חולין קי״א

וּמִשּׁוּם שַׁמְנוּנִיתָא. מִשּׁוּם דְּמָא, מַאי?

ונאסרה החתיכה שהתבשלה עם הכבד, לא משום הדם שבלעה ממנו, אלא משום שמנוניתא [השמנונית] שבכבד האסור שבלעה ממנו. ואילו שאלתי היא בכבד המותר, שהתבשל עם חתיכת בשר אחרת, ומשום בליעת דמא [דם] שבולעת החתיכה האחרת מהכבד, מאי [מה] דינה. ולא נפתרה בעייתי ממה שמסרת מפי ר' זריקא, שכן ר' אמי אכל את הכבד שהתבשל לעצמו.

כִּי הֲדַר סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זְרִיקָא, אֲמַר לֵיהּ: הַאי נָמֵי לָא תִּבְּעֵי לָךְ, דַּאֲנָא וְיַנַּאי בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי אִיקַּלְעַן לְבֵי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי, וְקָרִיבוּ לַן קַנְיָא בְּקוֹפֵיהּ, וַאֲכַלְנָא.

ובהמשך הדברים מסופר, כי הדר סליק [כאשר חזר ועלה] רב ספרא לארץ ישראל, שוב אשכחיה [מצא אותו] את ר' זריקא, והציע רב ספרא שוב את שאלתו לענין ההנהגה בבישול כבד, והוסיף כי שאלתו מתייחסת לכבד המתבשל עם חתיכות בשר אחרות. אמר ליה [לו] ר' זריקא: האי נמי לא תבעי לך [בזה גם כן לא תישאל לך], דאנא [שכן אני] וינאי בריה [בנו] של ר' אמי איקלען לבי [הזדמנו לבית] יהודה בריה [בנו] של ר' שמעון בן פזי, וקריבו לן קניא בקופיה [והביאו לפנינו את הקנה של הבהמה, וסביבותיו, כל המחובר אליו], הריאה, הלב, והכבד, שכולם התבשלו יחד, ואכלנא [ואכלנו]. והרי זו ראיה כי אין הכבד אוסר בדם הנפלט ממנו את החתיכות שהתבשלו אתו.

מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל מִזְּרוּקִינְיָא: וְדִלְמָא פִּי קָנֶה חוּץ לִקְדֵרָה הֲוָה, אִי נָמֵי מִיחְלָט הֲוָה חָלֵיט לֵיהּ מֵעִיקָּרָא, כִּי הָא דְּרַב הוּנָא חָלְטִי לֵיהּ בְּחַלָּא, וְרַב נַחְמָן חָלְטִי לֵיהּ בְּרוֹתְחִין.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי, ואיתימא [ויש אומרים] שהקשה זאת ר' שמואל מזרוקיניא: ודלמא [ושמא] באותו מעשה שהעיד עליו ר' זריקא פי הקנה חוץ לקדרה הוה [היה], ובאופן זה אין דם הכבד יוצא אל תוך הקדירה, אלא עובר דרך קנה הכבד אל הקנה הגדול שבריאה, ודרכו הוא נשפך אל מחוץ לקדירה, ואין דם הכבד יכול להיבלע בשאר החתיכות. ולכך לא נאסרו הלב והריאה שהתבשלו עם הכבד. ועדיין אין אנו יודעים מה דין חתיכה שהתבשלה עם הכבד. והוסיף עוד בדחיית הראיה, אי נמי [או גם כן], אפשר לומר כי במעשה שהעיד עליו ר' זריקא, מיחלט הוה חליט ליה מעיקרא [לחלוט הוא שחלט אותו בתחילה], שעשה בו פעולה המצמיתה את הדם במקומו שלא יצא עוד משם, לפני שהתבשל עם הריאה והלב, ולכך לא נאסרו בבישול עם הכבד. ואילו שאלת אביי היתה בכבד שלא נחלט לפני שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות. שכן מנהג הוא לחלוט את הכבד, כי הא [כמו זה] שרב הונא חלטי ליה בחלא [היו חולטים לו את הכבד בחומץ], ורב נחמן חלטי ליה [היו חולטים לו] במים רותחין. וכן למדנו בענין זה כי סבר רב פפא שהיה תלמיד קמיה [לפני]

וּסְבַר רַב פָּפָּא קַמֵּיהּ דְּרָבָא לְמֵימַר: חַלָּא אֲסִיר. אֲמַר לֵיהּ: אִי חַלָּא אֲסִיר – אִיהוּ נָמֵי אֲסִיר, כִּי הֵיכִי דְּפָלֵיט – הֲדַר בָּלַע.

