חולין קט״ז

חֲדָא מֵחֲדָא קוּלָּא וְחוּמְרָא פָּרְכִינַן, כֹּל דְּהוּ לָא פָּרְכִינַן, חֲדָא מִתַּרְתֵּי אֲפִילּוּ כֹּל דְּהוּ פָּרְכִינַן.

דרך לימוד של הלכה חדא [אחת] הנלמדת מהלכה חדא [אחת] המלמדת, כלימוד זה של בשר בחלב מערלה בלבד — פירכה המצביעה על צד של קולא [קלות] שיש בהלכה זו וצד של חומרא [חומרה] שיש בהלכה זו, האחרת, פרכינן [פורכים אנו], ואילו פירכה כל דהו [שהיא] לא פרכינן [אין אנו פורכים]. ואילו דרך לימוד של הלכה חדא [אחת] הנלמדת מתרתי [משתי] הלכות המלמדות, וכדרך שהוצעה למעלה ללמוד בשר בחלב מערלה ומחמץ בפסח — אפילו פירכה כל דהו פרכינן [כל שהיא אנו פורכים], ודרך לימוד של הלכה

חֲדָא מִתְּלָת, אִי הָדַר דִּינָא וְאָתֵי בְּמָה הַצַּד – פָּרְכִינַן כֹּל דְּהוּ, וְאִי לָא – קוּלָּא וְחוּמְרָא פָּרְכִינַן, כֹּל דְּהוּ לָא פָּרְכִינַן.

חדא [אחת] הנלמדת מתלת [משלוש] הלכות, כגון זה שהצענו למעלה ללמוד בשר בחלב מערלה וחמץ בפסח וכלאי הכרם, אי הדר דינא ואתי [אם חוזר הדין ובא], שניתן לומר בשלושתן מידת במה הצד, שאמנם לא ראי זו כראי זו ולא ראי זו כראי זו, ואולם יש דבר המשותף לכולן — פרכינן [פורכים אנו] פירכה כל דהו [שהיא], ואי [ואם] לא חוזר הדין, שאין לנו אפשרות למצוא צד משותף לכולן — פירכה המצביעה על צד של קולא [קלות] שיש בהלכה זו וצד של חומרא [חומרה] שיש בהלכה זו, פרכינן [פורכים אנו], ואילו פירכה כל דהו [שהיא] לא פרכינן [אין אנו פורכים]. ומעתה כיון שאין אנו לומדים איסור אכילה בבשר בחלב משלוש ההלכות הללו (ערלה, חמץ בפסח וכלאי הכרם) במידת במה הצד (שכן אין הדין חוזר בהן), שוב אין מקום להקשות על שלושתן "מה לכולם שכן גידולי קרקע".

וְלִפְרוֹךְ: מָה לְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, שֶׁכֵּן לֹא הָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: זֹאת אוֹמֶרֶת – כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עִיקָּרָן נֶאֱסָר, וְהָיְתָה לָהֶן שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר קוֹדֶם הַשְׁרָשָׁה.

ושואלים: ולפרוך [ונקשה] באופן זה: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה להן שעת הכושר, שכן סברה היא שאין התבואה הנזרעת בכרם נאסרת עם זריעתה, אלא הגידולים שצמחו מעל פני הקרקע בעקבות הזריעה. ומעתה הרי אלה מעולם לא היתה להם שעה של היתר, שמשעה שצמחו הריהם אסורים. והרי זה שלא כבשר בחלב, שהיתה לכל אחד מאלה זמן של היתר, בטרם התבשלו ביחד! אמר רב אדא בר אהבה בתשובה על כך: זאת אומרת שלא כפי שסברנו שבכלאי הכרם נאסרים רק הגידולים שצמחו בעקבות הזריעה, אלא כבר בעיקרן (בשורשם, בהיותם זרעים שהכו שורשים בקרקע) נאסר הזרע, ונמצא איפוא כי היתה להן לזרעים הללו שעת הכושר (זמן היתר אכילה) קודם השרשה.

מֵתִיב רַב שְׁמַעְיָה בַּר זְעֵירָא: הַמַּעֲבִיר עָצִיץ נָקוּב בַּכֶּרֶם, אִם הוֹסִיף מָאתַיִם – אָסוּר. הוֹסִיף – אִין, לֹא הוֹסִיף – לָא.

