יָכוֹל הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו לֹא יְהֵא טָמֵא? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִטְמָא״.
ודנים: יכול נלמד מן הכתוב כי דווקא הנוגע בבשר הנבלה עצמה, הוא הנטמא בטומאת נבילה, ואולם הנוגע בעור הנבילה, הנמצא כנגד בשר מאחוריו, ואינו נוגע בבשר, לא יהא טמא? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), "יטמא" — להורות כי גם הנוגע באופן זה הריהו טמא.
מַאי קָאָמַר? אָמַר רָבָא, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, וְעוֹר מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת.
ותוהים: מאי קאמר [מה הוא, התנא שבברייתא זו אומר]? שהרי נראים דבריו כסותרים זה את זה. שבתחילה אמר כי העור אינו מטמא בטומאת נבילה, ולאחר מכן אמר כי הנוגע בעור נטמא בטומאת נבילה! אמר רבא בתשובה, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשם החכם כדי: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא, ויש להשלימה, וכך יש לשנותה]: מן הכתוב "הנוגע בנבלתה" למדים אנו כי דווקא הנוגע בבשר הנבילה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, והעור משלימו לכזית. שכן אין העור מצטרף לבשר לענין טומאת נבילה.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא אַף עוֹר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר, הַנּוֹגֵעַ כְּנֶגֶד בָּשָׂר מֵאֲחוֹרָיו יָכוֹל לֹא יְהֵא טָמֵא, וַאֲפִילּוּ מַעֲשֵׂה יָד נָמֵי לָא עָבֵיד.
יכול יהא הדין שאני מוציא מכלל טומאת נבילה אף את העור שיש עליו כזית בשר, והנוגע כנגד בשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא, ואפילו מעשה "יד" נמי לא עביד [גם כן לא יעשה] העור, שהוא לא ייחשב כ"יד" לבשר לענין זה שייטמא הנוגע בו כאילו נגע בבשר!
תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִטְמָא״.
לכך תלמוד לומר "יטמא". שאף שאין השומר מצטרף לבשר להשלימו לשיעור כזית לטומאת נבילה, הריהו משמש כ"יד" לטומאה. ולכן אם יש בבשר כשיעור המטמא (כזית), ונגע האדם בעור אף שלא נגע בבשר עצמו — הריהו נטמא בכך.
תְּנַן הָתָם: כֹּל שֶׁהוּא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – טָמֵא וּמְטַמֵּא, וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף.
א למעלה הובאו ענייניהם של ה"יד" ושל ה"שומר" לדין הטומאה, ומרחיבים דבר זה. תנן התם [שנינו שם במשנה בתחילת מסכת עוקצין] בדיני ה"יד" לאוכל וה"שומר" לאוכל, ומה דינו של חלק אחר הדבוק לאוכל, ואולם אין הוא "יד" ולא "שומר": כל חלק בדבר מאכל שהוא משמש כיד לדבר המאכל, שאדם אוחז בו בשעת אכילתו את הדבר, והוא לא משמש כשומר (כדבר המגן על דבר המאכל שלא יתקלקל) — הרי הוא טמא על ידי המאכל, שאם נגעה טומאה ביד המאכל נטמא אף המאכל עצמו. וכמו כן היד מטמא את דבר המאכל, שאם היה המאכל טמא ונגעה ידו במאכל אחר — טמא. והיד אינו מצטרף לדבר המאכל להשלים לכשיעור הראוי כדי לטמא אחרים.
שׁוֹמֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָד – טָמֵא וּמְטַמֵּא וּמִצְטָרֵף; לֹא יָד וְלֹא שׁוֹמֵר – לֹא טָמֵא וְלֹא מְטַמֵּא.
ואילו כל שהוא משמש כשומר לדבר המאכל, ואף על פי שאינו משמש כיד — הריהו טמא על ידי דבר המאכל, וכמו כן הריהו מטמא את דבר המאכל, ואולם (שלא כ"יד") הוא גם מצטרף לדבר המאכל להשלימו לשיעור הראוי לטומאה. וכל דבר שהוא לא יד ולא שומר אף שהוא צמוד לדבר המאכל — אינו לא טמא על ידי דבר המאכל, ולא מטמא את דבר המאכל, ובוודאי שאינו מצטרף אליו להשלימו לשיעור הראוי לטומאה.