רבא למימר [לומר] שכבד שחלטו אותו בחלא [חומץ] — אותו החומץ אסיר [אסור] באכילה, מפני שבלע מדם הכבד. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא: אין זה כדבריך, שכן אי חלא אסיר [אם החומץ שחלטו בו את הכבד אסור] — איהו נמי אסיר [הוא, הכבד גם כן אסור], שהרי כי היכי דפליט, הדר בלע [כמו שהוא פולט דם ואוסר את החומץ, כן הוא חוזר ובולע] מן החומץ האסור, ונאסר הוא עצמו בכך. ואולם כיון שמנהג הוא לחלוט את הכבד בחומץ, הרי זה מלמד שאין החומץ נאסר בכך.

רַב בַּר שְׁבָא אִיקְּלַע לְבֵי רַב נַחְמָן, אַיְיתוֹ לֵיהּ כַּבְדָּא שְׁלִיקָא, וְלָא אֲכַל. אֲמַרוּ לֵיהּ: בַּר בֵּי רַב דִּלְגָיו לָא אָכֵיל, וּמַנּוּ? רַב בַּר שַׁבָּא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: גַּאמוּ לְשַׁבָּא.

ומסופר כי רב בר שבא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב נחמן, אייתו ליה כבדא שליקא [הביאו לפניו לאכילה כבד שלוק, מבושל] ולא אכל רב בר שבא ממנו. אמרו ליה [לו] בני הבית לרב נחמן כי בר בי רב דלגיו לא אכיל [בן בית המדרש, תלמיד חכם שנמצא בפנים אינו אוכל]! ומנו [ומי הוא]? רב בר שבא. אמר להו [להם] רב נחמן: גאמו לשבא [האכילו את שבא] בעל כרחו.

כְּתַנָּאֵי: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁפּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: מְתוּבֶּלֶת – אוֹסֶרֶת וְנֶאֱסֶרֶת, שְׁלוּקָה – אוֹסֶרֶת וְנֶאֱסֶרֶת.

ומסכמים שבעייתו של אביי בדין הכבד שהתבשל עם חתיכות בשר אחרות תלויה כמחלוקת תנאי [תנאים] בה. שכן שנינו כי ר' אליעזר אומר שהכבד שהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות הריהי אוסרת אותן, ואילו היא עצמה אינה נאסרת, מפני שאמנם היא פולטת דם בזמן שהיא מתבשלת ואולם היא עצמה אינה שבה ובולעת מהדם שנפלט ממנה, שכן טרודה היא בפליטה. ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר כי אם הכבד היתה מתובלת כשהתבשלה עם חתיכות בשר אחרות — הריהי אוסרת אותן, ואף היא עצמה נאסרת בכך, משום שהתיבול גורם לכבד לבלוע בשעת הבישול מן הדם שנפלט ממנו. וכמו כן אם הכבד היתה שלוקה (מבושלת ביותר) — הריהי אוסרת את החתיכות האחרות שהתבשלו עימה, ואף היא עצמה נאסרת, שבולעת מן הדם.

רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִקְּלַע לְבֵי רַבָּה בַּר רַב נַחְמָן, אַיְיתִי לְקַמֵּיהּ תְּלָת סָאוֵי טַחְאֵי, אֲמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדְעִיתוּ דְּאָתֵינָא? אֲמַרוּ לֵיהּ: מִי עֲדִיפַתְּ לַן מִינַּהּ, דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״!

