חולין קי״ט

וְרַב הַאי בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ? אִי בְּיָד, קַשְׁיָא רֵישָׁא!

ועתה מפרטים את השאלה: לשיטת רב האומר שאין יד לפחות מכזית, וכן שאין שומר לפחות מכפול, האי [זו] הברייתא במאי אוקים לה [במה, באיזה אופן הוא מעמיד אותה]? שהרי אי [אם] מדובר בה באחת מהעצמות הללו שאין בה כל מח (הנאכל), ואין היא משמשת אלא כיד לבשר (ששיעורו הוא כחצי זית) שעליה — קשיא רישא [קשה תחילתה של הברייתא] מדברי התנא הראשון שאמר שנטמא הבית בטומאת אוהל — הרי שיש יד לטומאה לפחות מכזית.

אִי בְּשׁוֹמֵר – קַשְׁיָא סֵיפָא.

ואי [אם] מדובר בברייתא זו בעצם שיש בה מח בצידה האחד, והריהי משמשת כשומר לדבר הנאכל אף ששיעורו הוא פחות מכזית — קשיא סיפא [קשה סופה של הברייתא], מדברי יהודה בן נקוסא המטהר מטומאת אוהל — הרי שאין שומר לפחות מכזית, בעוד שלשיטת רב יש שומר לפחות מכזית!

אִיבָּעֵית אֵימָא בְּשׁוֹמֵר, אִיבָּעֵית אֵימָא בְּיָד.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שרב מעמיד את הברייתא בעצם המשמשת כשומר, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שרב מעמיד את הברייתא בעצם המשמשת כיד.

אִיבָּעֵית אֵימָא בְּיָד, וְהוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּשׁוֹמֵר, וְהוּא דְּאָמַר כְּתַנָּא קַמָּא.

ומפרטים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בעצם המשמשת כיד, והוא רב אמר כדעת ר' יהודה בן נקוסא, המטהר את הבית מטומאת אוהל, שהוא סבור שאין יד לפחות מכזית. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר בעצם המשמשת כשומר, והוא רב אמר כדעת תנא קמא [התנא הראשון], המטמא את הבית, שהוא סבור שיש שומר לפחות מכזית.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כּוּלַּהּ בְּיָד, וְהוּא דְּאָמַר כְּתַנָּא קַמָּא.

ואילו ר' יוחנן אמר כי בכל הברייתא כולה מדובר בעצם המשמשת כיד, והוא ר' יוחנן אמר את שיטתו כדעת תנא קמא [התנא הראשון], המטמא את הבית, שהוא סבור שיש יד לפחות מכזית. ושלא כדעת יהודה בן נקוסא המטהר את הבית שהוא סבור שאין יד לפחות מכזית. ולענין מחלוקתם של רב ור' יוחנן מציעים:

תָּא שְׁמַע: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קוּלִית שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ כְּזַיִת בָּשָׂר – גּוֹרֶרֶת כּוּלָּהּ לְטוּמְאָה. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ אֵין עָלֶיהָ אֶלָּא כְּפוֹל – גּוֹרֶרֶת כּוּלָּהּ לְטוּמְאָה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה מן הברייתא שלא כשיטת רב, שכן שנינו שר' יהודה אומר כי הקולית (עצם הירך) שיש עליה כזית בשר — כזית הבשר גוררת (מושכת אחריה) את הקולית כולה לענין הטומאה, שאם נגע שרץ בכל מקום שהוא בקולית — הריהי נטמאת בכך. אחרים אומרים כי אפילו אם אין עליה על הקולית אלא בשר ששיעורו כפול בלבד — הבשר גוררת את הקולית כולה לטומאה. ומעתה יש להקשות לשיטת

וְרַב הַאי בְּמַאי מוֹקֵים לַהּ? אִי בְּיָד – קַשְׁיָא סֵיפָא, אִי בְּשׁוֹמֵר – קַשְׁיָא רֵישָׁא.

