חולין ק״י

שֶׁבִּשְּׁלָהּ בַּחֲלָבָהּ – אֲסוּרָה, דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא, תְּנָא נָמֵי רֵישָׁא שֶׁבִּשְּׁלָהּ.

שבשלה בחלבה (החלב שינק הגדי מאמו) — הריהי אסורה, שאפילו בדיעבד נמי [שנעשה הדבר גם כן] לא יאכלנה, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלה] שבשלה בלשון בדיעבד, ואולם מעיקר הדין, אף לכתחילה מותר לצלות את הכחל בחלבו.

כִּי סְלֵיק רַבִּי אֶלְעָזָר, אַשְׁכְּחֵיהּ לִזְעֵירִי, אֲמַר לֵיהּ: אִיכָּא תַּנָּא דְּאַתְנְיֵיהּ לְרַב כְּחָל? אַחְוְיֵיהּ לְרַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי. אֲמַר לֵיהּ: אֲנִי לֹא שָׁנִיתִי לוֹ כְּחָל כׇּל עִיקָּר, וְרַב – בִּקְעָה מָצָא וְגָדַר בָּהּ גָּדֵר.

א למעלה הובאה שיטת רב (בלשון השניה) האוסר את הכחל שנצלה בלא קריעה, ובענין זה מוסרים: כי סליק [כאשר עלה] ר' אלעזר מבבל לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את החכם זעירי, אמר ליה [לו] ר' אלעזר לזעירי: האם איכא תנא דאתנייה [יש פה שונה משניות ששנה לו] לרב דין זה שכחל שנצלה בלא קריעה הריהו אסור? אחוייה [הראה לו] זעירי את רב יצחק בר אבודימי, שהוא ששנה כן לרב. אמר ליה [לו] רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אני לא שניתי לו דין כחל כל עיקר, כלומר, אני לא אמרתי לו שום דבר לאסור בזה. אלא רב ששנה להם כי הכחל שנצלה בחלבו הריהו אסור, משום שבקעה, כלומר, מקום פרוץ (בלא גדרות), מצא בבבל, שראה שהריהם מזלזלים באיסור בשר בחלב, ולכך גדר בה גדר, הוסיף סייג, להחמיר עליהם באיסור זה, שיהא הכחל אסור, וכדי שלא יבואו לעבור על איסור תורה בבשר וחלב.

דְּרַב אִיקְּלַע לְטַטְלְפוּשׁ, שַׁמְעַהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא דְּקָאָמְרָה לַחֲבִירְתַּהּ: רִיבְעָא דְּבִשְׂרָא כַּמָּה חֲלָבָא בָּעֵי לְבַשּׁוֹלֵי? אָמַר: לָא גְּמִירִי דְּבָשָׂר בְּחָלָב אָסוּר, אִיעַכַּב (וְקָאָסַר) [וַאֲסַר] לְהוּ כַּחְלֵי.

שכן מסופר כי רב איקלע [הזדמן] למקום בבבל ששמו טטלפוש, שמעה לההיא איתתא דקאמרה [שמע את אישה אחת שאומרת] לחבירתה: ריבעא דבשרא [רבע, ליטרא, של בשר] כמה חלבא בעי לבשולי [חלב היא צריכה לבשל אותה]? אמר רב: מכאן אני רואה כי לא גמירי [אין אלה למודים] שבשר בחלב הריהו אסור, ולכך איעכב [התעכב] רב באותו מקום, וקאסר להו כחלי [ואסר להם גם כחלים], כדי לעשות הרחקה במקום שזילזלו באיסור בשר בחלב. קודם הובאה מסורת בעניינו של ר' אלעזר שעלה לארץ ישראל, ושאל מי הוא התנא ששנה לרב שכחל הריהו אסור. ומציינים:

רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי הָכִי. רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבָּא מַתְנֵי: אֲנָא, כְּחָל שֶׁל מְנִיקָה שָׁנִיתִי לוֹ, וּמִפִּלְפּוּלוֹ שֶׁל רַב חִיָּיא שְׁנָה לֵיהּ כְּחָל סְתָם.

רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] את הדברים, וכפי שהובא למעלה. ואולם ר' יוסי בר אבא מתני [היה שונה] את הדברים באופן שונה, שאמר לו רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אנא [אני], רק בכחל של בהמה מניקה (שחלב רב כנוס בכחל שלה) שניתי לו לרב שהריהו אסור, ומפלפולו של רב חייא מפני שר' חייא היה חריף ומפולפל, לכך סבור היה רב יצחק בר אבודימי (שונה המשניות בבית מדרשו של ר' חייא) כי אף תלמידי ר' חייא חריפים כרבם, ולכך שנה ליה [לו] כחל סתם, ובלא לפרט שמדובר דווקא בכחל של מניקה, כי סבור היה שונה המשניות שאין צורך לציין זאת. ואילו רב הבין מתוך כך שהכוונה לכל כחל שהוא, אף של הבהמה שאינה מניקה.

