חולין קי״ג

וְלֵימָא לֵיהּ מִדִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל!

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] רבא לרב מרי בר רחל שאסור בשר השחוטה, מפני שכך עולה מדברי שמואל, שכן אמר שמואל כי המליח (הדבר המלוח) הרי הוא נחשב כרותח, וכמו כן הדבר הכבוש הרי הוא נחשב כמבושל. ולכך בשר השחוטה שנמלח עם בשר הטריפה, נחשב כאילו התבשל איתו!

אִי מִדִּשְׁמוּאֵל, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי – דָּמָן, אֲבָל צִירָן וְרוֹטְבָן – לָא, קָמַשְׁמַע לַן.

ומשיבים: אי [אם] היה פוסק לו מתוך דברי שמואל, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא לענין דמן, וכגון שנמלחו בכלי שאינו מנוקב, שבשר השחוטה אסור משום שלאחר שסיים לפלוט את דמו הריהו חוזר ובולע מדם הטריפה. אבל כאשר נמלח בשר שחוטה עם בשר טריפה בכלי נקוב (שאין חשש לבליעת דם), אף משום צירן ורוטבן של בשר הטריפה, לא ייאסר בשר השחוטה, לכך קמשמע לן [הוא, רבא משמיע לנו] שנאסר בשר השחוטה משום ציר ורוטב בשר הטריפה.

מֵיתִיבִי: דָּג טָהוֹר שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא – מוּתָּר. מַאי לָאו שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין? לָא, כְּגוֹן שֶׁהָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בדינו של דג טהור שמלחו עם דג טמא שהוא מותר. מאי לאו [האם אין] המדובר במקרה שהיו שניהן מלוחין, ונלמד שהדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, ושלא כדברי רבא! ודוחים: לא, מדובר כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל (שאינו מלוח). ולכך הדג הטהור אינו נאסר מפני הציר של הדג הטמא, שכיון שהוא תפל אין יוצא ממנו כלל ציר.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: אֲבָל אִם הָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא בְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם מְלוּחִין עָסְקִינַן! פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ: טָהוֹר שֶׁמְּלָחוֹ עִם דָּג טָמֵא – מוּתָּר, כֵּיצַד? שֶׁהָיָה טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל.

ומקשים על הסבר זה: והא [והרי] אין להעמיד כן את הדברים, שכן מדקתני סיפא [ממה ששנה התנא בסוף, בהמשך דבריו] אבל אם היה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל הרי זה מותר, מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שההתחלה] באופן ששניהם מלוחין עסקינן [עוסקים אנו]! ודוחים: לא, אין המשך הדברים עוסק במקרה אחר, אלא פרושי קא [פירוש הוא] מפרש את הנשנה מקודם, וכך יש לקרוא את הדברים: דג טהור שמלחו עם דג טמא — מותר, כיצד? כגון שהיה הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל.

הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ רֵישָׁא שְׁנֵיהֶם מְלוּחִים – הַשְׁתָּא שְׁנֵיהֶם מְלוּחִים שְׁרֵי, טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל מִיבַּעְיָא?

ואומרים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הדברים, דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר שרישא [ההתחלה של הברייתא] מדברת באופן ששניהם מלוחים, והסוף של הברייתא מדבר באופן שהדג הטהור מלוח והדג הטמא תפל — השתא [עכשיו] שהשמיענו כבר בהתחלה שאם שניהם מלוחים — שרי [מותר] הדג הטהור, כאשר הדג הטהור מליח והדג הטמא תפל מיבעיא [נצרך] לומר שהטהור מותר?!

אִי מִשּׁוּם הָא לָא אִירְיָא, תְּנָא סֵיפָא לְגַלּוֹיֵי רֵישָׁא, דְּלָא תֵּימָא רֵישָׁא טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל, אֲבָל שְׁנֵיהֶם מְלוּחִין אָסוּר, תְּנָא סֵיפָא טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין, וַאֲפִילּוּ הָכִי שְׁרֵי.

את הראיה הזו דוחים: אי משום הא לא איריא [אם משום זה, לא שייך, אין זו ראיה], שאפשר לומר שבתחילת הברייתא מדובר במקרה ששניהם מלוחים, ובסוף מדובר כשהטהור מלוח והטמא תפל, ובאשר לשאלה מדוע יש צורך לשנות את הסוף אחר שכבר נשנתה ההתחלה של הברייתא — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות לנו מה ענינה של ההתחלה], דלא תימא [שלא תאמר] שרישא [ההתחלה] מדברת כשה דג הטהור מליח והדג טמא תפל, ותסיק מכאן: אבל אם היו שניהם מלוחין — אסור, לכן תנא סיפא [שנה התנא את הסוף] בו מדובר בדג טהור מליח ובדג טמא תפל, ומכלל הדברים נלמד דרישא [שההתחלה] מדברת בשניהן מלוחין, ואפילו הכי [כך] שרי [מותר].

תָּא שְׁמַע מִסֵּיפָא דְּסֵיפָא: אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל – אָסוּר. טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל הוּא דְּאָסוּר, הָא שְׁנֵיהֶן מְלוּחִין – שְׁרֵי.

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא דסיפא [בוא ושמע מסופה של סופה של הברייתא] ראיה שלא כהוראתו של רבא, שכן שנינו בה: אבל אם היה הדג הטמא מליח והדג הטהור תפל — הדג הטהור אסור באכילה. ונדייק בדברים הללו: דווקא באופן זה שהדג הטמא מליח והדג הטהור תפל הוא שאסור הדג הטהור, הא [הרי] אם היו שניהן מלוחין — שרי [מותר] הדג הטהור, ושלא כדברי רבא!

אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא: טָהוֹר מָלִיחַ וְטָמֵא תָּפֵל, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא: טָמֵא מָלִיחַ וְטָהוֹר תָּפֵל.

ודוחים: אין ללמוד כן, וטעם הדבר שנשנו הדברים בסוף סופה של הברייתא באופן זה, כי איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בהתחלה] טהור מליח וטמא תפל, לכך תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] טמא מליח וטהור תפל, ואין מכאן להוכיח שלא כרבא.

(סִימָן: בִּישְׂרָא דְּמַנַּח נַפְקוּתָא).

א (סימן לזכור על ידו שלוש הלכות שאמר שמואל שתובאנה בהמשך, שהן: בישרא [בשר], בדרך הוצאת הדם מן הבשר; דמנח [שמונח], בדין הנחת בשר מלוח על גבי כלי; נפקותא [יציאה] בדין שבירת מפרקתה של בהמה קודם יציאת נפשה).

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה, וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה. אִתְּמַר: רַב הוּנָא אָמַר: מוֹלֵחַ וּמֵדִיחַ. בְּמַתְנִיתָא תְּנָא: מֵדִיחַ וּמוֹלֵחַ וּמֵדִיחַ. וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּחַלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא, הָא דְּלָא חַלְלֵיהּ בֵּי טַבָּחָא. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מָלַח לֵיהּ בְּמִילְחָא גְּלָלְנִיתָא, וּמְנַפֵּיץ לֵיהּ.

אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי האיסור שיש בדמו, אלא אם כן מולחו יפה יפה, ומדיחו (שוטפו במים) יפה יפה. אתמר [נאמר] בדרך המליחה הראויה של הבשר שרב הונא אמר: מולח ומדיח אותו במים, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] מדיח ומולח ומדיח. ואומרים כי לא פליגי [אין הם חלוקים] כי הם מדברים במקרים שונים: הא [זה] שאמר רב הונא שמולח ומדיח — בזמן דחלליה בי טבחא [שכבר רחצוהו את הבשר בבית השוחט], ואין צורך להדיחו שוב. ואילו הא [זה] ששנו בברייתא שיש להדיח את הבשר לפני המליחה — בזמן דלא חלליה בי טבחא [שלא רחצוהו בבית השוחט]. ועוד באשר לדרך המליחה, רב דימי מנהרדעא מלח ליה במילחא גללניתא [היה מולח אותו, את הבשר, במלח גס], ומנפיץ ליה [ואחר כך מנפץ, מנער אותו] מן הבשר.

אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: אֵין מַחֲזִיקִין דָּם בִּבְנֵי מֵעַיִים. תַּרְגְּמַאּ אַכַּרְכְּשָׁא וּמְעַיָּיא וְהַדְרָא דְּכַנְתָּא.

ועוד בהלכות מליחה, אמר רב משרשיא: אין מחזיקין אין מניחים שיש דם בבני מעיים, ולכך אם לא נמלחו, אין הם נאסרים. ומעירים: תרגמא [תרגם, הסבר את דבריו] שהם מוסבים אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא [על הכרכשת, ועל המעיים, ועל היקף המעיים הגדול].

אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מַנִּיחִין בָּשָׂר מָלִיחַ אֶלָּא עַל גַּבֵּי כְּלִי מְנוּקָּב.

ב והלכה נוספת אמר שמואל: אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב, שבאופן זה יכול הדם היוצא מן הבשר על ידי המליחה לצאת אל מחוץ לכלי. אבל בכלי שאינו מנוקב, נאסף הדם בשולי הכלי, ויחזור וייבלע בבשר.

רַב שֵׁשֶׁת מָלַח לֵיהּ גַּרְמָא גַּרְמָא. תְּרֵי מַאי טַעְמָא לָא? מִשּׁוּם דְּפָרֵישׁ מֵהַאי וּבָלַע הַאי? חַד נָמֵי פָּרֵישׁ מֵהַאי גִּיסָא וּבָלַע הַאי גִּיסָא! אֶלָּא לָא שְׁנָא.

ונמסר כי רב ששת מלח ליה גרמא גרמא [היה מולח אותו, את הבשר, עצם עצם, חתיכה חתיכה בנפרד]. ושואלים: תרי מאי טעמא [שנים יחד מה טעם] לא מלח? הרי זה משום דפריש מהאי ובלע האי [שפורש הדם מזה ובולע זה], אם כן הוא, בחד נמי [אחד גם כן], הדם פריש מהאי גיסא ובלע האי גיסא [פורש מזה הצד ובולע זה הצד]! אלא לא שנא [אין זה שונה], שגם בכמה חתיכות בשר הנמלחות ביחד אין מקום לחשש שיצא הדם מזה וייבלע בזה.

אָמַר שְׁמוּאֵל, מִשּׁוּם רַבִּי חִיָּיא: הַשּׁוֹבֵר מַפְרַקְתָּהּ שֶׁל בְּהֵמָה קוֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ – הֲרֵי זֶה מַכְבִּיד אֶת הַבָּשָׂר, וְגוֹזֵל אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים.

ג ועוד הלכה אמר שמואל, משום [בשם] ר' חייא: השובר מפרקתה של בהמה לאחר שחיטתה אבל קודם שתצא נפשה — הרי זה בכך מכביד את הבשר שכן בשעת שחיטתה הבהמה עסוקה בהוצאת דם, ובשעה שנשברת מפרקתה היא מאבדת את כוחותיה ואינה מוציאה עוד מדמה, ונשאר הדם בתוכה, דבר הגורם לתוספת כובד במשקלה. ובמעשה זה הריהו גוזל את הבריות משום שמבליע דם באברים, והם קונים ממנו בשר במשקל מסויים, שיש בו בתוכו חלק גדול מן הרגיל של דם.

אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר? מַכְבִּיד אֶת הַבָּשָׂר, וְגוֹזֵל אֶת הַבְּרִיּוֹת מִשּׁוּם דְּמַבְלִיעַ דָּם בָּאֵבָרִים – הָא לְדִידֵיהּ שַׁפִּיר דָּמֵי, אוֹ דִלְמָא לְדִידֵיהּ נָמֵי אֲסִיר? תֵּיקוּ.

איבעיא להו [נשאלה להם] לחכמי בית המדרש שאלה בהבנת דברי שמואל: היכי קאמר [כיצד הוא אמר] את דבריו, האם אמר שהשובר את מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, ונמצא שבכך הוא גוזל את הבריות משום שהוא גורם שמבליע דם באברים. ומכאן נסיק כי הרי כאן איסור אחד ומשום גזל הבריות, הא [הרי] נלמד מכאן כי אם הוא עושה כן לדידיה, שפיר דמי [לו עצמו, נחשב הדבר יאה, שמותר לעשות כן]. או דלמא [שמא] שני איסורים לפנינו, שכך אמר שמואל כי השובר את מפרקתה של הבהמה קודם שתצא נפשה הריהו מכביד את הבשר, והדם שוב לא יצא ממנה, והריהו נאסר בכך לאכילה. וכן שגוזל את הבריות. ואם עשה כן לדידיה נמי [לו עצמו גם כן] אסור הדבר. שאלה זו לא נפתרה ותיקו [תעמוד] במקומה ללא פתרון.

מַתְנִי׳ הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן – אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה.

ד משנה המעלה את העוף עם הגבינה על השלחן שאוכל עליו — אינו עובר בזה על איסור לא תעשה שמן התורה.

גְּמָ׳ הָא אוֹכְלוֹ – עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שְׁמַע מִינַּהּ: בְּשַׂר עוֹף בְּחָלָב דְּאוֹרָיְיתָא! אֵימָא: הַמַּעֲלֶה אֶת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשּׁוּלְחָן – אֵינוֹ בָּא לִידֵי לֹא תַעֲשֶׂה.

ה גמרא שנינו במשנתנו כי אין בהעלאת עוף וגבינה על שולחן אחד שאוכלים בו משום עבירה מן התורה, ונדייק מכאן: בהעלאה כשלעצמה אין איסור מן התורה, הא [הרי] נדייק מכאן שאם אוכלו לעוף עם הגבינה — עובר בלא תעשה מן התורה, ושמע מינה [למד מכאן] כי איסור אכילת בשר עוף בחלב הוא דאורייתא [מן התורה], ושלא כדעת ר' עקיבא הסבור כי איסור אכילת בשר עוף בחלב אינו אלא מדרבנן! ודוחים: אין זו ראיה, שכן אימא [אמור, פרש] כך את דברי משנתנו: המעלה את העוף עם הגבינה על השולחן אינו בא בכך לידי לא תעשה, שאף אם יאכל את בשר העוף עם הגבינה, אין הוא עובר על איסור מן התורה, וכשיטת ר' עקיבא.

מַתְנִי׳ בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – אָסוּר לְבַשֵּׁל וְאָסוּר בַּהֲנָאָה. בְּשַׂר בְּהֵמָה טְהוֹרָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה, בְּשַׂר בְּהֵמָה טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה – מוּתָּר לְבַשֵּׁל וּמוּתָּר בַּהֲנָאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חַיָּה וָעוֹף אֵינָם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים – פְּרָט לְחַיָּה, וּלְעוֹף, וּבְהֵמָה טְמֵאָה.

ו משנה כל בשר בהמה טהורה (ולאו דווקא גדי, האמור בתורה) בכל חלב בהמה טהורה (ולאו דווקא בחלב האם) — הרי זה אסור לבשל מן התורה. ואם עבר ובישל — אסור בהנאה. ואולם בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה, או בשר בהמה טמאה בחלב בהמה טהורה — מותר לכתחילה לבשל, ומותר בהנאה (שיכול למוכרו לגוי, וליהנות מדמי המכירה). ר' עקיבא אומר: חיה ועוף בבישול בחלב אינם אסורים מן התורה, שכן נאמר באיסור בשר בחלב "לא תבשל גדי בחלב אמו" שלש פעמים (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא), והמלה "גדי" הנאמרת שלוש פעמים מלמדת שלושה מיעוטים: פרט לחיה, ופרט לעוף, ופרט לבהמה טמאה, שכל אלה אין בשרם אסור מן התורה בבישול בחלב.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: נֶאֱמַר ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה״, וְנֶאֱמַר ״לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ״, אֶת שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב. עוֹף שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם נְבֵלָה, יָכוֹל יְהֵא אָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – יָצָא עוֹף שֶׁאֵין לוֹ חֲלֵב אֵם.

ר' יוסי הגלילי אומר: נאמר "לא תאכלו כל נבלה" (דברים שם), ונאמר באותו כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", ללמד: את בעל חיים זה שהוא אסור משום (שנוהג בו דין) נבלה, אסור לבשל בחלב. ומעתה, עוף שאסור משום נבלה, יכול שגם הוא יהא אסור לבשל בחלב? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" — יצא עוף שאין לו חלב אם.

גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אָמַר קְרָא ״וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים״,

ז גמרא שנינו במשנתנו כי כל בשר בהמה טהורה בכלל איסור בשר בחלב, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אלעזר: שכן אמר קרא [הכתוב]: "וישלח יהודה את גדי העזים" (בראשית לח, כ),

כָּאן גְּדִי עִזִּים, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר גְּדִי סְתָם – אֲפִילּוּ פָּרָה וְרָחֵל בַּמַּשְׁמָע.

כאן פירש לנו הכתוב שמדובר בגדי של עזים דווקא. ולכך נאמר בו בלשון מגדירה "גדי העזים" (בראשית לח, כ). ומכאן נסיק: הא [הרי] שבכל מקום בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע. ומכאן ראיה שגם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הכוונה לכל בהמה טהורה.

וְלֵילַף מִינֵּיהּ? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: ״וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים״ – כָּאן ״גְּדָיֵי הָעִזִּים״, הָא כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״גְּדִי״ סְתָם – אֲפִילּוּ פָּרָה וְרָחֵל בַּמַּשְׁמָע.

ומקשים: לילף מיניה [נלמד ממנו, מן הכתוב "גדי העזים"], שכמו ש"גדי" זה הוא גדי עיזים, כך גם "גדי" האמור באיסור בשר בחלב הוא גדי עיזים, ושלא כמשנתנו! ומשיבים: אין לומר כן, כיון שכתיב קרא אחרינא [נאמר פסוק אחר] "ואת עורות גדיי העזים" (בראשית כז, טו), וכאן פירש לנו הכתוב שגדיים אלו היו מן העיזים, ככתוב "גדיי העזים", הא [הרי] נלמד מכאן כי כל מקום אחר בתורה שנאמר בו "גדי" סתם — אפילו ולד של פרה ורחל במשמע.

וְלֵילַף מִינֵּיהּ? הָווּ לְהוּ שְׁנֵי כְּתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד, וְכׇל שְׁנֵי כְתוּבִים הַבָּאִים כְּאֶחָד – אֵין מְלַמְּדִין.

ושואלים באותו אופן: ולילף מיניה [ושילמד ממנו, מכתוב זה] שכל "גדי" האמור בתורה הוא גדי עיזים! ומשיבים: אין לומר כן, כי שני הפסוקים הללו הוו להו [הרי הם] שני כתובין הבאין כאחד, וכלל הוא בדרכי הדרשות שכל שני כתובים הבאים כאחד — אין מלמדין.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין מְלַמְּדִין, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְלַמְּדִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תְּרֵי מִיעוּטֵי כְּתִיבִי: ״עִזִּים״, ״הָעִזִּים״.

ושואלים על הסבר זה: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] ששני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי שני כתובים הבאים כאחד מלמדין, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: בענין זה תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים] בפסוקים הללו, שהרי די היה לכתוב "גדי עזים" וכן "גדיי עזים", וכתוב "גדי העזים", ו"גדיי העזים" — להדגיש שרק כאן מדובר בעיזים.

אָמַר שְׁמוּאֵל: ״גְּדִי״ – לְרַבּוֹת אֶת הַחֵלֶב, ״גְּדִי״ – לְרַבּוֹת אֶת הַמֵּתָה, ״גְּדִי״ – לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלִיל.

א ועוד בדיני בשר בחלב, אמר שמואל: נאמר בתורה באיסור בשר בחלב שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" (שמות כג, יט. שם לד, כו. דברים יד, כא) וכל אחד מהם בא ללמד: הנאמר בפעם הראשונה "גדי" בא לרבות לאיסור גם את החלב שבו, שאם בישלו ואכלו, חייב עליו גם משום בשר בחלב וגם משום חלב. והנאמר בפעם השנית "גדי" בא לרבות באיסור בשר בחלב גם את בשר המתה. שאם בישל בשר נבילה בחלב, הוא חייב גם כן על כך. והנאמר בפעם השלישית "גדי" בא לרבות את בשר השליל (העובר) שאף הוא בכלל איסור בשר בחלב.

״גְּדִי״ – לְהוֹצִיא אֶת הַדָּם, ״גְּדִי״ – לְהוֹצִיא אֶת הַשִּׁלְיָא, ״גְּדִי״ – לְהוֹצִיא אֶת הַטְּמֵאָה.

ועוד מוסיף שמואל כי הכתוב בפעם הראשונה "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את הדם. שאם בישלו בחלב, אינו עובר עליו. והכתוב בפעם השנית "גדי" בא להוציא מכלל איסור בשר בחלב את השליא. והכתוב בפעם השלישית "גדי" בא להוציא את הבהמה הטמאה מכלל איסור בשר בחלב.

״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – וְלֹא בַּחֲלֵב זָכָר, ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – וְלֹא בַּחֲלֵב שְׁחוּטָה, ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – וְלֹא בַּחֲלֵב טְמֵאָה.

וכן הכתוב בפעם הראשונה "בחלב אמו" בא להורות כי הדברים אמורים רק בחלב של נקבה ולא בחלב של זכר, שפעמים שיש לזכר חלב ואין זה נאסר בבשר. והכתוב בפעם השנית "בחלב אמו" בא ללמד כי דווקא בחלב של בהמה חיה האיסור, ולא בחלב של בהמה שחוטה, שאינה ראויה עוד להיקרא "אמו". וכן הכתוב בפעם השלישית "בחלב אמו" בא להשמיענו כי דווקא בחלב בהמה טהורה דבר הכתוב, ולא בחלב טמאה.

הָא תְּלָתָא ״גְּדִי״ כְּתִיבִי, וַאֲנַן שִׁיתָּא דָּרְשִׁינַן! קָסָבַר שְׁמוּאֵל אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וְאִיסּוּר חֵלֶב וּמֵתָה מֵחַד קְרָא נָפְקִי. דָּם נָמֵי לָאו ״גְּדִי״ הוּא, וְשִׁלְיָא נָמֵי פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הוּא. פָּשׁוּ לְהוּ תְּרֵי: חַד לְרַבּוֹת אֶת הַשְּׁלִיל, וְחַד לְמַעוֹטֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה.

ותוהים: הא תלתא [הרי שלושה] "גדי" כתיבי [כתובים], ואילו אנן שיתא דרשינן [ואנו שש דרשות אנו דורשים]! ומשיבים: קסבר [סבור הוא] שמואל כי איסור חל על איסור, ומעתה איסור חלב בחלב, וכן איסור מתה בחלב, שניהם מחד קרא נפקי [ממקרא אחד יוצאים, נלמדים], דם שאינו בכלל בשר בחלב נמי [גם כן] אינו צריך לדרשת כתוב מיוחדת, שהרי לאו [לא] גדי הוא. וכמו כן שליא נמי [גם כן] אינה נצרכת לדרשה מיוחדת ללמד שאינה בכלל איסור בשר בחלב, שכן פירשא בעלמא [פרש סתם] הוא, ואינו מן הבשר. הרי שפשו להו תרי [נשארו להם שני "גדי" ללמדנו], חד [אחד] מהם בא לרבות את השליל, וחד למעוטי [ואחד מהם בא למעט] בהמה טמאה.

וְסָבַר שְׁמוּאֵל אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: מִנַּיִן לְכֹהֵן טָמֵא שֶׁאָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה שֶׁאֵינוֹ בְּמִיתָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ״ – פְּרַט לָזוֹ שֶׁמְּחוּלֶּלֶת וְעוֹמֶדֶת.

ושואלים על הסבר זה: וכי סבר [סבור] שמואל שאיסור חל על איסור? והאמר [והרי אמר] שמואל משום [בשם] ר' אלעזר: מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו בחיוב מיתה? שכן נאמר באיסור אכילת תרומה טהורה לטמא "ומתו בו כי יחללוהו" (ויקרא כב, ט) — שחייבים מיתה על שהתחללה התרומה על ידם, כשאכלוה בטומאתם, פרט לזו התרומה שמחוללת ועומדת קודם שאכלה זה. משמע שאין איסור (אכילת תרומה בזמן שהוא טמא) חל על הדבר האסור (כתרומה זו האסורה באכילה משום טומאה)!

אִיבָּעֵית אֵימָא: בְּעָלְמָא אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וְשָׁאנֵי הָתָם דְּמִיעֵט רַחֲמָנָא ״וּמֵתוּ בוֹ״. אִיבָּעֵית אֵימָא: בְּעָלְמָא קָסָבַר שְׁמוּאֵל אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּרַבִּי רַחֲמָנָא ״גְּדִי״.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: בעלמא [בכלל] סבור שמואל כי איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא הוא כי שאני התם [שונה שם, בדין התרומה הטמאה] שאין איסור חל על איסור, משום שמיעט רחמנא [הכתוב] באומרו "ומתו בו כי יחללוהו" — ולא זו שכבר מחוללת ועומדת. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] תשובה אחרת: בעלמא קסבר [בכלל סבור] שמואל כי אין איסור חל על איסור, ולענין שיטתו בדין חלב ובשר המתה באיסור בשר בחלב הוא כי שאני הכא דרבי רחמנא [ושונה כאן הדין, כיון שריבתה התורה] "גדי" פעם נוספת כדי ללמדנו כן.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא [זה] שאמר שמואל בדין בשר בחלב באיסור חלב ומתה, הרי זו השיטה דידיה [שלו עצמו], שהוא סבור שאיסור חל על איסור. ואילו הא [זה] שאמר שמואל בדין אכילת תרומה טמאה בכהן טמא, הרי זו השיטה דרביה [של רבו, ר' אלעזר] הסבור כי אין איסור חל על איסור.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב: הַמְבַשֵּׁל בַּחֲלֵב גְּדִי שֶׁלֹּא הֵנִיקָה, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מִדְּאִיצְטְרִיכָא לִשְׁמוּאֵל לְמֵימַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – וְלֹא בַּחֲלֵב זָכָר, זָכָר הוּא דְּלָא אָתֵי לִכְלַל אֵם, אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דְּבָא לִכְלַל אֵם – אָסוּר.

ב ומביאים עוד בדיני בשר בחלב. בעא מיניה [שאל אותו] רב אחדבוי בר אמי מרב: המבשל בחלב גדי שלא הניקה עדיין, כי טרם ילדה עד כה ואינה בגדר "אמו", אך היא קרובה ללדת ויש לה חלב, מהו לענין איסור בשר בחלב? אמר ליה [לו] מדאיצטריכא [ממה שהוצרך] שמואל למימר [לומר] בדרשת הכתוב "בחלב אמו" — ולא בחלב זכר, נדייק מכאן כי דווקא חלב זכר הוא שאינו בכלל איסור בשר בחלב, ומשום שהרי זה חלב של מי שלא אתי [יבוא] לעולם לכלל אם. אבל האי [זה] החלב של מי שטרם ילדה, אך עומדת ללדת, כיון שבסופו של דבר הריהו בא לכלל אם — הרי הוא אסור.

אִתְּמַר: הַמְבַשֵּׁל חֵלֶב בְּחָלָב, רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי – חַד אָמַר: לוֹקֶה, וְחַד אָמַר: אֵינוֹ לוֹקֶה. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּמַאן דְּאָמַר לוֹקֶה קָסָבַר: אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה קָסָבַר: אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.

ג למעלה למדנו בדעתו של שמואל שהמבשל חלב בחלב הריהו בכלל איסור בשר בחלב, ועוד בענין זה אתמר [נאמר] כי המבשל חלב בחלב, ר' אמי ור' אסי נחלקו בדינו, חד [אחד מהם] אמר שלוקה משום אכילת בשר בחלב, וחד [ואחד מהם] אמר שאינו לוקה. ומציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבזה הם חלוקים], דמאן דאמר [שמי שאמר] לוקה, קסבר [סבור הוא] כי איסור חל על איסור, ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה, קסבר [סבור הוא] כי אין איסור חל על איסור!

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, אַאֲכִילָה דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא לָקֵי, כִּי פְּלִיגִי אַבִּשּׁוּל. מַאן דְּאָמַר לוֹקֶה – חַד אִיסּוּרָא הוּא, וּמַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לַאֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּישּׁוּל,

ודוחים: לא, אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אין איסור חל על איסור, ולכך לענין ללקות על אכילה של חלב שהתבשל בחלב — דכולי עלמא לא פליגי דלא לקי [הכל אינם חלוקים שאינו לוקה]. ואולם כי פליגי [כאשר הם חלוקים] — הרי זה לענין בשול חלב בחלב. שמאן דאמר [מי שאמר] לוקה הרי זה משום שחד איסורא [איסור אחד] הוא בישול זה, ואין זה ענין לאיסור חל על איסור. ומאן דאמר [ומי שאמר] שאינו לוקה — להכי אפקה רחמנא [לכך הוציאה, כתבה התורה] לאיסור אכילה של בשר בחלב בלשון בישול (ככתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו", והרי בכלל הכתוב איסור אכילה),