רב: האי [זו, הברייתא, במאי מוקים לה [במה, באיזה אופן הוא מעמיד אותה]? אי [אם] מדובר בקולית המשמשת כיד לבשר שעליה — קשיא סיפא [קשה סוף הברייתא], משיטת אחרים הסבורים שאפילו אם לא היה בקולית אלא כפול בשר, הריהי משמשת כיד להכנסת טומאה. ושלא כשיטת רב האומר שאין יד לפחות מכזית. ואי [אם] מדובר בברייתא זו בקולית המשמשת כשומר לבשר שבה — קשיא רישא [קשה תחילת הברייתא], משיטתו של ר' יהודה האומר שרק אם על הקולית כזית בשר הריהי מטמאת, שלא כשיטת רב האומר שיש שומר בפחות מכזית!

אִיבָּעֵית אֵימָא בְּיָד – וְהוּא דְּאָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּשׁוֹמֵר – כַּאֲחֵרִים.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר בברייתא בקולית המשמשת כיד לבשר שעליה — והוא רב אמר את שיטתו כדעת ר' יהודה הסבור שרק אם יש על הקולית כזית בשר נטמאת כל הקולית, ואולם אם יש עליה פחות מכזית — אין היא נטמאת, שכן אין יד לפחות מכזית, וכשיטת רב. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר בברייתא בקולית המשמשת כשומר לבשר שעליה — ושיטת רב היא כשיטת אחרים בברייתא הסבורים שיש שומר בפחות מכזית, ושלא כשיטת ר' יהודה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כּוּלַּהּ בְּשׁוֹמֵר, וְהוּא דְּאָמַר כַּאֲחֵרִים.

ואילו ר' יוחנן אמר כי בכל הברייתא כולה מדובר בקולית המשמשת כשומר לבשר שבה, והוא ר' יוחנן אמר את שיטתו כדעת אחרים הסבורים שיש שומר בשיעור כפול. ושלא כדעת ר' יהודה הסבור שאין שומר אלא בכזית.

אֲחֵרִים, הָא ״כְּפוֹל״ קָא אָמְרִי!

ומקשים על הסבר זה בשיטת ר' יוחנן: כיצד מעמיד ר' יוחנן את שיטתו כדעת אחרים, הא [הרי] רק בשיעור "כפול" קא אמרי [הם אומרים כפול] שיש שומר, ואילו ר' יוחנן אומר שיש שומר אפילו בפחות מכפול!

אַיְּידֵי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא שִׁיעוּרָא, קָאָמְרִי אִינְהוּ נָמֵי שִׁיעוּרָא.

ומשיבים: בעיקר סבורים אחרים כי יש שומר אף בפחות מכפול, ואולם איידי דקאמר תנא קמא שיעורא [מתוך שאמר התנא הראשון שיעור מסויים, "כזית"], קאמרי אינהו נמי שיעורא [אמרו גם הם שיעור מסויים, "כפול"], אבל לדעתם הוא הדין אף בפחות מכפול.

אָמַר רָבָא: דַּיְקָא נָמֵי דִּבְשׁוֹמֵר עָסְקִינַן, דְּקָתָנֵי ״קוּלִית״, שְׁמַע מִינַּהּ.

אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] מלשון הברייתא שבעצם המשמשת כשומר עסקינן [עוסקים אנו], ולא בעצם המשמשת כיד. דקתני [שכן שנינו] בה בעצם קולית, והרי עצם זו לרוב יש בתוכה מח, והריהי משמשת כשומר לאוכל שבתוכה. ואילו היו דברי הברייתא עוסקים בעצם המשמשת כיד, היה לה לשנות דבריה בכל עצם שיש עליה בשר. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] כי בעצם המשמשת כשומר עוסקת הברייתא.

אִיתְּמַר, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: זֶהוּ שִׁיעוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵין זֶה שִׁיעוּר.

