם יָד.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו כי עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (סיב, חוט בשר) היוצא ממנו, מן הבשר, וכן זה הנוגע בשערה שנמצאת כנגדו, מעברו האחר של העור שבו נמצאת חתיכת הבשר — טמא. ויש לדייק: מאי לאו [האם לא] הסיבה שהנוגע בשערה נטמא הרי זה — משום שומר, ושלא כדברי ריש לקיש שאמר שאין השערה נחשבת שומר לבשר! ודוחה ריש לקיש: לא, אין טעם הדבר משום שהשערה משמשת כשומר לבשר, אלא משום שהיא משמשת כיד לבשר.

נִימָא אַחַת לְמַאי חַזְיָא? כִּדְאָמַר רַבִּי אִילְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִין, הָכִי נָמֵי בְּנִימָא שֶׁבֵּין הַנִּימִין.

ושואלים על הסבר זה: נימא [שערה] אחת למאי חזי [למה לאיזה שימוש היא ראויה] שתיחשב כיד לבשר? ומשיבים: אין המדובר בשערה בודדת, אלא בקבוצת שערות, שהרי אלה משמשות כיד לחתיכת הבשר, שאפשר לאחוז בהן את הבשר, בלא שתינתקנה. כדרך שאמר ר' אלעא בהסבר המשנה המזכירה "מלאי" והסביר ר' אלעא שאין הכוונה לאחת בודדת, אלא במלאי שבין המלאין, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר שאין המדובר בשערה בודדת אלא בנימא שבין הנימין.

וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַבִּי אִילְעָא? אַהָא דִּתְנַן: הַמְּלַאי שֶׁבַּשִּׁבֳּלִין מְטַמְּאִין וּמִיטַּמְּאִין וְאֵין מִצְטָרְפִין. מְלַאי לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִין.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא דתנן [על משנה זו ששנינו] בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלין מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השיבולים אם נגעה במלאי טומאה, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו ליד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי: בתשובה: אין המדובר במלאי בודד, שאמנם אין הוא כשלעצמו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאין, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה.

וְהָרוֹטֶב. מַאי רוֹטֶב? אָמַר רָבָא: שׁוּמְנָא.

א ועוד שנינו במשנתנו שהרוטב, מצטרף לבשר להשלים שיעורו לכביצה לענין טומאת אוכלים, אבל הוא עצמו אינו מקבל טומאה. ושואלים: מאי [מה טיבו] של רוטב זה? אמר רבא: הכוונה לשומנא [השומן] שעל המרק בו התבשל הבשר.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הוּא עַצְמוֹ יְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! אֶלָּא חֵלֶב דִּקְרִישׁ.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אם כך הדבר, הוא (הרוטב) עצמו יטמא טומאת אוכלין, שהרי הוא נאכל! אלא יש לומר כי הכוונה ב"רוטב" לחלב דקריש [הנוזל היוצא מן הבשר, שקרש], שהוא אינו נאכל לעצמו, ואולם הוא מצטרף לבשר.

מַאי אִירְיָא קְרִישׁ? כִּי לָא קְרִישׁ נָמֵי! דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיר שֶׁעַל גַּבֵּי יָרָק מִצְטָרֵף לִכְכוֹתֶבֶת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים.

ושואלים: מאי איריא קריש [מדוע דווקא קרש]? כי לא קריש נמי [כאשר לא קרש גם כן] יצטרף לבשר. ואין לומר שמשום שהנוזל אינו קרוש, הריהו משקה, ואין משקים מצטרפים למאכלים — שהרי אמר ריש לקיש כי הציר (הנוזל היוצא בשעת בישול) מן הירק שנמצא על גבי ירק מצטרף לכ שיעור כותבת ביום הכפורים, לחייב את האדם האוכל ביום זה כשיעור הזה, אף על פי שהוא נוזל!

הָתָם מִשּׁוּם יַתּוֹבֵי דַּעְתָּא הוּא, בְּכֹל דְּהוּ מְיַתְּבָא דַּעְתֵּיהּ.