יָדוֹת הֵיכָא כְּתִיבִי? דִּכְתִיב ״וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת.
ומבררים: דין זה של ידות שמביאות את הטומאה אל דבר המאכל ("מכנסת") וכן שהריהן מטמאות במגען את הנוגע בהן היכא כתיבי [היכן הם כתובים]? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בדין קבלת הטומאה בטומאת אוכלים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהמאכל צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש במאכל. שכיון שנטמא המאכל מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו.
וּכְתִיב: ״וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם״, ״לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת, יָד לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא.
ועוד כתיב [נאמר] באותה פרשה בטומאת נבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם, לט), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שדבר המאכל צריך לו הריהו מטמא את האחרים. שכל שנגע ביד, הריהו נטמא בכך כנוגע בנבילה עצמה, ומכאן נלמד לרבות את הידות. ומעתה יש לנו לימוד בדין יד לענין להכניס טומאה וכן יש לנו לימוד לענין להוציא טומאה.
שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא – לָא צְרִיךְ קְרָא, קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי: וּמָה יָד, שֶׁאֵינָהּ מְגִינָּה – מַכְנֶסֶת וּמוֹצִיאָה, שׁוֹמֵר – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?
ובאשר לשומר להכניס ולהוציא — לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, ללמדנו כן, שהרי בקל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד]. ובאופן זה: ומה יד, שהיא קלה בהשוואה לשומר, שהרי אינה מגינה על דבר המאכל — מכנסת ומוציאה את הטומאה. שומר שהוא חמור בהשוואה ליד, שהרי הוא מגן על דבר המאכל — לא כל שכן שהוא מכניס ומוציא את הטומאה!
שׁוֹמֵר דִּכְתַב רַחֲמָנָא, לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְצָרֵף.
ומעתה יש לשואל: שומר דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שנחשב כדבר המאכל לענין הטומאה (וכדרך שלמדנו בעמוד הקודם מן הכתוב "על כל זרע זרוע... טמא הוא לכם". שם, לז—לח), למה לי לכתבו? שמע מינה [למד מכאן] שהרי זה להשמיענו לענין לצרף, שמצטרף השומר לדבר המאכל לכלל שיעור המטמא.
וְאֵימָא: יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא, אֲבָל יָד לְהוֹצִיא וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא.
ושואלים: ואימא [ואמור] את הדרשות באופן שונה: יד, שקלה בדינה מן השומר — הריהי נחשבת כדבר המאכל רק לענין להכניס טומאה, ולא לענין להוציא טומאה. ואילו שומר, שחמור בדינו מן היד — הריהו נחשב כדבר המאכל הן לענין להכניס והן לענין להוציא, אבל יד לענין להוציא, ושומר לענין לצרף — לא!
יָד לְהַכְנִיס וְלֹא לְהוֹצִיא, לָא מָצֵית אָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא עַיּוֹלֵי מְעַיְּילָא, אַפּוֹקֵי מִיבַּעְיָא?!
ומשיבים: שתהא היד נחשבת כדבר המאכל רק להכניס טומאה, ולא להוציא, לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], שהרי סברה היא: השתא עיולי מעיילא [עכשיו, שאתה אומר כי היא מכניסה את הטומאה אל דבר המאכל שהוא טהור], אפוקי מיבעיא [שהיא מוציאה את הטומאה מדבר המאכל הטמא לטמא אחרים נצרך לומר]?! הרי שיד מכניסה ומוציאה, ואילו שומר מכניס ומוציא (בקל וחומר מיד), ואף הריהו מצטרף.
וְאֵימָא: יָד לְהוֹצִיא וְלֹא לְהַכְנִיס, שׁוֹמֵר לְהוֹצִיא וּלְהַכְנִיס, אֲבָל יָד לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף – לָא.
ושבים ושואלים: ואימא [ואמור] כך: היד, שהיא קלה בדינה מן השומר — נחשבת כדבר המאכל רק לענין להוציא טומאה, ולא לענין להכניס אותה. ואילו השומר, שהוא חמור בדינו מן היד — נחשב כדבר המאכל הן לענין להוציא והן לענין להכניס, אבל יד לענין להכניס ושומר לענין לצרף — לא!