א ועוד בענין הכבד, מסופר כי רבה בר רב הונא אקלע לבי [הזדמן לביתו] של רבה בר רב נחמן, וסעד על שולחנו של רבה בר רב נחמן ביום השבת. בתוך כך אייתי לקמיה תלת סאוי טחאי [הביאו לפניו לאכול שלוש סאים של פת נקיה שניטוחה בשמן ודבש], אמר להו [להם] רבה בר רב הונא לבני ביתו של רבה בר רב נחמן: מי הוה ידעיתו דאתינא [האם הייתם יודעים שאני בא] שהכנתם אוכל כה משובח? אמרו ליה [לו]: מי עדיפת לן מינה [האם אתה עדיף ממנה, מהשבת], דכתיב [שנאמר בה]: "וקראת לשבת עונג" (ישעיהו נח, יג), ולכבוד השבת עשינו כן!

אַדְּהָכִי, אַשְׁכַּח הָהוּא כַּבְדָּא דַּהֲוָה בַּהּ סִמְפּוֹנָא דִּבְלִיעָא דְּמָא, אֲמַר לְהוּ: אַמַּאי עָבְדִיתוּ הָכִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֶלָּא הֵיכִי נַעֲבֵיד? אֲמַר לְהוּ: קְרַעוּ שְׁתִי וָעֵרֶב, וְחִיתּוּכָא לְתַחַת.

אדהכי, אשכח ההוא כבדא דהוה בה סמפונא דבליעא דמא [בתוך כך, מצא רבה בר רב הונא בתוך המאכלים שהוגשו לפניו כבד אחד שהיה בו סימפון שמובלע בו דם], אמר להו [להם] לבני הבית: אמאי עבדיתו הכי [מדוע אתם עושים כך], שהרי אף שדם הבלוע בכבד מותר, אבל דם הכנוס בסימפונות שבו הריהו אסור! אמרו ליה [לו] בני ביתו של רב בר נחמן: אלא היכי נעביד [איך נעשה] בהכשר אכילתו של הכבד? אמר להו [להם]: בתחילה קרעו את הכבד שתי וערב (לאורך ולרוחב), והניחו את צד חיתוכא [החיתוך] לתחת, כלפי מטה, כשתתנוהו בתנור, כדי שבכך יזוב הדם ויצא.

וְהָנֵי מִילֵּי כַּבְדָּא, אֲבָל טְחָלָא – שׁוּמְנָא בְּעָלְמָא הוּא, כִּי הָא דִּשְׁמוּאֵל עָבְדִי לֵיהּ תַּבְשִׁילָא דִטְחָלֵי בְּיוֹמָא דְּעָבֵיד מִלְּתָא.

ומעירים: והני מילי כבדא [ודברים אלה אמורים דווקא בכבד], ומפני הדם הכנוס בתוכו בסימפונות, אבל בטחלא [טחול] — אין צורך בקריעה זו, כי מה שיש בו שומנא בעלמא [שומן בלבד] הוא. כי הא [כמו זה] הנמסר לנו כי שמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא [היו עושים לו תבשיל של טחולים ביום שהקיז דם].

אִתְּמַר: כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, דְּמָא מִשְׁרָק שָׁרֵיק. כַּחְלָא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – אָסוּר. מַאי טַעְמָא? חָלָב סָרוֹכֵי מְסָרֵיךְ.

ב ומביאים עוד בדינו של הכבד. אתמר [נאמר] כי אם צלו בתנור על שיפוד חתיכות בשר, באופן זה שכבדא עילוי בשרא [הכבד נתון על הבשר] — אף שזב דם מן הכבד על הבשר, הבשר שרי [מותר]. וטעם הדבר: שכן דמא [הדם] הזב מן הדבר הצלוי בתנור הריהו משרק שריק [מחליק] על הבשר שתחתיו ואינו נבלע בו. ואולם אם כחלא עילוי בשרא [כחל נמצא על הבשר] בשעה שנצלה בתנור — הבשר אסור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן החלב היוצא מן הכחל הניצלה הריהו סרוכי מסריך [נדבק ונבלע בבשר].

רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִפְכָּא: כַּחְלָא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא? חֵלֶב שְׁחוּטָה דְּרַבָּנַן, כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – אֲסִיר, דָּם דְּאוֹרָיְיתָא.