א שנינו למעלה בברייתא את דעת אחרים בדין הקולית, שאפילו אין עליה כי אם כשיעור כפול, גורר הבשר את הקולית כולה לענין הטומאה. ובענין זה איתמר [נאמר] שחלקו האמוראים, שר' חנינא אמר כי זהו בדווקא השיעור, ואילו בפחות משיעור זה — אין הקולית נגררת אחר הבשר להיטמא. ואילו ר' יוחנן אמר כי אין זה השיעור בדווקא, ואף בפחות מכפול יש דין שומר בקולית.

אֵין זֶה שִׁיעוּר, וְהָא קָתָנֵי ״כְּפוֹל״! אַיְּידֵי דְּקָאָמַר תַּנָּא קַמָּא שִׁיעוּרָא, קָאָמְרִי אִינְהוּ נָמֵי שִׁיעוּרָא.

ותוהים על דברי ר' יוחנן: כיצד ניתן לומר כי "אין זה שיעור", והא קתני [והרי שנינו] בברייתא במפורש "אפילו אין עליה אלא כפול"! ומשיבים: באמת סבורים אחרים שהוא הדין אף בפחות מכפול, ואולם איידי דקאמר תנא קמא שיעורא [מתוך שאמר התנא הראשון שיעור מסויים, "כזית"], קאמרי אינהו נמי שיעורא [אמרו גם הם שיעור מסויים, "כפול"], אבל כוונתם, אפילו בפחות מכן.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִית, מִפְּנֵי שֶׁרוֹצֶה בְּמִשְׁמֻישָׁן!

ובבירור מחלוקת זו מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנה בדינו של תרמיל ("שרביט") שבתוכו גרגרי קטנית, ועמד ורוקן את התרמיל מגרגריו, שר' אלעזר בן עזריה מטהר בתרמיל של פול שיש בו גרגרים, שכן הפולים הם גסים, ואינם צריכים לתרמיל. ולכך אין התרמיל נחשב כשומר לאוכלים. ומטמא בתרמיל של קטנית אם נשאר גרגר אחד בתרמיל — מפני שרוצה במשמישן, כלומר, שיהיה לו משהו לאחוז בו כאשר ינקה את הקטניות. הרי איפוא שיש שומר אף בפחות מכפול, ושלא כדברי ר' חנינא ורב!

כִּדְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, בְּקוּלְחָא, וּמִשּׁוּם יָד.

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן הסבר דברי אותה משנה, הריהו כדאמר [כמו שאמר] רב אחא בריה [בנו] של רבא בתשובה לשאלה אחרת שהמשנה עוסקת באופן שנגע השרץ לא בתרמיל אלא בקולחא [בקלח] שהתרמילים נמצאים בו, ואין נידון הדברים משום "שומר" אלא משום "יד", שהרי הקלח משמש כיד לתרמילים ולקטניות שבתוכם.

הָכָא נָמֵי בְּקוּלְחָא, וּמִשּׁוּם יָד, וּמַאי ״בְּמִשְׁמֻישָׁן״? בְּתַשְׁמִישָׁן.

מעתה הכא [כאן], בתשובה לשאלה זו נמי [גם כן] יש לומר בהסבר דברי המשנה שמדובר בה בקולחא [בקלח], ומשום יד. ומאי [ומה] פירוש דברי ר' אלעזר בן עזריה שאמר שאדם רוצה במשמישן? כוונתו — בתשמישן, בשימוש בהם באותם קלחים.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין – חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ, וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ, וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתנא דבי [ששנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב בטומאת אוכלים "על כל זרע זרוע" (ויקרא י״א:ל״ז,חז), וכמובא בדף הקודם שהרי זה בא ללמד לענין השומר בדין הטומאה, שכדרך שבני אדם מוציאין בזריעה, חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. לכך הקליפה (המשמשת כשומר לאוכל שבתוכה) הריהי מצטרפת להשלים לשיעור טומאת אוכלים. הרי איפוא שיש שומר אף בפחות מכפול, שכן קליפת החיטה והשעורה והעדשים מועטה משיעור כפול. והרי זה שלא כדעת ר' חנינא ורב!