מתיב [מקשה] על דברי רב אדא בר אהבה רב שמעיה בר זעירא ממה ששנינו בדינו של זה המעביר עציץ נקוב שזרע בו מין תבואה או ירק, בתוך הכרם, שלא הניח את העציץ על הקרקע אלא העבירו מתחת לעצי הכרם, אם בזמן שהעביר אותו בכרם הוסיף הזרע שבעציץ כדי אחד ממאתים — אסור הזרע. ונדייק: רק אם הזרע הוסיף כדי השיעור הזה — אין [כן] הוא נאסר, אבל אם הזרע לא הוסיף כדי השיעור הזה — הוא לא נאסר, שאין נאסרים באיסור כלאי הכרם אלא מה שגדל באיסור (ויש בו כשיעור האוסר), והרי זה שלא כרב אדא בר אהבה שאמר שעצם זריעתם בקרקע אוסרתם!

אָמַר אַבָּיֵי: תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי, כְּתִיב ״פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְּלֵאָה״, וּכְתִיב ״הַזֶּרַע״.

אמר אביי בהסבר דברי רב אדא בר אהבה: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בתורה בדין כלאי הכרם, שכן כתיב [נאמר] "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט). והרי יש בדברים כעין סתירה: שכתוב אחד אומר "פן תקדש המלאה" — הרי זה מורה שהגידולים הנוספים ("המלאה") הם הנאסרים. ואולם עוד כתיב [ונאמר] בפסוק "הזרע אשר תזרע" — והרי זה מורה שהזריעה עצמה נאסרת, ואף בטרם הצמיחה תוספת.

הָא כֵּיצַד? זָרוּעַ מֵעִיקָּרוֹ – בְּהַשְׁרָשָׁה, זָרוּעַ וּבָא, הוֹסִיף – אִין, לֹא הוֹסִיף – לָא.

הא [הרי] כיצד יתיישבו שני המקראות הללו? כל אחד מהכתובים עניינו במצב שונה: שאם היה מין התבואה או הירק זרוע מעיקרו (מתחילתו) בתוך הכרם — הרי הוא נאסר מיד בהשרשה, והוא שאמר בו הכתוב "הזרע אשר תזרע". ואם היה זרוע ובא, שבתחילה נזרע והשריש בהיתר מחוץ לכרם, בזה אומרים אנו שאם הוסיף — אין [כן] נאסר, ואם לא הוסיף — לא נאסר, והוא שאמר בו הכתוב "תקדש המלאה".

מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: בָּשָׂר בְּחָלָב אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי״.

א שנינו במשנתנו כי בשר בחלב אסור אף בהנאה, ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כי האי תנא [כמו שיטת תנא זה], דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יהודה אומר משום [בשם] ר' שמעון: בשר בחלב אמנם אסור באכילה ואולם מותר בהנאה. וטעמו: שכן נאמר בדין בשר בחלב "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" (דברים יד, כא), וכן נאמר להלן [שם, בספר שמות] באיסור טריפה "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כב, ל).

מָה לְהַלָּן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף כָּאן אָסוּר בַּאֲכִילָה וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה.

מה להלן באיסור טריפה — אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי נאמר כי אפשר ליתנו לכלב, אף כאן באיסור בשר בחלב — אסור באכילה, ומותר בהנאה.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וָעוֹף וְכוּ׳. הָנֵי – הָא אַפְּקִינְהוּ לִכְדִשְׁמוּאֵל.

ב עוד שנינו במשנתנו כי ר' עקיבא אומר שחיה ועוף בבשר בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלוש פעמים (שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא), ובאו שלושה מיעוטים אלה להשמיענו שאין בכלל האיסור בשר של חיה ועוף ובהמה טמאה. ושואלים: הני [אלה] שלוש הפעמים שנכתב האיסור, הא אפקינהו [הרי הוציא אותם, נדרשו] ללמדנו הלכות אחרות, וכדרך שאמר

קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, חֵלֶב וּמֵתָה לָא צְרִיכִי קְרָא, שְׁלִיל – גְּדִי מְעַלְּיָא הוּא, אִיַּיתַּרוּ לְהוּ כּוּלְּהוּ – פְּרָט לְחַיָּה, וְעוֹף, וְלִבְהֵמָה טְמֵאָה.

שמואל (לעיל קיג,ב), שאחד בא לענין בישול חלב בחלב ולענין בשר בהמה מתה (נבילה) בחלב, שאף אלה בכלל איסור בשר בחלב. ואחד בא לענין בישול עובר (שליל) בחלב, שאף הוא בכלל בשר בחלב. והאחר בא לענין בשר טמאה בחלב, שאין היא בכלל איסור בישול בשר בחלב! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] ר' עקיבא כי משמעות הכתוב "לא תבשל גדי" היא שאף חלב ונבילה בכלל זה, ואין צורך בכתוב מיוחד (כשמואל) להשמיענו כן. ובטעם הדבר שאיסור בשר בחלב חל על הדבר שאסור כבר באיסור קודם (חלב או נבילה) — סבור ר' עקיבא כי איסור חל על איסור, ולכן חלב ומתה לא צריכי קרא [אינם צריכים מקרא]. וכיוצא בזה גם לענין שליל בבשר בחלב אין צורך בכתוב מיוחד להשמיענו כן, כי גדי מעליא [מעולה, גמור] הוא השליל. מעתה אייתרו להו כולהו [נשארו להם כולם, כל שלוש הפעמים הכתובות], ובאים הם ללמדנו שלוש דרשות: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכְלוּ״. מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לְרַבִּי עֲקִיבָא?

ג עוד שנינו במשנתנו כי ר' יוסי הגלילי אומר כי נאמר בתורה "לא תאכלו כל נבילה" (דברים יד, כא), וכן נאמר באותו כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי זה בא ללמדנו כי הדבר שאסור משום נבילה אסור לבשלו בחלב. ומעתה היה מקום לומר שאף עוף, שאסור משום נבילה, יהא אסור בבישול בשר בחלב, לכך אמר הכתוב "בחלב אמו" — יצא העוף שאין לו חלב אם. ושואלים: מאי איכא [מה יש], מה ההבדל בין ר' יוסי הגלילי הממעט עוף מאיסור בשר בחלב מן הכתוב "בחלב אמו" לבין ר' עקיבא שממעטו מן הכתוב "לא תבשל גדי"?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ חַיָּה: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר חַיָּה דְּאוֹרָיְיתָא, וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חַיָּה דְּרַבָּנַן.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לענין בישול בשר חיה בחלב. שר' יוסי הגלילי סבר [סבור] כי בשר חיה בחלב אסור דאורייתא [מן התורה], שהרי אף החיה היא בכלל "בחלב אמו". ואילו ר' עקיבא סבר [סבור] כי בשר חיה בחלב אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים], שהרי התמעט בשר חיה מן הכתוב "לא תבשל גדי".

אִיבָּעֵית אֵימָא, עוֹף אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: רַבִּי עֲקִיבָא סָבַר חַיָּה וָעוֹף אֵינָן מִן הַתּוֹרָה, הָא מִדְּרַבָּנַן אֲסִירִי, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר עוֹף אֲפִילּוּ מִדְּרַבָּנַן נָמֵי לָא אֲסִיר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הבדל נוסף שבין ר' יוסי הגלילי לר' עקיבא, דין בשר עוף בחלב איכא בינייהו [יש ביניהם], שר' עקיבא סבר [סבור] כי חיה ועוף אינן אסורות בחלב מן התורה, הא מדרבנן אסירי [הרי מדברי סופרים הם אסורים], ואילו ר' יוסי הגלילי סבר [סבור] כי בשר עוף בחלב אפילו מדרבנן נמי לא אסיר [מדברי סופרים גם כן לא אסור].

תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַעֲשׂוֹת פֶּחָמִין לַעֲשׂוֹת בַּרְזֶל, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הָיוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסבר השני שהוצע]: במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים בשבת, לעשות פחמין לעשות ברזל כדי למול. במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. שסברו שאף מדרבנן מותר הדבר.

לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי יוֹסֵף רִישְׁבָּא, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ רֵישָׁא דְּטַוָּוסָא בַּחֲלָבָא, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי לָא תְּשַׁמְּתִינְהוּ?

ובענין זה מסופר כי החכם לוי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של יוסף רישבא [הצייד], אייתו לקמיה רישא דטיוסא בחלבא [הביאו לפניו ראש טווס בחלב], ולא אמר להו [להם] ואף לא מידי [דבר], כי אתא לקמיה [כאשר בא לוי לפני] רבי וסיפר לו, אמר ליה [לו] רבי ללוי: אמאי [מדוע] מדוע שתקת על כך, ולא תשמתינהו [נידית אותם]?

אֲמַר לֵיהּ: אַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא הוּא, וְאָמֵינָא: דְּרַשׁ לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, דְּאָמַר: יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.

אמר ליה [לו]: אתריה [מקומו] של ר' יהודה בן בתירא הוא, ואמינא [ואמרתי בלבי] שמא ר' יהודה בן בתירא דרש להו [להם, לבני מקומו] בהלכות בשר בחלב כר' יוסי הגלילי שאמר שאין בשר עוף בכלל איסור בשר בחלב, כי יצא עוף מכלל איסור זה כיון שאין לו חלב אם, ומותר לכתחילה לאכול אותו בחלב.

מַתְנִי׳ קֵבַת גּוֹי וְשֶׁל נְבֵלָה – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר שֶׁל קֵבָה כְּשֵׁרָה,

ד משנה קבת בהמתו של גוי וקיבתה של נבלה, החלב הקרוש הנמצא בתוכן — הרי זו אסורה. המעמיד (מקריש את החלב לעשותו גבינה) באמצעות עור של קבה של בהמה כשרה הניתן לתוך החלב, והריהו מעמידו בכך.

אִם יֵשׁ בְּנוֹתֵן טַעַם – הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה – קֵבָתָהּ אֲסוּרָה. טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הֶכְשֵׁרָהּ – קֵבָתָהּ מוּתֶּרֶת, מִפְּנֵי שֶׁכָּנוּס בְּמֵעֶיהָ.

אם יש בעור הקיבה שיעור שיש בו בנותן טעם בחלב — הרי זו הגבינה שנעשתה מן החלב אסורה. בהמה כשרה שינקה מן הבהמה הטרפה — החלב שבקבתה אסורה, שהרי דינו כחלב הטריפה. ואילו בהמה טרפה שינקה מן הבהמה הכשרה — החלב שבקבתה מותרת, שדין החלב הוא כדין הבהמה ממנה ינקו, מפני שהחלב שיונקת הבהמה מבהמה אחרת הוא כנוס במעיה, ואינו חלק מגופה.

גְּמָ׳ אַטּוּ קֵבַת גּוֹי לָאו נְבֵלָה הִיא? אָמַר רַב הוּנָא: הָכָא בְּלוֹקֵחַ גְּדִי מִן הַגּוֹי עָסְקִינַן, וְחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יָנַק מִן הַטְּרֵפָה.

א גמרא שנינו במשנתנו דינן של קיבת בהמת גוי וקיבת בהמה נבלה שהן אסורות. ותוהים: אטו [וכי] קבת בהמה ששחטה גוי לאו [לא] נבלה היא?! ואם כן, מדוע מחלק אותם התנא? אמר רב הונא בתשובה: הכא [כאן במשנתנו ששנינו בה "קיבת גוי"] אין אנו עוסקים בבהמה ששחטה גוי, אלא בישראל הלוקח (קונה) גדי מן הגוי ונשחט הגדי בידי הישראלי עסקינן [עוסקים אנו]. שאין בגדי זה משום איסור נבלה, ואולם חיישינן [וחוששים אנו] בו שמא ינק מן הבהמה הטרפה, ולכך החלב שבקיבתו אסור, והוא השנוי במשנתנו "קיבת גוי".

וּמִי חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יָנַק מִן הַטְּרֵפָה? וְהָתְנַן: לוֹקְחִים בֵּיצִים מִן הַגּוֹיִם, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לֹא מִשּׁוּם נְבֵלָה וְלֹא מִשּׁוּם טְרֵפָה! אֶלָּא אֵימָא: חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא יָנַק מִן הַטְּמֵאָה.