רב דימי מנהרדעא מתני אפכא [היה שונה להיפך]: באופן בו כחלא עילוי בשרא [כחל מעל הבשר] — הבשר שרי [מותר], מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן איסור בשר בחלב, בחלב של בהמה שחוטה (כגון החלב שבכחל) אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים], ולכך אין חוששים באיסור חכמים שמא נבלע החלב בבשר שמתחתיו. ואולם באופן בו כבדא עילוי בשרא [כבד מעל הבשר] — הבשר אסור, משום שאיסור דם הריהו איסור דאורייתא [מן התורה], ויש לחשוש שמא בלע הבשר דם מן הכבד שמעליו.

דָּרֵשׁ מָרִימָר: הִלְכְתָא, בֵּין כַּבְדָּא בֵּין כַּחְלָא, תּוּתֵי בִּשְׂרָא – שְׁרֵי, עִילָּוֵי בִּשְׂרָא – דִּיעֲבַד אִין, לְכַתְּחִלָּה לָא.

ובענין זה דרש מרימר ברבים, הלכתא [הלכה] היא: בין כבדא [כבד] בין כחלא [כחל], הניצלים בתנור עם חתיכת בשר, אם היו הכבד או הכחל תותי בשרא [מתחת לבשר] — שרי [מותר] הדבר, ואם היו עילוי בשרא [מעל הבשר], בדיעבד אם עשה כן — אין [כן] מותר הבשר, ואולם לכתחלה — לא יעשה כן.

רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רָמֵי בַּר אַבָּא חֲמוּהּ, חַזְיֵיהּ לִבְרֵיהּ דְּרָמֵי בַּר אַבָּא דְּקָא

ומסופר בענין זה כי רב אשי איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רמי בר אבא חמוה [חמיו], חזייה לבריה [ראה את בנו] של רמי בר אבא דקא [שהוא]

שָׁפֵיד כַּבְדָּא עִילָּוֵי בִּשְׂרָא, אָמַר: כַּמָּה יְהִיר הַאי מֵרַבָּנַן! אֵימַר דַּאֲמוּר רַבָּנַן דִּיעֲבַד, לְכַתְּחִלָּה מִי אֲמוּר?

שפיד כבדא עילוי בשרא [שם בשיפוד לקראת צלייה, כבד על הבשר], אמר רב אשי: כמה יהיר (גאה) הוא האי מרבנן [תלמיד חכם זה] שנוהג כן, שהרי אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו בדיעבד את הבשר שנצלה בתנור תחת הכבד, ואולם לעשות כן לכתחלה מי אמור [האם אמרו] חכמים?!

וְאִי אִיכָּא בֵּי דוּגֵי, בִּשְׂרָא עִילָּוֵי כַּבְדָּא נָמֵי אֲסִיר.

ועוד מוסיפים בדין צליית כבד ובשר בתנור: אי איכא בי דוגי [אם יש מתחת לשיפוד כלי שבו נאסף השומן הנוטף] — אפילו באופן בו בשרא עילוי כבדא, נמי אסיר [הבשר על הכבד, גם כן אסור] לצלות את הבשר, שהשומן שנאסף בכלי אסור, מפני שיש בו מדם הכבד, ועלול לאוכלו.

וּמַאי שְׁנָא מִדְּמָא דְּבִשְׂרָא? דְּמָא דְּבִשְׂרָא – שָׁכֵן, דְּמָא דְּכַבְדָּא – קָפֵי.

ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה, במה נבדל] צליית כבד על בשר במקום שיש בו כלי לאיסוף השומן שהריהו אסור, מצליית חתיכת בשר מעל כלי כזה, שהרי דמא דבשרא [דם הבשר] נוטף עם השומן לתוך הכלי, ונאסר השומן בכך? ומשיבים: דמא דבשרא [דם הבשר] — שכן [שוקע] אל תחתית הכלי, והשומן צף מעליו, וניתן להפריד את השומן מעליו, ולכך מותר השומן. ואילו דמא דכבדא [דם הכבד] — הריהו קפי [צף] מעל השומן, ולא ניתן להפרידם, ולכך אסור הדבר.

אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל: סַכִּין שֶׁשָּׁחַט בָּהּ, אָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ רוֹתֵחַ. צוֹנֵן – אָמְרִי לַהּ בָּעֲיָא הַדָּחָה, וְאָמְרִי לַהּ לָא בָּעֲיָא הַדָּחָה.

א ומביאים עוד בהלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין של שחיטה ששחט בה, כיון שמקום השחיטה ("בית השחיטה) חם ביותר — בלעה הסכין מדם השחיטה, ומעתה אסור לשוב ולחתוך בה דבר מאכל רותח, שהרי היא מבליעה בו מדם השחיטה הבלוע בה. ואם חתך בסכין זו דבר מאכל צונן — אמרי לה [יש אומרים] כי חתיכה זו שנחתכה בעיא [צריכה] הדחה כדי להתירה באכילה, ואמרי לה [ויש אומרים] כי לא בעיא [אינה צריכה] הדחה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר, אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ, וּשְׁמוּאֵל לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ, וְכָבוּשׁ הֲרֵי הוּא כִּמְבוּשָּׁל.

ב ועוד הלכות בשמו של שמואל, אמר רב יהודה, אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, כדי להוציא את דמו לקראת בישולו — כיון שנבלע מן הדם בקערה, אסור לאכול בה דבר מאכל רותח, שהרי הקערה חוזרת ונותנת בו מהדם הבלוע בה. ומסבירים כי בהלכה זו הולך שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: הדבר המליח — הרי הוא נחשב כרותח, והדבר הכבוש — הרי הוא נחשב כמבושל.

כִּי אֲתָא רָבִין, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ, וְכָבוּשׁ אֵינוֹ כִּמְבוּשָּׁל. אָמַר אַבָּיֵי: הָא דְּרָבִין לֵיתַהּ, דְּהַהִיא פִּינְכָּא דַּהֲוָה בֵּי רַבִּי אַמֵּי, דְּמָלַח בֵּיהּ בִּשְׂרָא, וְתַבְרֵיהּ. מִכְּדֵי, רַבִּי אַמֵּי תַּלְמִיד דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה, מַאי טַעְמָא תַּבְרֵיהּ? לָאו מִשּׁוּם דִּשְׁמִיעָא לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: מָלִיחַ הֲרֵי הוּא כְּרוֹתֵחַ!

ובענין זה נמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מליח — אינו כרותח, וכבוש — אינו כמבושל. אמר אביי: הא [זו] המסורת של רבין בשם ר' יוחנן, ליתא [אינה נכונה], וראיה לדבר, דההיא פינכא דהוה בי [שקערת חרס אחת שהיתה בבית] ר' אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה [שהיה מולח בה בשר, ושברו ר' אמי לכלי זה] שלא יוכלו להשתמש בו עוד. מכדי [הרי], ר' אמי תלמיד של ר' יוחנן הוה [היה], מאי טעמא תבריה [מה טעם שברו]? לאו [האם לא] משום דשמיעא ליה מיניה [ששמע זאת ממנו] מר' יוחנן שאמר: מליח — הרי הוא כרותח! הרי שדעת ר' יוחנן היא כשמואל, ושלא כדברי רבין. ועוד נמסר בהלכה זו כי

יָתֵיב רַב כָּהֲנָא אֲחוּהּ דְּרַב יְהוּדָה קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, וְיָתֵיב וְקָאָמַר: קְעָרָה שֶׁמָּלַח בָּהּ בָּשָׂר – אָסוּר לֶאֱכוֹל בָּהּ רוֹתֵחַ, וּצְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין – מוּתָּר לְאׇכְלוֹ בְּכוּתָּח.

יתיב [ישב] רב כהנא אחוה [אחיו] של רב יהודה קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: קערה שמלח בה בשר — אסור לאכול בה מאכל רותח. והוסיף עוד הלכה: צנון שחתכו בסכין שעליה שמנונית בשר שנחתך בה — אף שיש חריפות בצנון, ומתוך כך הריהו בולע מן הסכין, מכל מקום מותר לאכלו בכותח (מאכל חלב).