בְּרִיָּה – שָׁאנֵי.

ומשיבים: אין זו קושיה, שכן בריה שלימה, עצמאית, דבר שלם כגרגרי החיטה והשעורה בקליפתן עליהם, שאני [שונה] דינו. ולכן יש בהם שומר אף בפחות משיעור כפול.

בָּעֵי רַב אוֹשַׁעְיָא:

ב ועוד בדיני שומרים לאוכל, בעי [שאל] רב אושעיא:

שְׁנֵי שׁוֹמְרִין מַהוּ שֶׁיִּצְטָרְפוּ?

אחר שלמדנו כי השומר מצטרף לאוכל שבתוכו להשלימו לשיעור כביצה לענין טומאת אוכלים, שני שומרין של דבר מאכל, מהו הדין לענין שיצטרפו להשלים לשיעור ביצה?

הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּזֶה עַל גַּב זֶה – וּמִי אִיכָּא שׁוֹמֵר עַל גַּב שׁוֹמֵר?

ומבררים את השאלה: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אילימא [אם תאמר] שמדובר באופן שהיו השומרים נתונים זה על גב זה, כדבר מאכל שיש לו שתי קליפות, פנימית וחיצונית — ומי איכא [והאם יש, נוהג דין] שומר במקרה כזה של שומר על גב שומר?

וְהָתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת בְּבָצָל – פְּנִימִית, בֵּין שְׁלֵמָה בֵּין קְדוּרָה – מִצְטָרֶפֶת; אֶמְצָעִית, שְׁלֵמָה – מִצְטָרֶפֶת, קְדוּרָה – אֵין מִצְטָרֶפֶת; חִיצוֹנָה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – טְהוֹרָה.

והתנן [והרי שנינו במשנה] כי ר' יהודה אומר שיש שלש קליפות בבצל, הנבדלות זו מזו בדינן. שהקליפה הפנימית, בין שהיא שלמה ובין שהיא קדורה (נקובה) — היא עצמה נחשבת כאוכל, ולכך היא מצטרפת לבצל שבתוכה להשלמת שיעורו לכביצה. ואילו הקליפה האמצעית, אינה נחשבת אוכל, ואולם אם היא שלמה — היא משמשת כשומר לבצל שבתוכה ולכך היא מצטרפת אליו להשלים שיעורו, ואולם אם היא קדורה, ולכן אינה משמשת לשמירה על הבצל — אין מצטרפת להשלים לשיעור. ואילו הקליפה החיצונה הדקה ביותר, שאינה נאכלת — בין כך ובין כך, בין שהיא נקובה ובין שהיא שלימה, הריהי טהורה, שאינה מצטרפת לבצל להשלים לשיעור. הרי שאין שומר על גב שומר!

רַב אוֹשַׁעְיָא, שׁוֹמֵר אוֹכֶל שֶׁחִלְּקוֹ קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ.

ומסבירים: לא באופן זה שאל רב אושעיא את שאלתו, אלא במקרה של שומר אוכל שחלקו, שחילק את האוכל עם השומר שעליו, באופן שהשומרים נפרדים זה מזה, ואולם חלקי האוכל מחוברים זה לזה. שכך קמיבעיא ליה [היא נשאלה לו], ואלו הם צדדי הבעיה: האם

כֵּיוָן דְּהַאי לָא מַגֵּין אַהַאי, וְהַאי לָא מַגֵּין אַהַאי, לָא מִצְטָרֵף.

כיון דהאי [ששומר זה] הנמצא על חלק האחד של האוכל שוב לא מגין אהאי [על חלק זה, השני] של האוכל. ובדומה לכך, שומר האי [זה] של החלק השני של האוכל שוב לא מגין אהאי [על חלק זה הראשון] של האוכל — מעתה לא מצטרפת להשלים את שיעור כביצה של שני חלקי האוכל.

