חולין קי״ד

כֵּיוָן דְּעַל אֲכִילָה לָא לָקֵי, אַבִּישּׁוּל נָמֵי לָא לָקֵי.

כיון שעל אכילה של חלב שהתבשל בחלב לא לקי [אינו לוקה] משום איסור בשר בחלב (שהרי אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב), אף על הבישול של חלב בחלב נמי לא לקי [גם כן אינו לוקה].

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: אַבִּישּׁוּל – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָקֵי, כִּי פְּלִיגִי אַאֲכִילָה. מַאן דְּאָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה – דְּהָא אֵין אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר, וּמַאן דְּאָמַר לוֹקֶה – לְהָכִי אַפְּקַהּ רַחֲמָנָא לַאֲכִילָה בִּלְשׁוֹן בִּישּׁוּל, כֵּיוָן דְּאַבִּישּׁוּל לָקֵי – אַאֲכִילָה נָמֵי לָקֵי.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] בהסבר דעותיהם של ר' אמי ור' אסי להיפך: על הבישול של חלב בחלב — כולי עלמא לא פליגי דלקי [הכל אינם חלוקים שלוקה], שהרי יש כאן רק איסור בישול אחד, של בשר בחלב (שכן החלב אינו אסור בבישול), כי פליגי [כאשר הם חלוקים] על האכילה אם לוקים עליה משום איסור אכילת בשר בחלב, ובכך נחלקו: מאן דאמר [מי שאמר] שאינו לוקה, טעמו דהא [שהרי] אין איסור חל על איסור, וכבר אסור הדבר משום חלב. ואילו מאן דאמר [מי שאומר] שלוקה, סבור כי להכי אפקה רחמנא [לכך הוציאה, כתבה התורה] לאיסור אכילה של בשר בחלב דווקא בלשון בישול ("לא תבשל גדי בחלב אמו". שמות כג, יט; שם לד, כו; דברים יד, כא), להשמיענו כי כיון שעל הבישול באופן מסויים של בשר בחלב (וכגון זה שלפנינו במבשל חלב בחלב) הוא לקי [לוקה], על האכילה של אותו דבר נמי לקי [גם כן לוקה].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מָר אֲמַר חֲדָא, וּמָר אֲמַר חֲדָא, וְלָא פְּלִיגִי.

ומציעים דרך שלישית להבנת דעותיהם של ר' אמי ור' אסי, איבעית אימא [אם תרצה אמור] כי מר [חכם זה] אמר הלכה חדא [אחת] העוסקת במקרה מסויים, ומר [וחכם זה] אמר הלכה חדא [אחת] העוסקת במקרה אחר, ולא פליגי [ואינם חלוקים] זה על זה. שזה שאמר שלוקים על חלב שהתבשל בחלב דיבר על הבישול, ואילו זה שאמר שאין לוקים דיבר על האכילה. שלדעת הכל אין איסור חל על איסור, ולכך אין איסור בשר בחלב חל על איסור חלב.

מֵיתִיבִי: הַמְבַשֵּׁל בְּמֵי חָלָב – פָּטוּר, דָּם שֶׁבִּשְּׁלוֹ בְּחָלָב – פָּטוּר, הַעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים וְהַקַּרְנַיִם וְהַטְּלָפַיִם שֶׁבִּשְּׁלָן בְּחָלָב – פָּטוּר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי המבשל בשר במי חלב (המים הנשארים מהחלב לאחר שנחמץ ונעשה גבינה) — פטור ממלקות, שאין אלה נחשבים כחלב לענין איסור בשר בחלב. וכן דם שבשלו בחלב — פטור, שאין הדם נחשב כבשר לענין איסור בשר בחלב. ובדומה לכך העצמות והגידים והקרנים והטלפים שבשלן בחלב — פטור.

הַפִּגּוּל, וְהַנּוֹתָר, וְהַטָּמֵא, שֶׁבִּשְּׁלָן בְּחָלָב – חַיָּיב!