יָד יַתִּירָא כְּתִיב, ״תַּנּוּר וְכִירַיִם יוּתַּץ וְגוֹ׳״.
ומשיבים: אין לומר כן, כיון שיש לנו לימוד לענין יד יתירא [יתר, נוסף]. שכן כתיב [נאמר] באותה פרשה בדין טומאת כלים "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (שם, לה), ובאה המלה
לָכֶם״ – לְכֹל שֶׁבְּצׇרְכֵיכֶם, לְרַבּוֹת אֶת הַיָּדוֹת.
"לכם" — ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהכלי צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש בכלי. שכיון שנטמא הכלי מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו. ומעתה נמצא כי שני לימודים יש לנו לידות, האחד לענין הכנסת טומאה והשני לענין הוצאת טומאה. ואילו שומר לענין הכנסה והוצאה אינו צריך לימוד (שנלמד בקל וחומר מידות), ובא הלימוד מ"על כל זרע זרוע" לענין הצטרפות לכדי שיעור.
הֵי מִינַּיְיהוּ מְיַיתַּר?
ושואלים על כך: מבין שני המקראות הללו, בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, הי מינייהו מייתר [מי מהם מיותר], שבאת לדורשו לענין יד להכנסת הטומאה? שהרי נצרכו שניהם להיכתב.
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְלֵיתוֹ הָנָךְ מִינַּיְיהוּ – מָה לִזְרָעִים, שֶׁכֵּן טוּמְאָתָן מְרוּבָּה.
שכן אם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים) בלבד, וליתו הנך מינייהו [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת כלים וטומאת נבילה מהן] — אין לומר כן, כיון שאפשר לדחות את הלימוד: מה לזרעים (טומאת אוכלים), שיש בהם צד חמור בהשוואה לאלה, שכן טומאתן מרובה, שהרי הם מקבלים טומאה אף מוולד הטומאה, תאמר בכלים שאין טומאתם מרובה, שאינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן מרובה טומאת אוכלים מטומאת נבילה, כדרך ששנינו במשנתנו שריבה לטמא טומאת אוכלים מטומאת נבילה!
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינֵּיהּ – מָה לְתַנּוּר, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא מֵאֲוִירוֹ.
ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בתנור (בטומאת כלים), וליתי הנך מיניה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה מהן] — יש לדחות: מה לתנור, שיש בו צד חמור בהשוואה לאלה, שכן מטמא דברי מאכל אפילו מאוירו, ולא רק במגע בו. מה שאין כן באלה!
לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְלֵיתֵי הָנָךְ מִינַּהּ – מָה לִנְבֵלָה שֶׁכֵּן מְטַמְּאָה אָדָם, וּמְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, וְטוּמְאָה יוֹצְאָה מִגּוּפָהּ.
ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בנבלה, וליתי הנך מינה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת כלים ממנה] — יש לדחות: מה לנבלה שיש בה כמה צדדים של חומרה בהשוואה לאלה, שכן היא מטמאה אדם, וכן שהיא מטמאה במשא (אם נושא אותה גם בלי לנגוע בה), ועוד שהטומאה יוצאה מגופה ואינה באה אליה מבחוץ!
חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי.
ומשיבים: אכן חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], שאי אפשר ללומדה מהלכה אחת, ואולם עדיין מיותר הוא כתוב אחד, שכן יש אפשרות שתיתי חדא מתרתי [שתבוא, תילמד הלכה אחת משתיים].
הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּזְרָעִים, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ! מָה לְהָנָךְ – שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בְּהֶכְשֵׁר, תֹּאמַר בִּזְרָעִים – שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר!
ושואלים על כך: הי תיתי [איך תבוא, תילמד אחת משתים]? לא לכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים), אלא רק בטומאת כלים וטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ושתבוא, תילמד מאלה, טומאת כלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד חמור שאין בטומאת אוכלים, שהריהן מטמאין אף שלא בהכשר, שאין צריך להכשיר אותם תחילה (בנתינת משקה עליהם) לקבל טומאה כדי שייטמאו ויטמאו, תאמר בזרעים הקלים בדינם, שהרי אין הם מטמאין אלא בהכשר!