אוֹ דִלְמָא, כֵּיוָן דְּהַאי מַגֵּין אַדִּידֵיהּ, וְהַאי מַגֵּין אַדִּידֵיהּ, מִצְטָרְפִין.

או דלמא [שמא] נאמר מן הצד השני כי כיון דהאי [ששומר זה] מגין אדידיה [על חלק האוכל שלו], וכמו כן שומר האי [זה] מגין אדידיה [על חלק האוכל שלו], ושני חלקי האוכל מחוברים זה לזה, נחשב הכל כמחובר, ומצטרפין השומרים להשלמת שיעור כביצה.

תָּא שְׁמַע: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מְטַהֵר בְּשֶׁל פּוֹל, וּמְטַמֵּא בְּשֶׁל קִטְנִית, מִפְּנֵי שֶׁרוֹצֶה בְּמִשְׁמֻישָׁן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממה ששנינו בדינן של קטניות, שר' אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול שיש בו גרגרים, שאין התרמיל שלהם נחשב כשומר לגרגריו, משום שהפולים הם גסים ואינם צריכים לשרביט. ומטמא את התרמיל בשל קטנית אם נשאר גרגיר בתרמיל, מפני שאדם רוצה בתרמילים אלו לשם משמישן (שימושם כשומר לגרגרים). והרי כל תרמיל אינו שומר אלא על הגרגרים שבתוכו בלבד, שאין בהם כדי שיעור כביצה, ובכל זאת מצטרפים התרמילים זה לזה להשלמת שיעור טומאה.

אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: בְּקוּלְחָא, וּמִשּׁוּם יָד, וּמַאי ״בְּמִשְׁמֻישָׁן״ – בְּתַשְׁמִישָׁן.

ודוחים: הרי כבר אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא בהסבר דברי ר' אלעזר בן עזריה שאין המדובר בתרמילי הקטניות, אלא בקולחא [בקלח], שהתרמילים נתונים בו, ואין ר' אלעזר בן עזריה מטמא את הקטניות משום שומר (שהרי הקלח אינו שומר על גרגרי הקטניות), אלא משום יד, שמשמש הקלח לאחיזה לצורך הקטניות, ומאי [ומה פירוש] "במשמישן"? — בתשמישן.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ (אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ)״, כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה – חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ, וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ, וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעית רב אושעיא ממה דתנא דבי [ששנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב בטומאת אוכלים "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז), וכמובא בדף הקודם שהרי זה בא ללמד לענין השומר בדין הטומאה, שכדרך שבני אדם מוציאין בזריעה, חטה בקליפתה, ושעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. לכך הקליפה (המשמשת כשומר לאוכל שבתוכה) מצטרפת להשלים לשיעור טומאת אוכלים. והרי בגרגר חיטה ושעורה אחת אין בקליפה כדי להשלימו לשיעור כביצה, ואין זאת אלא שלמדנו שמצטרפות קליפותיהן של הרבה גרגרי חיטה ושעורה כדי להשלימן לשיעור כביצה, ומעתה נמצא פתרון לבעיית רב אושעיא, בעניינו של שומר שחילקו, שהריהו מצטרף.

כִּדְאָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, בְּקוּלְחָא, וּמִשּׁוּם יָד.

ודוחים: כדרך שאמר רב אחא בריה [בנו] של רבא בהסבר דברי ר' אלעזר בן עזריה המובאים למעלה שאין המדובר בהם בתרמיל הקטניות ומשום שומר, אלא בקולחא [בקלח], ומשום יד,

הָכָא נָמֵי, בְּשִׁדְרָה, וּמִשּׁוּם שׁוֹמֵר.

הכא נמי [כאן גם כאן, בדברי החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל]: אין המדובר בגרגרי החיטה והשעורה כשלעצמן, אלא בשדרה שבה נתונים הגרגרים, ומשום שומר. שכל גרגרי החיטה אחוזים בעיגול סביב שדרת השיבולת, ושומרים הם זה לזה, שאם תיפול קליפתו של אחד מהם, תיפולנה אחריה גם קליפות האחרים והגרגרים עימן. ולכך מצטרפות הקליפות זו לזו.

בִּשְׁלָמָא עִילִּיָּתָא צְרִיכִי לְתַתָּיָתָא, אֶלָּא תְּתַּיָּתָא מַאי צְרִיכִי לְעִילִּיָּתָא? בְּחַד דָּרָא.

ותוהים על הסבר זה: בשלמא [נניח, מובן הדבר] שגרגרי עיליתא צריכי לתתיתא [השורות העליונות בשיבולת צריכים את הגרגרים של השורות התחתונות] להחזיק אותם, אלא תתיתא מאי צריכי לעיליתא [התחתונות מה הן צריכות את העליונות]? ומשיבים: הכוונה לגרגרים שבחד דרא [בשורה אחת] בשיבולת החיטה, שאלה עומדים בצפיפות בסמוך זה לזה, ואם תיפול קליפתו של אחד מהם, ואף העליון, תתערער הקבוצה, ויפלו השאר.

וּמִי אִיכָּא כְּבֵיצָה אֳכָלִין בְּחַד דָּרָא בְּחִטֵּי דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח?

ושואלים: ומי איכא [והאם יש] כשיעור ביצה אוכלין בחד דרא [בשורה אחת] של חיטה? ומשיבים: כן, כגון בחטי [בחיטים] שהיו בזמנו של שמעון בן שטח, שהיו גדולות ביותר.

הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, חֲדָא חִטָּה נָמֵי בְּחִטֵּי דְּשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] לתרץ כך, מעתה שוב אין צורך להסביר את דברי החכם של בית מדרשו של ר' ישמעאל שמדובר בשדרה של חיטה, ובהרבה גרגרים הנתונים בה, אלא בגרגר חדא [אחד] של חטה נמי [גם כן] יכול אתה להסביר את דברי חכם זה, וכגון בחטי [בחיטים] שהיו בזמנו של שמעון בן שטח שהיו גדולות מאד.

גּוּפָא: שְׁנֵי עֲצָמוֹת וַעֲלֵיהֶן שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וְהִכְנִיס רָאשֵׁיהֶן שְׁנַיִם לְבַיִת, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶן – הַבַּיִת טָמֵא.

א למעלה (קיח,ב) אגב דיון הובאה מחלוקתם של חכמים ויהודה בן נקוסא, ועתה דנים בהלכה זו גופא [לגופה]. שנינו: שני עצמות ועליהן שני חצאי זיתים, והכניס ראשיהן שנים לבית, והבית מאהיל עליהן — לדעת חכמים הבית טמא בטומאת אוהל, ומטמא את הנמצא בתוכו, שכן שני חצאי הזית מצטרפים לשיעור כזית, המטמא בטומאת אוהל.

יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב: הֵיאַךְ שְׁנֵי עֲצָמוֹת מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת?

ואילו יהודה בן נקוסא אומר משום [בשם] ר' יעקב: היאך [כיצד] שני חצאי זית הנמצאים בשני עצמות נבדלות מצטרפין לכזית? ומכאן נסיק שעצם שיש עליה בצידה האחד שיעור שלם של כזית בשר מן המת, ועמד והכניס לתוך הבית את צידה האחר של העצם שאין בו בשר מן המת — מטמאה את הבית בטומאת אוהל, לדעת הכל.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא עֶצֶם, דְּהָוֵי יָד, אֲבָל נִימָא לָא הָוְיָא יָד. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ נִימָא נָמֵי הָוְיָא יָד.