ואולם הפגול (בשר קרבן שהתפגל, וכגון ששחטוהו על מנת לזרוק את דמו או לאכול מבשרו או להקטיר את אימוריו מחוץ לזמנו הראוי), והן הנותר (מבשר הקרבן לאחר זמן אכילתו הראוי), וכן הקרבן הטמא, שכל אלה אסורים באכילה, שבשלן בחלב — חל עליהם איסור בשר בחלב, ולכך חייב מלקות אף משום בשר בחלב. הרי רואים אנו כי איסור בשר בחלב חל על איסור פיגול נותר וטמא, שכך מלמדנו הריבוי של המלה "גדי" (כמובא בעמוד הקודם בדברי שמואל). אם כן מעתה נאמר שכך הוא גם באיסור חלב, ושלא כדברי ר' אמי ור' אסי!

הַאי תַּנָּא סָבַר אִיסּוּר חָל עַל אִיסּוּר.

ומשיבים: אין הלכה זו שבברייתא מתבססת על דרשת "גדי", אלא האי תנא סבר [התנא זה סבור] שאיסור חל על איסור, ולכן לדעתו חל איסור בשר בחלב על איסור פיגול ונותר, ולשיטתו גם יחול איסור בשר בחלב, על איסור חלב. ואילו הם סבורים כי אין איסור חל על איסור. ואין בדבר זה משום מחלוקתם של אמוראים כנגד תנאים, שכן הרבה מן התנאים סבורים כי אין איסור חל על איסור.

הַמְבַשֵּׁל בְּמֵי חָלָב פָּטוּר, מְסַיַּיע לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דִּתְנַן: מֵי חָלָב הֲרֵי הֵן כְּחָלָב, וְהַמּוֹחַל הֲרֵי הוּא כְּשֶׁמֶן. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַכְשִׁיר אֶת הַזְּרָעִים, אֲבָל לְעִנְיַן בִּישּׁוּל בָּשָׂר בְּחָלָב – מֵי חָלָב אֵינוֹ כְּחָלָב.

א למעלה הובאו בתוך דברי הברייתא כי המבשל בשר במי חלב פטור ממלקות. ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לשיטת ריש לקיש, דתנן [שכן שנינו במשנה לענין המשקים המכשירים את האוכלים לקבל טומאה, שבכללם החלב והשמן: מי חלב הרי הן כחלב, והמוחל (המוהל, המיץ) היוצא מן הזיתים הרי הוא כשמן. ועל כך אמר ריש לקיש כי לא שנו שמי חלב נחשבים כחלב אלא לענין להכשיר את הזרעים (או שאר דברי מאכל), אבל לענין בישול בשר בחלב — מי חלב אינו כחלב.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא בַּחֲלֵב אִמּוֹ, בַּחֲלֵב פָּרָה וְרָחֵל מִנַּיִן?

ב ומביאים עוד בהגדרת ה"חלב" האמור באיסור בשר בחלב. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו": מן המלים "גדי בחלב אמו" — אין לי איסור בשר בחלב אלא רק בשר גדי המתבשל בחלב אמו (היא העז), בשר גדי המתבשל בחלב פרה ורחל מנין לנו שאף הוא אסור?

אָמַרְתָּ, קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אִמּוֹ, שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בְּהַרְבָּעָה – נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלוֹ, פָּרָה וְרָחֵל, שֶׁנֶּאֶסְרוּ עִמּוֹ בְּהַרְבָּעָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֶסְרוּ עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלוֹ! תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״.

אמרת, קל וחומר הוא, ובאופן זה: ומה אמו, שקלה היא בדין ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בהרבעה, שכן מותר להכליא מין במינו — נאסרה עמו בבשולו כמפורש בתורה. פרה ורחל, שחמורות הן, שהרי נאסרו עמו בהרבעה, שהוא מין בשאינו מינו — אינו דין שנאסרו עמו בבשולו! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק נוסף "לא תבשל גדי בחלב אמו" — לרבות אף את אלה.

וְהָא לְמָה לִי קְרָא? הָא אָתְיָא לֵיהּ!

ותוהים על הדברים: והא [והרי] למה לי קרא [פסוק] ללמדנו כן? הא אתיא ליה [הרי כבר באה, נלמדה לו ההלכה] מהקל וחומר המובא לפני כן!

אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא, מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לַהּ? מֵאִמּוֹ, מָה לְאִמּוֹ שֶׁכֵּן נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה, תֹּאמַר בְּפָרָה שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״.

אמר רב אשי בתשובה: עדיין נצרכים אנו לדרשה זו, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כנגד הקל וחומר כי מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, הקל וחומר, יש עליו פירכה], מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, משתית אותה, את הקל וחומר]? מאמו, שקלה היא בדין ביחס לגדי, ואולם ניתן לדחות ולומר באופן הפוך: מה לאמו — שחמורה היא בדין ביחס לגדי, שכן נאסרה עמו בשחיטה, שאסור לשחוט את שניהם באותו יום (ככתוב "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ויקרא כב, יח), תאמר בפרה שהיא קלה בדין ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד! לכך תלמוד לומר "בחלב אמו".

תַּנְיָא אִידַּךְ: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא בַּחֲלֵב אִמּוֹ, בַּחֲלֵב אֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה מִנַּיִן?

ג למעלה הובאה ברייתא שעניינה בדרשת שני הכתובים "בחלב אמו", ועתה מביאים עוד ברייתא שעניינה דרשת הכתוב "בחלב אמו" השלישי. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הכתוב "בחלב אמו", מה בא ללמדנו — שהיה מקום לומר כי אין לי באיסור בשר בחלב אלא הבשר המתבשל בחלב אמו הצעירה, זו שילדה את בנה בשנה זו, ועדיין לא נכנסה לדיר לצורך לקיחת מעשר בהמה. ואולם איסור בשר בחלב בחלב אחותו גדולה (כלומר, זו שכבר נכנסה לדיר לצורך מעשר בהמה) מנין לנו?

אָמַרְתָּ קַל וָחוֹמֶר, וּמָה אִמּוֹ שֶׁנִּכְנְסָה עִמּוֹ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר – נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בְּבִשּׁוּל, אֲחוֹתוֹ שֶׁלֹּא נִכְנְסָה עִמּוֹ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֶסְרָה עִמּוֹ בְּבִשּׁוּל! תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״.

ומשיבים: אמרת כי נלמד הדבר ממידת קל וחומר, ובאופן זה, מה אמו הקלה בדין ביחסה לגדי, שהרי היא נכנסה עמו לדיר להתעשר (שלא נתעשרה כבר) — נאסרה עמו בבשול, אחותו החמורה בדין, ביחסה לגדי, שהרי היא לא נכנסה עמו לדיר להתעשר (כיון שהיא כבר היתה בכלל זה, ושוב אין היא חוזרת ומתעשרת) — אינו דין שנאסרה עמו בבשול! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו", שאף זו בכלל איסור בשר בחלב.

וְהָא לְמָה לִי קְרָא, הָא אָתְיָא לַיהּ? אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר מֵעִיקָּרָא דְּדִינָא פִּירְכָא, מֵהֵיכָא קָא מַיְיתֵית לַהּ? מֵאִמּוֹ, מָה לְאִמּוֹ, שֶׁכֵּן נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה, תֹּאמַר בַּאֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה, שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״.

ותוהים: והא [והרי] כבר נלמדה הלכה זו מקל וחומר, ולמה לי קרא [מקרא] לזה, הא אתיא ליה [הרי כבר באה, נלמדה לה ההלכה מקל וחומר]! אמר רב אשי בתשובה: נצרכים אנו לדרשת הכתוב, ואין הקל וחומר מלמדנו זאת, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי מעיקרא דדינא פירכא [מעיקרו של הדין, קל וחומר, יש עליו פירכה], שהרי מהיכא קא מייתית לה [מהיכן אתה מביא, מוכיח אותה, את הקל וחומר]? מ"אמו" שאתה מניח שהיא קלה בדינה ביחס לגדי, ואולם יש לומר את הדברים באופן שונה: מה לאמו שחמורה היא ביחס לגדי, שכן נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד, תאמר באחותו גדולה שקלה היא ביחס לגדי, שהרי לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד! לכך תלמוד לומר "בחלב אמו".

אַשְׁכְּחַן אֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה, אֲחוֹתוֹ קְטַנָּה מִנַּיִן? אָתְיָא מִבֵּינַיָּא.

ודנים עוד בדבר: אשכחן [מצאנו] איפוא שאחותו גדולה (שכבר התעשרה) היא בכלל איסור בשר בחלב, ואולם אחותו קטנה (שעדיין לא התעשרה) מנין לנו שאף היא בכלל איסור זה? ומשיבים: אתיא מביניא [באה, נלמדת היא מביניהם, משתיהן, אמו ואחותו הגדולה].

מֵהֵי תֵּיתֵי? תֵּיתֵי מֵאִמּוֹ – מָה לְאִמּוֹ שֶׁכֵּן נֶאֶסְרָה עִמּוֹ בִּשְׁחִיטָה? אֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה תּוֹכִיחַ. מָה לַאֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה שֶׁלֹּא נִכְנְסָה עִמּוֹ לְדִיר לְהִתְעַשֵּׂר? אִמּוֹ תּוֹכִיחַ.

ומבררים: מהי תיתי [ממי היא תבוא, תילמד]? אם תיתי [תבוא] מאמו — יש להקשות על ההשוואה: מה לאמו שיש בה צד חומרה, שכן נאסרה עמו בשחיטה, מה שאין כן באחותו קטנה! ואולם אפשר לדחות כי אחותו גדולה תוכיח, שאף שאין בה חומרה, שהרי זו לא נאסרה עמו בשחיטה ביום אחד, בכל זאת היא בכלל בשר בחלב. אף על ההשוואה לאחותו הגדולה יש להקשות: מה לאחותו גדולה שיש בה צד חומרה, שהרי לא נכנסה עמו לדיר להתעשר, תאמר באחותו קטנה שנכנסת עמו לדיר! ואולם אפשר לדחות כי אמו תוכיח, שאין בה צד חומרה זו, ובכל זאת היא בכלל איסור בשר בחלב.

וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן: שֶׁהוּא בָּשָׂר, וְאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב, אַף אֲנִי אָבִיא אֲחוֹתוֹ קְטַנָּה, שֶׁהוּא בָּשָׂר, וְאָסוּר לְבַשֵּׁל בְּחָלָב.

ומעתה חזר (סובב) הדין (דרך הלימוד) מצד לצד, ויש לסכמו כי אמנם לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, שאין הם דומים זה לזה, כי בכל אחד מהם יש צד חומרה שאין באחר. ואולם הצד השוה שבהן: שהוא בשר, והריהו אסור לבשל בחלב. אף אני אביא (אוסיף) בשר אחותו קטנה, שגם הוא בשר, ויהיה גם הוא אסור לבשל בחלב.

אִי הָכִי, אֲחוֹתוֹ גְּדוֹלָה נָמֵי תֵּיתֵי מִבֵּינַיָּא.

ואומרים: אי הכי [אם כך] הוא דרך הלימוד לענין אחותו קטנה, מעתה אחותו גדולה נמי תיתי מביניא [גם כן תבוא מביניהן, מאמו ופרה שהן בכלל איסור זה, כנלמד למעלה], ואין צורך בלימוד מיוחד מן הכתוב לעניינה!

אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ לְמָה לִי? מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא בַּחֲלֵב אִמּוֹ,

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן]. ושואלים: אם כן אלא "בחלב אמו" הכתוב פעם נוספת למה לי? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [נצרכה לו לכמו ששנויה בברייתא]: מן הכתוב "בחלב אמו" — אין לי לאסור אלא את הגדי בבישול בחלב אמו,

הִיא עַצְמָהּ בַּחֲלָבָהּ מִנַּיִן? אָמַרְתָּ קַל וְחוֹמֶר: וּמָה בִּמְקוֹם שֶׁלֹּא נֶאֱסַר פְּרִי עִם פְּרִי בִּשְׁחִיטָה, נֶאֱסָר פְּרִי עִם הָאֵם בִּשְׁחִיטָה, מְקוֹם שֶׁנֶּאֱסַר פְּרִי עִם פְּרִי בְּבִשּׁוּל – אֵינוֹ דִּין שֶׁנֶּאֱסַר פְּרִי עִם הָאֵם בְּבִשּׁוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּחֲלֵב אִמּוֹ״.

ואולם היא (האם) עצמה שנשחטה לענין בישול בשרה בחלבה (שיצא ממנה בעודה בחיים) מנין לנו שאסור הדבר? אמרת כי נלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום (בענין) איסור שחיטה ביום אחד, שלא נאסר פרי (תולדת) האם, הוא בנה, עם פרי, וולד אחר שלה, בשחיטה. שהרי מותר לשחוט שני בנים של אותה בהמה ביום אחד — נאסר פרי עם האם בשחיטה ביום אחד. מקום (בענין) איסור בשר בחלב, שנאסר פרי עם פרי בבשול, שהרי נאסר הגדי (שהוא "פרי") בבישול בחלב (שגם הוא "פרי") — אינו דין שנאסר פרי (חלב האם) עם בשר האם בבשול! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "בחלב אמו" שאף בשר האם אסור בבישול עם חלבה של האם.

הָא לְמָה לִי קְרָא, הָא אָתְיָא לַהּ? אָמַר רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, סוּס בֶּן סוּסְיָא אֲחִי פִּרְדָּה יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר פְּרִי עִם פְּרִי, וּמוּתָּר פְּרִי עִם הָאֵם.

ותוהים: הא [הרי] למה לי קרא [פסוק] ללמדנו כן, הא אתיא לה [הרי כבר באה, נלמדה לה הלכה זו מקל וחומר]! אמר רב אחדבוי בר אמי בתשובה: אין זה קל וחומר גמור, משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר]: סוס שהוא בן סוס וסוסיא [סוסה] שהוא אחי פרדה שאמו הסוסה המליטה אותה לאחר שהתעברה מחמור), יוכיח שלא כקל וחומר זה. שהרי במקרה זה אסור פרי עם פרי, שאסור הסוס בפרדה, אף שהם אח ואחות, ושניהם פרי של אימם הסוסה, ובכל זאת מותר פרי עם האם, שכן מותרת הרבעתו של סוס עם אמו!

הָתָם, זֶרַע הָאָב הוּא דְּקָא גָרֵים.

ודוחים: אין זו פירכה, שכן סיבת הדבר התם [שם] שאסור להרביע את הסוס עם אחותו הפרדה, הינה משום שזרע האב הוא דקא גרים [שהוא גורם] את זהותו של הנולד, וסיבת הדבר שהסוס הזה אסור בפרדה זו הינה משום שהיא בת מין אחר (חמור), ומה שהוא מותר באמו הסוסה הוא משום שהיא בת מינו. ואין זה ענין ל"פרי ופרי".

דְּהָא פֶּרֶד בֶּן סוּסְיָא אֲחִי פִּרְדָּה יוֹכִיחַ, שֶׁמּוּתָּר פְּרִי עִם פְּרִי, וְאָסוּר פְּרִי עִם הָאֵם.

וראיה לדבר: דהא [שהרי] פרד בן חמור וסוסיא [סוסה], שהוא אחי פרדה, שהיתה לה לסוסה עוד בת מן החמור, יוכיח, שמותר פרי עם פרי, ואסור פרי עם האם. הרי זה מורה שאיסור ההרבעה אינו אלא במינים שונים (הנקבעים על פי זרע האב), ולא משום "פרי ופרי".

אֶלָּא אָמַר מָר בְּרֵיהּ דְּרָבִינָא: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, עֶבֶד בֶּן שִׁפְחָה אֲחִי מְשׁוּחְרֶרֶת יוֹכִיחַ, שֶׁאָסוּר פְּרִי עִם פְּרִי, וּמוּתָּר פְּרִי עִם הָאֵם!

אלא אמר מר בריה [בנו] של רבינא טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלב של האם בחלבה שלה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] פירכה זו: עבד בן שפחה שהוא אחי של שפחה משוחררת יוכיח. שהרי עבד זה אסור לבוא על אחותו המשוחררת, שהם פרי עם פרי, ובכל זאת הריהו מותר לבוא על אמו השפחה, שהם פרי עם האם!

הָתָם גֵּט שִׁיחְרוּר הוּא דְּקָא גָרֵים, דְּהָא עֶבֶד בֶּן מְשׁוּחְרֶרֶת אֲחִי שִׁפְחָה יוֹכִיחַ, שֶׁמּוּתָּר פְּרִי עִם פְּרִי, וְאָסוּר פְּרִי עִם הָאֵם.

ודוחים: אין זו פירכה, שכן התם [שם] האיסור של העבד באחותו המשוחררת אינו משום "פרי ופרי" אלא משום שגט שיחרור הוא דקא גרים [שהוא גורם] את האיסור. וראיה לדבר, דהא [שהרי] עבד בן שפחה משוחררת, שהוא אחי שפחה יוכיח, שבמקרה זה מותר פרי עם פרי (שכן יכול העבד לבוא על אחותו, כיון ששניהם אינם משוחררים), ואולם אסור פרי עם האם (שאין העבד יכול לבוא על אמו, שהינה עתה יהודיה).

אֶלָּא אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, כִּלְאֵי זְרָעִים יוֹכִיחוּ, שֶׁאָסוּר פְּרִי עִם פְּרִי, וּמוּתָּר פְּרִי עִם הָאֵם. כְּלוּם נֶאֱסָר פְּרִי עִם פְּרִי אֶלָּא עַל יְדֵי הָאֵם? דְּהָא חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי בְּכַדָּא וְלָא מִיתַּסְרוּ.

אלא אמר רב אידי בר אבין: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה של האם, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] כי כלאי זרעים (שאסורים בזריעה מינים שונים זה עם זה) יוכיחו, שכן אסור בזריעה פרי של מין זה עם פרי של מין זה, ומותר לזרוע כל פרי עם האם (היא הקרקע, שממנה באו כל הפירות)! ודוחים: אין זו פירכה על הקל וחומר, שכן אין זה ענין ל"פרי ופרי", שהרי כלום (האם) נאסר פרי עם פרי כשלעצמם, והלא לא נאסרו זה עם זה אלא על ידי האם, שלא נאסר אלא לזורעם יחד בקרקע. וראיה לדבר, דהא חיטי ושערי בכדא [חיטים ושעורים הנתונות בכד אחד] בלא זריעה ולא מיתסרו [ואינן נאסרות] בכך.

אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר, מָה לִפְרִי עִם פְּרִי, שֶׁכֵּן שְׁנֵי גּוּפִים, תֹּאמַר בִּפְרִי עִם הָאֵם, שֶׁכֵּן גּוּף אֶחָד, מִשּׁוּם הָכִי אִיצְטְרִיךְ קְרָא.

אלא אמר רב אשי: טעם הדבר שאין הקל וחומר מלמדנו לענין בישול בשר בחלבה, הוא משום דאיכא למימר [שיש מקום לדחות ולומר]: מה לפרי עם פרי, כגדי הנולד לאם זו ולחלב היוצא ממנה, שאסורים בבישול — שכן שני גופים נפרדים הם, שמעולם לא היו דבר אחד. תאמר בפרי עם האם, כבשר האם וחלבה שיצא ממנה — שכן היו שניהם גוף אחד. ונדחה בכך הקל וחומר, ומשום הכי איצטריך קרא [כך הוצרך הפסוק] ללמדנו שבכלל איסור בשר בחלב אף אם וחלבה שלה.

אָמַר רַב אָשֵׁי: מִנַּיִן לְבָשָׂר בְּחָלָב שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה? שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תֹאכַל כׇּל תּוֹעֵבָה״ – כֹּל שֶׁתִּעַבְתִּי לָךְ הֲרֵי הוּא בְּבַל תֹּאכַל.

א ובעיקרו של איסור אכילת בשר בחלב אמר רב אשי: מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה, שהרי בתורה לא נאמר אלא "לא תבשל גדי בחלב אמו" — שכן נאמר "לא תאכל כל תועבה" (דברים יד, ג) — לומר לך כי כל דבר שתעבתי לך בעשייתו הרי הוא ב"בל תאכל".

וְאֵין לִי אֶלָּא בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? כִּדְרַבִּי אֲבָהוּ, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא יֹאכַל״, ״לֹא תֹאכַל״, ״לֹא תֹּאכְלוּ״ – אֶחָד אִיסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִיסּוּר הֲנָאָה בַּמַּשְׁמָע, עַד שֶׁיִּפְרוֹט לְךָ הַכָּתוּב, כְּדֶרֶךְ שֶׁפָּרַט לְךָ בִּנְבֵלָה לַגֵּר בִּנְתִינָה וְלַגּוֹי בִּמְכִירָה.

ואין לי מדרשת כתוב זה אלא שבשר וחלב אסור באכילה, שאסור הוא אף בהנאה מנין לי? כדברי ר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו, אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה "לא יאכל" או "לא תאכל" או "לא תאכלו" — אחד (בין) איסור אכילה ואחד (ובין) איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט (שיפרש) לך הכתוב שאין זה אסור אלא באכילה ולא בהנאה. כדרך שפרט לך באיסור נבלה, שאסורה באכילה ומותרת בהנאה, שכן אמרה התורה שלגר תושב ניתנת הנבילה בנתינה (במתנה), ואילו לגוי היא ניתנת במכירה (תמורת תשלום), ואין בה איסור הנאה, אף שנאמר בה הלשון "לא תאכלו".

דְּתַנְיָא: ״לֹא תֹאכְלוּ כׇּל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכוֹר לְנׇכְרִי״ – אֵין לִי אֶלָּא לְגֵר בִּנְתִינָה, וּלְגוֹי בִּמְכִירָה; לְגֵר בִּמְכִירָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַגֵּר תִּתְּנֶנָּה אוֹ מָכוֹר״.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ממה שנאמר בנבילה "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" (שם שם, כא) — אין לי מפסוק זה אלא שמותר לתיתה לגר בדרך של נתינה, ולגוי בדרך של מכירה. אבל שמותר לתיתה לגר גם בדרך של מכירה מנין לי? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בפסוק "לגר... תתננה... או מכור", שמתייחסות המלים "או מכור" גם לגר. וכמו כן, שמותר לתיתה

לְגוֹי בִּנְתִינָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּתְּנֶנָּה… אוֹ מָכוֹר לְנׇכְרִי״. נִמְצָא אֶחָד גֵּר וְאֶחָד גּוֹי, בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּנְתִינָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן, לְגֵר בִּנְתִינָה וְלַגּוֹי בִּמְכִירָה.

לגוי בדרך של נתינה מנין לי? לכך תלמוד לומר "תתננה... או מכור לנכרי", שמתייחסת המלה "תתננה" אף לגוי. נמצא איפוא כי אחד גר ואחד גוי — בין במכירה בין בנתינה של הנבילה. אלו דברי ר' מאיר. ואילו ר' יהודה אומר כי יש לקיים את הדברים ככתבן, ולכן ניתנת הנבילה לגר רק בדרך נתינה, ואילו לגוי היא ניתנת רק בדרך מכירה.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כִּדְקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא תֹאכְלוּ כׇל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ וּמָכוֹר״ – ״אוֹ״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לִדְבָרִים כִּכְתָבָן הוּא דַּאֲתָא: לְגֵר בִּנְתִינָה, וְלַגּוֹי בִּמְכִירָה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: אי סלקא דעתך כדקאמר [אם עולה על דעתך לומר בפירוש הפסוק כמו שאומר] ר' מאיר — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה ומכור לנכרי", שבכך הושוו הנתינה והמכירה והושוו הגר והגוי, וכשיטת ר' מאיר, ומעתה המלה "או" שבפסוק למה לי, שהרי הכל שווים בכל? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי לדברים ככתבן הוא דאתא [שבא] הכתוב, שבאה המלה "או" לחלק בין הנתינה למכירה, ובין הגר לגוי, שתהא הנבילה ניתנת לגר רק בדרך נתינה, ולגוי רק בדרך מכירה.

וְרַבִּי מֵאִיר אָמַר לָךְ: הַאי ״אוֹ״ לְהַקְדִּים נְתִינָה דְּגֵר לִמְכִירָה דְּגוֹי. וְרַבִּי יְהוּדָה, לְהַקְדִּים נְתִינָה דְגֵר לִמְכִירָה דְּגוֹי לָא צְרִיךְ קְרָא, סְבָרָא הוּא: זֶה אַתָּה מְצוֶּּוה לְהַחְיוֹתוֹ, וְזֶה אִי אַתָּה מְצוֶּּוה לְהַחֲיוֹתוֹ.

ור' מאיר אמר לך [היה אומר לך] בתשובה לדברים: אף שאכן אפשר גם לתת וגם למכור, הן לגר והן לגוי, את הנבילה, האי [זו] המלה "או" הכתובה בפסוק באה ללמדנו שיש להקדים (להעדיף) את הנתינה של הנבילה לגר למכירה של הנבילה לגוי. ושואלים לצד האחר: ור' יהודה הסבור כי המלה "או" באה לחלק בין נתינה למכירה ובין גר לגוי, מנין לו הלכה זו שיש להעדיף את הנתינה לגר על פני המכירה לגוי? ומשיבים: לדעת ר' יהודה דין זה שיש להקדים את הנתינה לגר למכירה לגוי לא צריך קרא [אין צריך מקרא] ללמדנו זאת, כי סברא הוא שיש בכך: זה הגר, אתה מצווה להחיותו (לדאוג למחייתו), וזה הנכרי, אי (אין) אתה מצווה להחיותו. ומכאן ברור שיש להעדיף בנתינת הנבילה את הגר על פני הגוי.

(סִימָן: שַׁבָּת, חוֹרֵשׁ, וְכִלְאֵי זְרָעִים, אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, וְשִׁילּוּחַ הַקֵּן).

ב למעלה הובאו דברי רב אשי כי כל דבר שתעבתי לך הריהו באיסור אכילה. ודנים בענין זה, ובתחילה מביאים (סימן לעניינים שיידונו במהלך הסוגיה: שבת, חורש, וכלאי זרעים, אותו ואת בנו, ושילוח הקן).

אֶלָּא מֵעַתָּה,

ושואלים: אלא מעתה, לפי שיטה זו שכל דבר שנאסר בעשיה ("תעבתי לך") הריהו אסור באכילה,