חולין קי״ז

מוֹעֲלִין בּוֹ, וְחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם.

מועלין (יש דין מעילה) בו, שאם נהנה מחלב של קרבן חייב להביא קרבן מעילה. מה שאין כן בדם, שאין בו דין מעילה. ואם נעשה הקרבן פיגול (ששחטו על מנת לזרוק את דמו או לאכול את בשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), או שנעשה הקרבן נותר (שנותר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), או שאכל את הקרבן בטומאת גופו — בכל אלה חייבין עליו על האכילה מלבד איסור חלב גם משום פיגול ונותר וטמא. מה שאין כן בדם, שאין דין מעילה נוהג בדם הקרבן, ואין חייבים על אכילת דם משום פיגול נותר וטמא.

וְחוֹמֶר בַּדָּם, שֶׁהַדָּם נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִים וּבֵין טְהוֹרִים, וְחֵלֶב אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּבְהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד.

ומצד שני יש חומר באיסור דם שאינו קיים באיסור חלב. שכן איסור הדם נוהג בבהמה ובחיה ובעוף, בין בטמאים ובין בטהורים, ואילו איסור חלב אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַנַּאי: דְּאָמַר קְרָא ״כַּאֲשֶׁר יוּרַם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״, וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים מֵעַתָּה?

א גמרא שנינו במשנתנו כי יש בחלב כל הקרבנות דין מעילה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' ינאי בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] בעניינם של אימורי (חלק הקרבן המוקרב על המזבח) פר כהן משיח "כאשר יורם משור זבח השלמים והקטירם הכהן על מזבח העולה" (ויקרא ד, י). ויש לשאול: וכי מה למדנו בפר כהן משיח משור זבח השלמים בכתוב, שהרי אף בפר כהן משיח התפרשו האימורים הקרבים ("ואת כל חלב פר החטאת... את החלב המכסה על הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. ואת שתי הכליות ואת החלב אשר עליהן אשר על הכסלים ואת היותרת על הכבד על הכליות יסירנה". שם שם, ח— ט)?

הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד, וְנִמְצָא לָמֵד, מַקִּישׁ שׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים לְפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ: מָה פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה, אַף שׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה.

מעתה יש לנו לומר כי הרי זה ההיקש בא ללמד מקרבן שלמים על פר כהן משיח, ונמצא שהוא למד מפר כהן משיח, ובאופן זה: מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח, מה פר כהן משיח — יש בו באימוריו מעילה, שכן קדשי קדשים הוא, וממון גבוה הוא, וכל הנהנה ממנו עובר על הכתוב "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' " (שם ה, טו).

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא: כְּעוּרָה זוֹ שֶׁשָּׁנָה רַבִּי, ״כׇּל חֵלֶב לַה׳״ – לְרַבּוֹת אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים לִמְעִילָה?

אף שור זבח השלמים, אף שקדשים קלים הוא, ולכך בעת היות הקרבן בחיים טרם שחיטה, לא היה בו דין מעילה (כי ממון בעלים הוא באותה עת) — יש בו באימוריו, דין מעילה. אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' ינאי: מה טעם דורש אתה אותה מכאן, וכי כעורה משנה זו ששנה רבי (ר' יהודה הנשיא) שמן הנאמר בקרבן השלמים "והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה לריח ניחוח כל חלב לה' "(שם ג, טז) נלמד הדבר, שבא הכתוב "לה' " להורות שיש לרבות גם אימורי קדשים קלים לדין מעילה. שאף שעיקרו של דין מעילה נאמר בקדשי קדשים שהם "מקדשי ה' ", אף אימורי קדשים קלים בכלל זה!

אָמַר אַבָּיֵי: אִיצְטְרִיךְ, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֵלֶב״, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב – אִין, יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת – לָא. כְּתַב רַחֲמָנָא ״כַּאֲשֶׁר יוּרַם״.

אמר אביי בתשובה: עדיין איצטריך [נצרכת] גם דרשתו של ר' ינאי. דאי כתב רחמנא [שכן אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כל חלב לה' "להשמיענו שגם אימורי קדשים קלים בכלל דין מעילה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי אכן החלב שבאימורי קדשים קלים — אין [כן] הוא בכלל דין מעילה, אבל היותרת ושתי כליות שבאימורי קדשים קלים, שאינם בכלל חלב — לא נאמר בהם דין מעילה, אף על פי שהן עולות למזבח כחלב. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] עוד את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", וכדרשתו של ר' ינאי, ללמדנו שאף שאר אימורי קדשים קלים הינם בכלל דין מעילה.

וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״כַּאֲשֶׁר יוּרַם״, הֲוָה אָמֵינָא: חֵלֶב אַלְיָה דְּלֵיתַהּ בְּשׁוֹר – לָא, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל חֵלֶב״.

ומן הצד השני, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] רק את המקרא "כאשר יורם משור זבח השלמים", והיינו למדים מכאן כדרשתו של ר' ינאי, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דין מעילה בחלב נוהג בקדשים קלים רק בדבר שישנו כמותו גם בשור, ומעתה הייתי מסיק כי חלב האליה (הזנב השמן של הכבשה) דליתא [שאינה נמצאת] בשור — לא ינהג בו דין מעילה. לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] גם את המקרא "כל חלב", ולהשמיענו כדרשתו של רבי שיש דין מעילה בכל אימוריהם של קדשים קלים, ואף בחלב האליה. שכן מצאנו שנקראת האליה "חלב" ככתוב "חלבו האליה תמימה" (שם שם, ט).

אֲמַר לֵיהּ רַב מָרִי לְרַב זְבִיד: אִי אַלְיָה אִיקְּרַאי ״חֵלֶב״, תִּיתְּסַר בַּאֲכִילָה! אֲמַר לֵיהּ: עָלֶיךָ אָמַר קְרָא ״כׇּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז״ – דָּבָר הַשָּׁוֶה בְּשׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז.

ב בעקבות הדברים שנאמרו למעלה כי האליה נקראת "חלב", אמר ליה [לו] רב מרי לרב זביד: אי [אם] האליה איקראי [נקראת] "חלב", מעתה תיתסר [שתיאסר] באכילה, כדרך שהחלב אסור! אמר ליה [לו] רב זביד לרב מרי בתשובה: עליך (כנגד סברה זו שאמרת) אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת חלב "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" (שם ז, כג) — לא אסרה תורה משום חלב אלא בדבר השוה בשור וכשב (וכבש) ועז, ומאחר ואין האליה שווה בכל אלה, שאין היא מצויה בשור ובעז, אין היא אסורה.

רַב אָשֵׁי אָמַר: ״חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה״ אִיקְּרַאי, ״חֵלֶב״ סְתָמָא לָא אִיקְּרַאי. אֶלָּא מֵעַתָּה, לֹא יִמְעֲלוּ בָּהּ! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְרַב זְבִיד.

רב אשי אמר הסבר אחר מדוע אין האליה אסורה משום חלב, שכן "חלבו האליה" — איקראי [נקראת], אבל "חלב" סתמא [סתם] — לא איקראי [אינה נקראת]. ומקשים על דברי רב אשי: אלא מעתה שאין האליה נקראת סתם "חלב", מעתה גם לא ימעלו בה! אלא יש לחזור מהסברו של רב אשי, ומחוורתא [מחוור, ברור] שההסבר הוא כמו שאמר רב זביד.

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּדָּם, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר עוּלָּא: דְּאָמַר קְרָא ״לָכֶם״, שֶׁלָּכֶם יְהֵא. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״לְכַפֵּר״ – לְכַפָּרָה נְתַתִּיו, וְלֹא לִמְעִילָה.

ג שנינו במשנתנו כי נוהג דין מעילה בחלב, מה שאין כן בדם, שאין הוא נוהג בו. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר עולא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור אכילת דם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא), ובאה המלה "לכם" להורות: הדם שלכם יהא, שאין הוא ממון גבוה אלא ממון הדיוט. החכם דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] הסבר אחר מדוע אין דין מעילה בדם, שכן נאמר בכתוב זה "לכפר על נפשותיכם", והרי זה בא להורות כי לענין כפרה עליכם נתתיו לדם כדבר שבקדשים, ואולם לא לענין מעילה.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר קְרָא: ״הוּא״, הוּא לִפְנֵי כַּפָּרָה כִּלְאַחַר כַּפָּרָה, מָה לְאַחַר כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה, אַף לִפְנֵי כַּפָּרָה אֵין בּוֹ מְעִילָה.

ור' יוחנן אמר הסבר אחר מדוע אין דין מעילה נוהג בדם, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק זה "כי הדם הוא בנפש יכפר", והרי זה בא להורות כי הוא דינו של הדם בזמן שלפני כפרה (לפני זריקת הדם על המזבח, המכפרת) כדינו של הדם בזמן שלאחר כפרה ("בנפש יכפר"), מה לאחר כפרה — אין בו דין מעילה אם נעשתה מצוותו, אף לפני כפרה — אין בו דין מעילה.

וְאֵימָא הוּא לְאַחַר כַּפָּרָה כְּלִפְנֵי כַּפָּרָה: מָה לִפְנֵי כַּפָּרָה – יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה, אַף לְאַחַר כַּפָּרָה – יֵשׁ בּוֹ מְעִילָה! אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנַּעֲשָׂה מִצְוָתוֹ וּמוֹעֲלִין בּוֹ.

ושואלים ואימא [ואמור] להיפך: "הוא" — לאחר כפרה כלפני כפרה, מה לפני כפרה — יש בו מעילה, אף לאחר כפרה — יש בו מעילה! ומשיבים: אי אפשר לומר שיהא דין מעילה בדם לאחר כפרה, שכן אין לך דבר שנעשה כבר מצותו ומועלין בו.

וְלָא? וַהֲרֵי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן, דְּנַעֲשָׂה מִצְוָתוֹ, וּמוֹעֲלִין בּוֹ, דִּכְתִיב: ״וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ״!

ותוהים: והאם לא נמצא דבר שנעשה מצוותו ובכל זאת יש בו דין מעילה? והרי תרומת הדשן (שהיה הכהן אוסף כל בוקר בבית המקדש מן האפר שעל המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח, ושם היה נבלע. שהיה נגנז שם, לבל ישתמשו בו, שכן הוא אסור בהנאה), הרי זה דבר שנעשה מצותו, ובכל זאת מועלין בו, דכתיב [שכן נאמר] "והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), לומר שצריך להשאירו שם, ואם נוטלו משם הרי הוא מועל! ומשיבים: אין ללמוד מתרומת הדשן שדבר שנעשה מצוותו מועלים בו,

מִשּׁוּם דְּהָוֵאי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וּבִגְדֵי כְהוּנָּה (שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד), וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן וכן בגדי כהונה (שאף בהם יש דין מעילה, הגם שכבר נעשתה מצוותם. שכן בגדי הכהן הגדול שעבד בהם ביום הכיפורים, טעונים גניזה, ואין משתמשים בהם עוד. שכן נאמר "ובא אהרן אל אוהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (שם טז, כג) — שיהיו הבגדים מונחים שם בלי שימוש, וכל המשתמש בהם מעל). שני כתובין הבאין כאחד (המלמדים אותו דבר), וכלל הוא כי כל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין. ובשאר כל הדברים, כיון שנעשתה מצוותם, שוב אין מועלים בהם.

הָנִיחָא לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי: ״וְהִנִּיחָם שָׁם״ – מְלַמֵּד שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה, אֶלָּא לְרַבִּי דּוֹסָא דְּאָמַר שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַחֵר, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומקשים: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח לשיטת חכמים שאומרים] כי הכתוב "והניחם שם" — מלמד שטעונין הבגדים גניזה, שאין משתמשים בהם שוב. אלא לר' דוסא שאמר כי הכוונה היא רק לענין זה שלא ישתמש בהן הכהן הגדול שוב ליום הכפורים אחר, אבל כהן הדיוט רשאי להשתמש בהם, ולשיטתו אין דין מעילה בבגדים הללו, ונשארה איפוא רק תרומת הדשן כמי שנעשתה מצוותה ואף על פי כן מועלים בה, ואין כאן שני כתובים המלמדים כאחד, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין לומדים מתרומת הדשן שיש דין מעילה גם בדבר שנעשתה מצוותו, וכדם לאחר כפרה?

אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּהָוֵאי תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן וְעֶגְלָה עֲרוּפָה שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְּתוּבִים הַבָּאִין כְּאֶחָד אֵין מְלַמְּדִין.

אלא צריך לומר כי אין למדים מתרומת הדשן משום דהואי [שהריהם] תרומת הדשן ועגלה ערופה (שאסורה העגלה בהנאה לאחר שנערפה ונעשתה מצוותה) שני כתובים הבאין כאחד, וכל שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּרֵי

ומקשים עוד: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע לא נלמד מהם לענין מעילה בדם לאחר כפרה? ומשיבים: טעם הדבר הוא משום שתרי [שני]

מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: הָכָא כְּתִיב ״וְשָׂמוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״הָעֲרוּפָה״.

מיעוטי כתיבי [מיעוטים כתובים] בהלכות אלה (תרומת הדשן ועגלה ערופה), שכן הכא כתיב [כאן, בתרומת הדשן, נאמר] "ושמו אצל המזבח" (ויקרא ו, ג), והלשון "ושמו" מורה שרק בזה יש דין מעילה בדבר שנעשתה בו מצוותו, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכמו כן התם כתיב [שם, בעגלה ערופה, נאמר] "ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל" (דברים כא, ו), ובאה המלה "הערופה", ללמד שדווקא בזו יש דין מעילה אף שנעשתה מצוותה, מה שאין כן בשאר דברים שנעשתה בהם מצוותם. וכיון שיש בכתובים הללו מיעוטים — אין הם מלמדים.

וּתְלָתָא קְרָאֵי לְמָה לִי בְּדָם?

ושואלים: למעלה הובאו דרשות עולא והחכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל ור' יוחנן, ללמד שאין בדם מעילה וכל אחד דרש מכתוב אחר (בפסוק "כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר". ויקרא יז, יא), ותלתא קראי [ושלושה מקראות] למה לי להשמיענו שאין איסור מעילה בדם?

חַד לְמַעוֹטֵי מִנּוֹתָר, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִמְּעִילָה, וְחַד לְמַעוֹטֵי מִטּוּמְאָה.

ומשיבים: מקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין נותר (שאם שגג ואכל מן הדם שהיה נותר, אין הוא חייב אלא משום נותר, ולא משום דם). ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מדין מעילה, ומקרא חד למעוטי [אחד בא למעט] דם מאיסור של אכילת דבר בטומאה (שאם אכל דם קדשים בהיותו טמא, אין הוא חייב על כך).

אֲבָל מִפִּגּוּל לָא צְרִיךְ קְרָא, דִּתְנַן: כֹּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, בֵּין לְאָדָם וּבֵין לְמִזְבֵּחַ – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, וְדָם גּוּפֵיהּ מַתִּיר הוּא.

אבל למעט דם מדין פגול לא צריך קרא [מקרא] ללמד כן, דתנן [שכן שנינו] כי כל דבר הקדש שיש לו מתירין, בין לאדם (לאכילה), ובין למזבח (להקרבה) — חייבין עליו משום פגול, אבל דם גופיה [עצמו] מתיר הוא, ולכן אינו נעשה פיגול.

הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל הַבָּשָׂר.

מַתְנִי׳ הָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקֵּיפֶה, וְהָאָלָל, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם –

א משנה כל דברי המאכל ("אוכלים") שנטמאו (בנגיעת שרץ מת בהם), והריהם מטמאים עתה אוכלים ומשקים, אינם מטמאים אלא אם כן יש שיעור כביצה. ולענין זה נקבע כי אם בחתיכת הבשר עצמה שנטמאה אין שיעור כביצה, ואולם עם העור אליו היא דבוקה (אף שהוא עצמו אינו ראוי לאכילה), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן אם עם הרוטב (המרק הקרוש ומחובר לבשר, שאינו נאכל כשלעצמו), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן אם עם הקיפה (התבלינים השונים, כבצל וכשום, הניתנים בבשר בעת הבישול, להשבחת טעמו, ומתערב בהם מקצת מן הבשר, והם אינם נאכלים כשלעצמם), יש כדי להשלים לשיעור כביצה; וכן האלל (שאריות הבשר הדבוקות בעור בעת שנפשט מן הבשר); וכן העצמות שיש בהם מח שהוא אוכל, והעצם שומרת עליו; וכן הגידין שאין הם נאכלים כשלעצמם; וכן הקרנים בחלקן התחתון (הסמוך לבשר), במקום בו הם נחתכים ויוצא מהן דם; וכן הטלפים במקום בו הם נחתכים ויוצא מהם דם — כל אלה אף שאין הם עצמם מטמאים (אף שיש בהם עצמם שיעור כביצה, שהרי אין הם נאכלים כשלעצמם), מכל מקום הריהם

מִצְטָרְפִין לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

מצטרפין לבשר להשלים לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. אבל הם לא מצטרפים לבשר נבילה שאין בו עצמו כשיעור כזית, לכדי שיעור כזית, שהוא השיעור המטמא בטומאת נבלות.

כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה טְמֵאָה לְגוֹי וּמְפַרְכֶּסֶת, מְטַמְּאָה טוּמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טוּמְאַת נְבֵלוֹת עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיַּתִּיז אֶת רֹאשָׁהּ. רִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין מִמַּה שֶּׁרִיבָּה לְטַמֵּא טוּמְאַת נְבֵלוֹת.

כיוצא בו לענין בשר המטמא טומאת אוכלים (אם נטמא בנגיעת שרץ מת בו) ואין הוא מטמא מטמא טומאת נבילות (אם הוא בשר נבילה), השוחט בהמה טמאה לצורך הגוי, והיתה הבהמה עדיין חיה ומפרכסת אם נגע בה שרץ מת, הריהי מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלות עד שתמות, או עד שיתיז את ראשה (אף שהיא עדיין מפרכסת), שאז היא מטמאה טומאת נבילה. מעתה, שראינו כי יש דברים המטמאים בטומאת אוכלים ואין הם מטמאים בטומאת נבילות, נמצאנו למדים כי ריבה (הוסיף) הכתוב לטמא בטומאת אוכלין יותר ממה שריבה (שהוסיף) לטמא בטומאת נבלות.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָאָלָל הַמְכוּנָּס, אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד – חַיָּיב עָלָיו.

ובענין ששנינו למעלה כי אין האלל מצטרף לבשר לטמא טומאת נבילות, ר' יהודה אומר כי האלל המכונס למקום אחד בזמן הפשטו, אם יש בו כזית במקום אחד — הרי זה מטמא בטומאת נבילות. ומי שנגע בו ולאחר מכן נכנס למקדש או שאכל מן הקודש חייב עליו עונש כרת, ככל טמא. שכן אדם זה שכינס את האלל, גילה דעתו שהריהו נחשב אצלו כבשר.

גְּמָ׳ תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה קַלָּה, וְלֹא שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה חֲמוּרָה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי העור אף שהוא עצמו אינו נאכל, ואולם בשל היותו מחובר אל האוכל כדבר המגן עליו ("שומר"), הריהו מצטרף אליו להשלים שיעורו לטומאת אוכלים, אך אינו מצטרף להשלים שיעורו לטומאת נבילות. וכן תנינא להא [שנינו את זה] בבריתא, ובאופן מפורט, דתנו רבנן [שכן שנו חכמים]: יש דברים שהריהם שומרים על דברי האוכל, ולכך הם מצטרפים אליהם לענין טומאה קלה כטומאת אוכלים (שמטמאה דברי מאכל בלבד, ולא אדם וכלים). ואולם לא נאמר דין שומרים לענין טומאה חמורה כטומאת נבילה (שמטמאה אף אדם וכלים).

שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה קַלָּה מְנָלַן? דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״עַל כׇּל זֶרַע זֵרוּעַ״ – כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם מוֹצִיאִין לִזְרִיעָה: חִטָּה בִּקְלִיפָּתָהּ, וּשְׂעוֹרָה בִּקְלִיפָּתָהּ, וַעֲדָשִׁים בִּקְלִיפָּתָן.

ומסבירים: שנוהג דין שומרים לענין טומאה קלה מנלן [מנין לנו]? דתנא דבי [שכן שנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל על הכתוב בדין קבלת טומאה "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא. וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (ויקרא יא, לז—לח): בא הכתוב "על כל זרע זרוע" ללמדנו כי דבר המאכל הנטמא הריהו כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה, והרי זה כחטה בקליפתה, וכשעורה בקליפתה, ועדשים בקליפתן. ומכאן נלמד שיש דין שומרים לענין טומאה קלה.

וְלֹא שׁוֹמְרִים לְטוּמְאָה חֲמוּרָה מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״בְּנִבְלָתָהּ״ – וְלֹא בְּעוֹר שֶׁאֵין עָלָיו כְּזַיִת בָּשָׂר.

ושלא נוהג דין שומרים לענין טומאה חמורה מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] על הכתוב בטומאת נבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם, לט): בא הכתוב "בנבלתה" להורות: דווקא הנוגע בבשר הנבילה עצמה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר שאין זה מטמא.