מַאי טַעְמָא? אָמַר אַבָּיֵי: הַאי – הֶיתֵּרָא בָּלַע, וְהַאי – אִיסּוּרָא בָּלַע.

ודנים בדברי רב כהנא: מאי טעמא [מה טעם] מבחינים אנו בין הדם הבלוע בקערה (שנמלח בה בשר) שאוסר אכילת רותח בקערה זו, לבין שמנונית הבשר שעל הסכין (שחתך בה צנון) שאינה אוסרת את הצנון מלהיאכל במאכל חלבי? אמר אביי: האי [זה] הצנון — היתרא [היתר] בלע, שהרי שמנונית הבשר שעל הסכין מותרת באכילה, ואילו האי [זו] הקערה שמלח בה בשר — איסורא [איסור, דם] בלע.

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כִּי בָּלַע הֶיתֵּרָא, מַאי הָוֵי? סוֹף סוֹף, הַאי הֶיתֵּרָא דְּאָתֵי לִידֵי אִיסּוּרָא הוּא, דְּאִיסּוּרָא קָאָכֵיל! אֶלָּא אָמַר רָבָא: הַאי אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ, וְהַאי לָא אֶפְשָׁר לְמִטְעֲמֵיהּ.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מה בכך, והרי גם כי [כאשר] בלע היתרא [היתר], כצנון זה, מאי הוי [מה נהיה]?! סוף סוף, לכשיבוא לאכול צנון זה בכותח, האי היתרא דאתי לידי איסורא [זה היתר שבא לידי איסור] הוא, דאיסורא קאכיל [שעתה איסור הוא אוכל]! אלא אמר רבא בהסבר דברי רב כהנא הללו: יש הבדל בין קערה שנמלח בה בשר לבין צנון שנחתך בסכין שחתכו בו בשר, שכן האי [זה] טעם הבשר שבצנון, אפשר לאדם מישראל למטעמיה [לטעום אותו], שהרי הוא מותר באכילה ואילו האי [זה] הדם שנבלע בקערה, לא אפשר למטעמיה [אי אפשר לטעום אותו]. שהרי הדם אסור באכילה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרָבָא: וְלִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא אֲרַמָּאָה, מִי לָא תְּנַן: קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם, בִּשֵּׁל בָּהּ תְּרוּמָה לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּשֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: והרי גם בקערה ניתן לדעת אם יש בה טעם דם, שליטעמיה קפילא ארמאה [שיטעם אותו טבח גוי], מי [האם] לא תנן [שנינו] כי קדרה שבישל בה בשר — לא יבשל בה חלב, ואם עבר ובשל — הרי היא אוסרת בשיעור שיש בו כדי שנותן הבשר טעם בחלב. וכן קדירה שבשל בה תרומה האסורה באכילה למי שאינו כהן — לא יבשל בה חולין. ואם בשל — החולין אסורים באכילה למי שאינו כהן, בשיעור שנותן התרומה טעם בחולין.

וְאָמְרִינַן: בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה – טָעֵים לַהּ כֹּהֵן, אֶלָּא בָּשָׂר בְּחָלָב – מַאן טָעֵים לַהּ? וַאֲמַר לַן: לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא! הָכִי נָמֵי לִיטְעֲמֵיהּ קַפִּילָא! הָכִי נָמֵי, כִּי קָאָמֵינָא – דְּלֵיכָּא קַפִּילָא.

ואמרינן [ואמרנו, ושאלנו]: בשלמא [נניח] לגבי נתינת טעם תרומה בחולין — יכול שטעים לה [טועם אותה, את התערובת] כהן, ואומר אם נתנה טעם או לא. אלא בשר בחלב, מאן טעים לה [מי טועם אותה] שיאמר לנו אם יש טעם בשר בחלב, שהרי הדבר אסור לישראלי?! ואמר לן [לנו רבא]: ליטעמיה קפילא [שיטעם אותו טבח גוי], הכי נמי ליטעמיה קפילא [כאן גם כן שיטעם אותו טבח גוי]! השיב רבא לרב פפא: הכי נמי [כך הוא גם כן], במקרה זה שלפנינו, שאם יש לפנינו טבח גוי — נותנים אנו לו לטעום, ואולם כי קאמינא דליכא קפילא [כאשר אמרתי את דבריי, הרי זה כשאין טבח גוי].