ומקשים על הסבר זה: ומי חיישינן [והאם אנו חוששים] בגדי הנקנה מן הגוי שמא ינק מן הטרפה? והתנן [והרי שנינו במשנה] כי לוקחים (קונים) מלכתחילה ביצים מן הגוים, ואין חוששין בדבר זה לא משום שמא באו הביצים מתרנגולת נבלה ולא משום שמא באו מתרנגולת טרפה! ומשיבים: אכן אין חוששים ליניקת הגדי מן הבהמה הטרפה, אלא כך אימא [אמור] את הסברו של רב הונא בדברי משנתנו: חיישינן [חוששים אנו] בגדי זה שנקנה מן הגוי שמא ינק מן הטמאה, ולכך החלב שבקיבתו אסור.

וּמַאי שְׁנָא טְרֵפָה דְּלָא חָיְישִׁינַן, וּמַאי שְׁנָא טְמֵאָה דְּחָיְישִׁינַן? טְרֵפָה לָא שְׁכִיחָא, טְמֵאָה שְׁכִיחָא.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] בהמה טרפה דלא חיישינן [שאין אנו חוששים] שהגדי ינק ממנה, ומאי שנא [ובמה שונה] בהמה טמאה דחיישינן [שאנו חוששים] ליניקת הגדי ממנה? ומשיבים: בהמה טרפה לא שכיחא [אינה מצויה], ולכן אין לחשוש שמא ינק ממנה גדי זה, ואילו בהמה טמאה היא שכיחא [מצויה], ולכן חוששים שמא ינק ממנה גדי זה.

אִי שְׁכִיחָא, אֲפִילּוּ גַּבֵּי דִּידַן נֵיחוּשׁ! אֲנַן דְּבָדְלִינַן מִינַּיְיהוּ, וְכִי חָזֵינַן לְהוּ מַפְרְשִׁינַן לְהוּ – לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן. אִינְהוּ דְּלָא בְּדִילִי מִינַּיְיהוּ, וְכִי חָזוּ לְהוּ לָא מַפְרְשִׁי לְהוּ – גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

ומקשים: אי [אם] בהמה טמאה היא שכיחא [מצויה], מעתה אפילו גבי דידן ניחוש [אצלנו, בקונה גדי מן הישראל, נחשוש] שמא ינק גדי זה מן הטמאה, ויהא החלב שבקיבתו אסור! ומשיבים: אנן דבדלינן מינייהו [אנו, ישראליים, שבדלים אנו מהן, מבהמות טמאות], וכי חזינן להו [וכאשר אנו רואים אותן], מיד מפרשינן להו [מרחיקים אנו אותם את הגדיים היונקים מן הבהמות הללו] — לא גזרו בהו חכמים [בהם חכמים], אינהו [הם, הגוים], דלא בדילי מינייהו [שאין בדלים מהן, מן הטמאות], וכי חזו להו [וכאשר הם רואים אותן] הם לא מפרשי להו [לא מרחיקים אותם את הגדיים היונקים מן הטמאות] — גזרו בהו רבנן [בהם חכמים].

וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חֲדָא קָתָנֵי, קֵבַת שְׁחִיטַת גּוֹי – נְבֵלָה.

ושמואל אמר תשובה אחרת לשאלה מדוע שונים אנו במשנתנו "קיבת גוי וקיבה של נבלה" והרי אף הקיבה של הבהמה הנשחטת על ידי גוי היא קיבת נבלה: הלכה חדא קתני [אחת שנויה במשנתנו], שכך יש לשנותה, קבת שחיטת גוי, שהריהי נבלה, הרי זו אסורה.

וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מִפְּנֵי מָה אָסְרוּ גְּבִינַת הַגּוֹיִם – מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵבַת נְבֵלָה. הָא קֵבָה גּוּפַהּ שַׁרְיָא!

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך] שקיבת נבלה אסורה, כיון שהיא נחשבת כחלק מגוף הבהמה? והאמר [והרי אמר] שמואל: מפני מה אסרו חכמים את גבינת הגוים? מפני שמעמידין אותה בעור קבת נבלה. ונדייק מכאן: טעם האיסור הוא רק משום עור קיבת הנבלה, שהרי זה גוף הבהמה עצמה. הא [הרי] נלמד מכאן כי הקבה (החלב שנמצא בקיבה) גופה [עצמה] — שריא [מותרת]!

לָא קַשְׁיָא: כָּאן – קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן – לְאַחַר חֲזָרָה.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן שנינו במסכת עבודה זרה (כט,ב) שבתחילה אמר ר' יהושע בטעם איסור גבינות הגוים שהוא משום שמעמידים את החלב (ממנו נעשית הגבינה) בחלב הקרוש שבקיבת הנבלה. ולאחר מכן חזר בו ר' יהושע מהסברו זה, ואמר בטעם הדבר שהוא משום שמעמידים את החלב בקיבת עגלי עבודה זרה. ובעבודה זרה אף קיבתה אסורה. ומעתה יש לומר כי כאן במשנתנו מדובר קודם החזרה של ר' יהושע, ולכך אמר שמואל בהסבר דברי משנתנו כי האיסור הוא בכך שקיבת שחיטת גוי הינה נבלה. ואילו כאן שאמר שמואל בטעם איסור גבינות הגוים שהוא מפני שמעמידים אותן בעור קיבת נבלה, ולא מפני שמעמידים אותן בקיבת נבלה, הרי זה לאחר החזרה של ר' יהושע.

כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה [וְכוּ׳]. וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא: קֵבַת גּוֹי וְשֶׁל נְבֵלָה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה?

ב שנינו במשנתנו כי בהמה כשרה שינקה מן הבהמה הטרפה — החלב שבתוך קיבתה אסור, ואילו בהמה טריפה שינקה מן הבהמה הכשרה — החלב שבתוך קיבתה מותר. ועל כך מקשים: והא קתני רישא [והרי הוא, התנא, שונה בהתחלה של המשנה] כי קבת (החלב הנמצא בקיבה) של בהמת גוי ושל בהמת נבלה — הרי זו אסורה, ועתה שונים אנו שחלב קיבתה של הטריפה שינקה מן הכשרה הריהו כשר, ואין הבדל לענין זה בין בהמה נבלה לבין בהמה טריפה!

אָמַר רַב חִסְדָּא: רֵישָׁא נִרְאֶה כְּאוֹכֵל נְבֵלוֹת, הָכָא אִיכָּא שְׁחִיטָה.

אמר רב חסדא בתשובה: אכן אין החלב הנמצא בקיבה של בהמת נבלה אסור, ואולם טעם הדבר שהרישא [ההתחלה] של המשנה אוסרתו הוא משום שהאוכל מחלב זה הריהו נראה כאוכל נבלות, ומאוס הוא. מה שאין כן הכא [כאן, באכילתו של החלב הנמצא בקיבה של בהמה טריפה] אין הדבר מאוס, כי איכא [יש כאן] שחיטה שהרי נשחטה בהמת טריפה זו.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְלָאו כֹּל דְּכֵן הוּא? וּמָה נְבֵלָה דִּמְאִיסָה, דְּאִי שָׁרֵית לֵיהּ קֵבָתָהּ לָא אָתֵי לְמֵיכַל מִינַּהּ, אָמְרַתְּ לָא. טְרֵפָה שְׁחוּטָה, דְּאִי שָׁרֵית אָתֵי לְמֵיכַל מִינַּהּ, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא בקושיה על הסברו: ולאו [והאם לא] כל שכן הוא מנבלה לטריפה, שיש בו ללמד שתהא קיבת טריפה אף היא אסורה. ובאופן זה: ומה נבלה הקלה בדינה בהשוואה לטריפה, דמאיסה [שכן היא מאוסה], ומשום שהיא מאוסה, דאי שרית ליה [שאם תתיר לה] את קבתה, לא אתי למיכל מינה [לא יבואו אנשים מתוך כך לאכול ממנה, מן הנבלה עצמה] — בכל זאת אמרת בה שהיא לא מותרת באכילה. בהמה טרפה שהיא שחוטה, ולכך אינה מאוסה, דאי שרית [שאם תתיר] את קיבתה לאכילה, יש מקום לחשש כי אתי למיכל מינה [יבואו אנשים לאכול ממנה] — לא כל שכן שצריך לאוסרה!

אֶלָּא אָמַר רַב יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָא קַשְׁיָא, כָּאן קוֹדֶם חֲזָרָה, כָּאן לְאַחַר חֲזָרָה, וּמִשְׁנָה לֹא זָזָה מִמְּקוֹמָהּ.

אלא אמר רב יצחק, אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרנו בתחילת המשנה שקיבת הנבלה אסורה הרי זה נשנה קודם החזרה שחזר בו ר' יהושע (כמובא למעלה) ובשלב זה סבורים היינו כי קיבת נבלה אסורה. ואילו כאן בסוף המשנה לענין קיבת טריפה ששנינו בה שהיא מותרת הרי זה נשנה לאחר החזרה. ואף שכאמור ראשית המשנה נשנתה קודם חזרה, מכל מקום המשנה כפי שהיא שנויה לפנינו לא זזה ממקומה אלא נשארה בנוסח של לפני החזרה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲמִידִין בְּקֵבַת נְבֵלוֹת, וְאֵין מַעֲמִידִין בְּקֵבַת שְׁחִיטַת גּוֹי. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא: כְּמַאן? כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר סְתָם מַחְשֶׁבֶת גּוֹי לַעֲבוֹדָה זָרָה.

ג ועוד בדין העמדת גבינות, אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: מעמידין חלב לעשותו גבינה בקבת נבלות, ואולם אין מעמידין בקבת שחיטת גוי. אמר לפניו ר' שמעון בר אבא: כמאן [כדעת מי] אתה אומר זאת? האם כדעת ר' אליעזר, שאמר כי סתם מחשבת גוי היא לשם עבודה זרה, ולכן בהמה שנשחטה על ידי כל גוי, נשחטה לשם עבודה זרה, ולכך כולה אסורה בהנאה, ונאסרה גם קיבתה (אף שאין היא אלא כפרש בלבד). מה שאין כן בנבלה, שאין אסורה אלא באכילה, ותוכן קיבתה מותר!

אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא כְּמַאן?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' שמעון בר אבא: ואלא כמאן [כדעת מי] אמרתי את דברי?! שהרי ודאי הוא שנאמרו הדברים לדעת ר' אליעזר! אכן, שלא כדברי ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן, מביאים שיטה אחרת בשם ר' יוחנן.

כִּי אֲתָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַעֲמִידִין בֵּין בְּקֵבַת נְבֵלָה, בֵּין בְּקֵבַת שְׁחִיטַת גּוֹי, שֶׁלֹּא לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

שכן כי אתא [כאשר בא] רב שמואל בר רב יצחק אמר בשם ר' יוחנן כי מעמידין בין בקבת נבלה, בין בקבת שחיטת גוי, שלא צריך לחוש לדברי ר' אליעזר, שאין ר' יוחנן סבור כי סתם מחשבת גוי היא לשם עבודה זרה. ומסכמים:

וְהִלְכְתָא: אֵין מַעֲמִידִין בָּעוֹר קֵבַת נְבֵלָה, אֲבָל מַעֲמִידִין בְּקֵבַת נְבֵלָה, וּבְקֵבַת שְׁחִיטַת גּוֹי, וּבְקֵבַת כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, וְכׇל שֶׁכֵּן בְּקֵבַת טְרֵפָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַכְּשֵׁרָה. מַאי טַעְמָא? חָלָב הַמְכוּנָּס בָּהּ פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא.

והלכתא [והלכה] היא כי אין מעמידין בעור קבת נבלה, אבל מעמידין בקבת נבלה ובקבת שחיטת גוי, ובקבת כשרה שינקה מן הטרפה, וכל שכן שמעמידים בקבת טרפה שינקה מן הכשרה. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? חלב המכונס (הנמצא) בה בפנים, פירשא בעלמא הוא [פרש בלבד הוא] ואיננו נחשב כמאכל.

מַתְנִי׳ חוֹמֶר בַּחֵלֶב מִבַּדָּם, וְחוֹמֶר בַּדָּם מִבַּחֵלֶב. חוֹמֶר בַּחֵלֶב – שֶׁהַחֵלֶב

ד משנה אף שהן חלב והן דם אסורים מן התורה באכילה, והאוכלם חייב כרת, מכל מקום יש צד חומר (חומרה) באיסור חלב יותר מב איסור דם, ויש צד חומר באיסור דם יותר מב איסור חלב. ומפרטים: יש צד חומר בחלב שאין בדם — שהחלב