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: פֵּירוֹת שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ, כְּתַנּוּר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ דָּמֵי.
אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין זו פירכה, שכן פירות שלא הוכשרו, כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי [נחשב], ואף תנור כזה אינו מקבל טומאה.
אֶלָּא פָּרֵיךְ הָכִי: מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן מִטַּמְּאִין שֶׁלֹּא בִּנְגִיעָה, תֹּאמַר בִּזְרָעִים, שֶׁאֵין מִטַּמְּאִין אֶלָּא בִּנְגִיעָה!
אלא פריך הכי [הקשה כך]: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת אוכלים, שכן הם מטמאין אף שלא בנגיעה, שהרי תנור נטמא מן השרץ הנמצא באוירו ובלא שנגע בו. וכן הנבילה נטמאת מאליה, בלא דבר חיצוני שנגע בה. תאמר בזרעים הקלים בדינם בהשוואה לאלה, שהרי אין הם מטמאין אלא בנגיעה!
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בְּתַנּוּר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ, מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן אוֹכֶל.
ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בתנור, אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ותילמד מאלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת כלים, שכן הם מין אוכל, ואילו תנור ושאר כלים אינם מין אוכל!
לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? אִין הָכִי נָמֵי. אֶלָּא יָד דִּנְבֵלָה לְמָה לִי? אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיַד נְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא.
ואם תאמר כי לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בנבלה אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד טומאת נבילה מאלה] — אין הכי נמי [כן הוא גם כן], אפשר ללמוד כך. ושואלים: אלא מעתה שלמדנו לענין טומאת נבילה, לימוד זה של יד בכתוב שבטומאת נבלה למה לי? ומשיבים: אם אינו ענין ללמדנו ליד לטומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל] שבענייני אוכלים.
יָד לְהַכְנִיס, יָד לְהוֹצִיא, שׁוֹמֵר לְצָרֵף.
ומעתה נסכם: הרי לפנינו לימוד לענין יד להכניס טומאה, ויד להוציא טומאה, ושומר נלמד בקל וחומר מיד שאף הוא מכניס ומוציא, ובא הלימוד ("על כל זרע זרוע") לענין לצרף את שיעורו לגוף הדבר הנטמא.
וְאַכַּתִּי, יָד דִּנְבֵלָה אִצְטְרִיךְ, דְּאִי לָא כְּתַב רַחֲמָנָא בִּנְבֵלָה, הֲוָה אָמֵינָא: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן, מָה הָנָךְ לָא מְטַמּוּ אָדָם, אַף נְבֵלָה לָא מְטַמְּאָה אָדָם.
ושואלים: ואכתי [ועדיין] יד האמור בטומאת נבלה אצטריך [הוצרך], דאי לא כתב רחמנא [שכן אם לא היתה כותבת התורה] בנבלה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דיו לבא מן הדין (הלכה הנלמדת ממידת גזירה שווה, כדין יד בטומאת נבילה הנלמדת מטומאת אוכלים וטומאת כלים) להיות כנדון (כהלכות המלמדות בגזירה שווה). ומעתה הייתי אומר כי מה הנך [אלה, אוכלים וכלים] היד שלהן לא מטמא אדם, אף יד הנבלה לא מטמאה אדם!
אֶלָּא, יָד דִּנְבֵלָה מִיצְרָךְ צְרִיךְ, וְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה הוּא דְּלָא צְרִיךְ. לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? אִי לְאִיצְטְרוֹפֵי – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף, וּלְהוֹצִיא – קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתֵי.