אִיתְּמַר: דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה, רַב אָמַר: אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר לְאָכְלָן בְּכוּתָּח.

ג ומביאים עוד בענין קרוב, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינם של דגים שעלו מן הצלי, וניתנו בעודם רותחים בקערה שאכלו בה בשר, שעתה בלוע בהם טעם בשר, שרב אמר כי אסור לאכלן בכותח, שהוא מאכל חלב, מפני איסור בשר בחלב. ואילו שמואל אמר כי מותר לאכלן בכותח.

רַב אָמַר: אָסוּר, נוֹתֵן טַעַם הוּא; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מוּתָּר, נוֹתֵן טַעַם בַּר נוֹתֵן טַעַם הוּא.

ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר כי אסור לאוכלם בכותח, משום שטעם הבשר שבקערה נותן טעם הוא בדגים, וטעם זה יינתן בכותח. ושמואל אמר כי מותר לאוכלם בכותח, שכן אין טעם הבשר ניתן במישרין בדגים, שהרי לא נתבשלו הדגים עם בשר כאחד, אלא נותן טעם בר [בן] נותן טעם הוא, שטעם הבשר נכנס בתחילה בקערה, שהיא עצמה אינה בשר אלא מוטעמת מבשר ("נותן טעם"), ומשם בא טעם הבשר לדגים (והריהם "בר נותן טעם"). ובאופן זה מותר לאכול את הדגים בכותח.

וְהָא דְּרַב, לָאו בְּפֵירוּשׁ אִיתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא אִיתְּמַר. דְּרַב אִיקְּלַע לְבֵי רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא בַּר בְּרֵיהּ, חַשׁ (בְּעֵינָיו) [בְּעֵינֵיהּ], עֲבַדוּ לֵיהּ שְׁיָיפָא בְּצָעָא, בָּתַר הָכִי רְמוֹ לֵיהּ בִּשּׁוּלָא בְּגַוַּוהּ, טָעֵים לֵיהּ טַעְמָא דִּשְׁיָיפָא, אֲמַר: יָהֵיב טַעְמָא כּוּלֵּי הַאי. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דִּנְפִישׁ מְרָרֵהּ טְפֵי.

ומעירים: והא [והלכה זו] של רב, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], כיצד? שרב איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב שימי בר חייא בר בריה [בן בנו], חש כאבים בעיניו, ועבדו ליה שייפא בצעא [עשו לו לרפואתו משחה בתוך קערה], בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה [לאחר כך שמו לו תבשיל בתוכה, בתוך הקערה הזו], טעים ליה טעמא דשייפא [טעם בו בתבשיל את טעם המשחה], אמר: יהיב טעמא כולי האי [נותן הוא טעם כל זאת, כל כך הרבה], ומכאן הסיקו השומעים כי שיטת רב היא שדבר שהוא נותן טעם בן נותן טעם, עדיין יש בכוחו לתת טעם. ודוחים ראיה זו: ולא היא, אין ממעשה זה להסיק מסקנה כוללת לענין כל נותן טעם בן נותן טעם, שכן שאני התם דנפיש מררה טפי [שונה, נבדל משאר מקרים הוא המקרה שם, שמרובה מרירותה מאד של משחת התרופה], ולכן היא נותנת טעם אף באופן זה.

רַבִּי אֶלְעָזָר הֲוָה קָאֵים קַמֵּיהּ דְּמָר שְׁמוּאֵל, אַיְיתוֹ לְקַמֵּיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה, וְקָא אָכֵיל בְּכוּתָּח. יָהֵיב לֵיהּ וְלָא אֲכַל, אֲמַר לֵיהּ: לְרַבָּךְ יְהַבִי לֵיהּ וַאֲכַל, וְאַתְּ לָא אָכְלַתְּ? אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: הֲדַר בֵּיהּ מָר מִשְּׁמַעְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: חַס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא בַּר אַבָּא דְּלִיסְפֵּי לִי מִידֵּי וְלָא סְבִירָא לִי.

ובענין זה מסופר: ר' אלעזר הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] מר שמואל, אייתו לקמיה [הביאו לפניו, לפני שמואל] דגים שעלו (שהתבשלו) בקערה של בשר, וקא אכיל [והיה אוכל] אותם ביחד עם כותח. יהיב ליה [נתן לו] שמואל לר' אלעזר מתבשיל זה, ולא אכל ר' אלעזר, שכן הוא תלמידו של רב האוסר תבשיל שכזה. אמר ליה [לו] שמואל: לרבך, כלומר, לרב, יהיבי ליה [נתתי לו] לאכול מתבשיל כזה, ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]? לאחר זמן, ר' אלעזר אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] ר' אלעזר לרב: האם הדר ביה מר משמעתיה [חזר בו אדוני מהלכתו], והריהו מתיר אכילת תבשיל כזה? אמר ליה [לו] רב בתשובה: חס ליה לזרעיה [חס ושלום לו לזרעו, לבנו] של אבא בר אבא אביו של שמואל דליספי לי מידי ולא סבירא לי [שיאכילני דבר שאין אני סבור בו שהוא מותר באכילה], שלא היו דברים אלה מעולם, ולא האכילו שמואל תבשיל כזה.

רַב הוּנָא וְרַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי הֲווֹ יָתְבִי, חַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא דְּסוּרָא, וְחַד בְּהַאי גִּיסָא דְּמַבָּרָא. לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה וַאֲכַל בְּכוּתָּח, לְמָר אַיְיתוֹ לֵיהּ תְּאֵנִים וַעֲנָבִים בְּתוֹךְ הַסְּעוּדָה, וַאֲכַל וְלָא בָּרֵיךְ.

ועוד מסופר בתבשיל דגים שעלו מקערה של בשר ולענין אכילתם בכותח, שרב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי [היו יושבים] לסעודה. חד בהאי גיסא דמברא [אחד ישב בצד זה של המעבורת] של נהר סורא, וחד בהאי גיסא דמברא [ואחד ישב בצד זה של המעבורת]. למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל, ולא בריך [ולא בירך] על אכילת התאנים והענבים, לפניה ולאחריה, אף שאין הם באים ללפת את הפת והדרך הנוהגת היא להביאם לאחר הסעודה ולברך עליהם.

מָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: יַתְמָא! עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? וּמָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: יַתְמָא! עֲבַד רַבָּךְ הָכִי? מָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: אֲנָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לִי, וּמָר אֲמַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: אֲנָא כְּרַבִּי חִיָּיא סְבִירָא לִי, דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: פַּת פּוֹטֶרֶת כׇּל מִינֵי מַאֲכָל, וְיַיִן פּוֹטֵר כׇּל מִינֵי מַשְׁקִין.

מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום], כלומר, שאין לו רב! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול דגים כאלה בכותח? ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום]! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול פירות בתוך הסעודה בלא לברך עליהם? מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כשמואל סבירא לי [סבור אני] שמתיר אכילת דגים אלה בכותח, ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כר' חייא סבירא לי [סבור אני], דתני [שכן שנה] ר' חייא ברייתא זו: פת שבירך עליה תחילה — הריהי פוטרת כל מיני מאכל שבאותה סעודה, מלברך עליהם. וכן יין שבירך עליו — הריהו פוטר כל מיני משקין שבאותה סעודה מלברך עליהם.

אָמַר חִזְקִיָּה מִשּׁוּם אַבָּיֵי: הִלְכְתָא דָּגִים שֶׁעָלוּ בַּקְּעָרָה – מוּתָּר לְאוֹכְלָן בְּכוּתָּח, צְנוֹן שֶׁחֲתָכוֹ בְּסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר – אָסוּר לְאוֹכְלוֹ בְּכוּתָּח.

ובסיכומם של דברים, אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר — מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר — אסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא.

וְהָנֵי מִילֵּי צְנוֹן,

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון,