חולין קי״ב

דְּאַגַּב חוּרְפֵּיהּ בָּלַע, אֲבָל קִישּׁוּת – גָּרֵיר לְבֵי פְסָקֵיהּ וְאָכֵיל.

דאגב חורפיה בלע [שמתוך חריפותו הוא בולע ביותר] ובלע משמנונית הבשר שבסכין, ונאסר בכך לאכילה בכותח. אבל סכין שיש בה טעם בשר שחתכה את ירק הקישות, שאין בירק כזה חריפות כשל צנון — אין הקישות נאסר בכך לאכילה בכותח, שאין שמנונית הבשר נבלעת בו, ולכך די שיהא גריר לבי פסקיה ואכיל [גורר, מסיר את מקום החיתוך, ואוכל] את הקישות אף בכותח.

קִילְחֵי דְּלִיפְתָּא – שְׁרֵי, דְּסִילְקָא – אֲסִירי, וְאִי פְּתַךְ בְּהוּ דְּלִיפְתָּא – שַׁפִּיר דָּמֵי.

וכן קילחי דליפתא [קלחים של לפת] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — שרי [מותרים] הם באכילה עם כותח. ואולם קלחים דסילקא [של סלק] שנחתכו בסכין שיש בה טעם בשר — הריהם אסירי [אסורים] באכילה עם כותח, לפי שהסכין בחיתוכם נתן בהם משמנונית הבשר שבה. ואולם אי פתך בהו דליפתא [אם עירב בין קלחי הסלק, קלחי לפת] באופן שחתך בתחילה בקלחי הלפת ולאחר מכן בקלחי הסלק — שפיר דמי [יפה נחשב], ומותר, שכן חיתוך קלחי הלפת מבטל את טעם השמנונית שבסכין.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב דִּימִי מֵרַב נַחְמָן: מַהוּ לְאַנּוֹחֵי כַּדָּא דְמִלְחָא גַּבֵּי כַּדָּא דְכַמְכָּא? אֲמַר לֵיהּ: אָסוּר. דְּחַלָּא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: שְׁרֵי.

א ובענין קרוב מביאים מה שבעא מיניה [שאל אותו] רב דימי מרב נחמן: מהו הדין לענין אנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא [הנחת כד מלח, שממנו רגילים למלוח את התבשיל הבשרי, אצל ליד כד של כותח, שהוא מאכל חלבי], האם יש מקום לחשוש שמא יפול מן הכותח במלח, בלא שידע, ויבוא למלוח ממנו את התבשיל הבשרי? אמר ליה [לו] רב נחמן לרב דימי בתשובה: אסור הדבר. חזר ושאל אותו רב דימי: וכד דחלא מאי [של חומץ, הניתן בתבשיל הבשרי בצד כד של כותח, מהו], האם יש לחשוש שמא יפול מן הכותח אל החומץ? אמר ליה [לו]: שרי [מותר] הדבר, שאין מקום לחשש זה.

וּמַאי שְׁנָא לְכִי תֵּיכוּל עֲלַהּ כּוֹרָא דְמִלְחָא? מַאי טַעְמָא? הַאי – אִיתֵיהּ (איסורא) [לְאִיסּוּרָא] בְּעֵינֵיהּ, וְהַאי – לֵיתֵיהּ (איסורא) [לְאִיסּוּרָא] בְּעֵינֵיהּ.

חזר ושאל רב דימי: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר, מה ההבדל בין שני אלה? השיב לו רב נחמן: לכי תיכול עלה כורא דמלחא [כאשר תמדוד על כך כור, מידה גדולה, של מלח] אז תבין! כלומר, עיין ותבין בעצמך. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? האי [זה, כותח שנפל ממנו למלח] — איתיה איסורא בעיניה [ישנו האיסור בעינו], שהרי הוא ניכר, שכן הריהו עבה, ואין הוא בטל במלח. ולכך אסור להניח את כד הכותח בצד כד המלח. ואילו האי [זה, כותח שנפל לחומץ] — ליתיה איסורא בעיניה [אין האיסור ניכר בעינו]. ואין הכותח נותן טעם בחומץ.

הָהוּא בַּר גּוֹזָלָא דִּנְפַל לְכַדָּא דְּכַמְכָּא, שַׁרְיֵיהּ רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא. אָמַר רָבָא: מַאן חַכִּים לְמִישְׁרֵי כִּי הַאי גַוְונָא, אִי לָאו רַב חִינָּנָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מִפַּשְׁרוּנְיָא? קָסָבַר: כִּי אָמַר שְׁמוּאֵל ״מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ״, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ, אֲבָל הַאי כּוּתָּחָא הֲרֵי נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ.

ב ועוד בדינו של כד כותח, נמסר כי ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא [גוזל אחד שנפל לתוך כד של כותח], ואף שהכותח הוא מאכל חלבי — שרייה [התיר אותו] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא את הגוזל באכילה. אמר רבא: מאן חכים למישרי כי האי גוונא [מיהו החכם להתיר דבר כזה שנראה על פניו כאיסור], אי לאו [אם לא] רב חיננא בריה [בנו] של רבא מפשרוניא! וטעם ההיתר, שכן קסבר [סבור הוא] כך: כי [כאשר] אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא היכא [במקום, באופן] שהוא מלוח כל כך, עד שהוא אינו נאכל מחמת מלחו. אבל האי כותחא [כותח זה] הרי נאכל מחמת מלחו. ובהגדרה מדוייקת של

וְהָנֵי מִילֵּי חַי, אֲבָל צָלִי – בָּעֵי קְלִיפָה, וְאִי אִית בֵּיהּ פִּילֵי – כּוּלֵּיהּ אָסוּר, וְאִי מְתַבַּל בְּתַבְלִין – כּוּלֵּיהּ אָסוּר.

היתר זה בגוזל מוסיפים כי הני מילי [ודברים אלה] שהותר הגוזל, נאמרו רק בבשר גוזל חי (שאין הבשר מבושל), אבל אם היה זה בשר גוזל צלי — בעי [צריך] קליפה [היה צריך לקלוף אותו] מלמעלה סביב. ואי אית ביה פילי [ואם יש בו, בבשר הגוזל, בקעים] — כוליה [כולו] אסור, שכן הריהו בולע מבעד בקעיו. וכן אי מתבל [אם הוא מתובל] בתבלין — הרי התבלין מרכך את הבשר, ובולע וכוליה [כולו] אסור.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: כִּכָּר שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר – אָסוּר לְאׇכְלָהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַסְמֵיק, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַבְרְיֵהּ, וְהָנֵי מִילֵּי דְּאַסְמְכֵיהּ, אֲבָל קְלִישְׁתָּא – לֵית לַן בַּהּ.

ג אמר רב נחמן, אמר שמואל: ככר לחם שחתך עליה בשר צלוי — אסור לאכלה, מפני שהדם היוצא מן הבשר הצלוי נבלע בה. ומסייגים הלכה זו בכמה סיוגים: והני מילי דאסמיק [ודברים אלה נאמרו רק כשמואדם הבשר] מפני ריבוי הדם שבו, ולא בשאר בשר. ועוד: הני מילי דאבריה [דברים אלה נאמרו דווקא כשעברו], שחלחל הדם שנבלע בככר הלחם מצד לצד, עד שנראה משני הצדדים. ועוד: הני מילי דאסמכיה [דברים אלה נאמרו דווקא כשסמיך הוא הנוזל היוצא מן הבשר הצלוי], אבל אם היה קלישתא [קלוש, צלול] — לית לן [אין לנו] בה איסור בככר לחם זה.

שְׁמוּאֵל שָׁדֵי לֵיהּ לְכַלְבֵּיהּ, רַב הוּנָא יָהֵיב לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ. מָה נַפְשָׁךְ? אִי שְׁרֵי – לְכוּלֵּי עָלְמָא שְׁרֵי, אִי אֲסִיר – לְכוּלֵּי עָלְמָא אֲסִיר! שָׁאנֵי רַב הוּנָא דַּאֲנִינָא דַּעְתֵּיהּ. רָבָא אָכֵיל לֵיהּ, וְקָרֵי לֵיהּ ״חֲמַר בָּשָׂר״.

ומסופר כי שמואל שדי ליה לכלביה [היה זורק אותו, אותו ככר לחם לכלבו], אף שהתקיימו בו כל התנאים הללו, ואילו רב הונא לא היה אוכל ככר זו, אלא יהיב ליה לשמעיה [היה נותן אותו לשמשו]. על דבר זה תוהים: מה נפשך [מה רצונך] בהנהגה זו של רב הונא, שכן אי שרי [אם מותר לאכול] ככר זו — לכולי עלמא שרי [לכל מותר], ואף רב הונא יכול לאוכלה. ואי [אם] אסור לאכול ככר זו — לכולי עלמא [לכל] אסור, ואין לתת לשמש! ומשיבים: מותרת ככר זו באכילה, ואולם שאני [שונה, מיוחד] הוא רב הונא, דאנינא דעתיה [שדעתו אנינה], ונמנע מלאוכלה לא מחמת האיסור אלא מפני שלא היה נעים לו לאכול את הדבר, ולכך נתן לשמשו לאכול. רבא אכיל ליה, וקרי ליה "חמר בשר" [היה אוכל אותו, והיה קורא לו "יין בשר"].

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין מַנִּיחִין כְּלִי תַּחַת בָּשָׂר עַד שֶׁיִּכְלֶה כׇּל מַרְאֵה אַדְמוּמִית שֶׁבּוֹ. מְנָא יָדְעִינַן? מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב פָּפָּא אָמַר: מִשֶּׁתַּעֲלֶה תִּימְרָתוֹ.

ד ועוד הלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: אין מניחין כלי תחת בשר הנצלה, כדי לקלוט בו את שמנונית הבשר, עד שיכלה כל מראה אדמומית שבו, שכבר נפלט כל דמו של הבשר מתוכו, ומעתה יוצאים שומנים הכשרים לאכילה. ושואלים: מנא ידעינן [מנין יודעים אנו] שכלה מראה אדמומית שבו? ומשיבים: מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא אמר: משתעלה תימרתו (משיעלה העשן מן הבשר), הרי זה סימן שנגמר כבר תהליך יציאת הדם מן הבשר.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא תַּתָּאָה מְטָא, עִילָּאָה לָא מְטָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: לֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, אֶלָּא מִשְׁדֵּא בֵּיהּ תַּרְתֵּי גַּלְלֵי מִלְחָא,

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: ודלמא תתאה מטא, עילאה לא מטא [ושמא הצד התחתון של הבשר, זה הנמצא על הגחלים אמנם כבר נצלה, אבל הצד העליון של הבשר עדיין לא נצלה, ויוצא ממנו דם האסור באכילה]? אלא אמר רב אשי: לית ליה תקנתא [אין לו תקנה] לזה הרוצה לאסוף משמנונית בשר הנצלה על גחלים, אלא משדא ביה תרתי גללי מלחא [לשים בו בכלי שמתחת לבשר וכן על הבשר שני גושי מלח],

וּמִשְׁפְּיֵיהּ.

ובאופן זה הדם היוצא מחתיכת הבשר הנצלית נגרר למלח בשולי הכלי, ואילו השומן היוצא מחתיכת הבשר צף מעליו, ומשפייה [ומטהו] את הכלי בנחת, לעבר כלי אחר שמתחתיו, ומערה בזהירות את השמנונית אל הכלי האחר, מבלי שיתערב בה הדם שבשולי הכלי.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְרַב אָשֵׁי: וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: כִּכָּר שֶׁחָתַךְ עָלֶיהָ בָּשָׂר אָסוּר לְאׇכְלָהּ! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַגַּב דּוּחְקָא דְסַכִּינָא פָּלֵיט.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא לרב אשי בשאלה על דברי רב נחמן בשם שמואל כי לאחר שכלה מראה האדמומית מן הבשר מותר להניח כלי מתחתיו לאסוף את שומניו: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] שמואל כי ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה, הרי משמע שאף שלאחר שכבר נצלה הבשר עדיין יש בו דם! השיב לו רב אשי: אכן משעה שנצלה הבשר ואין ניכר עוד מראה אדמומית בנוזל היוצא ממנו — אין אותו נוזל דם אסור. ואולם שאני התם [שונה שם, בחיתוך בשר בסכין], משום דאגב דוחקא דסכינא, פליט [שמתוך דוחק, לחץ הסכין, הבשר פולט דם ממש].

אָמַר רַב נַחְמָן: דָּגִים וְעוֹפוֹת שֶׁמְּלָחָן זֶה עִם זֶה – אֲסוּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִי בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְנוּקָּב – אֲפִילּוּ עוֹפוֹת וְעוֹפוֹת נָמֵי אֲסִירִי, אִי בִּכְלִי מְנוּקָּב – אֲפִילּוּ דָּגִים וְעוֹפוֹת נָמֵי שְׁרֵי.

א ועוד בהלכות אלה, אמר רב נחמן: דגים ועופות שמלחן זה עם זה — הדגים אסורין באכילה, מפני דם העופות שנבלע בהם. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] הם מונחים בכלי שאינו מנוקב, שאין לדם היוצא מהעופות אפשרות לזוב אל מחוץ לכלי — לא רק בדגים ועופות, אלא אפילו עופות ועופות נמי אסירי [גם כן אסורים], שהרי הדם היוצא מעוף אחד נבלע בעוף האחר! ואי [אם] מדובר בכלי מנוקב ויש אפשרות לדם לזוב החוצה — אפילו דגים ועופות נמי שרי [גם כן מותר]!

לְעוֹלָם בִּכְלִי מְנוּקָּב, וְדָגִים מִשּׁוּם דִּרְפוּ קְרָמַיְיהוּ קָדְמִי וּפָלְטִי, וְעוֹפוֹת קְמִיטִי, בָּתַר דְּנָיְחִי דָּגִים פָּלְיטִי עוֹפוֹת, וַהֲדַר בָּלְעִי מִינֵּיהּ.

ומשיבים: לעולם מדובר בכלי מנוקב, ולכן דווקא הדגים אסורים משום דרפו קרמייהו [שרפוי הוא הקרום שלהם] שאין להם עור קשה, ולכך כשהם מומלחים הריהם קדמי ופלטי [מקדימים ופולטים], את דמם, ואילו העופות הינם קמיטי [נוקשים], ואין הם ממהרים לפלוט דם. וכך קורה, כי בתר דניחי [אחרי שנחים, מסיימים] הדגים מלפלוט את דמם, פליטי [פולטים] העופות את דמם, והדר בלעי מיניה [וחוזרים הדגים ובולעים ממנו, מדם העופות]. ולכן בעופות ועופות אינם נאסרים כיון שכל העופות פולטים דמם בזמן אחד.

רַב מָרִי בַּר רָחֵל אִימְּלַח לֵיהּ בְּשַׂר שְׁחוּטָה בַּהֲדֵי בְּשַׂר טְרֵפָה, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא.

ומסופר כי רב מרי בר רחל אימלח ליה [נמלח לו] בכלי מנוקב כדרך מליחת הבשר, בשר שחוטה בהדי [יחד עם] בשר טרפה, אתא לקמיה [בא לפני] רבא לשאול בדינו של בשר השחוטה. שכן יש מקום לומר שמאחר וחתיכת הבשר הכשירה היתה עסוקה בפליטת דמה על ידי המליחה, לא בלעה באותה עת מבשר הטריפה, ולא נאסרה על ידה.

אֲמַר לֵיהּ: ״הַטְּמֵאִים״ – לֶאֱסוֹר צִירָן, וְרוֹטְבָן, וְקֵיפֶה שֶׁלָּהֶן.

אמר ליה [לו] רבא: מה שנאמר בפרשת מאכלות אסורות "אלה הטמאים לכם" (ויקרא יא, לא), ובצורת ריבוי בה"א הידיעה ("הטמאים") — הרי זה בא לאסור באכילה לא רק את בשרם של אלה, אלא אף את צירן והציר (שיוצא מהם על ידי המלח), ורוטבן ואת המרק שלהם, וקיפה שלהן (תבלין שבקדירה). ומאחר וצירם אסור, נאסר גם הבשר השחוט שנמלח אתם. שכן נבלע הציר בבשר, אף שהבשר פולט באותה עת את דמו. שהרי הציר נוח להיבלע יותר מן הדם.