אלא יש לומר כי יד בטומאת נבלה אכן מיצרך צריך [צריכה להיכתב], ואולם הכתוב המלמד לענין שומר בטומאת נבלה הוא שלא צריך. ומעתה יש לברר: למאי הלכתא כתביה רחמנא [למה, לאיזו הלכה כתבה אותו התורה]? אי לאיצטרופי [אם לענין צירוף] השומר עם הבשר להשלימו לשיעור כזית לטמא — הרי כבר אמרת כי השומר לא מצטרף, וכפי שלמדנו כי מתמעטים השומרים מטומאת נבילה. ואם לענין להוציא את הטומאה — אף לכך אין צורך בכתוב, שהרי במידת קל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד],
אֶלָּא, אִם אֵין עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְיָד דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְיָד דְּעָלְמָא: יָד לְהוֹצִיא, יָד לְהַכְנִיס, וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף.
אלא, אם אין ענין לשומר דנבלה, תנהו ענין ליד של טומאת נבלה, ואם אינו ענין ליד של טומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל]. ומעתה נסכם: נמצאנו למדים יד לענין להוציא, ויד לענין להכניס, ושומר לענין לצרף.
וְאֵימָא: אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹמֵר דְּעָלְמָא, שׁוֹמֵר לְהַכְנִיס וְשׁוֹמֵר לְצָרֵף, אֲבָל יָד לְהַכְנִיס לֹא!
ושואלים על הסבר זה: מדוע אומר אתה כי אם אינו ענין לשומר בענין טומאת נבילה תנהו ענין ליד בכלל, אימא [אמור] באופן אחר: אם אינו ענין לשומר בטומאת נבלה תנהו ענין לשומר דעלמא [בכלל], לכל דברי מאכל. ואף שכבר למדנו מן הכתוב "על כל זרע זרוע" (ויקרא יא, לז) לענין שומר בכלל האוכלים, עדיין נצרכים אנו לשני לימודים: האחד בדין שומר לענין להכניס את הטומאה לדבר המאכל, והשני בדין שומר לענין לצרף אותו להשלמת שיעור, אבל בדין יד להכניס את הטומאה — לא למדנו, ואין לנו כל מקור המלמדנו כן!
אֶלָּא, מֵעִיקָּרָא כִּי כְּתִיבָא יָד, אַהַכְנָסָה כְּתִיבָא.
אלא כך צריך לומר: אכן אין למדים דין יד לענין הכנסת טומאה מהכתוב המיותר הנאמר בטומאת נבילה, ויש לשוב לאופן ההסבר הנאמר למעלה: שכן למדנו יד לענין הכנסת הטומאה מן הכתוב "לכם" האמור בטומאת זרעים, וביחס למה ששאלנו על כך שמא בא הכתוב הזה ללמד לענין יד להוצאה ולא לענין יד להכנסה — אין זה קשה, כי מעיקרא [מתחילה, ביסודו] של הכתוב "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), כי כתיבא [כאשר הוא נאמר] ללמדנו דין יד, לענין הכנסה של הטומאה כתיבא [הוא שנאמר]. ומעתה יש איפוא לסכם ולומר כי יד לענין הוצאה נלמדת בקל וחומר מיד לענין הכנסה, וכן דין שומר בטומאת אוכלים להכנסה ולהוצאה נלמד בקל וחומר מדין יד, ואילו דין שומר בטומאת אוכלים לענין צירוף נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע".
אֶלָּא שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, לְמָה לִי? לְגוּפֵיהּ.
ומקשים: אלא מעתה, הלימוד לענין שומר בטומאת נבלה הנלמד מן הכתוב "יטמא", למה לי? ומשיבים: נצרך הדבר לגופיה [לגופו], ללמדנו שנוהג דין שומר בטומאת נבילה.
וּלְמַאי? אִי לְאִצְטְרוֹפֵי – אָמְרַתְּ לָא מִצְטָרֵף! אִי לְהַכְנִיס וּלְהוֹצִיא – קַל וָחוֹמֶר מִיָּד אָתְיָא! מִילְּתָא דְּאָתְיָא בְּקַל וְחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא.
ושואלים על כך: ולמאי [ולמה, לאיזה ענין] נצרך להשמיענו לגופו? אי [אם] תאמר שבא לענין אצטרופי [צירוף] של השומר להשלמת שיעור טומאת נבילה בכזית — הרי כבר אמרת במשנתנו כי השומר לא מצטרף להשלים לשיעור טומאת נבילה. אי [אם] תאמר שבא לענין להכניס טומאה ולהוציא אותה — אין צורך בכתוב מיוחד להשמיענו כן, שהרי בדרך לימוד של קל וחומר מיד אתיא [באה, נלמד הדבר]. שכן חמור הוא שומר מן היד (שכן היד אינה מגינה, ואילו השומר מגן)! ומשיבים: אף שבא הדבר מקל וחומר, מילתא דאתיא [דבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, בכל זאת יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא] ואין זה נחשב לייתור. ומעתה יודעים אנו שכדרך שהיד מוציאה את הטומאה, כן השומר מוציא את הטומאה, מדרשת הכתוב.
אִי הָכִי, שׁוֹמֵר דְּעָלְמָא, אֵימָא לָךְ: לְהַכְנִיס, וּמִלְּתָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר – טָרַח וְכָתַב לַהּ קְרָא.
ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר שהתורה משמיעתנו גם דבר שיכול להילמד במידת קל וחומר, מעתה שומר דעלמא [בכלל, בטומאת אוכלים], שאמרנו בו מקודם כי משום שאין צורך להשמיענו לענין הכנסה והוצאה (כי נלמד הדבר בקל וחומר מיד), יש לומר כי בא הכתוב ללמדנו דין צירוף. ועתה אימא [אומר] לך כך: אף בשומר בא הכתוב לענין להכניס טומאה ולהוציאה. וטעם הדבר שנכתב דבר בתורה, אף שהוא נלמד בקל וחומר: כי מלתא דאתי [ודבר שבא, יכול להילמד] בקל וחומר, יש וטרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]!
הֵיכָא דְּאִיכָּא לְמִידְרַשׁ, דָּרְשִׁינַן.
ואומרים: אף על פי כן, היכא דאיכא למידרש דרשינן [במקום שאפשר לדרוש את המקרא להשמיענו דין חדש, דורשים אנו], ואין אנו אומרים שהפסוק בא רק ללמד מה שאפשר ללמוד בקל וחומר. ועוד מביאים בענין זה כי
רַב חֲבִיבָא אָמַר: שָׁאנֵי שׁוֹמֵר דִּנְבֵלָה, כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂה יָד קָא עָבֵיד, אַיָּד שָׁדֵינַן לֵיהּ.
רב חביבא אמר בהסבר הדברים שלמדים אנו דין יד להכנסה משומר בטומאת נבילה. שאם אינו ענין לעצמו, שהרי הוא נלמד בקל וחומר מיד בטומאת נבילה, תנהו ענין ליד בטומאת אוכלים, וללמדנו דין יד לענין הכנסת טומאה. ובאשר לשאלה מדוע אין אנו אומרים תנהו ענין לשומר בטומאת אוכלים ולענין הכנסה וגם לענין צירוף — אין לומר כן, כי שאני [שונה, מיוחד] הוא דין שומר בטומאת נבלה, כיון שאין הוא מצטרף לבשר להשלים לשיעור טומאה (כדין שומר בטומאת אוכלים), אלא הריהו רק מכניס ומוציא את הטומאה, ונמצא שכ מעשה יד קא עביד [הוא עושה], שהרי גם היד אינה אלא מכניסה ומוציאה את הטומאה, לכך דווקא איד [על היד] ולא על השומר שדינן ליה [משליכים אנו, דנים אנו, אותו כתוב] ללומדו באם אינו ענין לעצמו, תנהו ענין ליד.
מַתְקֵיף לַהּ רַב יְהוּדָה בַּר יִשְׁמָעֵאל, הָא דִּתְנַן: הַפִּיטְמָא שֶׁל רִמּוֹן מִצְטָרֶפֶת, וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ אֵין מִצְטָרֵף.
א למעלה (קיז,ב) הוסבר כי דין שומר לענין צירוף בטומאת אוכלים נלמד מן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שתוספת הלשון "אשר יזרע" באה ללמדנו שדברי האוכל מיטמאים כדרך שבני אדם מוציאים את הזרעים לשדה לזריעה, חיטה בקליפתה ושעורה בקליפתה. ומביאים כי מתקיף לה [מקשה על כך, על דרשה זו] רב יהודה בר ישמעאל מהלכה הא דתנן [זו ששנינו במשנה]: הפיטמא (הבליטה שבראש הפרי, במקום בו נשרה ניצתו) של הרמון — מצטרפת לפרי עצמו, להשלים שיעורו לשיעור כביצה. שהרי הפיטמה הינה שומר לפרי, שאם תינטל יירקב הפרי. והנץ (הפרח, כעין שיער שמסביב לפיטמה) שלו — אין מצטרף, שאין הנץ נחשב שומר לפרי, אלא הוא שומר לשומר.
וְאַמַּאי? קְרִי כָּאן ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ״, וְלֵיכָּא!
ויש לשאול: ואמאי [ומדוע] מצטרפת הפיטמה להשלים את שיעור פרי הרימון, והרי קרי [קרא] כאן הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", שלמדנו ממנו דין שומר המצטרף משום שדין השומר הוא כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה בשדה. ואילו ברימונים ליכא [אין כאן] "כדרך שבני אדם מוציאים לזריעה", שהרי אין זורעים את זרעי העצים, אלא נוטעים שתילים. ואם נוטעים עץ רימון — כבר נשרה אותה פיטמה!
וְתוּ, הָא דִּתְנַן: הָעוֹר וְהָרוֹטֶב וְהַקֵּיפֶה וְכוּ׳. מִצְטָרֵף לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִים – מְנָלַן?
ותו [ועוד] יש להקשות על דרשה זו מהא דתנן [זו ששנינו במשנתנו] כי העור והרוטב והקיפה וכו' מצטרף לטמא טומאת אוכלים, מנלן [מנין לנו] שאף בדברי אוכל אלה יש דין שומר, שהרי מן המקרא אנו יודעים רק לענין הדברים הנזרעים!
אֶלָּא תְּלָתָא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״עַל כׇּל זֶרַע״, ״זֵרוּעַ״, ״אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ״, חַד לְשׁוֹמֵר דִּזְרָעִים, וְחַד לְשׁוֹמֵר דְּאִילָנוֹת, אִידַּךְ לְשׁוֹמֵר בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים.
ומשיבים: אלא יש לומר כי תלתא קראי כתיבי [שלושה מקראות כתובים] בדינו של השומר לענין טומאה ("זרע", "זרוע", "יזרע"): שכן אמר הכתוב "על כל זרע זרוע אשר יזרע", מקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בזרעים, ומקרא חד [אחד] — ללמד עניינו של השומר בפירות האילנות, ומקרא אידך [אחר] — ללמד עניינו של השומר בבשר וביצים ודגים.
אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי, אָמַר רַב: יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה, וְאֵין יָד לְהֶכְשֵׁר.
ב למעלה הובאו דרשות הכתוב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח) המלמדות לענין דין השומר, אכן עיקרו של כתוב זה הוא ללמדנו שטומאת אוכלים נוהגת רק בדבר שהוכשר לקבל טומאה, בירידת מים על הפירות. ובענין זה אמר רב חייא בר אשי, אמר רב: יש דין יד לענין טומאה, שהיד מכניסה טומאה אל הדבר שהיא משמשת לו יד, וכן מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים, ואולם אין דין יד להכשר האוכל לקבל טומאה על ידה. שאם נפלו מים על היד, ולא על האוכל עצמו — אין האוכל מוכשר בכך לקבל טומאה.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ יָד לְטוּמְאָה וּלְהֶכְשֵׁר.
ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד הן לענין טומאה והן לענין הכשר.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא.
ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? ומסבירים: איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בסברה], איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא].
אִיבָּעֵית אֵימָא קְרָא, מָר סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלֹא לִפְנֵי פָנָיו.
ומפרטים: איבעית אימא קרא [אם תרצה אמור שחלוקים הם בפירוש המקרא], שכן מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי מקרא נדרש רק לפניו, לגבי הענין האמור לפניו, ולא לאמור לפני פניו. ולכן הכתוב "לכם" מלמד לענין יד לטומאה (האמורה בפסוק זה עצמו לפניו, "טמא הוא"), ואין הוא מלמד לענין הכשר לטומאה (שאמור בתחילת הפסוק "וכי יותן מים", שהרי זה "לפני פניו").
וּמָר סָבַר: מִקְרָא נִדְרָשׁ לְפָנָיו, וְלִפְנֵי פָנָיו.
ואילו מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי מקרא נדרש לפניו וגם לפני פניו, ולכך יש לדרוש מן הכתוב "לכם" גם לענין יד להכשר אוכלים לטומאה.
אִיבָּעֵית אֵימָא סְבָרָא, מָר סָבַר: הֶכְשֵׁר תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא, וּמָר סָבַר: הֶכְשֵׁר לָאו תְּחִלַּת טוּמְאָה הוּא.
איבעית אימא סברא [אם תרצה אמור שנחלקו בסברה], שכן מר סבר [חכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי ההכשר לטומאה של האוכלים, תחלת טומאה הוא, ולכן דינו כדין הטומאה, שאף בו יש דין יד. ואילו מר סבר [חכם זה, רב, סבור] כי ההכשר לטומאה לאו [לא] תחלת טומאה הוא.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ יָד לְטוּמְאָה, כָּךְ יֵשׁ יָד לְהֶכְשֵׁר, וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מְקַבְּלִין טוּמְאָה אֶלָּא לִכְשֶׁיִּתָּלְשׁוּ, כָּךְ אֵין מְקַבְּלִין הֶכְשֵׁר אֶלָּא עַד שֶׁיִּתָּלְשׁוּ.
ומביאים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: כשם שיש יד לטומאה, כך יש יד להכשר לטומאה. וכשם שאין הפירות מקבלין טומאה אלא לכשיתלשו ממקומם, שהרי אין הפרי המחובר לקרקע מקבל טומאה, שאם נגעה בו טומאה — אינו נטמא בכך. כך אין הם מקבלין הכשר אלא עד (משעה) שיתלשו, שאם נפלו עליהם מים בעודם מחוברים — אין הם מוכשרים לקבל טומאה.
אָמַר רַב: אֵין יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת, וְאֵין שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל.
ג ועוד מחלוקת בין רב ור' יוחנן בדין יד. אמר רב: אין יד לדבר אוכל ששיעורו פחות מכזית, ולכך אם נגעה טומאה ביד זו — אין היד מכניסה טומאה לאוכל זה, וכמו כן אם היה אוכל זה טמא — אין היד מוציאה ממנו טומאה לטמא אחרים. וכן אין דין שומר לדבר אוכל ששיעורו הוא פחות מכפול, לא לענין שיצטרף השומר לשיעור כביצה (בטומאת אוכלים), ולא לענין שיכניס או שיוציא טומאה.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: יֵשׁ יָד לְפָחוֹת מִכְּזַיִת, וְיֵשׁ שׁוֹמֵר לְפָחוֹת מִכְּפוֹל.
ואילו ר' יוחנן אמר כי יש דין יד אף לדבר ששיעורו פחות מכזית, וכן יש דין שומר אף לדבר ששיעורו פחות מכפול.
מֵיתִיבִי: שְׁתֵּי עֲצָמוֹת, וַעֲלֵיהֶן שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים, וְהִכְנִיס רָאשֵׁיהֶן (שנים) [הַשְּׁנַיִם] לְבַיִת, וְהַבַּיִת מַאֲהִיל עֲלֵיהֶן – הַבַּיִת טָמֵא.
מיתיבי [מקשים] על דברי שניהם ממה ששנינו: שתי עצמות מת, ועליהן היו שני חצאי זיתים של בשר המת. אם עמד אדם והכניס את ראשיהן השניים של העצמות (שאין בהן מבשר המת) לבית, והבית מאהיל עליהן, על חלק זה של העצמות — הבית נחשב כמאהיל אף על הבשר, ולכך הוא טמא בטומאת אוהל.
יְהוּדָה בֶּן נָקוֹסָא אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יַעֲקֹב: הֵיאַךְ שְׁנֵי עֲצָמוֹת מִצְטָרְפִין לִכְזַיִת?
יהודה בן נקוסא אומר משום [בשם] ר' יעקב: היאך [כיצד] שני עצמות מצטרפין לכזית, והרי הבשר שעל כל עצם הוא פחות מכזית!
51 מקטעים · הטקסט והביאור מתוך ספריא — ביאור שטיינזלץ, מהדורת קורן־דוידסון