רָבִין וְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אִיקְּלַעוּ לְבֵי רַב פַּפֵּי, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ תַּבְשִׁילָא דִּכְחָל. רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אֲכַל, רָבִין לָא אֲכַל. אָמַר אַבָּיֵי: רָבִין תַּכָּלָא, אַמַּאי לָא אֲכַל? מִכְּדֵי, דְּבֵיתְהוּ דְּרַב פַּפֵּי בְּרַתֵּיה דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא הֲוַאי, וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא מָרֵיהּ דְּעוֹבָדָא הֲוָה, אִי לָאו דִּשְׁמִיעַ לַהּ מִבֵּי נָשָׁא לָא הֲוָה עָבְדָא.

ב ועוד בדינו של הכחל מסופר כי רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי [הזדמנו לביתו] של רב פפי. אייתו לקמייהו תבשילא דכחל [הביאו לפניהם לאכול תבשיל של כחל], רב יצחק בר יוסף אכל ממנו, ורבין לא אכל. אמר אביי: רבין תכלא [השכול], אמאי לא אכל [מדוע אינך אוכל]? מכדי, דביתהו [הרי, אשתו] של רב פפי ברתיה [בתו] של ר' יצחק נפחא הואי [הינה], ור' יצחק נפחא, מריה דעובדא הוה [בעל מעשים, מדקדק במצוות, היה], ומעתה, אי לאו דשמיע לה מבי נשא, לא הוה עבדא [אם לא ששמעה כן בבית אביה שמותר הכחל באכילה, לא היתה עושה כן], ואפשר לסמוך עליה!

בְּסוּרָא לָא אָכְלִי כַּחְלֵי, בְּפוּמְבְּדִיתָא אָכְלִי כַּחְלֵי. רָמֵי בַּר תַּמְרֵי, דְּהוּא רָמֵי בַּר דִּיקּוּלֵי, מִפּוּמְבְּדִיתָא אִיקְּלַע לְסוּרָא בְּמַעֲלֵי יוֹמָא דְכִפּוּרֵי. אַפְּקִינְהוּ כּוּלֵּי עָלְמָא לְכַחְלִינְהוּ שְׁדִינְהוּ, אֲזַל אִיהוּ נַקְטִינְהוּ אַכְלִינְהוּ.

ג למעלה נמסר על מנהגו של ר' יצחק נפחא בענין אכילת כחל, ועתה מוסרים על מנהגם של ערים שונות בבבל. שכן היהודים שבעיר סורא לא אכלי כחלי [לא היו אוכלים כחל] כלל, אף זה שנצלה ואף זה שנקרע. ואילו בעיר פומבדיתא אכלי כחלי [היו אוכלים כחל]. ובענין זה מסופר כי רמי בר תמרי שהוא זה המכונה רמי בר דיקולי שהיה מהעיר פומבדיתא (שבה היה הכחל נאכל) איקלע [הזדמן] לסורא (שבה אין הכחל נאכל), במעלי יומא דכפורי [בערב יום הכיפורים], שבו מצווים על אכילה ושתיה, והתבשלו באותו יום מאכלי בשר מרובים, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו [הוציאו כולם את הכחלים שלהם וזרקו אותם], שהרי אינם נאכלים במקום זה, אזל איהו, נקטינהו אכלינהו [הלך הוא, רמי בר תמרי, אסף אותם את הכחלים, צלאם ואכל אותם], שהרי במקומו הכחל נאכל.

אַיְיתוּהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי תַּעֲבֵיד הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: מֵאַתְרָא דְּרַב יְהוּדָה אֲנָא, דְּאָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: וְלֵית לָךְ נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי הַמָּקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם? אֲמַר לֵיהּ: חוּץ לַתְּחוּם אֲכַלְתִּינְהוּ.

אייתוה לקמיה [הביאו אותו לפני] רב חסדא לדין על שאכל אכילה האסורה במקום זה. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: אמאי תעביד הכי [מדוע אתה עושה כך], שהרי במקומנו אסורה אכילת הכחל? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: מאתרא [ממקומו] של רב יהודה אנא [אני], דאכיל [שאוכל] רב יהודה את הכחל, וכך הכל נוהגים במקומי, בפומבדיתא. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: ולית לך [ואין לך, אין אתה מקבל] את ההלכה הקובעת כי אדם שיצא ממקום שיש לו מנהגים מסויימים למקום אחר שנוהגים בו באופן שונה, שנותנין (מטילים) עליו על אותו אדם חומרי המקום שיצא משם, וחומרי המקום שהלך לשם, והיה לך איפוא לנהוג כחומרות העיר סורא, ולא לאכול את הכחל! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא בתשובה: לא נאמר כלל זה אלא לאדם הנמצא בתוך תחומה של העיר שאליה הוא הגיע, ואילו אני חוץ לתחום העיר סורא אכלתינהו [אכלתי אותם], ואין חלים עלי חומרות המקום הזה.

וּבְמָה טְוִיתִינְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: בְּפוּרְצָנֵי. וְדִלְמָא מִיֵּין נֶסֶךְ (הָוְיָא) [הֲווֹ]? אֲמַר לֵיהּ: לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲווֹ.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ובמה טויתינהו [צלית אותם, את הכחלים]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: בפורצני [בחרצנים של ענבים] מן היקבים המצויים שם. שאל אותו רב חסדא: כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] מיין נסך הויא [היו] החרצנים הללו, שאסורים בהנאה? אמר ליה [לו]: רמי בר תמרי: ישנים היו החרצנים, שלאחר שנים עשר חדש הוו [היו], ובטל מעליהם איסורם.

וְדִלְמָא דְּגָזֵל הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: יֵאוּשׁ בְּעָלִים הֲוָה, דִּקְדַחוּ בְּהוּ חִילְפֵי.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ועדיין כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] דלמא [שמא] של גזל הוה [היו] החרצנים, ששייכים הם לאדם מסויים, ויש איסור גזל בלקיחתם! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: לא היה מקום לחשש זה, שכן יאוש בעלים הוה [היה] בהם, דקדחו בהו חילפי [שכבר צמחו בהם עשבים], משמע שהרבה זמן עבר מאז, והתייאשו מהם הבעלים, שלא באו לקחתם בזמן מרובה כל כך.

חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מַנַּח תְּפִילִּין, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לָא מַנְּחַתְּ תְּפִילִּין? אֲמַר לֵיהּ: חוֹלֵי מֵעַיִין הוּא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה: חוֹלֵי מֵעַיִין פָּטוּר מִן הַתְּפִילִּין.

חזייה דלא הוה מנח [ראהו רב חסדא שרמי בר תמרי אינו מניח] תפילין, וכדרכם של תלמידי חכמים שתפילין בראשיהם, אמר ליה [לו]: מאי טעמא לא מנחת [מה טעם אין אתה מניח] תפילין? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: חולי מעיין הוא (אני), ואמר רב יהודה כי זה שחולה בחולי מעיין הריהו פטור מן התפילין, שכן תפילין דורשות גוף נקי, ואילו אדם זה שנזקק תכופות לצרכיו, הריהו צריך לחולצן פעמים רבות.

חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה קָא רָמֵי חוּטֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי טַעְמָא לֵית לָךְ חוּטֵי? אֲמַר לֵיהּ: טַלִּית שְׁאוּלָה הִיא, וְאָמַר רַב יְהוּדָה:

ועוד חזייה דלא הוה קא רמי חוטי [ראהו רב חסדא לרמי בר תמרי שהוא לא הטיל חוטי ציצית בבגדו], אמר ליה [לו]: מאי טעמא לית לך חוטי [מה טעם אין לך חוטי ציצית בבגדך]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: טלית שאולה היא זו, ואמר רב יהודה

טַלִּית שְׁאוּלָה כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית.

כי טלית שאולה — כל שלשים יום ראשונים לשאילתה הריהי פטורה מן הציצית.

אַדְּהָכִי, אַיְיתוּהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּלָא הֲוָה מוֹקַר אֲבוּהּ וְאִמֵּיהּ, כַּפְתוּהּ.

אדהכי [בתוך כך, בעוד הם מדברים], אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה [הביאו לפני בית דינו של רב חסדא אדם אחד שלא היה מכבד אביו ואמו], כפתוהו [קשרו אותו] על העמוד על מנת להלקותו,

אֲמַר לְהוּ: שִׁבְקוּהּ, דְּתַנְיָא: כׇּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בְּצִדָּהּ – אֵין בֵּית דִּין שֶׁלְּמַטָּה מוּזְהָרִין עָלֶיהָ. אֲמַר לֵיהּ חֲזֵינָא לָךְ דְּחָרִיפַתְּ טוּבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוֵית בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אַחְוִינָא לָךְ חוּרְפַּאי.

אמר להו [להם] רמי בר תמרי: שבקוהו [הניחו לו, אל תלקוהו], דתניא [שכן שנויה ברייתא] כי כל מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה — אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה לכפות על ידי ענישה, כמלקות, ובמצות כיבוד אב נאמר "למען יאריכון ימיך". אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: חזינא לך דחריפת טובא [רואה אני בך שאתה חריף ביותר]! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: אי הוית באתריה [אם היית נמצא במקומו] של רב יהודה, אחוינא [הייתי מראה] לך חורפאי [חריפותי] הרבה יותר מעכשיו.

אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַב סָפְרָא: כִּי סָלְקַתְּ לְהָתָם, בְּעִי מִינַּיְיהוּ: כַּבְדָּא, מָה אַתּוּן בֵּיהּ? כִּי סְלֵיק, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב זְרִיקָא. אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא שְׁלַקִי לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי, וַאֲכַל.

א מתוך שנדונה בסוגיה הקודמת הנהגת מקומות שונים בדין הכחל, מביאים בדומה דברים בעניינו של הכבד. אמר ליה [לו] אביי לרב ספרא: כי סלקת להתם [כאשר אתה עולה לשם, לארץ ישראל], בעי מינייהו [שאל מהם, מחכמי ארץ ישראל] שאלה זו: כבדא [הכבד], מה, כיצד אתון [אתם] נוהגים ביה [בו]? ומסופר, כי סליק [כאשר עלה] רב ספרא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את רב זריקא, ושאלו באשר לכבד. אמר ליה [לו] רב זריקא בתשובה: אנא שלקי ליה [אני בישלתי אותו] לר' אמי, ואכל את הכבד.

כִּי אֲתָא לְגַבֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ – לָא קָא מִיבַּעְיָא לִי, כִּי קָמִבַּעְיָא לִי – לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ.

כי [כאשר] חזר רב ספרא לבבל, אתא לגביה [בא אצל] אביי, ומסר לו את ששמע מפי רב זריקא. אמר ליה [לו] אביי: בכבד שהתבשל לעצמו, ולענין למיסר נפשה [לאסור את עצמו] בדם שנפלט ממנו בבישול — לא קא מיבעיא [היתה נשאלת] לי שאלתי, שכן ברור הוא לי שאין הדם הנפלט שב ונבלע בכבד בתוך הבישול. ואולם כי קמבעיא לי [כאשר נשאלה לי השאלה] היה זה בכבד שהתבשל עם חתיכת בשר אחרת באותה קדירה, ולמיסר [ולענין לאסור] את חבירתה, כלומר, אותה חתיכת בשר. ומעתה, במה שר' אמי אכל מהכבד שהתבשל כשלעצמו, אין איפוא פתרון לשאלתי. שאל רב ספרא את אביי:

מַאי שְׁנָא לְמֵיסַר נַפְשַׁהּ דְּלָא מִיבַּעְיָא לָךְ – דִּתְנַן: אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, לְמֵיסַר חֲבִירְתַּהּ נָמֵי לָא תִּבְּעֵי לָךְ! דִּתְנַן: הַכָּבֵד אוֹסֶרֶת וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא פּוֹלֶטֶת וְאֵינָהּ בּוֹלַעַת. אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא הָתָם בְּכַבְדָּא דְּאִיסּוּרָא,

מאי שנא למיסר נפשה [במה שונה לענין לאסור את עצמה, כשהתבשל הכבד לעצמו], דלא מיבעיא [שלא נשאלה] לך כל שאלה וברור לך שהריהו מותר — משום דתנן [ששנינו במשנה במסכת תרומות] כי הכבד אינה נאסרת בבישולה. מעתה, למיסר [לענין איסור] חבירתה נמי [גם כן] לא תבעי [לא תישאל] לך — דתנן [שכן שנינו במשנה זו] כי הכבד אוסרת את המתבשל עימה בקדירה, ואינה נאסרת, מפני שהיא אכן פולטת דם בשעת הבישול ואולם היא עצמה אינה בולעת דם זה, מתוך שהיא טרודה בפליטתו! אמר ליה [לו] אביי: אין ממשנה זו פתרון לשאלתי, שכן דילמא [שמא] מדובר התם [שם] דווקא בכבדא דאיסורא [בכבד של איסור, ככבד של בהמה טריפה],