ואומרים: בעיקרו של דבר אין המשקים מצטרפים למאכלים להשלימם לשיעור קבלת טומאת אוכלים. וטעם הדבר התם [שם] באכילה ביום הכיפורים, שכן ביום הכיפורים גם בדבר שאין הוא אוכל מתחייבים על אכילתו משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא. שהרי אמרה התורה בדין צום יום הכיפורים "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא כג, כט), ולכך אף באכילה כל דהו [כל שהיא] שבה מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], הריהו חייב.

הָכָא מִשּׁוּם אִיצְטְרוֹפֵי הוּא, אִי קְרִישׁ – מִצְטָרֵף, אִי לָא קְרִישׁ – לָא מִצְטָרֵף.

מה שאין כן הכא [כאן, לענין צירוף להשלמת שיעור לקבלת טומאה] — משום איצטרופי [צירוף] הוא זה, ולכן אי [אם] הנוזל היוצא מן הבשר הוא קריש [קרוש] — הריהו מצטרף לבשר, ואולם אי לא קריש [אם הוא לא קרוש] — הוא לא מצטרף.

וְהַקֵּיפֶה, מַאי קֵיפֶה? אָמַר רַבָּה: פִּירְמָא.

ב ועוד שנינו במשנתנו שהקיפה מצטרפת לבשר להשלים שיעורו לכביצה לענין טומאת אוכלים, ואולם היא עצמה אינה מקבלת טומאה. ושואלים: מאי [מה טיבה] של קיפה זו? אמר רבה: הכוונה היא לפירמא [המשקע המורכב מחלקיקים דקים של הבשר המתבשל].

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: הוּא עַצְמוֹ יְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: תַּבְלִין.

אמר ליה [לן] אביי לרבה בשאלה על הסברו: אם כך הדבר, הוא (הקיפה) עצמו יטמא טומאת אוכלין, שהרי הוא נאכל! אלא אמר רב פפא: הכוונה היא לתבלין המתבשל עם הבשר. שהוא עצמו אינו נאכל, ואולם הוא מצטרף לאכילת הבשר, ולכך הוא משלים את שיעורו.

תְּנַן הָתָם: הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – חַיָּיב.

ג מתוך שנידון עניין הקיפה, מביאים בדינו של זה שהקפה (הקריש על ידי חימום ממושך) דברים האסורים באכילה, שכן תנן התם [שנינו שם]: מי שהקפה את הדם, שעשאו מוצק, ואכלו באופן זה, או שהמחה (המיס) את החלב, והפכו לנוזל, וגמעו — חייב כרת על אכילה ושתייה זו, ככל השותה דם והאוכל חלב.

בִּשְׁלָמָא הִקְפָּה אֶת הַדָּם וַאֲכָלוֹ, כֵּיוָן דְּאַקְפְּיֵהּ אַחְשׁוֹבֵי אַחְשְׁבֵיהּ, אֶלָּא הִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ – אֲכִילָה כְּתִיבָא בֵּיהּ, וְהָא לָאו אֲכִילָה הִיא!

ומבררים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע מי שהקפה את הדם ואכלו, שחייב עליו כי כיון דאקפיה [שהקריש אותו] — אחשובי אחשביה [החשיב אותו] בכך כאוכל, ובאיסור דם נאמר לשון אכילה ("כל חלב וכל דם לא תאכלו". ויקרא ג, יז). אלא זה שהמחה את החלב וגמעו מדוע הוא חייב, והרי באיסור חלב אכילה כתיבא ביה [נאמרה בו] ולא שתיה ("כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו". שם ז, כג), והא לאו [וזו לא] אכילה היא!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה.

אמר ריש לקיש: אף השותה חלב (שהומס) חייב על כך, שכן אמר קרא [המקרא] באיסור אכילת חלב "כי כל אוכל חלב מן הבהמה... ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" (שם, כה), ובאה המלה "ה נפש" — לרבות את השותה.

תַּנְיָא נָמֵי גַּבֵּי חָמֵץ כְּהַאי גַּוְנָא: הִמְחָהוּ וּגְמָעוֹ – אִם חָמֵץ הוּא, עָנוּשׁ כָּרֵת; אִם מַצָּה הִיא, אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

ומעירים: תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] איסור אכילת חמץ בפסח, כהאי גוונא [כגון זה]. שכן שנינו כי אם המחהו את הלחם וגמעו כנוזל, אם חמץ הוא לחם זה — הריהו ענוש כרת על שתיה זו, כאוכל חמץ בפסח. ואם מצה היא לחם זה — אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, שאין זו נחשבת כאכילת מצוה.

בִּשְׁלָמָא אִם מַצָּה הִיא אֵין אָדָם יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח, ״לֶחֶם עֹנִי״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו לֶחֶם עֹנִי הוּא. אֶלָּא אִם חָמֵץ הוּא עָנוּשׁ כָּרֵת, אֲכִילָה כְּתִיבָא בֵּיהּ!

ומבררים: בשלמא [נניח, זה מובן] מה שאמרו שאם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח — שכן במצות מצה בפסח נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז, ג), הרי שדווקא "לחם עוני" אמר רחמנא [אמרה התורה] שמקיימים בו מצוה זו, ואילו האי [זה] לחם שהומס — לאו [לא] לחם עוני הוא. אלא מה שאמרו שאם חמץ הוא, הריהו ענוש כרת, קשה, שהרי אכילה כתיבא ביה [נאמרה בו, באיסור חמץ בפסח], וזה לא אכל אלא שתה!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה.

אמר ריש לקיש בתשובה: אף השותה חמץ (שהומס) חייב על כך, שכן אמר קרא [המקרא] באיסור אכילת חמץ בפסח "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב, טו), ובאה המלה "ה נפש" — לרבות את השותה. ומוסיפים:

וְתַנְיָא נָמֵי גַּבֵּי נִבְלַת עוֹף טָהוֹר כְּהַאי גַּוְנָא: הִמְחָהוּ בָּאוּר – טָמֵא, בַּחַמָּה – טָהוֹר. וְהָוֵינַן בַּהּ: אֲכִילָה כְּתִיב בֵּיהּ!

תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] טומאת האוכל נבלת עוף טהור כהאי גוונא [כגון זה]. שכן שנינו שאם המחהו (המיס אותו את נבלת העוף) באור (באש), ושתה את הנוזל — הריהו טמא בכך. ואולם אם המיס אותו בחמה (בחום השמש) ושתה את הנוזל, הריהו טהור. והוינן [והיינו עסוקים התקשינו] בה, הלא אכילה כתיב ביה [כתובה בו, בטומאת נבלת העוף] ולא שתיה ("וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה... וטמא עד הערב". ויקרא יז, טו)!

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נֶפֶשׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשּׁוֹתֶה. אִי הָכִי, בַּחַמָּה נָמֵי? בַּחַמָּה אַיסְרוֹחֵי מַסְרַח.

אמר ריש לקיש: אף השותה נבלת עוף (שהומסה) נטמא בכך, שכן אמר קרא [הכתוב] בטומאה זו "וכל נפש" — לרבות את השותה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שריבתה התורה אף את השותה נבלת עוף שהומסה, מעתה זו שהומסה בחמה נמי [גם כן] ייטמא בה, ולא רק בזו שהומסה באש! ומשיבים: אין נטמאים מנבילה שהומסה בחמה משום שבהמסה זו הנמשכת זמן רב איסרוחי מסרח [נסרחת] הנבילה, ואינה ראויה עוד לשתיה.

וּצְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חֵלֶב – חָמֵץ לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר; נְבֵלָה לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת.

ד למעלה הובאו שלוש דרשות מפי ריש לקיש, ושלושתן מלמדות מן הכתוב "נפש" לרבות אף את השותה. ועתה מסבירים כי צריכי [צריכים] אנו את כל שלוש הדרשות הללו. משום דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] כן רק בענין אכילת חלב שהומס — חמץ שהומס לא אתי מיניה [לא היה בא, נלמד ממנו], שכן איסור אכילת חלב חמור מאיסור אכילת חמץ, שהרי לחלב מעולם לא היתה לו שעת הכושר (זמן שבו הוא היה מותר באכילה). וכמו כן גם אכילת נבלה שהומסה לא אתי מיניה [לא היתה באה, נלמדת ממנו] — שכן איסור אכילת חלב חמור מאיסור אכילת נבילה, שהרי האוכלו ענוש כרת, בעוד שהאוכל נבילה אינו אלא

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא חָמֵץ – חֵלֶב לָא אָתֵי מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן לֹא הוּתַּר מִכְּלָלוֹ, וּנְבֵלָה לָא אָתְיָא מִינֵּיהּ, שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת.

בלאו. וכן אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] כן רק בענין אכילת חמץ שהומס — חלב שהומס לא אתי מיניה [לא היה בא, נלמד ממנו] שכן יש צד חומרה בחמץ בהשוואה לחלב, שהרי החמץ לא הותר מכללו, שכן כל דברי החמץ אסורים, ואילו בחלב יש המותרים, כחלב חיה. וכמו כן גם נבלה שהומסה לא אתיא מיניה [לא היתה באה, נלמדת ממנו] — שכן יש בה צד חומרה בהשוואה לאכילת נבלת עוף, שהרי האוכלה ענוש כרת, בעוד שהאוכל נבלת עוף אינו עובר אלא בלאו.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה – הָנָךְ לָא אָתְיָא מִינַּהּ, שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה.

וכמו כן אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] כן רק באכילת נבלה שהומסה — הנך לא אתיא מינה [אלה, חמץ שהומס וחלב שהומס, לא היו באים נלמדים ממנה], שהרי יש בה חומרה אחרת שאין בהם, שכן היא מטמאה את האוכלה, מה שאין כן אלה. ומשום כך נצרכו כל שלוש הדרשות הללו.

חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי! הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן עָנוּשׁ כָּרֵת!

ושואלים: אכן הלכה חדא [אחת] מהלכה חדא [אחת] אמנם לא אתיא [אינה באה, נלמדת], וכפי שנתפרט למעלה, ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד הלכה אחת משתים האחרות]! ותוהים: הי תיתי [איזו הלכה היא שתבוא, תילמד]? אם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בנבלה שהומסה, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חמץ וחלב] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חומרה שאינו באכילת נבילה, שכן ענוש כרת עליהם!

לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּחָמֵץ, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר!

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בחמץ שהומס, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חלב ונבילה] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה], שיש להם צד חומרה שאינו באכילת חמץ, שכן לא היתה להן שעת הכושר, מה שאין כן בחמץ שהיתה לו שעת היתר (לפני הפסח).

לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּחֵלֶב, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ – מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן לֹא הוּתַּר מִכְּלָלָן, תֹּאמַר בְּחֵלֶב שֶׁהוּתַּר מִכְּלָלוֹ!

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בחלב שהומס, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חמץ ונבילה] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה] שכן לא הותר מכללן, תאמר בחלב שהותר מכללו! ולכך נצרכו כל שלוש הדרשות הללו להיאמר.

וּמַאי נִיהוּ? אִילֵּימָא חֵלֶב בְּהֵמָה לַגָּבוֹהַּ – נְבֵלָה נָמֵי אִשְׁתְּרַאי מְלִיקַת עוֹף לַגָּבוֹהַּ.

ומבררים: מאי ניהו [מה הוא] חלב שהותר מכללו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לחלב בהמה שהותר לגבוה (להקרבה בבית המקדש) — אין זה דבר שקיים רק באיסור חלב, שהרי אכילת נבלה נמי אשתראי [גם כן הותרה] במליקת קרבן העוף לגבוה. שכן המליקה של העוף עושה אותו לנבילה לאכילת אדם, ובכל זאת קרבנות העוף מצוותן היא במליקה!

וְאֶלָּא חֵלֶב חַיָּה לְהֶדְיוֹט – נְבֵלָה נָמֵי אִשְׁתְּרַאי מְלִיקָה דְּחַטַּאת הָעוֹף לַכֹּהֲנִים!

ואלא תאמר כי הכוונה היא לחלב חיה שהותרה אכילתו (מכלל כל החלבים) להדיוט, מה שאין כן בחמץ ובנבילה — אף זו אינו צד חומרה המיוחד רק לאיסור חלב, שהרי אכילת נבלה נמי אשתראי [גם כן הותרה] לאכילת אדם, במליקה של קרבן חטאת העוף שנאכל העוף (שהוא נבילה, כיון שנמלק ולא נשחט) לכהנים!

לְעוֹלָם חֵלֶב חַיָּה לְהֶדְיוֹט, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ כֹּהֲנִים – כֹּהֲנִים מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ.

ומשיבים: לעולם צריך לפרש כי הכוונה היא שהותרה אכילתו של חלב חיה להדיוט, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך שגם באכילת נבילה מוצאים אנו שהותרה מכללה, שהרי הכהנים אוכלים מחטאת עוף שנמלק — אין זו פירכה, כיון שלא נחשב דבר זה כאכילת הדיוט, כי כהנים משלחן גבוה, משולחנו של הקדוש ברוך הוא, קא זכו [הם זוכים], וכיון שהותר קרבן זה למזבח, הותר גם להם.

וְהָא דְּתַנְיָא: ״הַטְּמֵאִים״ – לֶאֱסוֹר צִירָן וְרוֹטְבָן וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן, לְמָה לִי? לִיגְמַר מֵהָנֵי!

ושואלים עוד: והא דתניא [וזה ששנינו בברייתא] על הכתוב באיסור אכילת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא), שבאה המלה "הטמאים" בלשון ריבוי לאסור אף את צירן ורוטבן וקיפה שלהן, למה לי פסוק מיוחד ללמדנו כן? ליגמר מהני [שילמד מאלה, חלב וחמץ ונבילה שהומסו]!

צְרִיכִי, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא – הֲוָה אָמֵינָא: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה הָתָם – עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת, אַף הָכָא נָמֵי – עַד דְּאִיכָּא כְּזַיִת.

ומשיבים: צריכי [צריכים] הדברים להיכתב, דאי לא כתב רחמנא [שכן אם לא היתה כותבת התורה] כך באכילת שרצים, והיינו למדים זאת מאלה — הוה אמינא [הייתי אומר] כי דיו לבא מן הדין (הדבר הנלמד באחת מדרכי הלימוד, כהיקש) להיות כנדון (כדבר המלמד). ומעתה הייתי אומר: מה התם [שם, באכילת חלב וחמץ ונבילה שהומסו] אינו חייב על אכילתו אלא עד דאיכא [שיש] שיעור כזית, אף הכא נמי [כאן, באכילת צירם ורוטבם של השרצים] אינו חייב אלא עד דאיכא [שיש] כזית, לכן נכתבה דרשה מיוחדת לעניינם של הציר והרוטב והקיפה היוצא מן השרצים, ללמדנו שחייבים על אכילתם אף בשיעור כעדשה, כאכילת השרץ עצמו.

וְלִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּשְׁרָצִים, וְלֵיתוֹ הָנָךְ וְלִיגְמְרוּ מִינַּיְיהוּ!

ושבים ומקשים: וליכתוב רחמנא [ושתכתוב התורה] רק בשרצים שצירם ורוטבם והקיפה שלהם אף הם אסורים באכילה, וליתו הנך וליגמרו מינייהו [ויבואו אלה, חלב וחמץ ונבלה שהומסו, ויילמדו מהם], ואין צורך בדרשות מיוחדות לכל אחד מאלה!

מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לִשְׁרָצִים, שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן בְּמַשֶּׁהוּ.

ומשיבים: אי אפשר ללמוד כך, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך, לשבור] את ההיקש לשרצים, ולומר מה לשרצים שכן יש בהם צד חומרה שאין בכל אלה, שהרי טומאתן של השרצים היא במשהו.

וְהָא דְּתַנְיָא: הַטֶּבֶל, וְהֶחָדָשׁ, וְהַהֶקְדֵּשׁ, וְהַשְּׁבִיעִית, וְהַכִּלְאַיִם – כּוּלָּן מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן. מְנָלַן?

א למעלה התברר דינם של המשקים היוצאים מן השרצים, שנלמד מכתוב מיוחד, ולא מדינם של החלב והחמץ והנבילה שהומסו למשקים. ומבררים עוד בהלכה הא [זו] דתניא [ששנויה בברייתא] כי הטבל (הפירות האסורים באכילה משום שעדיין לא הופרשו מהם התרומות ומעשרות), והחדש (התבואה של שנה זו, שלא הותרה עדיין באכילה על ידי הנפת העומר), ופירות של ההקדש, ופירות השנה השביעית (שנת השמיטה), האסורים באכילה לאחר הביעור, ופירות הכלאים (הכרם בו נזרעו תבואות) — בכל אלה כולן דין המשקין היוצאין מהן מן הפירות הוא כמותן, שאף המשקים אסורים באכילה. ומבררים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו?

וְכִי תֵּימָא: לִיגְמַר מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ – שֶׁכֵּן אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו הָווּ.

וכי תימא [ואם תאמר]: ליגמר מהנך [שנלמד מאלה, חלב וחמץ ונבילה ושרצים שהומסו] — יש צד פירכה על השוואה זו, שיש לומר: מה להנך [לאלה, חלב, חמץ, נבילה ושרצים] שיש בהם צד חומרה שאין בפירות הללו שרוצים אנו ללומדם מהם, שכן איסור הבא מאליו (מעצמו, ובלא מעורבות אדם בדבר) הוו [הם],

תִּינַח הֵיכָא דְּאִיסּוּר בָּא מֵאֵלָיו, הֵיכָא דְּלָאו אִיסּוּר הַבָּא מֵאֵלָיו – מְנָלַן?

ומעתה תינח היכא [נניח, יפה הדבר במקום] שהאיסור הנלמד הוא איסור הבא מאליו, וכגון הטבל והחדש והשביעית והכלאיים, ואולם היכא [במקום] דלאו [שאין] זה איסור הבא מאליו, כבפירות ההקדש (שהוקדשו למקדש בידי אדם) מנלן [מנין לנו] שהמשקים היוצאים מהם אסורים באכילה כמותם?

גָּמְרִינַן מִבִּכּוּרִים, וּבִכּוּרִים גּוּפַיְיהוּ מְנָלַן?

ומשיבים: גמרינן [למדים אנו] דין זה מבכורים, שאף שאין זה איסור הבא מאליו (שהרי האדם הוא המפריש את הביכורים מפירות אדמתו), בכל זאת דין המשקים היוצאים מן הפירות הוא כדין הפירות עצמם. ושואלים: ובכורים גופייהו מנלן [עצמם מנין לנו] שכך הוא דינם?

דְּתָנֵי רַבִּי יוֹסֵי: ״פְּרִי״ – פְּרִי אַתָּה מֵבִיא, וְאִי אַתָּה מֵבִיא מַשְׁקֶה. הֵבִיא עֲנָבִים וּדְרָכָן – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תָּבִיא״.

דתני [שכן שנה] ר' יוסי על הכתוב במצות הביכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב): המלה "פרי" יש בה להורות כי דווקא פרי אתה מביא למצות הביכורים, ואי (ואין) אתה מביא משקה למצות הביכורים. ואולם אם הביא למקדש כביכורים מכרמו ענבים, ודרכן ועשה מהם יין, מנין שקיים בכך מצות ביכורים? תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אשר תביא" — שהיא לשון ריבוי, ללמד שאף משקים בכלל זה.

אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְבִכּוּרִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין קְרִיָּיה וְהַנָּחָה!

אולם איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה לביכורים ולומר: מה לבכורים שכן יש בהם צד חומרה שאין בפירות הקדש, שהרי הביכורים טעונין (חייבים) קרייה (קריאה), אמירת פרשת "ארמי אובד אבי" (שם ה-י), והנחה של פירות הביכורים במקדש ("והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך". שם, י). מה שאין כן בפירות הקדש!

אֶלָּא גָּמַר מִתְּרוּמָה.

אלא גמר [למד] דין פירות הקדש שנימוחו מדין פירות תרומה שנימוחו.

וּתְרוּמָה גּוּפַהּ מְנָלַן? דְּאִיתַּקַּשׁ לְבִכּוּרִים, דְּאָמַר מָר: ״וּתְרוּמַת יָדֶךָ״ – אֵלּוּ בִּכּוּרִים.

ושואלים: ותרומה גופה מנלן [עצמה מנין לנו] שכך הוא דינה? דאיתקש [שכן הוקשתה, הושוותה] לבכורים, שכך אמר מר [החכם] בפירוש הכתוב "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" (שם יב, יז) כי הביטוי "ותרומת ידך" — אלו הבכורים. הרי שהביכורים מכונים "תרומה", ומעתה כשם שבביכורים דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי, כן בתרומה דין המשקים היוצאים מן הפרי הריהו כפרי. ובאו משקים היוצאים מפירות הקדש ולמדים ממשקים היוצאים מפירות התרומה.

מָה לִתְרוּמָה, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִיתָה וָחוֹמֶשׁ?

ומקשים על כך: הרי אפשר לפרוך השוואה זו, ולומר: מה לתרומה שכן יש בה צד חומרה, שהרי הזרים (שאינם כהנים) האוכלים אותה חייבין עליה מיתה בידי שמים ותשלום חומש (חמישית בנוסף לתשלום הקרן), מה שאין כן באכילת פירות הקדש!

אֶלָּא, גָּמַר מִתַּרְוַיְיהוּ, מִתְּרוּמָה וּבִכּוּרִים – מָה לִתְרוּמָה וּבִכּוּרִים, שֶׁכֵּן חַיָּיבִין עֲלֵיהֶם מִיתָה וָחוֹמֶשׁ!

אלא תאמר כי גמר [למד] דין משקים היוצאים מפירות ההקדש מתרוייהו [משניהם], מתרומה ובכורים — גם על כך יש מקום פירכה: מה לתרומה ובכורים שכן חייבין עליהם מיתה ותשלום חומש!

אֶלָּא, אָתְיָא מִתְּרוּמָה וְחַד מֵהָנָךְ, אוֹ מִבִּכּוּרִים וְחַד מֵהָנָךְ.

אלא, אתיא [באה, נלמד] דין משקים בפירות הקדש מדין משקים היוצאים מפירות התרומה ומדין משקים של חד מהנך [אחד מאלה, חמץ או נבילה], או שלמדים מבכורים וחד מהנך [ואחד מאלה].

וְהָא דִּתְנַן: דְּבַשׁ תְּמָרִים, וְיֵין תַּפּוּחִים, וְחוֹמֶץ סִיתְוָונִיּוֹת, וּשְׁאָר מִינֵי פֵירוֹת שֶׁל תְּרוּמָה – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְחַיֵּיב קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פּוֹטֵר.

ב למעלה התברר דין המשקים היוצאים מפירות הקדש שהוא כדין הפירות עצמם, והא דתנן [וזהו ששנינו במשנה] כי הזר (זה שאינו כהן) השותה יין או שמן של תרומה חייב כאוכל את הפירות עצמם, שהרי אמרה תורה כי השמן והיין חייבים בתרומה ("כל חלב יצהר וכל חלב תירוש". במדבר יח, יב). שכל דיני תרומה נוהגים בהם, שהרי עומדים הענבים והזיתים לעשות מהם יין ושמן. ואולם פירות אחרים שעיקרם אינו לשתיה אלא לאכילה — אין אדם רשאי לעשות מהם משקים, שהרי בכך הוא מפחית מחשיבותם של הפירות. ואם עבר אדם ועשה דבש מפירות תמרים של תרומה, ויין מתפוחים, וחומץ מסיתווניות (ענבים שנגמר בישולם בתקופת הסתיו, ועושים מהם חומץ), ושאר מיני פירות של תרומה שסחטם למיצם — ר' אליעזר מחייב את האוכלם בשוגג בתשלום קרן וחומש, וכדין האוכל את הפירות עצמם. ואילו ר' יהושע פוטר אותו מתשלום חומש.

בְּמַאי פְּלִיגִי? בְּדוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, וּבְדוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ קָמִיפַּלְגִי.

ומבררים: במאי פליגי [במה נחלקו] ר' אליעזר ור' יהושע? — בדרכי הלימוד, האם כאשר למדים אנו הלכה אחת מהלכה אחרת באחת מדרכי הלימוד (כגזירה שווה או בנין אב). שאחד סבור כי אומרים אנו: דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, והוסף ולמד מינה [ממנה] גם את שאר העניינים האמורים בה. ואילו האחר סבור כי אומרים אנו בדרך הלימוד כי דון (למד) מינה [ממנה, מן ההלכה המלמדת] את עיקרו של הדין, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה] ואל תלמד הלאה בשאר ענייניה, בזאת קמיפלגי [הם חלוקים].

דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מָה בִּכּוּרִים – מַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן כְּמוֹתָן, אַף תְּרוּמָה נָמֵי – מַשְׁקִין הַיּוֹצֵא מֵהֶן כְּמוֹתָן, וּמִינַּהּ – מָה בִּכּוּרִים אֲפִילּוּ שְׁאָר מִינִין, אַף תְּרוּמָה נָמֵי אֲפִילּוּ שְׁאָר מִינִין.

ומפרטים: שר' אליעזר סבר [סבור] שאומרים אנו דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], ומעתה יש לומר: מה בכורים — דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה נמי [גם כן] דין המשקין היוצא מהן הוא כמותן, ומינה [וממנה] אתה למד עוד לומר: מה בכורים — באים לא רק מן הענבים ומן הזיתים, אלא אפילו משאר מינין (שבכלל שבעת המינים). ואף דין המשקים של שאר הפירות בביכורים הוא כדין הפירות עצמם. אף תרומה נמי [גם כן] דין המשקים היוצאים מפירותיה אינו רק בענבים וזיתים, אלא אפילו בשאר מינין. ואילו

וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר, דּוּן מִינַּהּ: מָה בִּכּוּרִים – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן, אַף תְּרוּמָה – מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן. וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ: מָה מַשְׁקִין דְּקָדָשִׁים בִּתְרוּמָה, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא, אַף מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּמוֹתָן, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא.

ר' יהושע סבר [סבור] שאכן אומרים אנו דון [למד ממנה], ומעתה: מה בכורים — דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, כמו הפירות עצמם. אף בתרומה דין המשקין היוצאין מהן הוא כמותן, ואולם אוקי באתרה [העמד אותה במקומה]: מה משקין שקדשים [מקדישים, מפרישים] אותם בתרומה, רק תירוש ויצהר (יין ושמן) — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. ומכאן נלמד כי אף משקין היוצאין מהן כמותן בפירות התרומה, דווקא תירוש ויצהר — אין [כן] חייבים עליהם בתשלומים, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא חייבים עליו.

וְהָא דִּתְנַן: אֵין מְבִיאִין בִּכּוּרִים מַשְׁקֶה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים – מַנִּי?

ומבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין מביאין למקדש בכורים מכל משקה היוצא מן הפירות, אלא ממשקה היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד, כשיטת מני [מי היא]?

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְאַתְרַהּ, וְגָמַר לְהוּ לְבִכּוּרִים מִתְּרוּמָה.

— ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד במקומה]. וכיון שדין תרומה נלמד מדין בכורים רק לענין יין ושמן, ושב וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מדין התרומה, הרי זה בא ללמדנו שאף לענין הביכורים דין המשקה היוצא מן הפירות כדין הפירות אינו אלא בשמן ויין בלבד. ואילו לדעת ר' אליעזר הלמד דין התרומה מדין הביכורים אף לשאר משקים, מעתה להביא ביכורים למקדש אף ממשקים הבאים משאר פירות. ושלא כדברי משנה זו.

וְהָא דִּתְנַן: אֵין סוֹפְגִין אֶת הָאַרְבָּעִים מִשּׁוּם עׇרְלָה, אֶלָּא עַל הַיּוֹצֵא מִן הַזֵּיתִים וּמִן הָעֲנָבִים – מַנִּי?

ועוד מבררים: הא דתנן [זו ששנינו במשנה] כי אין סופגין (לוקים) את הארבעים מלקות משום שתיית משקה היוצא מפירות ערלה אלא על המשקה היוצא מן פירות הזיתים ומן הענבים, ולא על משקים אחרים, כשיטת מני [מי היא]?

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרַהּ, וְגָמַר לְהוּ לְבִכּוּרִים מִתְּרוּמָה,

— כשיטת ר' יהושע היא, שאמר: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמד אותה במקומה], וגמר להו [ולמד אותם] את דין הבכורים מתרומה, שאין דין המשקים היוצאים מפירות התרומה כדין הפירות עצמם אלא בשמן וביין.