ובענין זה אמר ריש לקיש: לא שנו שכך הדין, אלא רק בעצם, ומשום דהוי [שהריהי] משמשת כיד לבשר המת. אבל נימא [שערה] שעל ראשה האחד נמצא בשר מן המת בשיעור כזית, והכניס לתוך הבית את ראשה השני של השערה — אין הבית נטמא בכך, שכן השערה לא הויא [אינה נהיית] יד לבשר. ואילו ר' יוחנן אמר שאפילו נימא נמי הויא [שערה גם כן הינה] יד לבשר, ונטמא הבית בכך.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ בְּצִיב הַיּוֹצֵא מִמֶּנּוּ, וּבִשְׂעָרָה שֶׁכְּנֶגְדּוֹ – טָמֵא. מַאי לָאו, מִשּׁוּם יָד?

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו כי עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (חוט בשר) היוצא ממנו, מן הבשר, וכן הנוגע בשערה שנמצאת כנגדו, מעברו האחר של העור שבו נמצאת חתיכת הבשר — טמא. ויש לדייק בדברים: מאי לאו [האם לא] הסיבה לכך שהנוגע בציב נטמא בכך, הרי זה משום יד, והרי זה שלא כדברי ריש לקיש שאמר שאין השערה נחשבת יד לבשר!

לָא, מִשּׁוּם שׁוֹמֵר. וּמִי אִיכָּא שׁוֹמֵר עַל גַּבֵּי שׁוֹמֵר? חַלְחוּלֵי מְחַלְחֵל.

משיב ריש לקיש לשאלה זו: לא, אין זה משום שהשערה משמשת כיד לבשר, אלא משום שהיא משמשת כשומר לבשר. ותוהים על הסבר זה: והרי העור הוא השומר על הבשר, ואילו השערה נמצאת מעל העור, ומי איכא [והאם יש] שומר על גבי שומר? ומשיבים: חלחולי מחלחל [מחלחלת] השערה מבעד לעור ומגיעה עד לבשר, ואף היא שומרת על הבשר בחלקה שלה.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: אֶלָּא מֵעַתָּה, תְּפִילִּין הֵיכִי כָּתְבִינַן? הָא בָּעֵינַן כְּתִיבָה תַּמָּה, וְלֵיכָּא!

מתקיף לה [מקשה על כך, על תשובה זו] רב אחא בר יעקב: אלא מעתה שאמרנו כי יש נקבים בעור שדרכם השערה מחלחלת מבעד לעור ומגיעה לבשר עצמו, תפילין היכי כתבינן [איך אנו כותבים]? הא בעינן [הרי אנו צריכים] בכתיבת התפילין שתהא זו כתיבה תמה (רצופה ושלימה), שלא יהיה דבר המפסיק בתוכה, וליכא [ואין כאן], שכן הנקבים המשמשים למעבר השערות בעור מפסיקים בתוך הכתיבה!

אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמְרִי בְּמַעְרְבָא: כׇּל נֶקֶב שֶׁהַדְּיוֹ עוֹבֵר עָלָיו – אֵינוֹ נֶקֶב.

ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, מרב אחא בר יעקב שהקשה כן] הא דאמרי במערבא [הלכה זו שאמרו בארץ ישראל] כי כל נקב שהדיו עובר עליו ומכסה אותו — אינו נחשב נקב לענין פסול בכתיבה.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, כּוּלֵּיהּ מִשּׁוּם יָד, כִּדְאָמַר רַבִּי אִלְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תשובה אחרת לשאלת ר' יוחנן על ריש לקיש מדברי משנה זו: כל המשנה כוליה [כולה] המטמאת את הנוגע בציב או בשערה, מדברת בטומאה משום יד, ולא משום שומר. ואולם אין בכך משום קושיה על שיטת ריש לקיש הסבור שאין השערה נחשבת כיד, שכן הסבר הדברים הוא כדרך שאמר ר' אלעא בפירוש משנה אחרת, שמדובר בה במלאי (בשערה) שבין המלאים (וכפי שיוסבר להלן),

הָכִי נָמֵי, בְּנִימָא שֶׁבֵּין הַנִּימִין.

הכא נמי [כאן, במשנה זו לענין טומאת הנוגע בשערה, גם כן] יש לומר שאין המדובר בשערה אחת בודדת, אלא בנימא [בשערה] שבין הנימין [שערות] מרובות, ובאמצעות כל אותן שערות ניתן להחזיק את הבשר (ובאותה עת, השערות הללו לא תינתקנה ממקומן), ולכך הריהן משמשות כיד.

וְהֵיכָא אִתְּמַר דְּרַבִּי אִלְעָא? אַהָא: מְלַאי שֶׁבַּשִּׁבֳּלִים מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין, וְאֵינָן מִצְטָרְפִין. מְלַאי לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִים.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא [על משנה זו] ששנינו בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלים הריהם מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השיבולים אם נגעה טומאה בשערות, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו כיד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי בתשובה: אין המדובר במלאי אחד בודד, שאמנם אין הוא כשלעצמו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאים, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה. ב למעלה הובאה מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בדין שערה, האם היא משמשת כיד לדבר הנמצא תחתיה, ואת הדיון בדברי ריש לקיש. ועתה מביאים כי

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ.

לישנא אחרינא אמרי לה [בלשון אחרת אומרים אותה את המחלוקת שבין ר' יוחנן וריש לקיש והדיון שבעקבותיה] באופן זה: שלא נחלקו בדינה של שערה אחת, אלא מוסכם על הכל שאין זו נחשבת כיד. ונחלקו רק בקבוצת שערות האם אלה נחשבות כיד או לא. והקשה ר' יוחנן לריש לקיש (הסבור שאין השערות נחשבות כיד) ממה ששנינו במשנה בדינו של הנוגע בשערה היוצאת מן העור שבצידו האחר ישנה חתיכת בשר מן המת, שהריהו טמא, והרי איפוא שהשערות נחשבות כיד. ועל כך השיב ריש לקיש כי אין הטומאה משום שהשערות נחשבות כיד אלא משום שהן נחשבות כשומר, שכן הן מגינות על הבשר. ומעירים כי

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּמִשּׁוּם שׁוֹמֵר, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִשּׁוּם יָד – נִימָא אַחַת לְמַאי חֲזֵי?

הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שמשום שומר היא טומאתו של הנוגע ולא משום יד, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר שטומאתו היא משום יד — נימא [שערה] אחת למאי חזי [למה לאיזה שימוש היא ראויה] שתיחשב בו כיד לבשר?

כִּדְאָמַר רַבִּי אִלְעָא: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִין, הָכָא נָמֵי – בְּנִימָא שֶׁבֵּין הַנִּימִין.

ודוחים: אין זו ראיה, שכן כדרך שאמר ר' אלעא בהסבר המשנה המזכירה "מלאי" שאין הכוונה לאחת בודדת, אלא במלאי שבין המלאין, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר שאין המדובר בשערה בודדת אלא בנימא שבין הנימין.

וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרַבִּי אִלְעַאי? אַהָא דִּתְנַן: הַמְּלַאי שֶׁבַּשִּׁבֳּלִים מִיטַּמְּאִין וּמְטַמְּאִין וְאֵין מִצְטָרְפִין. מְלַאי לְמַאי חֲזֵי? אָמַר רַבִּי אִלְעַאי: בִּמְלַאי שֶׁבֵּין הַמְּלָאִים.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא דתנן [על משנה זו ששנינו] בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלים הריהם מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השבלים אם נגעה טומאה במלאי, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו ליד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי: בתשובה: אין המדובר במלאי אחד בודד, שאינו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאים, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ

ג ומביאים אופן נוסף בו נשנתה מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש, ודרך הדיון שבעקבות מחלוקתם. שכן איכא דמתני לה [יש ששונים אותה] את מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש